I. ההליך 1. בפני בית-הדין האזורי בירושלים (אב"ד השופט מ' גולדברג; נציגי ציבור: ב' פלס וי' דויטש; דיון מס' לב/18 - 9) התבררה תובענתו של המערער (להלן - העובד) בעתירה לחייב את המשיבה מס' 1 (להלן - "הדסה") להזדקק לבוררות בעניין פיטוריו מהעבודה. בית-הרין האזורי לא נעתר לעובד, ומכאן הערעור בפני בית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור הן: א) העובד הועבד ב"הדסה" החל מיום 1.4.1962; במכתב שבו הודיעו לעובד על מינויו נאמר, בין היתר, "עליך יחולו חוקת העבודה הקיימת בהסתדרות מדי- צינית 'הדסה"'"; ב) ביום 25.2.1969 הודע לעובד, באמצעות ועד העובדים, על פיטוריו החל מיום 1.8.1969; ג) העובד לא קיבל את דין הפיטורים; במכתב מיום 31.7.1909 מאת "הדסה" לעו- בד, עם העתק למועצת פועלי ירושלים ולוועד העובדים, נאמר: "בהסכמה עם נציגי הוועד וההסתדרות הוחלט להוציא אותך החל ממחר בבוקר ה-1.8.1969 לחופשה מיוחדת של 5 ימים, על חשבון המוסד, תוך תקופה זו יסוכם בין ההנהלה והוועד על המשך העסקתך במוסד". העובד המשיך לעבוד גם אחרי שחלפו חמישה הימים האמורים; ד) במכתב מיום 5.8.1969, מאת "הדסה" לעובד (להלן - מכתב אוגוסט 1969), נאמר: "בהמשך למכתבנו אליך, ולרבות זה מה-31.7.1969, הננו להודיעך כי בהסכמת ועד העובדים ומועצת פועלי ירושלים הוחלט כדלקמן: 1. עניין פיטוריך יובא לבוררות במשרד העבודה ויוכרע על-ידי בורר יחיד שם... 4. הישיבה הראשונה בבוררות נקבעה ליום ו', ה-15 באוגוסט 1969, בשעה 11.30 בפני עו"ד נ' אורי, במשרד העבו- דה שבמגרש הרוסים"; ה) במועד הקבוע לפתיחת הדיונים בפני הבורר, לא התייצב נציג של מועצת פועלי ירושלים, "מאחר והח' א' סקי התקשר עם עו"ד שיגן עליו". וישיבת הבוררות לא התקיימה; במכתב מיום 19.8.1969, מאת מועצת פועלי ירושלים ל"הדסה" "הסכמנו לבוררות בפני מר נ' אורי. הסתלקנו מלהופיע בפניו מאחר והח' א' נסקי התקשר עם עו"ד להגן עליו באותו נושא. אבל לא עלה על דעתנו שעקב אי-הופעתנו לא תתקיים הבוררות. מאחר וכך הוא הדבר אנו מבקשים בכל לשון של בקשה לחזור לעניין הבוררות, ואני מציע שהיא תתקיים במסגרת המקובלת: הנהלת המוסד, ועד העובדים ונציג ההסתדרות. כן אני בבקש לראות את הח' נ- סקי כמושעה עד תום הבירור"; ו) במכתב מיום 17.8.1969 הודיעה "הדסה" לעובד, כי: "בהתאם לדרישת נציג ההסתדרות הסכמנו להביא את עניין פיטוריך בפני בוררות במשרד העבודה. בתאריך 15.8.1969 נקבעה בוררות במשרד העבודה אולם נציגי ההסתדרות וועד העובדים הודיעוני על הסתלקותם מן העניין ולא הופיעו בפני הבורר. לפיכך הריני להודיעך בזה כי פיטוריך תקפים ושרירים מיום 6.8.1969"; ז) במכתב מיום 31.8.1969, מאת "הדסה" למועצת פועלי ירושלים, שבא כתשובה למכתב האמור בפסקה ה', נאמר, בין היתר: "אנו פיטרנו את מר א' נסקי זמן רב לפני חודש אוגוסט ש.