השופט ת' אור: 1. בין הצדדים בתיק זה נתגלעה מחלוקת בשאלות הקשורות למכרז לביצוע עבודה שפורסם על-ידי המבקשת, מכרז בו הצעת המשיבה הייתה הזולה ביותר. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלה, אם נכרת ביניהם הסכם מחייב, והן בשאלת גובה הנזקים, שנגרמו למשיבה ושבגינם זכאית היא לפיצוי על-ידי המבקשת. הצדדים הסכימו להעביר את הסכסוך ביניהם להכרעתו של הבורר, מר שלמה אשר, שופט בית המשפט העליון בדימוס. בין תנאי הסכם הבוררות נקבע, ש"הבורר יהיה קשור בדין המהותי וינמק את פסק הבוררין". הבורר קיבל בפסקו את תביעת המשיבה, בקובעו, שנכרת הסכם בר-תוקף בין הצדדים, על פיו נמסר ביצוע העבודה למשיבה. הוא גם חייב את המבקשת לשלם למשיבה פיצויים בסכום כולל של 149,000 דולר של ארה"ב, הכולל פרטי נזק של הוצאות שנגרמו למשיבה, אובדן רווח צפוי ואובדן הכנסה אלטרנטיבית בתקופת ההמתנה לתחילת העבודה על-פי המכרז. 2. המבקשת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ובה עתרה לביטול פסק הבורר. לטענתה, עומדות לה עילות לביטול פסק הבורר מכוח הוראות סעיפים-קטנים (3) ו-(7) של סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - החוק), אשר זו לשונן: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת ביטול), לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה: ..... (3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; ..... (7) הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן". לטענת המבקשת, טעה הבורר טעויות בדין המהותי, טעויות אשר הביאו הן לקביעתו שנכרת הסכם בין הצדדים והן לקביעותיו בעניין פרטי הנזק שבהם על המבקשת לפצות את המשיבה. אין מחלוקת, שהבורר פירט את הנימוקים לפסקו וכן שהבהיר על סמך אילו עובדות ומסקנות משפטיות הגיע למימצאיו. המבקשת גם אינה טוענת - ולא היה כל יסוד שתטען - שהבורר לא התכוון לפסוק על-פי הדין המהותי וכי לא הסתמך על הדין המהותי כפי שהוא הבינו ופירשו. הטענה היא אך זאת, שהבורר טעה בפירוש הדין המהותי וביישומו, ומכאן הטעויות שבפסקו. מוסיפה המבקשת וטוענת: שבשל טעויות אלה עומדת לה עילה לביטול הפסק לפי סעיף 24(7) לחוק, שהרי, כך הטענה, אם טעה הבורר בפירוש הדין וביישומו, התוצאה היא שהוא לא פסק בהתאם לדין, אף שחייב היה לעשות כן. עוד טוענת המבקשת, כאמור, שעומדת לה העילה לפי סעיף 24(3) לחוק. הואיל והבורר הוסמך לפסוק רק על-פי הדין המהותי, הרי משטעה בדין המהותי - לא עשה כן, ובכך חרג מסמכותו על-פי הסכם הבוררות. המשיבה מצדה עתרה לבית המשפט המחוזי למחוק מכתב התביעה את הטענות האמורות, כאילו לא קיים הבורר את חובתו לפעול לפי הדין המהותי וכאילו חרג מסמכותו. לטענתה, אפילו טעה הבורר בפירוש הדין המהותי וביישומו, אין טעות זו מקנה עילה לביטול הפסק. