פתח דבר 1. הצדדים ניהלו הליכי בוררות בפני עו"ד יניב עצמון (להלן: "הבורר"). במסגרת הליכי הבוררות ניתנו על ידי הבורר שני פסקי דין - ביום 14/7/09 - פסק דין שכותרתו "פסק בוררות (חלקי) בפרשת חודאי". ביום 26/7/09 - פסק דין שכותרתו "פסק בוררות (עילות הכלליות)". (להלן ביחד: "פסקי הבוררות"). 2. עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשתי בקשות שהוגשו על ידי הצדדים בקשר לפסקי הבוררות - האחת, בקשת המשיבים לאישור פסק הבוררות (הפ"ב 2027/09), והשנייה, בקשת המבקשים לביטול פסק הבוררות (במסגרת 19019-09-09). רקע 3. המשיבים הם בעלי זכויות חכירה ו/או זכאים להירשם כחוכרים מטעם מינהל מקרקעי ישראל, במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 19 בגוש 5739, עליהם נבנה מבנה תעשייתי המכיל 3 קומות והידוע כ"בית רחל", בשד' ירושלים פינת רחוב הקישון ביבנה (להלן: "המבנה"). ביום 1/1/98 נחתם בין המשיבים לחברת אורות מנהטן (2000) בע"מ (להלן: "השוכרת") הסכם שכירות בלתי מוגנת (להלן: "הסכם השכירות"), לפיו שכרה מהמשיבים את הקומה השניה וחלק מהקומה הראשונה של המבנה (להלן: "המושכר"), והפעילה בו אולם אירועים. כמו כן, ניתנה לשוכרת אופציה להמשיך ולהשכיר את המושכר במשך 9 שנים נוספות. המבקש 2 היה ערב למילוי התחייבויות השוכרת כפי שנקבעו בהסכם השכירות. ביום 1/2/2000 הומחו כל זכויותיה והתחייבויותיה של השוכרת למבקשת 1. 4. המשיבים טענו כי המבקשים חייבים להם כספים בעילות שונות, בין היתר, בשל הפרשים בדמי שכירות, דמי אחזקה ושימוש וכיוב', ולפיכך, הגישו לבית משפט זה תביעה נגד המבקשים על סך 1,249,565 ₪ (ת.א. 1676/05). המבקשים הגישו לבית המשפט כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך 2,000,000 ₪, ובמועד מאוחר יותר, תוקן סכום התביעה ל - 3,254,189 ₪. בתביעה שכנגד, העלו המבקשים טענות שונות נגד המשיבים, בין היתר, בעניינים הבאים: החזר עבור תשלום היטל השבחה, החזר עבור כופר חניה, תשלום בגין אחזקת המעליות במושכר, הוצאות בגין אחזקה ותחזוקה במושכר, וקיזוז תשלומים שונים מדמי השכירות. 5. בישיבת בית המשפט מיום 20/12/05, במסגרת ת"א 1676/05, ביקשו ב"כ הצדדים להעביר את הדיון, בתביעה ובתביעה שכנגד לבוררות. בית המשפט (כב' השופטת שטמר) קיבל את בקשתם ומינה את עו"ד יניב עצמון כבורר. טענות המבקשים 6. המבקשים טענו כי יש להורות על ביטול פסקי הבוררות מכוח 9 מתוך 10 העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"). טענות המבקשים מפורטות ב - 348 סעיפי בקשתם לביטול פסקי הבוררות. מעיון בסעיפי הבקשה, ניתן לתמצת את עיקרי טענות המבקשים, כמתמקדות במספר טענות עיקריות שיפורטו להלן. 7. הטענה המרכזית של המבקשים היא כי הבורר פעל גם כמגשר, ובשל כך יש לבטל את פסקי הבוררות, מכל אחת מהעילות הביטול המפורטות בסעיף 24 (1 - (4) לחוק הבוררות. המבקשים טענו כי למעשה מרגע שהחלו הליכי הגישור, פקעה סמכותו של הבורר, והסכם הגישור כבר לא היה בתוקף, הבורר חרג מסמכותו, פעל מתוך ניגוד עניינים, שלא בהגינות ותום לב ותוך משוא פנים, פסקי הבוררות סותרים את כללי הצדק הטבעי, ומאחר שהבורר נפגש עם כל צד בנפרד לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיותיהם. 8. עוד טענו המבקשים כי עילות תביעה היו עילות חוזיות ואילו הבורר הכריע על פי עילה של עשיית עושר ולא במשפט. הבורר פסק למשיבים דמי שכירות ראויים עבור מחסן הקירור ושטחים נוספים ללא נתונים מתאימים, הבורר התעלם מחוות דעת שהוגשה לו בעניין כופר החניה, ולא הכריע בשלושה עניינים שנמסרו להכרעתו: קיזוז תשלום שהמבקשים שילמו בגין עיקול זמני שהוטל על הנכס לאחר הגשת התביעה, דמי שכירות ששולמו ביתר, והוצאות משפט בגין תביעת פינוי שהוגשה נגדם על ידי המשיבים. הבורר פסק למשיבים את דמי האחזקה שתבעו והתעלם מכך שדמי האחזקה אמורים לכלול גם את המעליות, פינוי אשפה, גינון וכד'. עוד טענו המבקשים כי פסקי הבוררות ניתנו לאחר שעברה התקופה לנתינתם, וכי קיימות בפסקי הדין טעויות הגורמות להם לעיוות דין. תגובת המשיבים 9. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו בתמצית כי לא עולה מהבקשה כל טעם לביטול פסקי הבוררות. לטענת המשיבים, רק לאחר קבלת פסקי הבוררות, ולאור תוצאותיהם, המבקשים החלו להעלות טענות נגד הליך הבוררות, תוך הטלת דופי בבורר, כאשר כל טענות אלו לא נשמעו על ידם "בזמן אמת". הסדר דיוני בין הצדדים 10. בדיון שנערך בבית המשפט ביום 16/9/10 הודיעו ב"כ הצדדים כי המחלוקת ביניהם אינה מחלוקת עובדתית, אלא משפטית, והשאלה העיקרית שבמחלוקת הינה האם לאור העובדה שהבורר עשה ניסיון לגשר בין הצדדים ולהביאם לפשרה, פוסלת את פסק הבוררות. ב"כ הצדדים הודיעו כי הם מוותרים על חקירות המצהירים, וביקשו כי פסק הדין יינתן על סמך כלל החומר שהוגש בתיק לרבות הסיכומים שהוגשו בכתב. בית משפט קיבל את ההסדר הדיוני בין הצדדים, ובהתאם לו, הורה על הגשת סיכומים בכתב. 11. לאחר הגשת הסיכומים, ומהבקשה למחיקת סעיפים מסיכומי המשיבים שהוגשה על ידי המבקשים, הסתבר כי למרות הסכמתם בדיון, עדיין קיימת מחלוקת האם נושא ניסיונו של הבורר לערוך הליך של גישור הינו הנושא היחיד שהועבר להכרעת בית המשפט, או שהמבקשים למעשה לא ויתרו על יתר טענותיהם 12. מכלל החומר המונח בפני בית המשפט, לרבות הבקשה המפורטת ונספחיה, תגובת המבקשים לבקשה, סיכומי הצדדים, ומההסכמה הדיונית, ניתן ללמוד כי קיימות מספר מחלוקות בין הצדדים. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לישיבה מיום 8/7/09, במהלכה גם נפגש הבורר עם כל אחד מהצדדים ביחידות. מוטל על בית המשפט להכריע האם קיום ישיבה זו צריכה לפסול את הבורר מלדון בסכסוך בין הצדדים, וכתוצאה מכך, לפסול את פסקי הבוררות שניתנו על ידו. אך אף שזו המחלוקת העיקרית, היא אינה המחלוקת היחידה, והמבקשים לא זנחו את יתר טענותיהם. 13. זאת ועוד, למרות שהצדדים טענו בפני בית המשפט שאין ביניהם מחלוקות עובדתיות אלא משפטיות בלבד, מהסיכומים שהגישו הצדדים עלה כי הם עדיין חלוקים בשאלה העובדתית האם ניסיון הגישור מצד הבורר נעשה בהסכמת הצדדים, כטענת המשיבים, או ללא קבלת הסכמת הצדדים, כטענת המבקשים. 14. משלא נשמעו בפני ראיות, ולפי ההסדר הדיוני, אצטרך להכריע במחלוקת זו בהתאם למסמכים שהוגשו לבית המשפט. דיון 15. יאמר כבר עתה, לאחר שבחנתי את טענות וראיות הצדדים שהונחו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המבקשים לביטול פסקי הבוררות להדחות, והכל כפי שיפורט להלן. סמכות בית המשפט לבטל פסק בוררות - כללי 16. על בית המשפט הנדרש לבקשה לביטול פסק בוררות, לבחון האם מתקיימת עילת ביטול מ- 10 העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, מהוות רשימה סגורה, הן אינן בוחנות את תוכנו של פסק בוררות ואת שיקוליו של הבורר, אלא רק מאפשרות בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין בעלי הדין. יודגש, כי בהתאם לסעיף 26 (א) לחוק הבוררות, בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול, על אף קיומה של אחת העילות שבסעיף 24, אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין. 17. הגישה הרווחת בפסיקת בתי המשפט הינה לפרש בזהירות רבה, על דרך הפרשנות הדווקנית והמצמצמת, את תחולת עילות הביטול שבחוק הבוררות, מתוך מגמה להימנע מהתערבות בפסק הבוררות, וליתן, ככל האפשר, תוקף לפסק הבורר ולא לבטלו. ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבנייה נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב (4) 605, עמ' 612 - 613 (להלן: "פס"ד סיקוס"); רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605, 616-617 (להלן: "פס"ד גמליאלי"); רע"א 8941/06 עירית חיפה ואח' נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ (2009) (להלן: "פס"ד עירית חיפה"); ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' עמ' 986 (מהדורה רביעית- 2005) (להלן: "בוררות - דין ונוהל"). האם העובדה שהבורר נפגש עם הצדדים ביחידות פוסלת את פסק הבוררות 18. טענת המבקשים כי סמכות הבורר פקעה מסתמכת על הוראות סעיף 5 (ח) לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג (להלן: "תקנות הגישור"). המבקשים טענו כי מעולם לא ביקשו מהבורר כי ישמש כמגשר, ולא נתנו את הסכמתם לכך, ולפיכך, לא ברור להם על מה הסתמך הבורר כשכתב שכך הוסכם. לטענת המבקשים, מאז הישיבה שנערכה ביום 16/7/09, לא התקיימה כל ישיבת בוררות, והשלב הבא היה מתן פסק הבוררות, ומבלי שניתנה לבורר כל הסכמה לשוב להליך הבוררות. המבקשים טענו כי הסכמת הצדדים למינוי הבורר לאחר שהופסק הגישור, נדרשת, מכח תקנה 5 (ח) לתקנות הגישור. המבקשים טענו כי הבורר פעל תוך ניגוד עניינים כאשר פעל הן כמגשר והן כבורר, והופר האיזון הנדרש, וזאת בניגוד להוראות תקנה 5 (א) לתקנות הגישור, הקובעת כי על המגשר לנהוג בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים. המבקשים טענו כי הבורר אף הודה בכך כשכתב בהחלטתו: "מטעמים של איזון" "טובת העניין מחייבת, למען מראית פני הצדק" (נספח ה' פסקה 4 ו - 6). גם בנוגע לישיבה שנערכה ביום 16/7/09, אליה זימן הבורר את הצדדים בעקבות פנייתו של ב"כ המבקשים, טען ב"כ המבקשים כי הופר האיזון, שכן הבורר זימן בהחלטתו את המבקש 2 ואת נציג המשיבים, אך בפועל הגיעו המשיבים עם באי כוחם. המבקשים טענו כי לאחר הפגישה בה פעל הבורר כמגשר, היה עליו לקבל מחדש את הסכמת הצדדים להמשך הבוררות, והסכמתם לכך מעולם לא ניתנה. 19. מנגד, המשיבים טענו כי אין בעובדה שהבורר ביקש למצוא דרכי נועם ושלום לפתרון הסכסוך, בהסכמתם של כלל המעורבים, כדי להטיל פגם באופן ניהול ההליך ובפסק הבוררות. לטענת המשיבים, הליך הבוררות היה הליך ארוך וממצה, שארך מספר שנים, במהלך הזמן התקיימו ישיבות רבות, שתועדו על פני למעלה מ- 1,700 עמודי פרוטוקול, הוגשו מסמכים ונשמעו עדויות, והבורר התרשם מכלל החומר שהובא בפניו במשך זמן רב, ולא סביר כי פגישה קצרה בת 10 דקות תשפיע עליו ותשנה את דעתו. בתגובת המשיבים לבקשה לתיקון פסק הבוררות (נספח ח' לבקשה), הם טענו לעניין זה כי למיטב זיכרונם, עוד בטרם החלה אותה ישיבה ביום 8/7/09, הבהיר הבורר כי הפסק כבר נכתב בטרם הפגישה. המשיבים טענו, כי למעט המכתב מיום 13/7/09 ששלח ב"כ המבקשים לבורר (נספח ג' לבקשה), שגם בו הוא לא ביקש מהבורר לפסול את עצמו, ב"כ המבקשים לא העלה כל טענה לגבי ניסיון הגישור מטעם הבורר קודם לכן, והוא לקח חלק פעיל בהליך זה, ללא כל השגות. רק לאחר קבלת פסק הבוררות, החל המבקש 2 להשמיע טענותיו לעניין זה. 20. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו, אני סבורה כי דין טענת המבקשים, על כל העילות שהועלו מכוחה, להדחות. לא מצאתי כי בקיום הישיבה מיום 8/7/09, יש לפגום או לגרום עיוות דין למבקשים שיצדיק את ביטול פסק הבוררות, כפי שיפורט להלן. 21. סעיף 24 לחוק הבוררות, קובע: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: לא היה הסכם בוררות בתוקף; הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין; ..". אין חולק כי הבורר התמנה כדין בהסכמת הצדדים, ובאישור כב' השופטת שטמר בת.א. 1676/05 (פרוטוקול דיון מיום 20/12/05 עמ' 1). המחלוקת הינה האם מהרגע בו נערכה הפגישה ביום 8/7/09, בה נעשה ניסיון להביא את הצדדים לפשרה, הסכם הבוררות איבד את תוקפו, ובהתאם, האם הבורר התמנה שלא כדין לאחר ניסיון זה, לשם כך יש לבחון את עובדות המקרה. העובדות הצריכות לעניין 22. הבוררות התמשכה על פני כ - 4 שנים. ביום 8/7/09 הבורר זימן את הצדדים ואת באי כוחם לישיבה, על מנת לנסות ולהביא אותם לידי פשרה, וזאת טרם מועד מתן פסק הבוררות, כשהמועד ליתן את פסק הבוררות נקבע ליום 14/7/09. במהלך אותה ישיבה, נועד הבורר עם המשיבים ביחידות, והצדדים קיימו ישיבה בהיעדר באי כוחם והבורר. לאחר מכן, הבורר נועד בשנית עם המשיבים, ובשלב מסוים, המבקש 2 הצטרף, אך בסופה של אותה ישיבה הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה. 23. ביום 13/7/09, יום לפני המועד שנקבע למתן פסק הבוררות, ו - 5 ימים לאחר קיום אותה ישיבה, פנה ב"כ המבקש 2 לבורר במכתב בו הביע חשש כי הבורר נחשף למידע רב ושקרי על ידי המשיבים (נספח ג' לבקשה). לפי האמור במכתב, חששו של המבקש 2 מבוסס על טענתו כי בזמן שהמבקש 2 נכח בישיבה, הושמע מידע שקרי בפני הבורר, ולפיכך, מקל וחומר, הוא הניח כי הושמע מידע שקרי כזה כאשר הוא לא היה נוכח. ב"כ המבקש 2 ביקש כי תינתן למבקש 2 אותה ההזדמנות כפי שניתנה למשיבים, להיפגש עם הבורר ביחידות, וכן ביקש כי פסק הדין יינתן אך ורק על סמך חומר הראיות, על פי הדין המהותי ושיהיה מנומק. 24. בהחלטה מאותו יום, הבורר העביר את בקשת ב"כ המבקש 2 לתגובת בא כוח המשיבים וכתב בהחלטתו: "אף שחששותיו של מר שטרית אינם מוצדקים, הרי מטעמים של איזון, אין לי התנגדות להיפגש לפגישה קצרה בת 10 דקות עם מר שטרית, אך טרם אעשה כן, אבקש תגובתו של עו"ד גלם" (החלטה זו לא צורפה לתיק, אך היא מצוטטת בהחלטת הבורר נספח ה' לבקשה). ב"כ המשיבים התנגד לבקשת המבקש 2, ואולם הבורר החליט לדחות את ההתנגדות, וקבע כי ייפגש בתאריך 16/7/09 עם המבקש 2 לפגישה בת 10 דקות, ולאחר מכן, ייפגש לפגישה נוספת בת 10 דקות עם המבקש 2 ועם נציג המשיבים. הבורר הוסיף בהחלטתו כי ניסיון הפשרה נעשה לאחר ששני הצדדים ביקשו כי במועד הסמוך למועד מתן פסק הבוררות, ייעשה ניסיון לסיום הבוררות בפשרה - "מעשה שהיה כך היה, שהצדדים שניהם ביקשו, וכך הוסכם, כי במועד כלשהו, ובסמוך למועד שבו יינתן פסק הבוררות, ולאחר שתתגבש אצלי תמונה מלאה בדבר הפסק שאני עתיד ליתן, אפגש עם הצדדים כדי שייעשה ניסיון של הרגע האחרון לסיים את הבוררות בפשרה או בהסכמה וללא שאצטרך ליתן פסק בוררות". (נספח ה' לבקשה - סעיף 2 להחלטת הבורר). הבורר הוסיף וציין בהחלטתו כי נועד עם הצדדים ובאי כוחם ונשא דברים, ולאחר חילופי דברים בהשתתפות כל הנוכחים, ביקש רשות להיפגש עם הצדדים ביחידות כדי לדון עימם באפשרות של פשרה. לאחר שניתנה הסכמת פרקליטי הצדדים, הוא נועד עם המשיבים. הבורר הדגיש בהחלטתו כי חששו של המבקש 2 אינו ברור לו, שכן הבוררות נמשכה מספר שנים והישיבות תועדו בפרוטוקולים רבים, הובאו עדים רבים שנחקרו בחקירות ארוכות וממצות, והוגשו עשרות מסמכים, וכל הראיות הללו הונחו בפניו בבואו ליתן את הפסק, ומכאן שפגישה שארכה כ - 10 דקות ועסקה בניסיונות פשרה, אין בה כדי להשפיע על החלטתו. כן הדגיש הבורר בהחלטתו כי פסק