הנשיא (גולדברג): 1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נא/60 - 9) על החלטתו של בית-הדין האזורי, לפיה מנועים המערערים מלהעלות טענות או להביא ראיות, לסתור את ממצאיה של הוועדה הפריטיית שדנה בעניינם וקבעה, כי ביצעו מעשי "מרמה, הונאה" ועוד. 2. השתלשלות העניינים מובאת בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, כדלקמן: "אין צורך, לעניין החלטתנו, לחזור על כל עובדות הרקע הנוגעות לתביעת שני התובעים [המערערים], מי שהיו מנהלי מסעדה של הנתבעת [המשיבה] בתחנה המרכזית בתל-אביב, ולאחר חשדות שהועלו נגדם בדבר גניבת מצרכים מהמסעדה וניצול מעמדם לרעה - הושעו ובהמשך, לאתר דיונים בוועדה פריטטית, אליה זומנו העותרים פעמיים אך לא התייצבו, הוחלט כי השניים 'אשמים בכל סעיפי כתב התביעה ככתבם וכלשונם' ובהמשך החליטה הוועדה גם לעניין פיצויי הפיטורים שישולמו להם בנסיבות העניין, כפי שהחליטה, כאשר בעקבות החלטת הוועדה נשלחו לנ"ל הודעות פיטורים. החלטתה של הוועדה הפריטטית היוותה, בהמשך, נשוא ההתדיינות התלת שלבית, עד לתיק זה, באשר נידונה בבית-הדין האזורי בתל אביב בתיק מה/3-3013-4, שם ניתן פסק-דין ב-1.9.1986 לפיו נשארה החלטת הוועדה על כנה; בהמשך נידונה בערעור העובדים שפוטרו בדב"ע מז/4 - 3 [1], כאשר בית-הדין הארצי דחה את הערעור ב-15.7.1987, ולבסוף בבג"צ 623/87 [2], אשר בפניו לא תקפו העותרים את קביעת הוועדה לעניין הפיטורים עצמם, אולם נקבע כי שאלת פיצויי הפיטורים ואפשרות שלילתם במלואם או בחלקם, על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, חייבת להיות נידונה על-ידי בית-הדין לעבודה ולא על-ידי הוועדה הפריטטית, וזאת מן הטעם כי 'אין להרחיב את הסמכות שהעניק המחוקק לבית-הדין האזורי בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים גם על גוף שאיננו סטטוטורי אלא יציר בפיהם של הצדדים'. משזומנו והופיעו באי-כוח הצדדים, בהמשך לתיקון כתבי הטענות, ב-10.7.1990 בפני כב' הרשמת הגב' בן יוסף לדיון מוקדם, נתעוררה המחלוקת נשוא החלטה זו, כאשר בטרם עריכת רשימת מוסכמות ופלוגתאות, טענה באת-כוח הנתבעת כי 'הממצאים של הוועדה הפריטטית מהווים השתק פלוגתה בתיק זה ולכן אי אפשר להביא ראיות בכל הקשור לממצאים. המחלוקת היא אם אותם מעשים יכולים להביא לידי כך שבית-הדין יוכל לשלול הפיצויים באופן מלא או חלקי'. משסבר בא-כוח התובעים אחרת, הוחלט על-ידי כב' הרשמת על סיכומים לעניין טענה חוסמת זו, בכתב. סיכומי הנתבעת הוגשו ב-9.8.1990 וסיכומי התובעים ב-23.8.1990. ב-6.9.1990 החליטה כב' הרשמת כי אין בסמכותה לדון בטענת השתק הפלוגתה, וזאת מכיוון שהנושא מצוי בסמכותו של בית-הדין ולא בסמכות רשם". כאמור, בית-הדין קבע כי המערערים מנועים מלהעלות טענות באשר לממצאי הוועדה הפריטטית בעניינם. 