בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 11.06.01, (מפי כב' השופט א. רצ'בסקי), בבש"א 1960/01, לפיה נמנע בית המשפט קמא מלהיעתר לבקשת המבקשת לעכב את ההליכים בתובענה העיקרית, על מנת לאפשר את ברורה בפני בורר, עפ"י סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968. ואלה עובדות המקרה הנוגעות לבקשה שבפני: המשיבה הינה חברת הקיבוץ לשעבר, אשר החליטה מרצונה לעזוב את הקיבוץ בחודש יולי 98'. המבקשת הינה אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית שהיא "קיבוץ", אשר התאגדה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית בדבר חישוב דמי עזיבה המגיעים למשיבה עם עזיבתה את הקיבוץ, עפ"י הכללים הקובעים את זכאות העוזבים לדמי עזיבה אשר הותקנו ע"י התנועות הקיבוציות, מכוח האצלת סמכותו של שר העבודה בתקנה 19 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג - 1973. המשיבה הגישה כנגד המבקשת, תובענה כספית ע"ס 81,033 ש"ח (ת.א. 3364/01), בבית משפט קמא, אשר מהותה אופן חישוב דמי העזיבה המגיעים למשיבה עם עזיבתה את הקיבוץ (להלן: "התביעה העיקרית"). עם המצאת התביעה העיקרית למבקשת, שבה המבקשת ופנתה למשיבה בכתב, ע"מ להפנות בהסכמה את הדיון בסכסוך לבוררות, אך המשיבה סירבה. ביום 04.04.01, בטרם הגשת כתב הגנה מטעם המבקשת, הגישה המבקשת, בקשה לעיכוב הליכים, במסגרתה התבקש בית המשפט קמא, להורות על עיכוב ההליכים בתובענה והעברת התובענה להכרעת בורר, כקבוע בסעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות ובהתאם להוראות תקנון הקיבוץ שאושר על ידי רשם האגודות השיתופיות (להלן: "התקנון"), המהווה לפי הטענה הסכם בוררות בין בעלי הדין. כאמור בקשתה זו נדחתה ע"י בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 11.06.01. על החלטה זו של בית המשפט קמא הניחה לפני המבקשת בקשת רשות ערעור. החלטתי לדון בבקשה כבערעור גופו, וזאת מן הנימוקים הבאים: במסגרת בקשת רשות הערעור, טוען ב"כ המבקשת כי טעה כבוד בית המשפט קמא משלא נעתר לבקשת המבקשת לעכב את ההליכים בתביעה העיקרית, לשם העברתה להליך בוררות וזאת לאור העובדה כי לטענתו מדובר במחלוקת כספית וסכסוך פנימי בין החבר לקיבוץ, שדינו להתברר בבוררות. לשיטתו, די שהסכסוך האמיתי והעיקרי הינו סכסוך בדבר זכויות כספיות או זכויות הנובעות מדמי עזיבה עפ"י "הכללים בדבר חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ", התשנ"ג - 1993 (אשר פורסמו בילקוט הפרסומים 4092 מיום 18.03.93 להלן:"הכללים"), כדי שהדבר יהיה כפוף להוראות בוררות חובה , אף אם בדרך אגב מתעוררת שאלה חוקתית. ב"כ המבקשת מוסיף וטוען כי, עפ"י הקבוע בתקנה 113 לתקנון הקיבוץ, שאושר ע"י רשם האגודות השיתופיות כדין, עוגן הליך הבוררות בין הצדדים, כדרך לפתרון הסכסוכים בין הקיבוץ לבין החבר לשעבר. כמו כן, טוען ב"כ המבקשת כי, הליך הבוררות, כדרך לפתרון סכסוכים בין חבר קיבוץ לקיבוץ, יסודו בזכות שהוכרה ע"י המחוקק בסע' 52 לפקודת האגודות השיתופיות, ותקנון הקיבוץ הותקן בהתאם לכך. לפיכך, לטענתו, מדובר במחלוקת כספית גרידא לעניין חישוב דמי עזיבה, אשר יש לבררה במסגרת הכללים האמורים אשר מכפיפים