הבוררות יינתן אך ורק על סמך חומר הראיות שהובא בפניו, על פי הדין המהותי ויהיה מנומק, כפי שנקבע בנוסח כתב המינוי. לאור זאת הבורר ציין כי התלבט אם יש מקום להיענות לבקשת המבקש 2, ולבסוף החליט, מטעמי מראית פני הצדק, לאפשר למבקש 2 להיפגש עימו למשך 10 דקות, ולאחר מכן ייפגש למשך 10 דקות נוספות עם המבקש 2 ועם נציג המשיבים, ולשם כך, דחה את מועד מתן פסק הבוררות. בהתאם לכך, ביום 16/7/09 התקיימה פגישה בין המבקש 2 לבין הבורר בה הם דנו ביחידות, ולאחר מכן, הצטרפו המשיבים עם באי כוחם. ב"כ המבקשים נעדר מישיבה זו כי שהה בחו"ל באותה העת. 25. ביום 14/7/09 ניתן פסק הבוררות בעילת חודאי, וביום 26/7/09 ניתן פסק הבוררות בעילות הכלליות. פסק הבוררות ניתן לצדדים בישיבה ביום 26/7/09 בה נכחו המשיבים ובאי כוחם והמבקש שהתייצב לבדו, שכן בא כוחו עדיין שהה בחו"ל. ביום שלמחרת מתן פסק הבוררות, 27/7/09, שלח ב"כ המבקשים מחו"ל מכתב לבורר (נספח ו' לבקשה), בו חזר על טענותיו באשר להשפעה של המידע אליו נחשף הבורר בפגישה שקיים ביחידות עם המשיבים וטען כי בעקבות זאת, הבורר הגיע בפסק הדין לתוצאה מוטעית, המנוגדת לחומר הראיות ולדין. ב"כ המבקשים ציין כי הוא עודכן ביחס לפסקי הבוררות שניתנו, עתר כי הבורר יתקן את פסק הבוררות בעילות הכלליות, בכל הנוגע לקיזוז הסכום של 150,000 ₪, ששולם לעיריית יבנה במסגרת עיקולי צד ג'. כמו כן, ב"כ המבקשים עתר במכתבו כי הבורר יעכב את ביצוע פסק הבוררות, על מנת לאפשר למבקשים להגיש בקשה נוספת ומפורטת בה יועלו כל יתר טענותיהם ביחס לפסק הבוררות (נספח ו'). ב"כ המשיבים התנגד לבקשה וטען כי משניתן פסק הבוררות אין כל אפשרות לפנות לבורר, אלא באמצעות העילות הקבועות בסעיף 22 לחוק הבוררות, לפיהן ניתן לתקן פסק בורר. בהחלטה מיום 9/8/09, נענה הבורר לבקשת ב"כ המבקשים, והתיר לו להגיב על כל התגובות שהוגשו ביחס לבקשתו מיום 27/7/09, ולהרחיב את בקשתו המקורית, וכך עשה ביום 23/8/09. בהחלטתו, קבע הבורר כי ב"כ המבקשים ישיב גם לבקשה לתיקון טעות חישובית בפסק על פי סעיף 22 לחוק הבוררות, שהוגשה על ידי המשיבים ביום 11/8/09 (נספח י' לבקשה). למכתב מיום 27/7/09 והרחבת הבקשה המקורית, התייחס הבורר כבקשה אחת לתיקון הפסק אותה הגישו המבקשים מכח סעיף 22 לחוק הבוררות בבקשתם העלו המבקשים טענות רבות בנושאים כדלקמן: כופר החניה, קיזוז סך של 150,000 ₪ ששולמו על ידו לעירייה בגין עיקול, חיוב המשיבים בהוצאות משפט עבור בקשות לגילוי מסמכים בתביעת הפינוי, דמי שכירות ראויים עבור מחסן הקירור, ערבותו של מבקש 2 לחיובי מבקשת 1, ההכרעה בתביעת הפינוי, חיוב בסכומים דולריים, דמי השכירות ששולמו ביתר, דמי אחזקה בבניין, דמי שכירות ראויים בגין משטח הגנרטור, מדרגות החירום החדשות, תביעת המבקשים להיטל השבחה, אחזקת המעליות, פסק הבוררות בעילת חודאי, והבאת עדים נוספים מטעם מבקש 2 (נספח יג' לבקשה). 26. בהחלטת הבורר מיום 2/9/09 בבקשה לתיקון פסק הבוררות, נדחתה בקשת המבקשים, ונקבע כי בסעיף 22 לחוק הבוררות רשימה סגורה של ליקויים אותם מוסמך הבורר לתקן על פי פנייה של בעל דין, וטענות המבקשים אינן נופלות בגדר רשימה זו. בנוסף, הבורר התייחס לחלק מהטענות שהועלו בבקשת המבקשים לגופן, ביניהן, הטענה כי נפגש עם המשיבים ביחידות, ההכרעה בעניין צו העיקול וכופר החנייה, ודחה אותן (נספח יד' לבקשה). הבורר הדגיש בהחלטתו כי הוא קיבל רשות מפורשת מטעם ב"כ הצדדים להיפגש ביחידות עם המשיבים, והפגישה נערכה כאשר ב"כ הצדדים ישבו מחוץ לחדר הישיבות. הבורר תיאר את ההליך שהתנהל בהחלטתו מיום 13/7/09 (נספח ה' לבקשה פסקה 3): "מעשה שהיה כך היה, שהצדדים שניהם ביקשו, וכך הוסכם, כי במועד כלשהו, ובסמוך למועד שבו יינתן פסק הבוררות, ולאחר שתתגבש אצלי תמונה מלאה בדבר הפסק שאני עתיד ליתן אפגש עם הצדדים כדי שייעשה ניסיון של הרגע האחרון לסיים את הבוררות בפשרה או בהסכמה וללא שאצטרך ליתן פסק בוררות. בהתאם להסכמה זו של הצדדים ומשקבעתי כי אתן את פסק הבוררות ביום 14/7/09, זימנתי את הצדדים ובאי כוחם למה שב"כ התובעים שכנגד מכנה "ישיבת גישור" ליום 8/7/09. בישיבה זו נועדתי עם הצדדים ובאי כוחם ונשאתי דברים ולאחר חילופי דברים בהשתתפות כל הנוכחים, ביקשתי רשות להיפגש עם הצדדים ביחידות כדי לדון עמם באפשרות של פשרה, הא ותו לא! לאחר שניתנה הסכמת פרקליטי הצדדים, נועדתי עם התובעים, אח"כ התקיימה ישיבה של הצדדים בהעדרי ואח"כ נועדתי שוב עם התובעים ובשלב מסוים ביקשתי כי הנתבע יצטרף לפגישה..." (ההדגשות אינן במקור ש.ד.נ). כך גם עולה מהחלטת הבורר מיום 2/9/09 (נספח יד' פסקה 21) בה נכתב: "ראוי היה לציין מטעמי הגינות כי קיבלתי לכך רשות מפורשת מב"כ הצדדים שישבו כל אותן דקות מחוץ לחדר הישיבות...". 27. לאור האמור בהחלטת הבורר, יש לדחות את טענת המבקשים כי לא נתנו הסכמתם לקיום ישיבה בין הבורר לבין כל אחד מהצדדים ביחידות. המבקשים מודים בבקשתם כי הבורר הציע לצדדים להגיע להסכם ביניהם בטרם מתן פסק הבוררות, ואף הציע לצדדים הנחה בשכר טרחתו כתמריץ לפשרה (סעיף 26 לבקשה), כך גם כמובן אין חולק, כי המבקשים לקחו חלק בישיבה וניהלו משא ומתן עם המשיבים. המבקשים לא הציגו כל מסמך המעיד על התנגדותם מראש, ולא הוכיחו זאת בראיות מתאימות, ומהמסמכים שבפני ברור כי טענותיהם הועלו רק לאחר קיום הפגישה. כלומר, רק לאחר שנכשל ניסיון הפשרה, ולאחר שניתנו פסקי הבוררות המבקשים העלו טענותיהם והתנגדותם לעצם קיום הישיבה ולאופן בו התנהלה. לו התנגד המבקש 2 לאופן התנהלות הבורר, עמדה בפניו האפשרות לטעון בזמן אמת כי הבורר משולל סמכות, או כי חרג מסמכות, ויכול היה, למשל, להגיש בקשה להעברת הבורר מתפקידו, לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, או למחות על המשך ההתדיינות בפניו, ואולם, המבקש 2 בחר שלא לעשות כן. במקום זאת, המבקש 2 שלח באמצעות בא כוחו, מכתב לבורר, ביום 13.7.09, יום לפני מועד מתן הפסק, בו טען לפגם בהתנהלות הבורר, אך בקשתו מהבורר, כדי לרפא את הפגם הזה, הייתה כי הבורר ייפגש גם עם המבקש 2 ביחידות, וכך כתב ב"כ מבקש 2: "מאחר ובאותה "ישיבת גישור" אתה שוחחת ישירות ולבד עם בעלי הדין, אני אמרתי למר שטרית שמבחינתי הוא "רשאי" להתקשר אליך ולדבר איתך ישירות ולשטוח בפניך את כל אשר על ליבו...", ובהמשך - "בנסיבות אלה, מרשי עומד על כך שיישמר האיזון כפי שישבת רק עם ללזרי כהן וחודאי ושוחחת איתם בלי נוכחותו של מרשי, מן הראוי שלמרשי תינתן אותה ההזדמנות. למותר לציין שנושאי השיחה יהיו אותם נושאים עליהם דיברת ביחידות עם ללזרי, כהן וחודאי והנושאים שהועלו כאשר מרשי היה בחדר. לא יועלו נושאים אחרים". בסיום המכתב פירט ב"כ המבקש 2 את בקשתו - "לפיכך בקשותינו הן שתיים: א. שתיפגש עם מר שטרית לישיבה שבה הוא יוכל לשוחח איתך ביחידות כפי ששוחחת ביחידות עם כל יחידי הצד השני. ב. פסק הדין יינתן אך ורק על פי חומר הראיות ויהיה עפ"י הדין המהותי החל ויהיה מנומק". ממכתב זה עולה בבירור כי המבקש 2 ביקש להמשיך ולנהל את ההליך בפני הבורר, וכל בקשתו התמצתה בבקשה להיפגש לבד עם הבורר. 