ז. אך נענינו לדרישתכם ולדרישת ועד העובדים ודחינו את מועד פיטוריו עד לקיום הבוררות בינינו. ברגע שהודעתם לנו כי הנכם מסתלקים מההגנה על מר נסקי ועל כן לא תופיעו לבוררות, שהיתה צריכה להתקיים על-פי דרישתכם אתם, הרי לנו כבר לא היה עם מי להתדיין ופיטוריו של מר א' נסקי נהפכו לשרירים וקיימים"; ח) במכתב מיום 9.9.1969 מאת מועצת פועלי ירושלים אל "הדסה" נאמר: "בהתאם לשיחתנו בעל-פה ובהסכמתך (הסכמת מנהל כוח אדם ב'הדסה'), הריני מערער על פיטוריו של הח' א' נסקי ללא קיום בוררות. אמנם הסיבות היו מספיקות לאי-קיומו של בירור זה,אך אני מבקש לקיים הבירור במשרד העבודה. מאחר שעורך-הדין של נסקי פרש מהגנתו עליו - נופיע אנו כנציגי ההסתדרות לצדו בבירור, וככל שיוחלט על-ידי הבורר נקבל. אני מבין שיש הסכמה בינינו שהבורר יהיה נ' אורי, עורך-דין ממשרד העבודה". ל"בקשה" שבמכתב הנ"ל לא נענתה "הדסה"; ט) מועצת פועלי ירושלים לא עמדה על קיום הבוררות. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה נאמר: "אמנם הבוררות לא קויימה ולא היתה צריכה להתקיים כי העניין של התובע הגיע לסיכום סופי". וביום 4.10.1970 החליטה מזכירות מועצת פועלי ירושלים "שמזכירות הטכנאים ומזכירות הפקידים יפנו להנהלת 'הדסה' ויבררו באם אפשר לסדר עבור סוקירנסקי פנסיה באם זה לא ילך לבקש פיצויים מוגדלים". 3. בפרשת התביעה עתר העובד, שבית-הדין יחייב את "הדסה" "להיזקק לבוררות בינה לבין התובע בהתאם להתחייבותה מיום 5.8.1969". במהלך הדיון בפני בית-הדין האזורי, הוחלט לצרף את מועצת פועלי ירושלים, כנתבעת. בעקבות צירוף מועצת פועלי ירושלים, כנתבעת, לא תוקנה פרשת התביעה על-ידי השלמת העתירה, ועד לסיום הדיון, כולל הסיכומים, לא הועלתה כל עתירה לסעד כלשהו נגד מועצת פועלי ירושלים. רק מ"עיקרי הטיעון" שהוגשו על-ידי בא-כוח העובד, במסגרת הדיון בערעור, אפשר ללמוד על עתירה כלשהי המכוונת נגד מועצת פועלי ירושלים, והיא "שבאות-כוח העובדים חייבות להציג את עניינו של העובד כבאת-כוחו והיא יכולה לייצגו או שלא לייצגו, אבל אינה יכולה לנקוט עמדה הנוגדת את רצונו של העובד" (בטענה זאת סמך הטוען על סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965). 4. הסעיפים הרלבנטיים ש"בחוקת העבודה", שבה מדובר בפסקה א' שבסעיף 2 דלעיל (להלן - חוקת העבודה), הם: "63. אם נימוק הפיטורין הוא אי התאמה של העובד לתפקיד או הזנחה בעבודה ולא יושג הסכם בין ההנהלה לבין הוועד הפועל בדבר הפיטורין יועבר העניין לבוררות זבל"א, מלבד אם ההנהלה לא תסכים לבוררות אלה ואז חופשי הוועד הפועל להגן בדרך ארגונית על העובד המפוטר". "65. הרשות בידי ההנהלה לפטר עובד בגלל אשמה פלילית שהוכחה לשני הצדדים או לבוררות". "66. פיטורין מסיבות אחרות מאלו הנקובות בסעיפים 62, 63, 64, 65 יועברו להחלטת בוררות זבל"א אם לא יושג הסכם בין ההנהלה ובין הוועד הפועל בדבר הוצאתם לפועל, מלבד אם ההנהלה לא תסכים לבוררות במקרים אלה ואז חופשי הוועד הפועל להגן בדרך ארגונית