את בירור ההליך להכרעה בבוררות. לבסוף טוען ב"כ המבקשת כי נטיית המחוקק והפסיקה לעודד יישוב סכסוכים במסגרת של בוררות היא הטעם והתכלית של סע' 5 לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968, ועל כן, יש לקבל את בקשתו ולעכב את ההליכים בתביעה העיקרית. במסגרת תגובת המשיבה לבקשת המבקשת לעיכוב הליכים, טען ב"כ המשיבה כי, בדין פסק כב' בית המשפט קמא, כי אין מקום לעכב את ההליכים בתביעה העיקרית, וזאת מאחר ועיקר המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלות משפטיות עקרוניות הנוגעות ברובן לתחשיב המבוצע ע"י התק"מ לכל עוזבי הקיבוצים, בניגוד להוראות הכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ. לשיטתו, עסקינן במחלוקת חוקתית מובהקת, אשר מטרתה לקבוע אלו כללים רלוונטיים לענייננו: אלה שפורסמו בשנת 1985 או אלה שפורסמו בשנת 1993. ב"כ המשיבה מוסיף וטוען כי היות ומדובר בשאלות "קונסטיטוציוניות מובהקות" מקומן להתברר בין כותלי בית המשפט ולא בהליך של בוררות. זאת ועוד, ב"כ המשיבה טוען כי יש להפעיל במקרה דנן את הוראות סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, ולקבוע כי קיים במקרה דנן, טעם מיוחד שלא להעביר את הדיון לבוררות, שכן ההכרעה בתביעה זו היא גם מעניינם של עשרות אלפי חברים וחברים לשעבר בקיבוצים, ולה חשיבות ציבורית רחבה. עוד נטען כי, הקיבוץ מבקש לבסס את בקשתו להעברת הדיון לבוררות, על יסוד סעיף 113 לתקנון הקיבוץ. לטענתו סע' 113, המצוטט בסעיף 4א' לבקשת המבקשת, מתייחס לסכסוכים "בגלל עסקי האגודה", בעוד שסע' 113 בתקנון האמיתי של הקיבוץ מתיימר להעביר לבוררות כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר בקיבוץ. לפיכך, לטענתו בטל סע' 113 לתקנון האמיתי של הקיבוץ ואין להסתמך עליו, בהיותו נוגד את הוראות סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות, המתירה בוררות רק בעניינים "הנוגעים לעסקי האגודה". לשיטתו, ממילא אין העניין נשוא המחלוקת מהווה "חלק מעסקי האגודה", ועל כן, אינו נכנס בגדר העניינים אשר לגביהם רשאית האגודה לכלול סעיף בוררות בתקנונה. ב"כ המשיבה טוען כי סעיף 113 לתקנון הקיבוץ, מתייחס ל"משפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י (להלן: "ההסתדרות") כגוף האמור לבצע את הבוררות. דא עקא, שמוסד הבוררות של ההסתדרות הינו מוסד שחלף מן העולם, ואילו הגוף שבא בנעליו, נעדר כל סמכות לדון בתובענה על פי תקנונו שלו עצמו. לפיכך, טוען ב"כ המשיבה כי היות ועסקינן בשאלות משפטיות מורכבות, אשר נכנסות לגדר הקטגוריה של עניינים "חוקתיים", אשר לגביהם קיים טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון בבית המשפט במסגרת הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, יש להשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה, ולאפשר לסכסוך להתברר בין כותלי בית המשפט. מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, אשר דחה את בקשת המבקשת לעכב את ההליכים בתביעה העיקרית, ולא העביר את ההליך לבוררות כנדרש עפ"י הכללים. דעתי היא כי הסכסוך הנדון בפני אינו מן הסכסוכים אשר ראוי כי יתבררו בהליך של בוררות וזאת מן הנימוקים הבאים: כלל ידוע הוא כי, הסכמה למסור סכסוך לבוררות אין בה, כאמור, כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעניין. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט זמיר בע"א 3833/93,ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין ואח' פ"ד מח (2) 876-877: "העיקרון בדבר שמירה על סמכותם של בתי המשפט של המדינה מפני שלילה ופגיעה על ידי הסכם בין צדדים נשמר במלואו בכל הזמנים ובכל התנאים. דווקא בזמן האחרון, שבו רבו כנראה הניסיונות בעיקר מצד גורמים מקצועיים ומסחריים לקצץ בעקרון, חזרו בתי המשפט באנגליה בכמה הזדמנויות שבאו לידם ונתנו לו תוקף מלא". אכן, מדיניות שיפוטית כזאת מקובלת גם על בתי המשפט במדינות אחרות. יפים כאן הדברים שנאמרו לגבי הדין החל בארצות הברית. “IT SHOULD BE NOTED THAT WHEN THE SUBJECT MATTER OF AN AGREEMENT IS OF A KIND THAT IS CUSTOMARILY DEALT WITH IN ENFORCEABLE CONTRACTS, AND THE PARTIES HAVE IN FACT ACTED UNDER THE AGREEMENT, A COURT IS LIKELY TO LOOK WITH SOME DISTASTE AT PROVISIONS THAT SEEM TO EXCLUDE ALL LEGAL SANCTION AND REMEDY. CASES ARE NOT WANTING IN WHICH SUCH PROVISIONS HAVE BEEN SO INTERPRETED AS TO DESTROY THEIR EFFECTIVENESS, WITH THE RESULT THAT THE LEGAL RELATIONS OF THE PARTIES ARE THE SAME AS THOSE CREATED BY ORDINARY CONTRACTS": CORBIN ON CONTRACTS, (REVISED EDITION, 1993), VOL. 1, AT P. 190. סעיף5 (א) לחוק הבוררות מורה לבית המשפט לעכב את ההליכים, על-פי בקשת בעל-דין שהוא צד להסכם בוררות, בתובענה שעניינה סכסוך הכלול בהסכם הבוררות. לפי סעיף קטן (ג), רשאי בית-המשפט שלא לעכב את ההליכים אם ישנו טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. וזו לשון הסעיף: "5. עיכוב הליכים בבית המשפט (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." לפיכך, באין טעם מיוחד לנהוג אחרת, יכבד בית- המשפט את הסכם הבוררות ויפנה את הצדדים לבוררות המוסכמת. ואולם בסופו של דבר, נשאר לבית-המשפט שיקול-דעת אם לעכב את הדיון ואם לאו, אלא שחובת השכנוע שאין לעכב, מוטלת על המתנגד לבקשה ועליו להראות טעם מיוחד המצדיק את ההתנגדות. מחד גיסא, טען ב"כ המבקשת כי מדובר בתובענה כספית גרידא, אשר לטענתו הינה עניין פנימי בין הקיבוץ לבין חבר יוצא, ובמהותה מהווה "עסקי האגודה", ועל כן דינה להתברר בהליך של בוררות על פי הכללים, ובהתאם לתקנון הקיבוץ המסתמך על סעיף 52(1) לפק' האגודות השיתופיות. מאידך גיסא, טען ב"כ המשיבה כי מדובר בסכסוך בעל אופי חוקתי, ובעל חשיבות ציבורית גדולה, שאיננו נכנס בהגדרת "עסקי האגודה" שבסעיף 113 לתקנון הקיבוץ וסעיף 52(1) לפק' האגודות השיתופיות, ועל כן ההכרעה בו הינה מעניינו של ציבור רחב של חברי קיבוץ, והיא חורגת הרבה מעבר לעניין פנימי שבין הצדדים הנוגעים לתובענה דנן. עיננו הרואות כי גדר המחלוקת כפי שהיא עולה מבקשה זו הינה למעשה האם יש לסווג את הסכסוך שבין הצדדים באשר לפעילותיו של הקיבוץ כ"עניין חוקתי", אשר אינו ראוי להתברר בפני בורר, או שמא מדובר במחלוקת כספית גרידא, הנובעת מ"עסקי האגודה", אשר דינה להתברר