28. בהסכמה זו של הצדדים לתת לבורר אפשרות לעשות ניסיון גישור, מובנית גם הסכמה מצידם לחזור להליך בוררות אם לא יצלח הגישור, שהרי היה ברור לצדדים, כי לא נותר לבורר אלא לסיים את הליך הבוררות במתן פסק בוררות שכבר היה כתוב וערוך, ואין בניסיונו של הבורר להביא את הצדדים לפשרה כדי לפגוע בכשירותו - "ניסיון של בעל תפקיד שיפוטי להביא את הצדדים לידי פשרה המביאה שלום לעולם, אין בו כדי לפגוע בכשירות בעל התפקיד השיפוטי, למלא את תפקידו, אם לא צלח הניסיון. יש להוכיח חשש אובייקטיבי ממשי "לנעילת" דעתו של היושב בדין ולא די בחשש סובייקטיבי גרידא. ... בהסכמת הצדדים להקנות לעו"ד ראב"ד מעמד של מגשר הנעדר כח הכרעה, מובנית ההסכמה לחזור לבוררות, אם לא יצלח הגישור שהרי ברור לכולי עלמא, כי לא נותר אלא לסיים את הליך הבוררות, בפסק בוררות. מקל וחומר במקרה דנן, בו לא מועלית טרוניה נגד הבורר אישית. הנימוק להעברתו מתפקידו עמום ומקורו בהרגשה סובייקטיבית של המבקשים. על אף שהבקשה להפסקת הבוררות מפורטת ביותר, לא הועלתה במסגרתה ולו התבטאות אחת של הבורר הנכבד בהליך הגישור, אף לא נאמר בה אילו מסמכים, טיעונים או עמדות חשפו המבקשים בפניו בתפקידו כמגשר שלא היו מביאים בפניו, כבורר". בש"א 18000/04 (מח-ת"א) מצל מיחשוב מערכות מידע בע"מ נ' רוטשטיין מערכות מידע בע"מ, (2004). המבקשים שיתפו פעולה עם הניסיון שנעשה מצד הבורר להביא את הצדדים לידי הסכמות, שלא בדרך של מתן פסק בוררות, ולכן הינם מושתקים מלטעון שהבורר חרג מסמכותו - "כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הצדדים לבוררות השלימו עם דרך התנהלותה של הבוררות ואין המבקש יכול כעת, משניתן פסק הבורר שאינו נושא חן בעיניו, להעלות טענות נגד התנהלות הבורר. גם אם במקור לא הוקנתה לבורר הסמכות לנהוג כפי שנהג, הרי שהצדדים בהתנהגותם אפשרו לו לנהל את הבוררות בדרך שבה היא נוהלה ומשעשו כך לא ניתן לטעון כי הבורר חרג מסמכותו. [ראו והשוו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב' 1023 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. המבקש המשיך להתדיין בפני הבורר ולא מחה על דרך התנהלותו ובכך הציג מצג לפיו הוא מסכים להרחבת סמכותו של הבורר, מצג שהוא כיום מנוע מלהתכחש לו". [ראו: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 95, 101 (1993)]. רע"א 10320/09 דוד סגל נ' שמואל אלישיוב (2010). "אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואח"כ "להתעורר" ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה". בוררות - דין ונוהל, כרך ב', בעמ' 1147. 29. קיום ישיבה אחת, לאחר 4 שנים של התדיינויות, וסמוך מאד לפני המועד שנקבע למתן פסקי הבוררות, אין בה להטיל פגם בניהול כל ההליך, ובנסיבות העניין, לא היה בה לגרום לעיוות דין המצדיק את ביטול פסקי הבוררות. מתוך כלל הנסיבות, ניתן להתרשם כי היה מדובר בניסיון של הרגע האחרון להביא את הצדדים לידי הסכמות והבנות, ולא בישיבה בה הועבר מידע חד צדדי, שהיה בו כדי להפר את האיזון בין הצדדים. לאור העובדות שהוצגו בפני על ידי הצדדים, יש לקבוע כי המבקשים נתנו את הסכמתם לערוך ניסיון של הרגע האחרון להביא לפשרה, ולא התקיימו עילות הביטול המנויות בסעיף 24 (1) ו - (2) לחוק הבוררות. 30. המבקשים טענו כי משהבורר פעל כמגשר, הוא חרג מהסמכות שהוענקה לו על ידי הצדדים ולפיכך, פסק הבוררות ניתן ללא סמכות, וזאת לפי סעיף 24 (3) לחוק הבוררות 31. אין חולק כי סמכותו של הבורר מוגדרת ומתוחמת ב"הסכם הבוררות", אשר עפ"י סעיף 1 לחוק הבוררות הינו "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין הצדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד". "תחום המחייה של הבורר נקבע על ידי הסכם הבוררות. הגדרות של תחום זה מוצבים בדרך כלל ע"י כתבי הטענות (או התצהירים הראשיים הבאים במקומם). חריגת הבורר מחוץ לתחום שהוקצה לו, או נטילת סמכות שלא הוקנתה בהסכם הבוררות, מהווה לעילה לביטול הפסק, ובלבד שמבקש הביטול מחה (ודאג לרישום ברור של מחאתו) על כל פעולה ללא סמכות או חריגה מסמכות שנעשתה ע"י הבורר או קיבלה ביטוי בדבריו... ... השתתפות בעל דין ללא מחאה בישיבות בוררות אחרי שנוכח, למשל, בהרחבת חזית המחלוקת בינו לבין יריבו לתחומים שלא הוזכרו בהסכם הבוררות, תתפרש ע"י בית המשפט כהסכמה להרחבת חזית המחלוקת או לפעולות חסרות הסמכות של הבורר. בכל מקרה תהווה התנהגות זו מניעות לפתחון פיו של מבקש הביטול". א' שטרוזמן, ספר הבוררות, ע.ד משפטים הוצאה לאור בע"מ (1999) עמ' 262, 263 (להלן: "ספר הבוררות"). 32. על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות מוסמך בית המשפט לבטל פסק בוררות כאשר הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות. עילת ביטול זו פורשה בפסיקה בצורה מצמצמת, ונקבע כי כאשר ישנו ספק באשר לכוונתם של הצדדים, יש לתת פרשנות מרחיבה לסמכות הבורר (פסק דין סיקוס, בעמ' 605). "למי נועד ס' 24 (3)? למי שלא הסכים להרחבת סמכויותיו של הבורר ומצא עצמו בפני עובדה מוגמרת של פסק בורר בדבר, אשר כלל לא נמסר על ידיו להכרעתו, וכן למי שאמנם הופיע וטען בפני הבורר, אך התריע נגד החריגה מסמכות, וכל הופעתו היתה תוך מחאה. מה יכול בעל הדין המתנגד לפירוש הבורר בדבר סמכותו? יכול הוא לבקש פסק דין הצהרתי בדבר חוסר סמכות הבורר, לבקש מהבורר לפנות לביהמ"ש באבעיה אודות היקף סמכותו, או לפנות לביהמ"ש בבקשה לבטל את החלטת הבורר, תוך ניסיון להתייחס אליה כפסק ביניים". בוררות - דין ונוהל, בעמ' 1025. 33. עוד נקבע בפסיקה כי הצדדים יכולים, בהתנהגותם, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות עצמו, ואינם חייבים לערוך לשם כך הסכם בוררות חדש. אם צד לא העלה טענת חוסר הסמכות בפני הבורר, וגם לא מחה על המשך הדיון לפניו, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה זו בשלב הבקשה לביטול הפסק (בוררות - דין נוהל, עמ' 1023 והפסיקה שם). 34. המבקשים טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיותיהם, לפי עילת הביטול בסעיף 24 (4) לחוק הבוררות, שוב בגלל אותה פגישה שקיים הבורר עם המשיבים- "עילת ביטול זו הינה ביטוי לאחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני - audi alteran partem: יש לתת לכל אחד מבעלי הדין את האפשרות להעלות את טענותיו ולהוכיחן, ולהשמיע את הערותיו לגבי כל עניין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר. כלל זה חל לגבי כל שלב בבוררות". בוררות - דין ונוהל, בעמ' 1026-1027. 35. המבקשים טענו מחד כי בפגישה שנערכה בין המשיבים לבורר, המשיבים העבירו לו מידע שקרי ודרמטי, ממנו הבורר הושפע נחרצות, אך מאידך גם טענו שאין להם כל ידיעה מה היה אותו מידע שנאמר לבורר בישיבה (סעיף 18 לבקשה). עריכת שיחות פרטיות של בורר עם צדדים אינה ראויה מבחינה משפטית, ואולם, משהסכימו הצדדים, בין במפורש או מכללא לקיום אותה ישיבה, בית המשפט לא יתערב בכך - רע"א 8389/07 יערב פגורי נ' אפרים טאיב (2008). "על הבורר להימנע מלהיפגש ביחידות עם צד אחד בלבד. העובדה שלאחר מכן נפגש עם הצד האחר ביחידות, אין בה כדי לרפא את הפגם. במה דברים אמורים? שהדבר לא הוסכם במפורש בין הצדדים. הסכימו בעלי הדין, שהבוררות תתנהל בקיום פגישות נפרדות של הבורר עם כל אחד מהצדדים, הרי גם אם דרך זו אינה נראית נאותה מבחינה משפטית, בית המשפט לא יתערב בכך, על אף אי-הנחת שהוא חש כלפי דרך זו, מתוך מגמה לכבד את רצונם של הצדדים". בוררות - דין ונוהל, עמ' 609. "כאשר הצדדים הסמיכו את הבורר להיפגש ביחידות עם כל אחד מהם- בין במפורש בהסכם הבוררות בין בע"פ ובין מכללא, מתוך שלא מיחו בעדו ולא מחו על כך לאחר מעשה- בית המשפט לא יהא מוכן לשמוע את הטענה, שהתנהגות זו מצדו היתה בלתי הוגנת". בוררות - דין ונוהל, עמ' 611. 