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו והורה על מחיקת הטענות האמורות. עם מחיקת טענות אלה, וכפועל יוצא מכך, החליט לאשר את פסק הבורר. על ההחלטה כאמור ועל פסק הדין המאשר את פסק הבורר הוגשה בקשה זו לרשות ערעור, אשר הועברה לדיון לפני הרכב של שלושה. על-פי הסכמת הצדדים, החלטנו לדון בבקשה זו כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 3. השאלה הדורשת הכרעה היא, אם טעות של בורר בפירוש הדין המהותי או ביישומו, שעה שחויב על-פי הסכם הבוררות לפסוק לפיו, כמוה כפסיקה מצדו שלא "בהתאם לדין", כמובנה של דרישה זו בסעיף 24(7) לחוק, או כחריגה מהסמכות שהוקנתה לו בהסכם הבוררות. קודם שאחווה דעתי בשאלה זו ברצוני להעיר ולהבהיר את אלה: א. השאלה, אם נפלו טעויות משפטיות בפסיקת הבורר, דהיינו שהבורר פסק שלא בהתאם לדין, לא הוכרעה בערכאה הראשונה. בית המשפט התבקש להכריע בטענה מקדמית של המשיבה, על פיה לא עומדות למבקשת עילות לביטול הפסק לפי סעיף 24(3) ו-(7) לחוק, אפילו נפלו טעויות בפסק הבורר. לצורך הכרעה בטענה זו יצא בית המשפט מהנחה, שנפלו טעויות כאלה, אך מבלי לברר ולהכריע בכך. ממילא גם אנו, בערעור זה, איננו נזקקים לשאלה, אם טעה הבורר בקביעתו שנכרת הסכם מחייב בין הצדדים ובקובעו את פרטי הפיצויים שבהם חייב את המבקשת. בהכריענו בשאלה שלפנינו נצא מתוך הנחה, שטעויות כאלה נפלו בפסק הבורר, אך מבלי שייחשב הדבר, אף לא ברמז, כהסכמה עם טענת המבקשת בתובענה בערכאה הראשונה, שטעויות כאלה אמנם נפלו בו. ב. כאמור לעיל, און מחלוקת בענייננו, שהבורר התכוון לפסוק על-פי הדין המהותי, וכי הדין המהותי הנחה אותו במסקנותיו ובפסקו. עיון בפסק הארוך והמפורט של הבורר, המפרט את הנימוקים המשפטיים ומציין את האסמכתאות שהנחוהו, אינו יכול להותיר ספק בעניין זה. הטענה כנגד הבורר הינה אך זו, שהוא טעה בפירוש הדין המהותי וביישומו. אכן, ההכרעה בשאלה - אם בורר פסק בהתאם לדין המהותי, במובן זה שהוא התכוון לפסוק על פיו אך טעה בפירושו או ביישומו, או אם, להבדיל, התעלם מהדין המהותי - לא תמיד קלה היא. בטיעונם לפנינו העלו באי-כוח הצדדים אפשרויות רבות, בהן התשובה לשאלה לא תהיה ברורה על פניה. אין בדעתי להיכנס לפיוט מקרי הגבול בעניין זה ואף לא לדוגמאות של שאלות או לקשיי פרשנות היכולים להתעורר ולפתרונם הראוי. בענייננו ברור, שהבורר לא התעלם מהדין המהותי, ואם טעה, כפי שטוענת המבקשת, היו טעויותיו ביישום הדין כהווייתו על עובדות המקרה. 4. ועתה לשאלה בה עלינו להכריע. סעיף 24(7) לחוק דן בהתנאה בהסכם בוררות, על פיה "על הבורר לפסוק בהתאם לדין...". האם מתייחס האמור בסעיף למקרה בו לא פסק הבורר בהתאם לדין, על-ידי כך ששקל שיקולי פשרה או שיקולים של מה שצודק וראוי על-פי שיקול-דעתו, אף שסותר הוא את הדין, וכיוצא באלה שיקולים אשר אינם נשענים על הדין; או שמא די בכך שתוצאות הפסק אינן עולות בקנה אחד עם יישומו של הדין המהותי על עובדות המקרה. ובמלים אחרות, האם בכל מקרה שהבורר טעה טעות בדין המהותי ייחשב הוא כמי שפסק שלא בהתאם לדין, או שמא הוא ייחשב כאמור רק כשהתעלם מהדין המהותי והלה לא היה נר לרגליו בפסקו? דומה, שנוסח הסעיף בוודאי "סובל", מבחינה לשונית, את הפירוש לפי האפשרות השנייה. הסעיף אינו גורס מפורשות שמתקיימת עילת ביטול, כשה"פסיקה אינה תואמת את הדין" או "אינה מתישבת עם הדין" או סותרת