3. לפנינו טוענים המערערים מספרטענות: א) אין הדוקטרינה של מעשה בית-דין חלה על ממצאיה של ועדה פריטטית, להבדיל מבית-משפט או בוררות; ב) למערערים לא היה יומם בפני הוועדה, גם אילו היו בוחרים להופיע בפניה, שכן אינם "צד" לדיון ואינם רשאים להביא ראיות בעניינם; ג) לא קיימת "קרבה משפטית" בין המערערים להסתדרות (אשר היתה צד להתדיינות לפני הוועדה), ועל כן לא ניתן לטעון נגדם "השתק פלוגתה מורחב"; ד) הפעלת כללי "השתק פלוגתה" נגד המערערים, פוגעת בשיקול דעתו של בית- הדין לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), במיוחד לאור פסיקת הבג"צ בענייננו (בג"צ 623/87 [2]). 4. טוענת המשיבה כי הממצאים העובדתיים שקבעה הוועדה בעניין מעשי המערערים, היו חיוניים לצורך הכרה בשאלת תוקף פיטוריהם. כיוון שכך, מהווים הממצאים הכרעה בשאלה עובדתית המסורה לסמכותה הישירה של הוועדה וסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 אינו חל (גם לא באמצעות היקש) - וההכרעה יוצרת השתק פלוגתה. מוסיפה וטוענת המשיבה, בהשלמת הטיעון שהגישה ברשות בית-הדין, כי המקרה שלפנינו נופל בגדר תורת "מעשה בית-דין מורחב". לטענתה של המשיבה, למרות שתורת מעשה בית-דין חלה על בתי-משפט ובוררים (מכוח חוק הבוררות, התשכ"ח-1968) - הרי שזו הורחבה ומוחלת גם על החלטות של טריבונלים שיפוטיים מיוחדים. לתמיכה בטענה זו מביאה המשיבה את פסק-דינו של בית-דין זה בדב"ע מה/30 - 3 [3], שבו נקבע, לטענתה, כי החלטת וערה פריטטית (שאינה מחווה בוררות), יוצרת מעשה בית-דין. עוד טוענת המשיבה, כי למרות ש"העובד מוזמן לוועדה הפריטטית לא כצד פורמלי", הרי שבפועל היה לו יומו בפני הוועדה, ולכן הוא מחויב בממצאיה. 5. השאלה העיקרית שיש עליה להשיב בערעור זה היא האם חלה תורת מעשה בית-דין על ועדות פריטטיות. טוענים המערערים, כאמור, כי ההרחבה היחידה הקיימת, לגבי תורת מעשה בית-דין, היא הרחבה מכוח חוק - על בוררות - ולא ניתן להרחיב את תחולת התורה האמורה, מעבר לכך. טוענת המשיבה, כי הדבר כבר נעשה, ולאור פסק-דין הוטל קוסמופוליטן [3] הנ"ל, חלה תורת מעשה בית-דין על ועדה פריטטית, בעקבות פסיקת בית-המשפט העליון (שאומצה בבית-דין זה - דב"ע לה/44 - 3 [4], בע' 195), לפיה גם החלטת בורר שניתנה מכוח הסכם בעל פה (דהיינו - שלא לפי חוק הבוררות) יוצרת מעשה בית-דין (ע"א 417/67 [5], בע' 216). אמנם נכון, החלטת בורר שניתנה מכוח הסכם בעל-פה, יוצרת מעשה בית-דין וזאת, ככל הנראה, למרות חקיקת חוק הבוררות (ראה סעיף 21 וסעיף 39 לחוק), לאחר מתן פסק-הדין בעניין פלדמר [5] (ס' אוטולנגי [13], בוררות דין ונוהג בע' 382). ואולם, אין זה הדין לגבי החלטותיה של ועדה פריטטית. ועדה כזו אינה בוררות (דב"ע שם/10 - 4 [6], בע' 258; דב"ע לט/115 - 3 [7], בע' 