36. כפי שפורט קודם, בנסיבות העניין, אף שהיה מוטב להימנע ממצב בו הבורר נפגש ביחידות עם מי מהצדדים, מדובר בישיבה שהתקיימה בשקיפות מלאה ולא הוסתרה ממי מהצדדים. המבקש 2 נכח בישיבה בעצמו, מאחר שבא כוחו שהה בחו"ל. הישיבה החלה בין המשיבים לבורר, לאחר מכן נועדו הצדדים בהיעדר הבורר, ולבסוף ישבו הצדדים יחד עם הבורר. המבקשים לא הצביעו על עובדה אחת, מהותית או שולית, שנמסרה לבורר במפגשו עם המשיבים ביחידות, או שיכולה היתה להימסר לבורר ולהשפיע עליו באופן דרמטי. גם מפסק הבורר לא עולה כי באותה פגישה הועלו עובדות או ראיות חדשות, והכל נובע מתחושה סובייקטיבית של המבקשים שאינה מבוססת. 37. הבורר בהחלטתו מיום 13/7/09 (נספח ה' לבקשה פסקאות 5 ו- 6) כתב: "הבוררות התמשכה על פני מספר שנים והיא מחזיקה למעלה מ - 1,700 עמודי פרוטוקול, הובאו עדים רבים, החקירות היו ארוכות וממצות, הוגשו עשרות מסמכים וכל אלה עומדים בפני בבואי ליתן את הפסק. מכאן שלא ברור לי חששו של מר שטרית, כי אני עשוי להיות מושפע מדברים שנאמרו בפגישה של עשר דקות שעסקה בניסיונות פשרה. מהטעמים האמורים התלבטתי קשות אם יש מקום להיענות לבקשה ולבסוף באתי לכלל מסקנה כי טובת העניין מחייבת, למען מראית פני הצדק, לאפשר למר שטרית להופיע בפני ויחד עם זאת, אני מבקש לשמור על שקיפות ההליך. לפיכך, אני מזמן את מר שטרית לפגישה שתתקיים במשרדי ביום 16/7/09 בשעה 10:30. לפגישה יתייצב גם נציג התובעים. בתחילה אשב כ - 10 דקות עם מר שטרית ולאחר מכן אשב עוד כ - 10 דקות עם מר שטרית ונציג התובעים". 38. לאחר שניתן פסק הבוררות, פנה ב"כ המבקשים במכתב לבורר (נספח ו'), בו ביקש מהבורר לבדוק את עצמו שוב ולתקן טעויות בגוף הפסק. לאחר שהתקבלה תגובת ב"כ המשיבים, וניתנה למבקש 2 ההזדמנות להגיב לתגובה, כך עשה. בנסיבות העניין, נראה כי זכות הטיעון הועמדה למבקשים על ידי הבורר כראוי, פעם אחר פעם, באורך רוח ובסובלנות רבה, ובוודאי שלא קופחה. המבקשים טענו בנוסף, כי מעבר לפגיעה בזכות הטיעון, נגרמה פגיעה חמורה בכללי הצדק הטבעי, אך לא הוכיחו טענה זו בכל ראייה, ויש לדחות טענה זו, בהתאם לנימוקים לפיהם נדחו יתר טענותיהם כמפורט לעיל. הטענה כי פסיקת הבורר אינה בהתאם לעילות התביעה 39. לטענת המבקשים, הבורר לא פסק בהתאם לעילות שפורטו בכתב התביעה, ומצדיקה את ביטול הפסק מכח העילה הקבועה בסעיף 24 (4) לחוק הבוררות, מאחר שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ו/או להביא ראיותיהם. טענה זו של המבקשים נוגעת לפסיקה של הבורר בעניינים הבאים: דמי השכירות עבור מחסן הקירור, דמי אחזקה, ודמי השכירות בגין משטח הגנרטור. אבחן את טענתם לגבי כל אחד מהנושאים הללו באופן נפרד. דמי השכירות עבור מחסן הקירור 40. המבקשים טענו כי המשיבים ביססו תביעתם על הסכם השכירות, ובהתאם לכך, המבקשים ניהלו את הגנתם, ואולם, הבורר חייב את המבקשים לשלם למשיבים דמי שכירות ראויים עבור מחסן הקירור, ובהיעדר הסכם לעניין זה. מפסק הבוררות (עמ' 18 - 20) עולה כי הבורר ציין כי אין בידו לקבוע אם אכן נחתם הסכם בין הצדדים ביחס לשכירות מחסן הקירור, לאור הראיות השונות שהובאו בפניו, כפי שפירט בפסק הבוררות. הבורר הוסיף וקבע כי מהמסמכים שהוצגו לו, עלה כי הדרישה לתשלום דמי השכירות עבור מחסן הקירור הייתה תלויה ועומדת כל העת. לאור הסכם השכירות - בו התחייבו המבקשים כי העבודה והאחסנה ייעשו אך ורק בין קירות המושכר, למעט חלקים כפי שיוסכם בין הצדדים מפעם לפעם, הנטל להוכיח כי אושר השימוש בשטח המחסן, עבר אל המבקשים, ומאחר שהסכם כזה לא הוצג, נקבע כי על המבקשים לשלם דמי שכירות ראויים. כאמור לעיל, הבורר הכריע בסוגיה זו לפי הדין ובהתאם לפרשנותו את המוסכם בין הצדדים, ולכן, לא חרג מהנטען בתביעה. תשלום בגין דמי אחזקה 41. המבקשים טענו כי נתבעו לשלם דמי אחזקה בשיעור של 1$ למ"ר, על בסיס הסכם השכירות, אולם, הבורר פסק כי ישלמו דמי אחזקה כביכול על פי החלטה של אסיפת הדיירים, כשלא היה בפני הבורר כל פרוטוקול של אסיפת הדיירים. 42. לשון הסעיף הרלוונטי בהסכם השכירות לעניין דמי האחזקה הפנתה לקביעת הדיירים - "השוכר מתחייב לשאת בחלקו היחסי בהוצאות באחזקת המבנה על כל מערכותיו ע'פ קביעת רב המחזיקים במבנה". הבורר קבע, ובצדק, כי משמעות התחייבות זו היא כי מי שייקבע את גובה דמי האחזקה יהיה רב המחזיקים במבנה, וקביעתם ביחס לסכום ולאופן חישובו יחייב את המבקשת 1. 43. בעניין קביעת גובה דמי השכירות הובאו מספר עדויות בפני הבורר - נשמעה עדות של דיירת בבניין, גב' חזות, שעדותה היתה אמינה על הבורר, שהעידה כי התקיימה אסיפת דיירים שקבעה את גובה דמי האחזקה, וכן הציגה חשבוניות עבור תשלום דמי האחזקה. כמו כן, הוגשו חוזי שכירות של דיירים אחרים במבנה, בהם צוין שגובה דמי השכירות יהיה 1$ למ"ר. עוד הוגש מכתב דרישה לתשלום דמי האחזקה, שנטען כי נשלח למבקשים, אף שהמבקשים כפרו בכך שקיבלו אותו. לעומת עדויות אלו, עמדת המבקש 2 לגבי תשלום דמי האחזקה היתה כי חובת התשלום מותנית ברמת השירותים שיקבל, ועמדה זו לא היתה מקובלת על הבורר, ונקבע כי אינה מעוגנת בהסכם השכירות או בפסיקה. כמו כן, בפסק הבוררות צוין כי המבקשת 1 ניהלה בתקופה מסוימת את אחזקת המבנה, ולכן יכולה הייתה להציג חשבוניות לגבי דמי האחזקה אך נימנעה מלעשות זאת. הבורר קבע את חובת תשלום דמי האחזקה בהתאם לראיות שהובאו בפניו (סעיף 55 לפסק הבוררות), ואין כל פגם בקביעתו, אף שלא הוצג בפניו פרוטוקול של אסיפת הדיירים. לאור האמור, יש לדחות את טענת המבקשים בעניין זה. דמי שכירות עבור המשטח שעליו הונח הגנרטור 44. לטענת המבקשים, המשיבים דרשו כי ישולם להם חיוב זה מכח הסכם השכירות, אולם, הגנרטור הוצב על המשטח עוד טרם החתימה על הסכם השכירות, ולפיכך, עניין זה לא נקבע בהסכם השכירות. עוד טענו המבקשים, כי הבורר פסק בעניין זה מבלי להסתמך על כל ראיה. עיון בפסק הבוררות בנושא זה (עמ' 26-27) מעלה כי הבורר קבע כי מעת שחובר המבנה לחשמל, חובת המבקשים היתה לפנות את הגנרטור, ומשלא עשו כן, החליט לחייבם בדמי שכירות ראויים עבור השימוש בשטח שעליו הוצב הגנרטור. הבורר קבע כי לאחר החיבור לרשת החשמל, הושאר הגנרטור במבנה על מנת לשמש מענה לצורכי המבקשים בלבד. בשים לב להוראות הסכם השכירות לפיהם התחייבה המבקשת 1 שלא לעשות שימוש בכל חלק שהוא, למעט החלקים כפי שיוסכם עליהם בין הצדדים מפעם לפעם, קבע הבורר כי יש לחייבה בתשלום דמי שכירות ראויים בגין המשטח עליו הונח הגנרטור. 45. לאור כל האמור, מפסק הבורר עולה כי קביעות הבורר בנושאים הנ"ל התקבלו בהתאם למכלול הראיות שהונחו בפניו על ידי הצדדים, ובין היתר, מכוח האמור בהסכם השכירות. הטענה כי הבורר התעלם מראיה ועל כן יש להורות על תיקון ו/או ביטול הפסק 46. המבקשים טענו כי יש להורות על החזרת הפסק לבורר לתיקונו, או לחלופין, לבטלו מאחר שהבורר התעלם מראיה שהוצגה בפניו. 