בהליך של בוררות. המקור החוקי-משפטי להעברת סכסוכים בין אגודה שיתופית לחבריה מצוי בסעיף 52(1) לפק' האגודות השיתופיות, הקובע כדלקמן: "יכולה אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה, הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין על ידי הרשם ובין באופן אחר. תביעה של אגודה רשומה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר, ממי שהיה חבר או מן הממונה או מן היורש או בא הכוח החוקי של חבר שמת, לרבות קנס שיוטל בהתאם לתקנון האגודה, בין שהודו ובין שלא הודו באותו החוב או באותה דרישת התשלום, הרי הוא סכסוך הנוגע לעסקי האגודה בגדר סעיף קטן זה."(ההדגשות אינן במקור). מכוח סעיף זה הותקן סעיף 113 לתקנון הקיבוץ, אשר קובע: "כל סכסוך בגלל עסקי האגודה אשר התגלה בין החברים או בין חברים לשעבר...ובין האגודה...מצד שני, יימסרו למשפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י בהתאם לתקנון בוררים זה..."(ההדגשה אינה במקור). מלשון סעיפים אלה עולה כי סעיף 113 לתקנון הקיבוץ שואב הסמכתו מסעיף 52(1) לפק' האגודות השיתופיות. ואולם הלכה פסוקה היא כי סמכות האגודה לקבוע כי עניין מסויים יידון בבוררות, מוגבלת אך ורק לסכסוכים הנוגעים ל"עסקי האגודה", דהיינו, לסכסוכים "פנימיים". סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") קובע סייג להסכם הבוררות, לפיו : "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". עינינו הרואות כי מקום בו הסכסוך נסוב סביב חוקיות פעולות הקיבוץ כאגודה, הרי שאף אם סכסוך זה הינו בעל אופי כספי ושאלת חוקיות פעולות הקיבוץ מתעוררת באופן אינצידנטלי, עדיין יש מקום לטענה כי העברת העניין לבוררות אינה ראויה, שכן אין מקום ליתן תוקף בשאלה מעין זו להסכם הבוררות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט אנגלרד ברע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד - אגודה שיתופית , פ"ד נד(4) 262 ,עמ' 276-277. "... השאלה היא מהו המבחן שיגדיר את המקרים הנכנסים לגדר הסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה לעומת אלה שאינם נכנסים בה. בפסיקה של בתי המשפט בישראל נתקבלה בהקשר זה ההבחנה בין "ענינים 'קונסטיטוציוניים' ובין ענינים 'פנימיים'". אבי ההבחנה הוא השופט י' זוסמן, אותה פיתח בעניין עולש ובעניין הלוואה וחסכון. בהסתמכו על הפסיקה האנגלית ייחד השופט זוסמן את הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" לסכסוכים "פנימיים", שהם סכסוכים הנובעים מניהול העסקים, במובן הרחב ביותר, של האגודה עם חבריה. סכסוכים "חוקתיים", לעומתם, הם המקרים המיוחדים המעוררים שאלות של חוקיות, כגון חוקיותם של מוסדות האגודה, חוקיות פעולותיה של האגודה או שאלת תוקף בחירתם או מינוים של חברי מוסדות האגודה. (עניין עולש בעמ' 859[ב-ג]; עניין הלוואה וחסכון בעמ' 326[ג-ד]). סכסוכים אלה אינם נתפסים על ידי סעיף 52(1) לפקודה ולכן עליהם להתברר בפני בית משפט. יצוין, כי מאחר ומדובר בסכסוכים סביב חוקיותן של פעולות האגודה, הרי הם לפי מהותם סכסוכים שכלל אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, במובן הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. נמצא, כי