181; דב"ע לו/131 - 3 [8], בע' 409; ראה גם ס' אוטולנגי [13] הנ"ל בסעיף 267 ו-268) וההלכה האמורה, אשר מחילה את תורת מעשה בית-דין על בוררות (בכתב או בעל פה), אינה חלה עליה. נושא זה של תחולת תורת מעשה בית-דין, שייך לעניינים שאינם מיוחדים לדיני העבודה. בעניינים אלה ילך בית-דין זה אחר פסיקתו של בית-המשפט העליון, אשר קבע אמנם, כי גם בוררות לפי הסכם בעל פה יוצרת מעשה בית-דין - אך דבר זה לא נקבע לגבי ועדות פריטטיות, לגביהן נקבע מפורשות שאינן בגרר בוררות. בפסק-הדין הוטל קוסמופוליטן [3], אמנם נאמר כי "'פסק בוררות', גם כשניתן מכוח הסכם ב'דיבור פה', מהווה מעשה בית-דין", וכי "זה הדין שעה שההכרעה נופלת מכוח 'הסכם בעל פה' בדבר בוררות (דהיינו, בוררות שלא מכוח חוק הבוררות) ודין זה יפה ותקף אף לגבי הכרעת ועדה פריטטית". דברים אלה נבונים ויפים לגבי המקרה שנידון באותו פסק-דין - דהיינו, מקרה שבו החלטת הוועדה הפריטטית ניתנה מכוח הסכם קיבוצי (הסכם עבודה קיבוצי כללי בענף המלונאות, סעיף 5.43) הקובע מפורשות כך: "43. ... 5. החלטת הוועדה הפריטטית שנתקבלה על-ידי נציגי שני הצדדים לוועדה דינה לכל דבר כדין פסק בוררים". במקרה שלפנינו, הסכם העבודה הקיבוצי לשכירי "אגד", מפנה, לעניין פיטורים של עבירות משמעת, לנספח להסכם שלא נכתב עדיין. במקרה כזה, ינחו את בית-הדין (לאור סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים), הוראות תקנון העבודה - הסכם קיבוצי כללי שבין ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. ועדה פריטטית לפי תקנון העבודה, אינה, כאמור, בוררות ועל כן אין בהחלטותיה, לפחות במקרה שלפנינו, כדי להקים מעשה בית דין. כך נפסק בדב"ע לז/11 - 2 [9], בע' 39-38: "במישור ההתדיינות האזרחית אין מעשה בית-דין, אלא בפסק של בית-משפט או בפסק בוררים... רואה בית-הדין לחזור ולהדגיש, שבאמור אין כדי לקבוע שלעולם לא יראו ועדה פריטטית כבוררים וכי לעולם לא יראו הליכים בפני ועדה פריטטית כבוררות למעשה, על כל השוני שבינה לבין בוררות לפי חוק הבוררות". 6. כיוון שהגענו למסקנה האמורה, אין למעשה צורך לדון ביתר טענות הצדדים - אולם, מפאת חשיבותן העקרונית, נתייחס אליהן בקצרה. טוענים המערערים, כי גם אם חלה תורת מעשה בית-דין על ועדות פריטטיות, אין החלטת הוועדה דכאן יכולה ליצור מניעות לגביהם, שכן לא היו צד לוועדה מבחינה פורמלית, ובפועל כפרו בסמכותה וסירבו להופיע בפניה; כמו כן - גם לו היו מופיעים בפני הוועדה, לא היו זכאים להביא ראיות ולחקור עדים. גורסת המשיבה, כי למרות שלא היו צד פורמלי, הרי שזומנו לישיבות הוועדה, ולו היו מופיעים היו רשאים לטעון טענותיהם ולהביא ראיות. מחומר הראיות לא ניתן ללמוד, האם לו היו המערערים מופיעים לדיון, רשאים היו להביא ראיות. בהעדר קיבעה מפורשת על