47. יש לדחות טענה זו, מאחר שעל פי הפסיקה, הטענה כאילו הבורר התעלם מראיה שהוצגה בפניו, אינה עילה לביטול פסק הבוררות - "הטענות כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהיו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו - טענות אלה יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. אדרבה, תמיד יצא ביהמ"ש מתוך ההנחה שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע". בוררות דין ונוהל, כרך ב', בעמ' 964-965. 48. גם לגופו של עניין, דין טענה זו להדחות. כפי שיפורט להלן, אין המדובר בראיה שהוצגה לבורר והוא התעלם מקיומה, אלא בראיה שלא הוגשה על ידי המבקשים. המבקשים טענו כי לתצהיר עדות ראשית של מבקש 2 צורף נספח מס' 1, חוו"ד של השמאי בן דוד ז"ל, שהבורר התעלם ממנה לחלוטין, וזוהי חוות דעת לפיה המבקשת 1 שילמה כופר חניה. כך גם, טען המבקש 2 בתשובה לתגובה לבקשה לתיקון פסק הבוררות. 49. טענת המבקשים נדחתה על ידי הבורר, בשל כך שלא הובאו בפניו ראיות ביחס לחלוקת ההנאה. בפסק הבוררות נכתב: "נטיית ליבי היתה בנסיבות העניין לזכות את שטרית בחלק מסוים מכופר החנייה ששילם... ואולם, הנתבע בחר להעיד לבדו ולא להביא עדים מטעמו. לא הוצגה לי חוות הדעת העלומה של אותו שמאי ששטרית מדבר עליה והנתבעים לא העניקו לי את הכלים הראייתיים לקבוע את שיעור החלוקה המדויק. אמנם נכון הדבר כי בכתב המינוי שלי כפי שנוסח בהסכמת הצדדים ע"י כב' השופטת שטמר נקבע כי לא אהיה קשור בדיני הראיות ואולם ראשית, הצדדים קיבלו עליהם כי על מסמכים שיוצגו יחולו דיני הראיות ויותר מכך, נניח שהייתי יכול לסטות מדיני הראיות אם היתה מובאת ראיה שבית משפט היה ממאן לקבלה, אך במקרה זה לא הובאה כל ראיה ביחס לשיעור הראוי וחלוקתו בין הצדדים... ואולם משלא הובאו ראיות ביחס לחלוקת ההנאה, ומשלא באה תביעה חלופית להחזר יחסי של כופר החניה אני נאלץ לדחות את התביעה להחזר כופר החניה, וכך אני עושה" (עמ' 33 לפסק הבוררות, פסקאות 70.10-70.11). הבורר התייחס לסוגיה זו, גם בהחלטתו בבקשה לתיקון פסק הבוררות, וכך כתב: "... נספח 1 לתצהיר העדות הראשית איננו בכל הכבוד "חוות דעת" ואסתפק בכך". (נספח יד' לבקשה פסקה 24). מהאמור עולה כי לא הובאה בפני הבורר חוות הדעת הנטענת, ומשכך, לא ניתנו לבורר הכלים הראייתיים להכריע בסוגיה זו. 50. יתרה מכך, ציפיתי למצוא בין המסמכים שהוגשו לבית המשפט את חוות הדעת הנטענת, אך באופן מפתיע לא מצאתי כל זכר לחוות דעת זו בין כלל המסמכים, ובשל כל האמור, לא מצאתי לנכון להתערב בקביעת הבורר. הבורר לא הכריע באחד, או יותר, מן העניינים שנמסרו להכרעתו 51. המבקשים טענו כי הבורר לא הכריע בנושא קיזוז תשלום ששולם לאחר הגשת התביעה, וקיזוז תשלום דמי שכירות ששולמו ביתר, ובעניין חיוב המשיבים בהוצאות לדוגמא. קיזוז תשלום שהמבקשים שילמו למשיבים לאחר הגשת התביעה 52. המבקשים טענו כי לאחר הגשת התביעה, הם שילמו למשיבים סך של 150,000 ₪ בעקבות צו עיקול זמני מעיריית יבנה, ולכן יש לקזז סכום זה מסכום התביעה. בפסק הבורר נקבע: "זכאית הנתבעת לזקוף סכום זה לחובת התובעים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט באשר נחה דעתי כי התובעים אכן היו חבים בעת ההיא לפחות את הסכום שהועבר על ידי הנתבעת, לעיריית יבנה" (נספח ה' פסקה 89.6 עמ' 47). "אף שלא הוסמכתי לחרוג ממה שהעבירו הצדדים להכרעתי אני ממליץ לנתבעת להשלים את תשלום דמי השכירות לשנת 2005 עד לסוף חודש מאי 2005" (נספח ה' פסקה 89.9 עמ' 47). 53. עניין זה, לא נמסר להכרעת הבורר, שכן כאמור הסכום שולם לאחר שהוגשה התביעה. לצורך ביסוס עילת ביטול, על העניין היה להימסר להכרעתו של הבורר, דבר שלא קרה. לפיכך, הבורר, נתן דעתו והמלצתו, אך לא היה יכול לחייב את המשיבים לשלם סכום זה, כדי שלא לחרוג מהסמכות שניתנה לו ע"י הצדדים. על כן, יש לדחות את טענת המבקשים כטענה לביטול פסק הבוררות, אך בוודאי שיכולים לעמוד למבקשים בעניין זה סעדים אחרים מכוח הדין. קיזוז תשלום דמי שכירות שהמבקשים שילמו ביתר 54. המבקשים טענו כי שילמו למשיבים דמי שכירות ביתר, ולכן על המשיבים להשיב להם סכומים אלה. טענה זו נסובה סביב פרשנות האופציה בהסכם השכירות. הבורר דחה את פרשנות המשיבים לאופציה, וקבע כי הם לא הוכיחו את זכותם לקבל הפרשי דמי שכירות לתקופה הרלוונטית. מאידך גיסא, הבורר דחה את טענת המבקשים להחזרים המגיעים להם עקב תשלום ביתר, וזאת בשל כך שטענה זו באה לראשונה בסיכומים, ולא הוכחה. עיון בחומר הראיות מעלה כי אכן, בכתב התביעה שכנגד המתוקן כפי שהוגש בת.א. 1676/05 לא נכלל ראש נזק זה, אלא רק בסיכומים. לאור זאת, אין להתערב בקביעת הבורר. הכרעה במחלוקת בעניין תביעת הפינוי וחיוב המשיבים בהוצאות לדוגמא בגינה 55. המבקשים טענו כי המושכר פונה בסוף חודש מאי 2005, ואילו התיק הועבר לבוררות 7 חודשים לאחר מכן - ביום 20/12/05. היינו, מתחילת הדיונים בבוררות, המבקשים לא החזיקו במושכר. לפיכך, לטענת המבקשים, לא היה מקום מלכתחילה לעתור לסעד של פינוי, ועל כן, היה על הבורר להטיל הוצאות משפט על המשיבים בשל העובדה שכללו בתביעתם תביעת פינוי. הבורר התייחס לנושא הפינוי בפסק הבוררות, וקבע כי היות שבעת מתן פסק הבוררות המושכר לא מוחזק על ידי המשיבים, לא מצא לנכון ליתן סעד לעניין זה, שאינו רלוונטי עוד (סעיף 64 לפסק הבוררות). 56. אין לקבל את טענת המבקשים להטלת הוצאות בגין הכללת סעד זה בתביעת המשיבים, היות שבעת הגשת התביעה לבית המשפט המשיבים עוד החזיקו במושכר, ולכן באותה עת סעד זה היה רלוונטי, והתביעות ההדדיות הועברו כמות שהן להכרעת הבורר. הבורר התייחס בהרחבה לנושא ההוצאות, ובין היתר, ציין כי לקח בחשבון את העובדה שהמבקשים זכו בכשליש מתביעתם, בעוד שהחלק הארי של התביעה שכנגד שהגישו המשיבים נדחתה, אופן ניהולה והתנהלותה של הבוררות ועוד (פסק הבוררות סעיף 92). 57. ההלכה הפסוקה היא כי נושא פסיקת הוצאות הוא עניין מובהק בו הערכאה הדיונית מכריעה, ובית-משפט שלערעור אינו מתערב בהכרעתה בעניין זה, אלא בנסיבות יוצאות דופן (ע"א 40/80 עזבון המנוח צבי רוטרובין ז"ל נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לה (4) 652, 656). אין שונה נושא פסיקת הוצאות במסגרת בוררות, מנושא פסיקת הוצאות במסגרת פסק דין של בית המשפט, ועל כן, כלל אי ההתערבות צריך לחול גם על הוצאות שנפסקו בפסק בוררות. לפיכך, יש לדחות גם טענה זו. הבורר פסק שלא לפי הדין ולא נימק את פסקו 58. עילות הביטול הנטענות הן אלו המפורטות בסעיף 24 (6) ו - (7) לחוק הבוררות - "(6) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן; (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן"; המבקשים טענו כי הבורר לא פסק בהתבסס על הדין. עוד נטען כי בפסקי הבוררות על פניהם ניתן למצוא נימוקים, "אך הנימוקים הללו הם אלה שמצביעים על בטלותם של פסקי הבוררות ועל כך שהבורר לא פסק על פי דין" (עמ' 27 סעיף 194 לבקשה). לטענת המבקשים, אמנם הבורר נימק את פסקו, ואולם מדובר בנימוקים טכניים בלבד, ובפועל, הבורר 'סימן לו מטרה' ובנה סביבה "הנמקות שגויות ומוטעות מן היסוד" (פסקה 203 עמ' 28). 