על העובד המפוטר". "67. הבורר, במקרה שיוסכם במיוחד בין ההנהלה ובין הוועד הפועל על בורר יחיד, או הבוררים - במקרה של בוררות זבל"א אשר ייקבעו לפי פרק זה, ייבחרו מבין בעלי ניסיון בהנהלת משק". "74. שיטת הבוררות הקבועה בחוקה זו היא בוררות זבל"א, מלבד אם יוסכם במיוחד על בורר יחיד. במקרה שיוקם בארץ מוסד בוררות כללי לשיפוט בענייני יחסי עבודה יעיינו שני הצדדים באפשרות למסור את כל העניינים הנתונים לבוררות למוסד זה" 5. בפסק-הדין שבערעור ראה בית-הדין להציג שתי שאלות ולהשיב עליהן. השאלה האחת: "הקיימת 'חובת בוררות' בין התובע לבין 'הדסה'; השאלה השניה, למקרה שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלילית - החייבת מועצת הפועלים לקיים בוררות עם 'הדסה' בעניינו של התובע". על שתי השאלות משיב פסק-הדין שבערעור בשלילה. לעניין השאלה הראשונה, רואה בית-הדין האזורי את הבוררות שבה מדובר במכתב מיום 5.8.1969 (סעיף 2, פסקה ד', דלעיל), כמכוונת ל"בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957", מאחר ואותו מכתב "מתייחס לבוררות במשרד העבודה". לאחר שבית-הדין מסווג את הבוררות כאמור - קובע בית-הדין כי "אין חובת בוררות בין התובע לבין הדסה מכוח מכתבה של הדסה מיום 5.8.1969, וזאת לאור הוראותיו הברורות והחד-משמעיות של חוק יישוב סכסוכי עבודה". כן נקבע בפסק-הדין שבערעור, שאין מועצת הפועלים חייבת לקיים בוררות, וזה מהטעם ש"הבוררות" אשר בה מדובר היא, כאמור, בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, והסכסוך שבו מדובר אינו "סכסוך עבודה" כמשמעותו באותו חוק - סכסוך כלכלי, אלא סכסוך משפטי. פסק-הדין שבערעור דן גם בשאלה "באיזו מידה חייבת מועצת הפועלים לפנות לבוררות עם 'הדסה' מכוח 'חוקת העבודה'", ואף לשאלה זאת ניתנת תשובה שלילית. 6. עיקר הטענות שהעלה בא-כוחו של העובד בערעור, הן: א) הקביעה כי המשמעות היחידה שניתן לתת לדיבור: "בוררות במשרד העבודה", הינה בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957", בטעות יסודה; "הצדדים לדיון בפני בית-המשפט קמא לא טענו כלל כי הבוררות שדובר בה היא בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה במשך כל הדיון בפני בית-המשפט קמא נטען כי חוק הבוררות הוא שחל"; ב) הבוררות שבה דובר, "לא היתה בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, אלא בוררות בהתאם לחוק הבוררות", ו"הבורר נ' אורי ממשרד העבודה מונה כבורר לא לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה"; ג) המכתב מיום 5.8.1969 הינו שטר בוררות, והצדדים לבוררות הם העובד מצד אחד, ו"הדסה" מצד שני; ד) מכוח חוק השליחות חייבת מועצת הפועלים "להציג את עניינו של העובד כבאת-כוחו, והיא יכולה לייצגו או שלא לייצגו, אבל אינה יכולה לנקוט עמדה "הנוגדת את רצונו של העובד". 