כך בהסכם הקיבוצי נוכל ללמוד לענייננו - מפסק-הדין הוטל קוסמופוליטן [3], שבו נאמר: "אשר להזמנת עדים או הצגת מסמכים - כבר נאמר, כי רק צד לדיוני הוועדה רשאי לדרוש את הבאתם, ואף כאן - לוועדה שיקול דעת, אם להתיר הבאת עד זה או אחר, וזה בדומה לשיקול דעתו של בורר בקשר לכמות הראיות שישמע בכל עניין" (שם [3], בע' 231; ראה גם ס' אוטולנגי [13] בע' 298). מדברים אלה נלמד, כי אף אם היו המערערים צד לדיון בפני הוועדה, לא היתה להם זכות להביא ראיות; לא כל שכן, שעה שאינם צד פורמלי לדיוניה. הרחבת תורת מעשה בית-דין, על מי שלא היה צד להליך, נעשית במשורה ובזהירות, תוך שמירה על זכותו של אדם, שיהא לו "יומו בפני בית-המשפט" - או הבורר - בטרם יחוייב בתוצאות פסק-הדין או בקביעותיו. מ' בן-יאיר [14] במאמרו "הרחבת תחולתו של מעשה בית-דין על מי שלא היה צד להליך קודם", מביא את ההתפתחויות האחרונות שחלו בעניין זה ואת פסיקת בית-המשפט העליון המתייחסת אליהן. גם המשפט האמריקני (שם [14] בע' 306-305), שפיתח את כללי המניעות מחמת התנהגות, דורש, כדי להחילם, תנאים מוקדמים שלא התקיימו בענייננו. המרכזי שבהם - שאותו "זר להליך" נגדו מבקשים לטעון כי קיים מעשה בית-דין, "(ש)נטל חלק בניהול ההליך או שהנהיגו, אף שלא היה צד" (שם [14], שם). הדרישה המינימאלית לקיום תנאי זה, היא הופעת הזר כעד מטעם אחד הצדדים - ואף דרישה זו לא התקיימה בענייננו. בפסיקת בית-המשפט העליון, הוכרה אמנם מניעות מחמת התנהגות, אך זאת במקרים ספציפיים - וענייננו אינו נופל לגדר מקרים אלה (ראה מאמרו הנ"ל של מ' בן יאיר [14] בע 306 ואילך). כבר נקבע (דב"ע לה/7 - 3 [10], בע' 135), כי העובדים חברי ההסתדרות אינם חליפיה, גם אם מה שנקבע בפסק הבוררות לה היתה ההסתדרות צד, מטיל זכויות וחובות על אותם עובדים. כך בענייננו - המערערים לא היו צד לדיון בוועדה הפריטיית ובפועל כפרו בסמכותה (ראה לעניין זה פס"ד הוטל קוסמופוליטן [3], בע' 232); המערערים גם אינם חליפיה של ההסתדרות אשר היתה צד לדיון - ולכן אין בהחלטת הוועדה כדי להוות מעשה בית-דין לגביהם (ראה לעניין זה גם נ' זלצמן [15] מעשה בית דין בהליך אזרחי בע' 486). 7. לא נוכל לסיים, מבלי להוסיף כמה דברים כלליים על מדיניותו של בית-דין זה בכל הנוגע לוועדות פריטטיות. כידוע, מהוות ועדות אלו מוסד מרכזי וחשוב במערכת יחסי העבודה, ובתי-הדין לעבודה נמנעים מלהתערב בדיוני הוועדות ובהחלטותיהן - בין אם הן משמשות כבוררות, כמוסד ליישוב סכסוכים או כערכאת שיפוט משמעתית, כל עוד מילאו אחרי כללי הצדק הטבעי ולא חרגו מהסמכות שהוקנתה להן בהסכם שהקימו (ראה פסק-הדין הוטל קוסמופוליטן [3], הנ"ל). עם זאת - אין בידינו להעניק להחלטת הוועדה כוח שאין לה. אמת, אי-מתן כוח של מעשה בית-דין להחלטת ועדה פריטטית, עלול לגרום