59. על פי הפסיקה, די בכך שפסק הבוררות יהיה ינומק כך שניתן יהיה לגלות ממנו כי לא נעלמו מעיניו של הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מליבו טענות הצדדים, כי מצויה התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאות הפסק. די בשלד הנמקה כללי כדי לספק את הנדרש בבוררות ואין צורך בהנמקה פרטנית לכל פרט ולכל רכיב בפסק הבורר (רע"א 1129/00 שמואל כהן נ' diamond express company (2000); ע"א 1325/92 קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89. 60. אני סבורה כי בענייננו יש לדחות את טענת המבקשים, שכן קריאת פסקי הבוררות, מעלה כי המדובר בפסקי בוררות מנומקים היטב, המנתחים בהרחבה ובאופן מעמיק את העובדות ואת הראיות שהובאו בפני הבורר, על בסיס הדין החל. הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו 61. אף שהליכי הבוררות נמשכו כארבע שנים, ניסיון המבקשים להיתלות בעילת הביטול שבסעיף 24(8) לחוק הבוררות, דינו להידחות. המבקשים מנועים מלהעלות טענתם זו, לאור הוראת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות "לא תשמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו". זוהי הוראה קונסטיטוטיבית, וטענת איחור במתן פסק הבוררות, תלויה בקיום התנאי הקבוע בה (רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ ואח' נ' מרדכי כידון, פ"ד נ (5) 446). 62. מעבר לכך, לא רק שהמבקשים לא פעלו בהתאם להוראות סעיף 26 (ג) לחוק הבוררות, אלא שאף הם מעידים על עצמם כי נתנו הסכמתם להארכת המועדים, כל אימת שנדרשו לכך - "אמת הדבר, שמדובר בסכסוכים מסועפים שהצריכו הרבה דיונים וכל אימת שהצדדים נדרשו להאריך את המועד הם נתנו הסכמתם להארכה" (סעיף 321 לבקשתם לביטול פסק בוררות). המבקשים אף נתנו הסכמתם להארכת המועד למתן הפסק, בדרך של התנהגות, ושיתפו פעולה בכל הליכי הבוררות, לאחר שעבר המועד הקבוע בחוק למתן פסק הבוררות, וגם מטעם זה הם מנועים מלהעלות טענה זו כעילת ביטול (בוררות - דין ונוהל, עמ' 458). 63. דברים אלו הם רלוונטיים לא רק לטענה זו, אלא למרבית הטענות שהועלו על ידי המבקשים, טענות שהועלו רק לאחר מתן פסקי הבוררות, כשהקביעות בהם לא היו לשביעות רצונם של המבקשים. טעויות בפסק הגורמות עיוות דין 64. המבקשים טענו כי בפסק הבוררות ישנן טעויות, הגורמות להם עיוות דין, בנושאים כדלקמן: דמי שכירות ראויים עבור מחסן קירור, ערבות מבקש 2 לחיובי מבקשת 1, חיוב בסכומים דולריים, תשלום בגין דמי אחזקה בבניין, דמי שכירות ראויים בגין משטח הגנרטור, מדרגות החירום החדשות, דחיית תביעת המבקשים להיטל השבחה, דחיית התביעה בדבר אחזקת המעליות, טעויות שנפלו בפסק הבוררות בעילת חודאי. טענות אלו הועלו על ידם גם בבקשה שהגישו המבקשים לבורר לתיקון פסקי הבוררות, ואשר נדחתה על ידי הבורר בהחלטתו מיום 2.9.09 65. טעות על פני הפסק אינה מקימה עילה לביטולו, והתערבות בית המשפט בקביעותיו של בורר, מוגבלת לעילות הביטול המנויות בחוק (פס"ד גמליאלי, עמ' 616). זאת ועוד, אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסיקת הבורר. לפיכך, בדיקת פסק הבוררות אינה נעשית על-פי הקריטריונים לבדיקת פסק דין של ערכאה שיפוטית, קרי, באמת מידה ערעורית (ע"א 318/85 דן כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב (3) 265, 274 (1988). בהתאם להלכה הפסוקה, טעויות בפסק בוררות, ככל שישנן כאלו, לא תיבדקנה ולא תתוקנה על ידי בית המשפט הדן בבקשה לביטול הפסק - "סמכות בית המשפט לבטל את פסק הבורר, לתקנו או לשנותו מצומצמת לעשר העילות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לכן, טעויות הבורר בניתוח העובדות ובהסקת המסקנות לא תיבדקנה ע"י בית המשפט ולא תתוקנה על ידו אפילו אם הן תהיינה גלויות על פני הפסק ותיחשפנה ללא קושי אגב קריאתו. התוצאה הבלתי נמנעת של מצב זה מתבטאת בניסיונם הבלתי פוסק של בעלי דין מאוכזבים מפסקי הבוררות להציג את נימוקיהם הראויים לערעור על הפסק כנימוקים המעוגנים בעשר העילות המאפשרות את ביטולו ובפסיקה עקבית של בתי המשפט הדוחים ניסיונות אלו בהיותם בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק ולמען חוסנה של הבוררות והפסיקה". ספר הבוררות, עמ' 258. אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון את נכונות הכרעתו של הבורר על פי הדין - "השאלה אם טעה בורר בפירוש הדין אינה מסוג העניינים העומדים למבחן שיפוטי במסגרת ביקורת בית המשפט על פסק הבורר (אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל, מהד' 4, כרך ב', עמ' 1019;) כידוע, עילת ביטול המבוססת על "טעות על פני הפסק" לא שולבה בגדר עילות הביטול המוכרות בחוק (אוטולנגי, שם, עמ' 1070; ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית, פד"י מב(3) 265, 279; ע"א 388/81 תימורים, מושב שיתופי נ' משתלות ויצמן, פד"י לו(4) 253, 264). בבוררות בה כפוף הבורר לדין המהותי, משהתברר כי הבורר החיל את הדין על המחלוקת שבפניו לא יזקק בית המשפט לטענות בדבר אופן החלת הדין, ובכלל זה, לטענות כי הבורר שגה בפרשנות הדין ובדרך החלתו על מערכת היחסים בין הצדדים. אילו צדקה המבקשת בטענתה זו, היה בכך כדי להציב את בית המשפט כערכאה ערעורית על פסקי בוררים; היה בכך כדי ליישם את הוראות חוק הבוררות בניגוד לתפיסת מוסד הבוררות, וכדי לשבש את תכליותיה של הבוררות, כמנגנון יעיל של יישוב סכסוכים, שההכרעה הניתנת בסופו איננה עומדת לערעור, כי אם לביקורת שיפוטית צרה על פי עילות צרות ומדודות". (ראה רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ניסים ג'נח (2007), ו-רע"א 1021/04 קואופרטיב מפיצי החלב של תנובה חיפה בע"מ נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (2004). בכך שונה הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מביקורת של ערכאת ערעור, שבחינתה מתפרשת גם על בדיקת נכונותה של ההחלטה נשוא הערעור, והדברים מעוגנים עמוק בדין ובהלכה הפסוקה (פס"ד עיריית חיפה). 66. ככל הנראה, המבקשים ערים להלכות הנ"ל, המונעות מהם לטעון טענות ממין אלו, ועל מנת לעקוף הלכות אלו, טענו כי הטעויות גרמו להם לעיוות דין, אך לא כך היא. הבורר נדרש לכל המחלוקות שבאו לפניו והכריע במחלוקות על פי הדין המהותי, ובמסגרת הסמכויות שהקנו לו הצדדים. כפי שציינתי לעיל, אף אם טעה הבורר ביישום הדין המהותי בין עובדתית ובין משפטית, ואף אם הפעיל שיקול דעת בצורה לא שקולה, אין בכך כדי להצדיק את ביטול הפסק. משאין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון נכונות הכרעתו של הבורר בישום הדין, לא נותר אלא לדחות את הטענות, מבלי שיעלה הצורך להידרש אליהן. פסק הבוררות בעילת חודאי 67. פסק הבוררות בעילת חודאי היווה חלק מפסק הבוררות הכולל, וניתן באופן נפרד - בתביעה שכנגד המבקשים טענו כי חתמו על הסכם עם המשיב 1, במסגרתו מחלו לו על סכום משמעותי, ובחתימה זו, לטענתם, קיבל על עצמו המשיב 1 שלא לתבוע אותם. הבורר נעתר לבקשת המשיב 1 לפצל את הדיון בעניין זה, שהוא עניין אגבי לתביעות ההדדיות בין הצדדים, אינו נוגע ליתר הצדדים, וניתן להכריע בו באופן נפרד. התנהלה בוררות קודמת בפני הבורר רו"ח פומס, בה חויב המשיב 1 לשלם למבקש 2 סכום כסף מסוים. לאחר שפסק בוררות זה אושר על ידי בית המשפט המחוזי, פתח המבקש 2 תיק הוצל"פ נגד המשיב 1 