אותו וכיוצא באלה אמירות. הסעיף מתייחס למעשה הבורר, שאם לא עשהו, תקום עילת ביטול, והמעשה שעליו לעשות הוא לפסוק לפי הדין. דהיינו, הדגש הוא על פעולותיו ומעשיו ולא על תוצאתם של אלה. כפי שמדגיש זאת כבוד השופט י' חריש בת"א (ת"א) 1334/80 [8] בפרשו את סעיף 24(7) לחוק: "העוקץ שבפסול הוא, לפי לשון הכתוב, בכך שהבורר לא עשה כמצווה עליו על פי תנאי הבוררות. הדגש הוא על העשייה, כמותנה או שלא כמותנה, ולא על פרי העשייה" (עמ' 9 המודפס). שאלה נוספת היא: האם פירוש זה של הסעיף תואם גם את המטרות שביסוד החוק, ובמיוחד את המטרות שביסוד ההוראות של החוק, המאפשרות ביטול פסקו של הבורר? 5. שאלה זו זכתה עד כה לדיון ולהכרעה בבתי המשפט המחוזיים ולאימרות אגב של בית-משפט זה. בע"א 318/85 [1] נדון מקרה, בו נדרש בורר לפסוק לפי הדין, מבלי שהוטלה עליו חובה לנמק את פסקו. נקבע שם, שעצם החובה לפסוק לפי הדין אין בה להטיל חובה לנמק את פסק הבוררות, אם לא הותנה על כך במפורש. עוד נקבע שם, בעמ' 279 מול אות השוליים א, ש"בהעדר תניה, בשטר הבוררין, המחייבת את הבורר בהנמקת פסקו, שוללים מעצמם בעלי הדין את היכולת להוכיח, כי הדרכים והטעמים, שהוליכו את הבורר 'מן הדין המהותי אל הפתרון הקונקרטי', הינם בניגוד לדין". נימוק זה הביא לדחיית הבקשה לביטול באותו מקרה, אך בית המשפט, מפי כבוד המשנה לנשיא בן-פורת, מצא לנכון להוסיף, למעלה מהצורך, את הדברים הבאים, בעמ' 279 מול אות השוליים ד: "זאת ועוד, אף אם טעה הבורר בדבר ההלכה או בשיקול-דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו. רק אם התעלם כליל מהדין המהותי ולא פעל על-פיו, הגם שהותנה בשטר הבוררין כי יפסוק על-פי הדין, תהא עילה לבטל את הפסק בהתאם לסעיף 24(7) לחוק". יצוין, שלאישוש מסקנתה מאזכרת המשנה לנשיא, בין היתר, את פסק הדין אשר הינו נושא ערעור זה*. בהמ' (ת"א) 1271/77, 1301 [9] דן בית המשפט בשאלה דומה וחיווה דעתו, מפי כבוד השופט י' חריש, שמקום שהבורר נכשל וטעה בדין, להבדיל ממקרה בו התכוון שלא לפסוק לפי הדין בהמרותו את רצון הצדדים, לא קיימת עילה לביטול פסק הבוררות. כזו גם הייתה דעתו של השופט המלומד בת"א (ת"א) 1334/80 [8] הנ"ל. מסקנה זו מתיישבת גם עם גישתו של השופט שיינבוים בפסק-דינו בע"א 388/81 [2]. בהתייחסו אפשרות של התערבות בית המשפט בפסקו של בורר, אומר הוא, בעמ' 264 מול אות השוליים א: "כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על-כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם". 6. הגישה המשתקפת בפסקי הדון כאמור מקובלת עלי כמשקפת את הפירוש הנכון של סעיף 24(7) לחוק. טעויות בפירוש הדין וביישומו מצד בורר, אשר לגביו הותנה בהסכם הבוררות שיפסוק בהתאם לדין, אין בהן כדי להוות עילה לביטול הפסק על יסוד סעיף 24(7) לחוק. למסקנה זו מובילים השיקולים והנימוקים הבאים: א. מגמתו הברורה של החוק היא לעודד העברת סכסוכים לבוררות, תוך מסירת ההכרעה הסופית בסכסוך לבורר, אליו הסכימו הצדדים להעביר את ההכרעה בסכסוך שביניהם. במגמה זו נקבעו בחוק העילות לביטולו של פסק