למצב של קביעות עובדתיות סותרות; אך מצב זה יכול שיווצר בלאו הכי במקרים ממין זה שלפנינו, כאשר הממצא העובדתי של הוועדה בדבר מעשי המערערים, מצוי למעשה בסמכותו של בית-משפט פלילי; זאת ועוד - העובדה שוועדה פריטטית מצאה, על-פי החומר שהיה לפניה, כי פיטורי עובד הם "מוצדקים", לא תספיק תמיד לקבוע אם יש לשלול פיצויי פיטורים כולם או חלקם אם לאו. נעיר עוד, כי אין, לאור האמור לעיל, חשיבות לשאלה האם סעיף 76 לחוק בתי- המשפט חל על דיוני הוועדה הפריטטית ובאיזה אופן (ראה טענות המשיבה המובאות בסעיף 4 לעיל). 8. סוף דבר - הערעור מתקבל והתיק מוחזר לבית-הדין האזורי, כדי שיישמע במלואו, והמערערים לא יהיו מנועים מלהעלות טענות ולהביא ראיות הסותרות את ממצאי הוועדה הפריטטית. 9. המשיבה תשלם למערערים הוצאותיהם בשתי הערכאות, בלי קשר לתוצאות, בסך של 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ. השופט אזולאי: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע הנשיא גולדברג, לפיה יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית-הדין האזורי, כדי שיישמע במלואו כאמור בסעיף 8 לפסק-הדין, וכן לנימוק שבנסיבות העניין אין להרחיב את כלל מעשה-בית-דין על המערערים שלא היו צד לדיון בוועדה הפריטטית, כאמור בסעיף 6 לפסק-הדין. 2. לנימוקים אלו הייתי מוסיף שכאשר מדובר בהחלת הכלל של מעשה בית-דין במשמעות השתק פלוגתה, קיימים נימוקים נוספים לאי-החלת הכלל על החלטה של ועדה פריטטית, בגלל ההבדלים בדיני הראיות ובסדרי הדין (נ' זלצמן [15], מעשה בית דין בהליך אזרחי, סעיף 1 (3), סעיף 78 (172)), וכן משום שהחלטת הוועדה הפריטטית אינה ניתנת לערעור (נ' זלצמן [15] שם, סעיף 119 (271)). לגבי החלת הכלל במשמעות של השתק עילה, יכולה להיות משמעות רבה לעובדה שניתנה החלטה סופית כדין באותה עילה, גם כאשר מדובר בהחלטה של ועדה פריטטית או של בוררות, בעוד שבהשתק פלוגתה יש שיקול בעל משקל רב יותר לכך שלא היתה למתדיין הזדמנות מספקת לטעון לעמדתו בפלוגתה ספציפית על-פי כללי הראיות וסדרי הדין הנהוגים בערכאה שיפוטית, ותוך מיצוי זכות הערעור. 3. כמו כן הייתי מוסיף שכאשר מדובר בהכרעה בפלוגתה המטילה דופי פלילי במערערים שנמנעו בפועל מלהופיע לדיוני הוועדה, קיים שיקול נוסף לאפשר להם להוכיח את צדקת טענותיהם בערכאה שיפוטית. מבחינה זאת יש טעם רב בטענת בא-כוח המערערים, שהם העדיפו להימנע מלהופיע לפני הוועדה הפיטטית תוך הסתכנות באישור הפיטורים, ושמירה על זכותם להוכיח את צדקת טענותיהם בהליך שיפוטי בבית-הדין בתביעה שהגישו לפיצויי פיטורים שלא היתה בסמכות הוועדה הפריטטית. 