לגביית החוב שנפסק בפסק הבוררות. ביום 17/6/04 חתמו המבקש 2 והמשיב 1 על הסכם פשרה, שהוגש לתיק ההוצל"פ, לפיו תיק ההוצל"פ ייסגר כנגד תשלום של חלק מסכום החוב. המבקש 2 טען כי לצורכי הפשרה, ויתר למשיב 1 על סכומים גבוהים, ובהתבסס על ההנחה שהמשיב 1 לא יגיש תביעה נגדו בגין חוב דמי השכירות, וכי לו ידע שהמשיב 1 יגיש נגדו תביעה, לא היה מוחל לו על חלק מהחוב, ולא היה חותם עימו על הסכם הפשרה. לפיכך, במסגרת התביעה הנגדית בבוררות הנוכחית, המבקש 2 ביקש להורות למשיב 1 לשלם לו את מלוא סכום החוב, ללא ההנחה שניתנה לו. המשיב 1 מצידו טען כי אם המבקש 2 רוצה לבטל את הסכם הפשרה, עליו להשיב לו את הכספים ששילם במסגרת הסכם הפשרה. המבקשים טענו כי בישיבת הגישור הבורר נחשף לידיעה כי הבניין כולו יצא לכינוס נכסים, ומכאן שהמשיב 1 נמצא במצוקה כלכלית, ולכן הבורר החליט בינו לבינו, שהגיעה השעה לסייע למשיב 1 ולדחות את התביעה נגדו. 68. מדובר בספקולציה של המבקשים, שמחד טוענים כי לא ידוע להם לאיזה מידע הבורר נחשף, ומאידך, טוענים כי הבורר נחשף לעובדות מסוימות. לא זו אף זו, המבקשים אף מתיימרים לדעת אילו מחשבות עברו בראשו של הבורר ומה החליט בינו לבינו. מעבר לכך, אין פסק הבוררות בעילת חודאי מוטעה על פניו. מפסק הבוררות עולה כי הבורר בחן את לשון הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים לסילוק חוב תיק ההוצל"פ, ומצא כי אומד הדעת העולה מהסכם הפשרה הוא ברור, חד משמעי ואינו נתון למספר פירושים. לפי לשון הסכם הפשרה, תשלום החוב בפשרה נועד לסלק את החוב הפסוק בפסק הבוררות של רו"ח פומס בלבד. הבורר הוסיף ובחן גם את המסמכים והעדויות שהובאו בעניין זה, וקבע כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, ולא הוכיחו כי כוונת הצדדים הייתה סילוק הדדי של כל התביעות שביניהם. קריאת פסק הבוררות בפרשת חודאי, מעלה כי הבורר התייחס באופן מפורט לסוגיה אליה נדרש, לעתים אף למעלה מן הצורך, נימק את פסקו והכרעתו בדין היא. לפיכך, יש לדחות טענה זו של המבקשים. קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד 69. בתי המשפט עושים שימוש בעילת הביטול מכוח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות, כאשר הם חשים שנגרם אי צדק ואין שום עילה מיוחדת היכולה לשמש לביטול הפסק (בוררות דין ונוהל, עמ' 1101). עילת הביטול בסעיף 24 (10) לחוק הבוררות מיועדת למצבים נדירים למדי, כמו למשל, אם נפגעו עקרונות הצדק הטבעי, התגלו עובדות חדשות, התגלתה תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות או לא הייתה סמכות להיזקק לבוררות - רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט (5) 1. 70. המבקשים טענו כי הבורר פעל שלא בהגינות ובתום לב ותוך משוא פנים, הן בהליך הבוררות והן בהליך הגישור, וזאת, בניגוד לקבוע בתקנה 5 (א) לתקנות הגישור, ופסק הבוררות הושפע הן מניסיונות הפשרה שנערכו במהלך הבוררות, ובעיקר מהליכי הגישור ומ"המידע הדרמטי" שנמסר לבורר במסגרת הליכי הגישור. התנהלות זו של הבורר, שללה לטענתם, את סמכותו של הבורר ואת עצם הסכמתם להליך הבוררות. על-אף טענותיהם הקשות כלפי הבורר, המבקשים לא ביססו את טענתם בדבר חשש למשוא פנים, ולא הוכח בכל ראיה כי יש ממש בחששם או בטענותיהם כלפי הבורר. טענות המבקשים הן מעין טענות פסלות נגד הבורר, ועל פי הפסיקה, על הטוען טענה כזו להניח בפני בית המשפט הוכחה אובייקטיבית בדבר חשש למשוא פנים ולהטיית דין, ואין די בתחושת סובייקטיבית - "הטענה המועלית על פי רב היא של חשש למשוא פנים. בדרך כלל, נדחית הטענה מיניה וביה, אלא אם כן יש ראיות מוצקות להוכחתו". בוררות - דין ונוהל, כרך א' עמ' 571. כן ראה - (ע"פ 633/83 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (4) 593, 597), ו-ת"א (מח-בש) 1226/02 אל-דר עבודות הנדסה אזרחית בע"מ נ' קניונים נכסים ובניין בע"מ (2003). 71. על מנת שבית המשפט ישתמש בסמכותו לביטול פסק בורר לפי העילה הנקובה בסעיף 24 (10) לחוק הבוררות, עליו להשתכנע כי התנהגות הבורר פגעה באופן מהותי בעקרונות הצדק הטבעי, וכי קיימת אפשרות ממשית למשוא פנים, ומשכך, הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. החמרה יתירה תיוחס לבורר אם יוברר, כי עובדות מסוימות אפילו אינן מהותיות, הוסתרו מאחד הצדדים ומשכך עשוי הוא לחוש, כי הבורר מגלה משוא פנים. המבקשים טענו כי החלטה בבקשתם לגילוי מסמכים מיוחדים, ניתנה על ידי הבורר 8 חודשים לאחר הגשתה, ויומיים לאחר מתן ההחלטה, ביוזמתו, ביטל הבורר את החלטתו והוציא אחרת תחתיה. בכך, יש לטענתם כדי להטיל צל כבד על דרך קבלת ההחלטות של הבורר. ההחלטה האמורה לא צורפה לתיק בית המשפט, אך המבקשים ציטטו אותה בבקשתם (עמ' 30 סעיף 216) "בצעד חריג, ומבלי שבאה על כך בקשה מצד מי מהצדדים ומאחר שבאתי לכלל מסקנה כי נפלה טעות מלפני... החלטתי לבטל את החלטתי, והחלטתי להלן תבוא במקום זאת המבוטלת". 72. אני סבורה כי מהלך זה מעיד על הגינות ואחריות מצד הבורר, שהודה בטעותו, גם מבלי שנדרש לעשות כן על ידי הצדדים, ולא מצאתי כי יש בכך כדי להטיל פגם בדרך קבלת ההחלטות של הבורר או שהדבר מעיד על אי ניקיון כפיים מצד הבורר. זאת ועוד, הבורר הפך את החלטתו לטובת המבקשים, והעניק להם את הצו שביקשו לגילוי מסמכים מיוחדים. 73. ב"כ המבקשים טען עוד כי ביקש מספר פעמים להעמיד את תיק הבוררות לעיון וצילום, ובקשתו עוכבה ונדחתה זמן רב כי התיק לא היה מוכן לצילום (סעיף 221 לבקשה). למעט אמירה סתמית זו, לא פורש בבקשה מתי התבקש להעמיד את התיק לצילום, וכמה זמן עבר עד שהתאפשר לצלם את התיק, ומאילו טעמים היו דחיות. זאת ועוד, נראה שטענה זו נועדה להטיל דופי בבורר ותו לא, שכן בוודאי אין בה להעיד על דבר. גם בעניין זה, אם חפצו המבקשים להפסיק את הליך הבוררות או לטעון לפקיעתו בשל חשש שהבוררות אינה מתנהלת כיאות, היה עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה המתאימה, כמו למשל, בקשה להעברת הבורר מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, ולא להמתין עד לאחר מתן פסקי הבוררות. העובדה שהמבקשים לא נקטו בדרך זו, מלמדת שלא ראו בהתנהלות הבורר במהלך הבוררות עילה ממשית לביטול פסק הבוררות (רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח'). 74. אני סבורה כי בענייננו, לא התקיים איזה מהמצבים המעידים על משוא פנים וחוסר הגינות, וטענות המבקשים בהקשר זה אינן מעמידות להם עילת ביטול מכוח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות סוף דבר 75. לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הבקשה לביטול פסק הבוררות, התשובה לה וסיכומי הצדדים, על נספחיהם, ובעיקר פסקי הבוררות וכתבי הטענות שהוגשו במסגרת הליך הבוררות, נחה דעתי כי הבורר ביצע מלאכתו כהלכה, ולא הוכח קיומה של אף אחת מהעילות לביטול פסקי הבוררות. לפיכך, אני דוחה את בקשת המבקשים, ומורה על אישור פסקי הבוררות בהתאם לסעיף 28 לחוק הבוררות 76. בהתחשב בעובדה שבניגוד להליכי הבוררות, ההליך שלפניי היה הליך קצר באופן יחסי, ולא דרש השקעת משאבים מרובים מצד המשיבים, אני מטילה על המבקשים לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. חוזה שכירותחוזהיישוב סכסוכיםשכירותבוררות