7. כנגד טענות בא-כוח העובד, טען בא-כוח "הדסה", כי: א) המכתב מיום 5.8.1969 אינו מהווה התחייבות מצדה להיזקק לבוררות עם התובע, אלא רק הודעה (הצעה) לתובע כי "הדסה" תזדקק לבוררות עם הנתבעת מס' 2 (מועצת פועלי ירושלים), שאותה התובע עצמו בחר וקבע כנציגתו ביחסיו עם "הדסה", וככלל זה בבוררות; ב) מאחר ומועצת הפועלים הסתלקה מהבוררות, בטלה התחייבותה של "הדסה" ואין על "הדסה" להזדקק לבוררות כלשהיא עם העובד. 8. בא-כוח מועצת פועלי ירושלים הוזמן לדיון בערעור, אך לא התייצב. 9. עם תום הדיון בערעור פסק בית-הדין לאמר: "הערעור נדחה. נימוקים יינתנו במועד מאוחר יותר. בית-הדין רשם לפניו את הודעת בא-כוח 'הדסה', כי 'הדסה' אינה חוזרת מההצעה לשלם פיצויי פיטורים בשיעור מוגדל, היינו 150%. מאחר ופסק-הדין יאושר לאו דווקא מטעמיו, אין צו להוצאות". בחלק II שלהלן ניתנים הנימוקים לפסק-הדין. 10. מהדיון בערעור עולה עובדה מתחום יחסי עבודה, שבית-הדין רואה להפנות אליה את תשומת הלב, הן של "הדסה" והן של מועצת פועלי ירושלים והאיגוד המקצועי - הסתדרות הפקידים. מתברר שתנאי העבודה ויחסי העבודה ב"הדסה", מוסדרים בשנת 1974 על-ידי הסכם משנת 1934. הסכם זה תוקן מזמן לזמן אך יסודו לא שונה. התוצאה היא שעתה מוסדרים תנאי העבודה ויחסי העבודה על-ידי "הסכם" מלפני 40 שנה בין "הדסה" לבין הוועד הפועל של ההסתדרות. ברור, שאותו "הסכם" אינו מהווה "הסכם קיבוצי" על כל החיוב שבדבר, הן להבטחת תנאי העבודה והן להבטחת יחסי עבודה תקינים. בשל האמור לעיל יובא פסק-דין זה לידיעת המנהל הכללי של "הדסה", לידיעת מזכיר מועצת פועלי ירושלים ולידיעת מזכיר הסתדרות הפקידים, שהיא הצד להסכם משנת 1951 אשר בא לתקן את ההסכם משנת 1934. II. פסק-דין 1. אין חולקים על כך, ולמעשה לא חלקו על כך בפני בית-הדין האזורי, כי מהעניין שמבקשים שיהא נדון בבוררות, אינו "סכסוך עבודה" כמשמעות הדיבור בחוק יישוב סכסוכי עבודה, ולו רק מהטעם שהמדובר הוא ב"מימוש זכויות" ולא בקביעת זכויות. משברור כי לא ב"סכסוך עבודה" כמשמעותו בחוק האמור מדובר, ברור גם שאין מקום ל"בוררות" מכוח אותו חוק. 2. השאלה הראשונה הצריכה הכרעה בערעור - והיא גם השאלה שצריכה היתה בראש ובראשונה הכרעה בבית-הדין קמא - הקיים "הסכם בוררות", כמשמעותו בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ולעניין אותו חוק, בדבר פיטוריו של העובד מעבודתו ב"הדסה", ואם קיים - מי הם הצדדים להסכם ולבוררות. 3. בפסק-הדין שבערעור נקבע כי אין "הסכם בוררות" כאמור. וכל כך למה? מפני שבמכתב מיום 5.8.1969 (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק I דלעיל) רואה בית-הדין כוונה לבוררת מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, באשר אותו מכתב "מתייחס לבוררות במשרד העבודה", ולא לבוררות על-פי חוק הבוררות. השאלה היא אם קביעה זאת נכונה, באשר אם נכונה היא - דין הערעור להידחות ודין פסק-הדין כי יאושר מטעמיו. "בוררות" לפי חוק יישוב סכסוכי