4. ביחס להחלת הכלל של מעשה בית-דין במשמעויותיו האחרות על ועדה פריטטית, נראה לי שאין לקבוע באופן פסקני שאין הכלל חל. קיימים מקרים שבהם ניתן לראות את החלטת הוועדה הפריטטית לעניין זה כבוררות, גם אם הדבר לא נאמר במפורש בהסכם הקיבוצי על-פיו פועלת הוועדה הפריטטית, כאשר מתקיימים בוועדה הפריטטית התנאים המהותיים להחלת חוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בפסק-הדין בדב"ע לז/11 - 2 ([9], בע' 39 מול האות ב'), המשמש אסמכתה לעמדה שאין לראות בדרך בלל ועדה פריטטית כבוררות, נאמר: "רואה בית-הדין לחזור ולהדגיש שבאמור אין כדי לקבוע שלעולם לא יראו ועדה פריטטית כבוררים, וכי לעולם יראו הליכים לפני ועדה פריטטית כבוררות למעשה, על כל השוני שבינה לבין חוק הבוררות" (ראה גם דב"ע מה/30 - 3 [3], בע' 230). כמו כן אין ללמוד מפסקי-הדין המבחינים בין ועדה פריטטית לבין בוררות שכלל מעשה-בית-דין אינו חל במשמעות של השתק עילה על הצדדים לדיון בוועדה הפריטטית שהגיעה להכרעה סופית בסכסוך על-פי הסכם בכתב או בעל-פה בין הצדדים. 5. גם במקרים שבהם לא חל חוק הבוררות במישרין על החלטה של ועדה פריטטית, נראה לי כי אין לקבוע באופן מוחלט שאין כל נפקות לכלל מעשה-בית-דין על החלטה של ועדה פריטטית. יתכן שבגלל אופיה ההסכמי של ועדה פריטטית יש לאמץ את הכלל בצורה גמישה יותר, ולאפשר לוועדה הפריטטית עצמה בהסכמת נציגי שני הצדדים, לעיין מחדש ביתר גמישות בהחלטותיה, ובמיוחד כאשר מדובר בהחלטות ביניים או בהחלטות שמטיבן אינן סופיות. אך העובדה שהחלטות סופיות של ועדה פריטטית מחייבות את הצדדים לדיוני הוועדה, בכפוף לביקורת שיפוטית מוגבלת, מצביעה על אימוץ אחת המשמעויות של מעשה-בית-דין על החלטה של ועדה פריטטית. מבחינה זאת החלת הנפקויות של כלל מעשה-בית-דין אינה זקוקה לחקיקה סטטוטורית. בהעדר הוראה בחוק ניתן לקבוע שקיימת בעניין זה לקונה, ולהחיל את המשמעויות הראויות לכלל מעשה-בית-דין גם על ועדה פריטטית עליה לא תל חוק הבוררות, אם לפי סעיף 33 לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אם בדרך ההיקש לבוררות או לטריבונל פנימי לפי חוק יסודות המשפט תש"ם-1980, ואם בדרך של מניעות על-ידי מעין מעשה-בית-דין. בעניין זה ניתן להסתמך על פסיקת בית-המשפט העליון אשר החילה את כלל מעשה- בית-דין על הסכם בוררות בעל-פה עוד לפני שהוסדר העניין בחוק הבוררות (ע"א 417/67 [5]), ועל טריבונלים פנימיים בדרך של "מניעות על-ידי מעין מעשה-בית-דין" (בג"צ 13/57 [11], בע' 868; ע"א 575/70 [12], בע' 506; נ' זלצמן [15] שם, סעיף 1 (3)). כמו כן ניתן להסתמך על פסיקת בית-דין זה בדב"ע לז/11 - 2 [9], המתייחס לאפשרות ללמוד גזירה שווה בין בוררות לבין ועדה פריטטית לעניין מניעות של צד בוועדה פריטטית מלטעון כנגד החלטת הוועדה כאשר הוועדה סיימה את מלאכתה (שם [9], בע' 40 מול האות ג). על כך יש להוסיף כי בדב"ע מה/30 - 3 [3] הגיע בית-הדין מצד אחד למסקנה שאין לראות את הוועדה