הוצאתם של סכסוכים "חוקתיים" אלה מתחום הבוררות אינה, בסופו של דבר, תוצאה של קיום הוראת סעיף 52(1) לפקודה, אלא היא נובעת מדיני הבוררות הכלליים". "דומה, כי במספר פסקי דין ניכרת מגמה להרחיב את המושג "חוקתי" בהקשר של האגודה השיתופית. המשמעות הנורמטיבית של הרחבת המושג "חוקתי" היא כי אין עוד תיאום מלא בין הסכסוכים המוצאים מגדר בוררות החובה לפי הוראת סעיף 52(1) לפקודה - משום שהם אינם נוגעים לעניינים "פנימיים" של האגודה - לבין שלילת הבוררות מכוח הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. כלומר, יש סכסוכים בין האגודה לבין חבריה שאינם כפופים לבוררות החובה, על אף העובדה כי לפי דיני הבוררות הכלליים הם עשויים להידון בבוררות. עיין ודוק אוטולנגי - בוררות 82, עמ' 86-85. פער זה בין הוראת סעיף 52(1) לפקודה לבין סעיף 3 לחוק הבוררות, הביא לידי כך כי התוצאות המשפטיות של קיום סכסוך "חוקתי", במובן הרחב המיוחד בהקשר של אגודה שיתופית, רוככו בהשוואה לתוצאות המתחייבות מקיום סכסוך חוקתי במובן הצר של ההוראה הכללית שבסעיף 3 לחוק הבוררות. כך, למשל, נראה כי המובן הרחב של מושג החוקתיות איפשר לבית משפט זה להכניס הבחנה נוספת, והיא ההבחנה בין שאלה חוקתית שאינה אלא אינצידנטלית לסכסוך כספי בין בעלי הדין לבין שאלה חוקתית בעלת השפעה כללית." (ההדגשות אינן במקור). מפסיקת בית המשפט העליון ניתן ללמוד איפא על מגמה לשלול דיון בבוררות, כאשר הסכסוך מתייחס לשאלות בעניינים "חוקתיים". לאור הלכה זו דעתי היא כי כאשר הסכסוך מתייחס לחוקים אשר תכליתם להגן על הציבור או על חלק ממנו, מדובר בעניינים "חוקתיים" ועל-כן אין לאפשר את העברת הסכסוך להליך של בוררות, שכן הוא נופל בגדר האמור בסעיף 3 לחוק הבוררות. אשר לטענת ב"כ המבקשת כי מחלוקת בדבר סכום "דמי העזיבה" של חבר קיבוץ יוצא, הינה מחלוקת שעניינה "עסקי האגודה", כפי שעולה מסעיף 52(1) לפק' האגודות השיתופיות, דהיינו עניינים פנימיים בין הקיבוץ לחבריו, מצאתי כי דין טענה זו להידחות. לדידי, יש לפרש את המונח "עסקי האגודה" בהתאם לתכלית מוסד הבוררות ומהותו של מוסד זה בהקשר של דיני האגודות השיתופיות ויחסי האגודה וחבריה. מחד-גיסא, מוסד הבוררות נועד להקל על ניהול ענייניה השוטפים של האגודה ולאפשר יישוב סכסוכים הנובעים מניהול ענייניה היום-יומיים השוטפים באופן יעיל ומהיר. מאידך גיסא, לאור עיגונו של מוסד הבוררות בתקנון, לחבר השפעה מעטה - אם בכלל - על עיצוב תוכנו, ולאור הבעייתיות הכרוכה בהגבלת הגישה לערכאות וצמצום פומביות הדיון (ור' עוד להלן) הרי שאין להרחיב בפרשנות תחולתו על סכסוכים יום יומיים ויש לפרשו כפשוטו. לשיטתי, ניתוח המונח "עסקי האגודה" מעלה כי מדובר בעניינים הנובעים ישירות מפעילותו העסקית השוטפת של הקיבוץ עם חבריו, היינו ניהול עסקים יום-יומים, ולא די בכך שמדובר בסכסוך "סתם" בין הקיבוץ לחבריו. לעומת זאת, חישוב תשלום "דמי עזיבה" לחבר קיבוץ יוצא, או קיזוז הותק שצבר, אינם עונים על הגדרה של "ניהול יום-יומי", אינם קשורים בזיקה ישירה לעסקי האגודה כפשוטם, ומכאן שאינם נכללים בהגדרת "עסקי האגודה". פרשנות כזו של המונח "עסקי האגודה" מגשימה