עבודה, בעניין שאינו "סכסוך עבודה", כמשמעות דיבור זה בחוק יישוב סכסוכי עבודה - אין. 4. את התשובה לשאלה שהוצגה בסעיף 2 דלעיל - אם קיים הסכם בוררות -יש לחפש בשניים: בחוקת העבודה וב"מכתב אוגוסט 1969" (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק ‎I דלעיל). חוקת העבודה אינה הסכם קיבוצי, על כל המגבלות העולות מכך, אך היא לכל הדעות חוזה בין שניים: בין "הדסה" לבין ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, ומכוח הפניה בכתב המינוי (סעיף 2, פסקה א', שבחלק I דלעיל) אותו חוזה הוא גם חלק מחוזה העבודה האינדיבידואלי של העובד, על כל אי-הבהירות והשיבושים העולים מהפניה כללית להסכם שאינו חוזה קיבוצי. 5. ביחסים שבין "הדסה" לבין "ההסתדרות" קיים "הסכם בוררות" או "שטר בוררות", והוא מצוי בסעיפים 63 ו-66 לחוקת העבודה (סעיף 4, שבחלק I דלעיל). ברור שבאותם הסעיפים מדובר בבוררות לפי דיני הבוררות (פקודת הבוררות דאז, וחוק הבוררות דעתה). הדבר ברור הן מלשון הסעיפים - "בוררות זבל"א" - והן מכך שחוקת העבודה נוסחה כ-25 שנים לפני שבא לעולם חוק יישוב סכסוכי עבודה. סעיף 74 חוזה אמנם "מוסד בוררות כללי לשיפוט בענייני עבודה", אך לחזון זה אין כל נפקות לענייננו. מכוח חוקת העבודה קיימת איפוא חובת בוררות, כדרוש לעניין פקודת הבוררות, או חוק הבוררות, ובשלב זה אין אנו מתייחסים לשאלה מי למי חב חובה זאת. 6. ומה עולה ממכתב אוגוסט 1969 (סעיף 2, פסקה ד'. שבחלק I דלעיל)? באותו מכתב מדובר ב"בוררות במשרד העבודה", ומלשון זאת ביקש בית-הדין האזורי ללמוד, כי הכוונה היא לבוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, ולא יכולה להתפרש מהכתוב כל כוונה אחרת. האמנם כך? נכון, אם מתייחסים במסמך לגוף סטטוטורי, ומבקשים אותו כי יפעל - הכוונה היא, בדרך כלל, לפעולה שלשמה הקים החוק את אותו הגוף, ובמסגרת סמכויותיו. על כן ברור שאם מובא בפני "ממונה על יחסי עבודה" עניין, על מנת שיפעל בו כ"בורר", הכוונה היא, ככלל, שיפעל מכוח סמכותו הסטטוטורית ובמסגרת אותה סמכות; מקל וחומר - אם מובא עניין בפני "ממונה על יחסי עבודה", על מנת שיפעל בו "בהתאם לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957" (דיון מס' לא/5 - 4 [1], בע' 271; דיון מס' לג/6 - 9 [2], בע' 332). מהאמור אין ללמוד, כי לא ייתכן, מבחינת הדין, שעובד מדינה פלוני, לרבות "ממונה על יחסי עבודה", יפעל כבורר בבוררות לפי חוק הבוררות, או, כי בהסכם בוררות, ייקבע, שנושא כהונה פלוני יהיה הבורר. הכל תלוי בכוונת הצדדים, כעולה מהכתב שבו מבקשים לראות את הסכם הבוררות. 