בוררות, עילות אשר בלתן אין (ע"א 209/70 [3], בעמ' 112; בר"ע 276/81 [4]). ולא רק שהעילות לביטול פסק בוררות שבחוק צמצמו את אפשרויות הביטול שהיו קיימות קודם חקיקתו; אלא שגם עילות אלה, לביטול, פורשו על דרך הצמצום ובצורה דווקנית ביותר, כשהנטייה הברורה היא להימנע, ככל האפשר, מהתערבות בפסק הבוררות. וכפי שאומר על כך השופט ברנזון בע"א 209/70 [3] הנ"ל, בעמ' 112: "המטרה העיקרית של חוק הבוררות החדש היא - לעשות את מוסד הבוררות למכשיר יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים ולחזק במידה רבה את סופיות פסק-בוררות בהשוואה למצב שהיה קיים עד כה". מגמה רצויה זו, עליה הצביע השופט ברנזון זמן לא רב לאחר חקיקתו של החוק, אכן משקפת את המגמה השלטת בפרשנותו של סעיף 24 לחוק. ברוח זו קובע השופט ש' לוין בע"א 823/87 [5], בעמ' 612, שבדיני בוררות "מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר". ב. כדי להגשים את התכלית כאמור קבעו בתי המשפט, שעם חקיקת החוק עברה ובטלה מהעולם העילה של "טעות על-פני הפסק" (ראה ע"א 209/70 [3] הנ"ל, בעמ' 112; ע"א 56/72 [6], בעמ' 621. וכן ראה בספרה של פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל (דע-פורט, מהדורה 3, תשנ"א) 457 ואילך), טענה אשר פירנסה בקשות רבות לביטול פסק בוררות, קודם חקיקתו של החוק. אם הייתה מתקבלת טענת המבקשת, ובכל מקרה של טעות בדין הייתה קמה עילת ביטול, התוצאה המעשית הייתה, שעילת הטעות על פני הפסק הייתה נשארת כעילה לביטול הפסק באותם מקרים שהבורר חויב, על-פי המוסכם בין הצדדים, לפסוק בהתאם לדין ולנמק את פסקו. למעשה, העילה של טעות על פני הפסק - כשזו הייתה תקפה - הייתה מצומצמת יותר מבחינת האפשרות לגלותה מזו העומדת למבקשת, לטענתה. רק אם התגלתה הנחה משפטית מוטעית בגוף פסק הבורר, ניתן היה לראות בכך פגם על פני הפסק (ראה י' זוסמן, דיני בוררות (חוקי מדינת ישראל, מהדורה 2, תשכ"ב) סעיף 141 והאסמכתאות שם). לעומת זאת, על-פי פירוש המבקשת, רשאית היא להוכיח טעות בדין כעילה לביטול הפסק, בלי ההגבלה שהטעות חייבת להילמד מתוך הפסק עצמו. האם סביר להניח שהמחוקק התכוון לבטל את עילת הביטול של "טעות גלויה על פני הפסק", אך באותה נשימה התכוון להכניס, במקרים מסוימים, עילה של טעות בפסק, לא טעות גלויה בלבד אלא גם כזו שהינה סמויה וחסויה ושניתן לגלותה רק לאחר העלאת מכלול הטענות והעובדות שביסוד פסק הבוררות? ג. מטרתו של מוסד הבוררות היא להוות תחליף לבית המשפט ולא מבוא אליו (כדברי השופט זוסמן, כתוארו אז, בע"א 347/65 [7], בעמ' 474), מתן האפשרות להתערב בפסק בורר, כל אימת שלא יגלה פנים כהלכה בדין, כמוה כהפיכת בית המשפט לערכאת ערעור על פסק הבורר, ונמצא, שהבוררות אינה אלא שלב בהליכים בין הצדדים, אשר את פתרונם הסופי ימצאו בבית המשפט. אכן, עיון בעילות הבוררות המפורטות בסעיף 24 לחוק יגלה, שעיקרן הוא בדיקת תקינותו של הליך הבוררות במסגרת המוסכם בין הצדדים, ואין הן מיועדות לבחינתו של תוכן הפסק (פרט לחריג אחד הנוגע לפסק הנוגד את תקנת הציבור). באשר לתוכן הפסק, בעניין זה