לדעתי את התכלית של מוסד הבוררות בהקשר של האגודות השיתופיות ומאזנת באופן ראוי בין צורכי הניהול השוטף של אגודה ובין הצורך להגן על חברי האגודה ולכבד את זכותם לגישה לערכאות (ור' גם את דברי הש' זוסמן בע"א 314/69 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ. גולדמן, פ"ד כג(2) 733, 734-735). עוד יצוין כי גם על פי טענת ב"כ המשיבה, לפיה על הקיבוץ לערוך את תחשיב דמי העזיבה החל מיום 18.3.94 ולא באופן רטרואקטיבי מיום תחילת עבודת המשיבה מחוץ לקיבוץ, נראה כי גדר המחלוקת שבין הצדדים, חורגת מגבולותיו של סכסוך פנימי. דינה של בר"ע זו להידחות גם לאור האמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות לפיו, באם ימצא בית המשפט טעם מיוחד שלא להעביר את הדיון בסכסוך לבוררות, רשאי הוא שלא לעכב הליכים. מצאתי כי בסכסוך שבפני קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים השארתו של הסכסוך בין כתלי בית המשפט, עד שיבוא על פתרונו. השאלות העולות מסכסוך זה שבין הצדדים, הינן שאלות בעלות אופי חוקתי וחשיבות ציבורית שיש בפתרונן כדי להשפיע על ציבור רחב של חברי קיבוץ, ואין בשאלות אלה כדי לפתור אך את הסכסוך הפרטי של המתדיינים בפני. לפיכך סבור אנוכי כי טעם זה לכשעצמו מספיק על מנת לקבוע כי הדיון בתובענה זו, דינו להתברר בין כתלי בית המשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט הומינר בהפ' 382/90 (ת"א) תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שלמה זיו, פ"מ תשנ"א (2) 353: "מאחר והסכסוך מעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית, וציבורית רחבה ביותר, שתהיה לה השלכה רחבה על ציבור גדול של אנשים, הרי קיים בענייננו טעם מיוחד לפיו לא יהיה זה נכון וצודק לעכב את ההליכים כבקשת תנובה." כן נקבע בעניין מחולה לעיל: "הסכסוך הנדון, מעורר שאלות "חוקתיות" משני הסוגים הנזכרים: הוא נוגע לתוקפן הנורמטיבי של הוראות בתקנון האגודה ומעורר,בנוסף לכך, שאלות בעלות השלכה ציבורית רחבה. מטעם זה אין לעכב את הדיון בבית המשפט". עינינו הרואות כי לבית המשפט שיקול דעת, האם לעכב את ההליכים, ולא להפנותם להליך בוררות כפי שהוסכם מלכתחילה על ידי הצדדים, באם קיימים טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. זה המקום אף לציין כי כאשר חברי קיבוץ מצטרפים לאגודה השיתופית, נכפה עליהם תקנון הקיבוץ, ונשללת מהם למעשה היכולת לנהל משא ומתן באופן אינדיבידואלי. ניתן לראות בתקנון הקיבוץ חוזה אחיד כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. מגמת המחוקק לגבי חוזים אחידים הינה לדאוג לכך כי שלילת הגישה החופשית לבית המשפט תהיה מבוקרת. באשר לחיוב חבר קיבוץ לפנות להליך של בוררות, ככל שהדבר נוגע לחילוקי דעות בעניינים הנוגעים לקיום סעיפי התקנון, ניתן לראות בכך תניה מקפחת, כהגדרתה בסעיף 4(10) לחוק, הקובע כדלקמן: "4. חזקות חזקה על התנאים הבאים שהם מקפחים : (10) תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעת הבוררות או מקום הבוררות". בספרה בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית, הוצאת תל אביב, תשנ"א - 1991, עמ' 8-9, מתייחסת פרופ' אוטולונגי לפסול