7. במקרה הנדון לא הוסכם על כך שהבוררות תתקיים בפני הממונה על יחסי עבודה, ולא הוסכם שהבוררות תהיה מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה, כפי שהיה במקרים אשר עמדו לדיון בדיון מס' לא/5 - 4 [1] ובדיון מס' לג/6 - 9 [2] דלעיל. מדובר בבוררות במשרד העבודה בפני עורך-דין נ' אורי (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק ‎I דלעיל). ענייננו דומה יותר לזה שעמד לדיון בדיון מס' לא/10 - 9 [3] (בע' 199). זאת ואף זאת - את מכתב אוגוסט 1969 יש לקרא ולפרש יחד עם ההוראות הרלבנטיות שבחוקת העבודה. משעושים זאת עולה ברורות שהכוונה היתה לעורך-דין אורי, הפועל כבורר יחיד במסגרת בוררות זבל"א, או בורר יחיד כאמור בסעיפים 63, 66 ו-67 שבחוקת העבודה, ולא לבורר הפועל מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה - חוק שכלל לא היה ולא יכול היה להיות לעיני הצדדים להסכם משנת 1934 (חוקת העבודה). 8. את חוקת העבודה אפשר לקשור ל"מכתב אוגוסט 1969" כך, שבסעיפים הרלבנטיים של חוקת העבודה רואים את הסכם הבוררות, ואת "מכתב אוגוסט 1969" רואים כמפעיל את הסכם הבוררות, וברור שאת השני יש לפרש בסימוכין לראשון. 9. מהאמור עד כאן עולה, כי אכן היה "הסכם בוררות" לעניין חוק הבוררות בנושא פיטורי העובד על-ידי "הדסה". למעשה לא כפרה "הדסה" בקיומו של אותו הסכם בוררות (סעיף 7, שבחלק I דלעיל). השאלה היא בין מי למי נערך הסכם הבוררות, ומכאן - מי הם הצדדים לבוררות. 10. את התשובה לשאלה שהוצגה יש לחפש ב"חוקת העבודה", ובהתכתבות הרלבנטית (מכתב אוגוסט 1969; המכתב מיום 19.8.1909 והמכתב מיום 31.8.1969; פסקאות ה', ו-ז' שבסעיף 2, שבחלק I דלעיל). הן מזו והן מזו עולה, כי הצדדים לבוררות אמורים היו להיות "הדסה" ו"ההסתדרות". בסעיף 63 ובסעיף 66 לחוקת העבודה (סעיף 4, שבחלק I דלעיל) מדובר במפורש בבוררות זבל"א, באין הסכם בין "הדסה" לבין ההסתדרות לעניין הפיטורים. מכאן שרק חילוקי דעות בין "הדסה" לבין "ההסתדרות" הם הנושא לבוררות, והרי סביר שמי שחילוקי הדעות ביניהם הם הנושא לבוררות - הם גם הצדדים לבוררות. הדבר עולה גם ממהות הזכות שבה מדובר. לפי מצב החוק דהיום, לא היה העובד מוגן בפני פיטורים מעבודתו ב"הדסה", לולא ההוראות שבחוקת העבודה, ו"הדסה" היתה רשאית לפטרו מכל סיבה שהיא או אף ללא סיבה (על פיגור המשפט הישראלי בהסדרת פיטורים, עמד כבר בית-דין זה בפסק-הדין שבדיון מס' לג/3 - 9 [4], בע' 512). ההגנה בפני פיטורים הנתונה בחוקת העבודה אינה מוחלטת, כאשר היא מותנית בהסכמת ההסתדרות. לשון אחר - רק מש"ההסתדרות" אינה מסכימה לפיטורים - מוגן העובד בפני הפיטורים. בכך שונה הזכות העולה מחוקת העבודה מהזכות המצויה בהסכמים קיבוציים מסוימים, שמהם עולה ברורות כי ההגנה בפני פיטורים, בהעדר נסיבות מסוימות, היא זכותו של הפרט, ואינה תלויה בהסכמת ארגון העובדים, אף אם הפיטורים מחייבים משא-ומתן עם ארגון העובדים. כי הבוררות אמורה היתה להיות בין "הדסה" לבין "ההסתדרות", למדים גם מהמקרים הרלבנטיים: במכתב אוגוסט 1969 מדובר "בבוררות" עקב הסכמת "ההסתדרות" ו"הדסה"; במכתב מיום 19.8.1969 מדובר בבוררות "במסגרת המקובלת: הנהלת המוסד, ועד העובדים ונציג