הפריטטית כבוררות, ובהקשר לאותו מקרה נאמר שוועדות פריטטיות אינם פועלות במסגרת חוק הבוררות (שם [3], בע' 230 מול האות א'), ולמרות זאת נקבע שם שהחלטת הוועדה הפריטטית לאשר פיטורי עובדת מחייבת את העובדת לאור העובדה שהעובדת הופיעה לפני הוועדה, טענה לפניה ולא כפרה בסמכותה. בית-הדין הגיע למסקנה זאת למרות אי-החלת חוק הבוררות, תוך השוואת החלטת הוועדה הפריטטית להסכם בוררות בעל-פה. בשר לכך נאמר (בע' 232 מול האות ז'): "זה הדין שעה שהכרעה נופלת מכוח 'הסכם בעל-פה' בדבר בוררות (דהיינו, בוררות שלא מכוח חוק הבוררות), ודין זה יפה ותקף אף לגבי הכרעת ועדה פריטטית". מבחינה זאת נראה לי שאין בפסיקת בית-דין זה, המבחינה בין ועדה פריטטית לבין בוררות מהיבטים אחרים, כדי לשלול אנלוגיה של ועדה פריטטית לבוררות, להחלת מעין מעשה-בית-דין במשמעות של השתק עילה, כאשר מדובר בהכרעה סופית של ועדה פריטטית ככל שהדבר נוגע למי שהיו צדדים לדיון בוועדה הפריטטית. 6. ביחס להחלת הכלל על מי שלא היה צד פורמלי לדיוני הוועדה הפריטטית, נראה לי שגם בעניין זה אין מניעה להרחיב את הכלל על עובד שלא היה צד פורמלי לדיוני הוועדה הפריטטית, אשר הסכים או אף ביקש להביא את ההכרעה בעניינו לוועדה הפריטטית, וניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו ולהביא את ראיותיו, ובאשר היתה זהות בין עיקרי הטענות והעמדות שהוצגו על ידו ואלו שהוצגו על ידי נציג ארגון העובדים בוועדה הפריטטית. הכרעה כזאת יכולה ליצור השתק עילה כנגד תביעה עתידית של העובד באותה עילה, כפי שעולה מדב"ע מה/30 - 3 [3], כאמור בסעיף 5 דלעיל. אכן קיים קושי במקרה כזה להגדיר את עילת התביעה של העובד, לאור העובדה שהתביעה הוגשה לוועדה על-ידי ארגון העובדים לא על-ידי העובד, אך על קושי זה ניתן להתגבר לאור הזהות באינטרסים ובעמדות בין ארגון העובדים לבין העובד המתייחסים לתוכן התביעה שהוגשה לוועדה. באשר להחלת הכלל במשמעות של השתק פלוגתה, נראה לי שהגישה בעניין זה צריכה להיות הרבה וותר מסוייגת לאור הנימוקים האמורים בסעיף 2 דלעיל, ולאור העובדה שאין באי-החלת הכלל במשמעות של השתק פלוגתה כדי לפגוע בסופיות ההכרעה, במעמד ובסמכות הראויים לוועדה פריטטית, ככל שהדבר נוגע להכרעתה בעילת התביעה שהוגשה לפניה, להבדיל מהכרעה בפלוגתה ספציפית שלגביה ראוי לאפשר הבאת הענין להכרעה נוספת. עם זאת, גם בקשר לכך לא הייתי שולל מכל וכל את החלת הכלל במקרים מיוחדים שבהם יש שיקולים אחדים הגוברים על השיקולים האמורים. 7. לסיכום הייתי אומר ששאלת החלת כלל מעשה-בית-דין על ועדה פריטטית היא שאלה בעלת אופי מיוחד, ובהעדר הוראות חקיקה בעניין, יש לגבש ממקרה למקרה את הכללים הראויים תוך התחשבות במעמד ובאופי המיוחד של ועדה פריטטית ביחסי עבודה. דיני חינוךיישוב סכסוכיםועדה פריטטיתבוררות