סמכו הצדדים על הבורר, שידע לבור דרכו ולהגיע לתוצאה ההולמת. כשהטילו עליו לפסוק קל-פי הדין, לא עשו כן אלא על-מנת לחייבו לראות את הדין כמקור שעל פיו יכריע בסכסוך. הם בחרוהו לצורך זה, בסומכם עליו ועל ידיעתו לפסוק על-פי הדין, תוך שהם מכפיפים עצמם להכרעתו, אפילו יטעה בדין. ד. נשאלת, כמובן, השאלה, אם לא ראוי שטעות בדין, המתגלית בפסק הבורר, תתוקן, והאינטרס שההכרעה בסכסוך תוכרע על-פי הדין לאמיתו יגבר על האינטרס של קיום פסק הבורר, אשר הצדדים העדיפו שהוא, ולא בית המשפט, יכריע בסכסוך ביניהם. נראה לי, שיש להעדיף את האינטרס השני. בהטילם על בורר לפסוק על-פי הדין בחרו הצדדים לעצמם בורר, אשר סומכים הם עליו שיוכל לפסוק כך, ונטלו על עצמם את ה"סיכון", שהבורר עלול לטעות. כשם שבורר שהוסמך לפסוק שלא על-פי הדין המהותי ותוצאת פסיקתו עלולה להיות מוטעית או בלתי צודקת, ללא שלצד לבוררות תהיה אפשרות לתקוף את פסקו, כך במקרה שנמסר לבורר להכריע על-פי הדין. המקרה האחרון שונה מקודמו רק בקשר להתנאה שעל הבורר לראות את עצמו מחויב לפסוק על-פי הדין. אך את ה"סיכון" של טעות על-ידי הבורר נטלו הצדדים על עצמם גם במקרה האחרון. 7. גם העילה לביטול לפי סעיף 24(3) לא תועיל למבקשת. ראשית, סעיף זה הינו סעיף כללי, הדן במקרה של פעולה ללא סמכות או בחריגה מסמכות על-ידי הבורר. בטענה המתייחסת לפסיקה ללא סמכות או בחריגה מסמכות, המבוססת על פסיקה שלא על-פי הדין - כשהותנה שכך ייעשה - עוסק סעיף 24(7) של החוק, סעיף אשר אינו אלא התייחסות מיוחדת לעניינים שסעיף 24(3) דן בהם. על-כן, יש להכריע בעניין על-פי הפירוש שיש לתת לסעיף 24(7), שהינו דין מיוחד, ובכך דנתי לעיל. שנית, משהותנה, שהבורר יפסוק על-פי הדין המהותי, והוא טעה בהפעלתו או בפירושו, אין הטעות מהווה חריגה מסמכות. מי שיש לו סמכות, אינו חורג מסמכותו רק משום שטעה בהפעלתה. לעניין זה ראוי להוסיף, שלדיבור "סמכות" יש משמעויות רבות, ויש לפרש דיבור זה בחוק פירוש התואם את המגמה לקיים את פסק הבורר. כפי שאומר השופט ש' לוין בע"א 823/87 [5] הנ"ל, בעמ' 612 מול אות השוליים ד: "אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הדיבור סמכות, אין הדבר כן בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר". 8. בהסכם הבוררות הותנה, שהבורר "יהיה קשור בדין המהותי", ומנוסח זה מבקש בא-כוח המבקשת שיוסק, שכל פסק בוררות, שאינו תואם את הדין המהותי, כמוהו כחריגה מהסמכות שהוקנתה בהסכם הבוררות. הוא מדגיש את הדיבור "קשור" כהתניה על כך שהפסק יהיה בפועל על-פי הדין המהותי על-פי פירוש הנכון. אין לקבל טענה זו. "קשור" בדין המהותי אין פירושו אלא לשון אחרת לכך שעל הבורר להחליט "בהתאם לדין" המהותי, ולא, למשל, על דרך הפשרה או על-פי שיקול-דעתו בלבד, ועל החלטה "בהתאם לדין", כנזכר בסעיף 24(7), כבר עמדנו לעיל. 9. על סמך כל האמור דין הערעור להידחות. כן הייתי מחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 8,000 ש"ח להיום. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור. טעות בדיןיישוב סכסוכיםבוררות