שבהענקת זכות לצד אחד בלבד, לקבוע כיצד יתברר סכסוך בין הצדדים, האם בפני בורר או בבית המשפט: "יש צורך שתהיה הסכמה מלאה בין הצדדים לגבי נשוא ההסכם, שהוא במקרה זה הסכמה להתדיין בפני בורר ולא בפני בית המשפט. מה דין הסכמה להתדיין בבוררות לפי דרישתו של אחד הצדדים בלבד, בבחינת מתן אופציה לצד פלוני להחליט אם הסכסוך יתברר בפני בית המשפט או בפני בורר? תניה זו נפוצה ביותר, בעיקר בפוליסות ביטוח ובתקנוני אגודות שיתופיות.בשעתו, בית המשפט לא מצא בה כל פסול, כל עוד לאותו צד לא הייתה השפעה מרובה יותר גם על קביעת הרכב המוסד הבורר. כיום, יש לבחון אם אין תניה זו נכנסת למסגרת חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, הרואה כתנאי מקפח הענקת זכות לספק לבחור, על דעתו בלבד, את הבוררות שבה יתברר הסכסוך. הדבר אינו חד משמעי כלל ועיקר...הסעיף מדבר בבחירת הספק "את מקום השיפוט או הבוררות". מבחינת פרשנות דקדוקית, צריך לקרוא את הסעיף כמתייחס לבחירת הספק את מקום הבוררות (אחרת היה צריך להיות כתוב "את מקום השיפוט או הבוררות"). ברם הזכות לבחירת מקום הבוררות כבר נזכרת כשלעצמה כתנאי מקפח בסעיף 4 (10).… אשר על כן, סבור אנוכי כי גם אם "הסכימה" המשיבה להליך של בוררות, ללא יכולת לניהול משא ומתן חופשי, הרי שאין הדבר שולל ממנה את היכולת לבירור תביעתה בבית המשפט. ראה לעניין זה, דברי פרופ' אוטולונגי, שם בעמ' 9: "יש לזכור, שלעולם אין הצדדים יכולים לשלול מעצמם את הזכות להגיש תביעה בבית משפט.."סמכות השיפוט היא אחד מכוחות הריבון, שאין הצדדים בני חורין לגרוע מהם או להתנות עליהם". לכן, גם אם הסכימו הצדדים להפנות סכסוכים ביניהם להכרעת בוררות, אין פירושו של דבר שנשללת מהם הזכות להגיש תביעה לבית המשפט; אלא שבית המשפט יוכל לסרב להיזקק לתביעה, ויעכב את ההליכים שבפניו על מנת שהצדדים יקיימו את ההתחייבות שביניהם ויפנו את ההכרעה בסכסוך לבוררות." יתרה מזאת, גם בשל אופיו הציבורי של הסכסוך שנתגלע בין הצדדים, מקומו להתברר בדלתיים פתוחות בין כתלי בית המשפט. עקרון פומביות הדיון הוא מעקרונות העל בשיטת המשפט הישראלית, ואין למנוע מצד החפץ בכך, להביא עניינו בפני בית המשפט. יפים לעניין זה הדברים המובאים בע"א 550/75 רפאל ומרים מורלי נ' דוד בגון, פ"ד ל(2) תשל"ו/תשל"ז 1976, עמ' 313/314: "חושבני שדווקא נימוק זה הוא המדבר במקרה זה בעד קיום הדיון בפומבי בבית-המשפט ולא בבוררות המתנהלת בצנעה בחדרי חדרים. פומ- ביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק, והבורח מפומביות הדיון מוטב שהפומביות תרדוף אחריו... משום כך חשוב לדעתי, מבחינה ציבורית כללית, שהסכסוך הנדון שבין הצדדים כאן יבורר דווקא בבית-המשפט ובפומבי לעיני הכל למען ישמעו ויידעו את אשר לפניהם במשאם-ומתנם בעניינים אלה." לאור כל האמור לעיל, ולאור נסיבות המקרה, ומאחר והסכסוך מעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית וציבורית רחבה ביותר, אשר להכרעה בהן תהיה השלכה משמעותית על ציבור גדול, לא מצאתי לנכון לעכב את ההליכים, והחלטת בית משפט קמא תישאר על כנה. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ. יישוב סכסוכיםקיבוץבוררותחברות בקיבוץ