ההסתדרות", ובמכתב מיום 31.8.1969 מאת "הדסה" ל"הסתדרות" מדובר ב"בוררות בינינו". משנאמר אשר נאמר לעניין הצדדים להסכם הבוררות, והבוררות שאמורה היתה לבוא בעקבותיו, לא נאמר כי אין לעובד, שבעניינו עומדים לפסוק בבוררות, כל מעמד בפני הבוררים: זכאי הוא לכך שיישמע ותינתן לו הזדמנות מלאה להציג את עמדתו ולהגן עליה; כל זה בתנאי שאכן מתקיימת בוררות בין הצדדים. בענייננו לא עמדה ההסתדרות על קיום הבוררות, ואין בוררות אם אין צד דורש לקיימה. 11. מכאן לשאלה, אם חייבת ה"הסתדרות" לעובד חובה להפעיל בוררות עם "הדסה", כטענת בא-כוח העובד. תשובה חיובית לשאלה זאת מחייבת את המסקנה, כי כל אימת ש"הדסה" מבקשת לפטר עובד מהעובדים שעליהם חלה "חוקת העבודה", אסור לה ל"הסתדרות" להסכים לפיטורים, וחבה היא חובה לעובד להתנגד ולפעול לקיום בוררות. מסקנה כזא הדעת אינה סובלת, עת מודעים למהותם של יחסי עבודה קיבוציים ולמהות הזכות שבה מדובר - זכות שעצם קיומה מותנית בהחלטת ההסתדרות. על כך שאין ארגון העובדים חייב להתנגד לפיטורים, אף אם אלה נראים בעיניו כמוצדקים, אמר כבר בית-דין זה את דברו בפסק-הדין שבדיון מס' לד/43 - 3 [5] (בע' 468), ואין להוסיף. 12. בטענה, כי מכוח חוק השליחות חייבת מועצת הפועלים "להציג את עניינו של העובד כבאת-כוחו, והיא יכולה לייצגו או שלא לייצגו, אבל אינה יכולה לנקוט עמדה הנוגדת את רצונו" (סעיף 6, פסקה ד', שבחלק I דלעיל), יש משום התעלמות מיסודות יחסי עבודה קיבוציים ומשפט העבודה הקיבוצי, ועל אף המגבלות העולות מכך שחוקת העבודה אינה הסכם קיבוצי, היחסים בין "הדסה" לבין עובדיה הם ביסודם יחסי עבודה קיבוציים. ארגון עובדים אינו נציגו של כל עובד ועובד, אלא נציג של כלל העובדים. אין הוא פועל מכוח שליחות שכל עובד ועובד הטיל עליו, ויכול לבטלה עת ירצה לבטל. פועל הוא מכוח ההכרה ביחסים קיבוציים בתחום יחסי העבודה ומשפט העבודה, וההכרה ב"קיבוץ" (קולקטיב) בעל קיום משלו ונציגות משלו. אין לכל אלה ולא כלום עם דיני שליחות, לפי חוק השליחות, כפי שטען להם בא-כוח העובד, שביסודם אקט אינדיבידואלי של הרשאה מהתחום האובליגטורי, כך שהשולח רשאי בכל עת לבטל את השליחות. די לציין שבמשפט העבודה הקיבוצי יש והארגון מייצג - ובפעולותיו גם מחייב - את אלה שאפילו אינם חברים בו, בכדי להעמיד את ארגון העובדים כנציגם של עובדים על הבסיס הנכון, שוודאי אינו השליחות, שביסודו של חוק השליחות. 13. מהאמור אין ללמוד, שאין ארגון עובדים חייב דבר לפרט הנמנה עם ציבור העובדים שאותו הוא מייצג ביחסי העבודה הקיבוציים, אך, אשר הוא חייב אינו עולה מדיני שליחות, אלא ממשפט העבודה הקיבוצי עצמו. גם במסגרת יחסי עבודה קיבוציים חב ארגון עובדים חובות לעובד כפרט, אך חובותיו הן במסגרת ייצוג כלל העובדים שבהם מדובר ובמסגרת יחסי העבודה, כפי שהארגון רואה לייצגם. אין הוא חייב לפרט ייצוג של שליח לפי הוראות השולח. אי-קיום חובת הייצוג כפי שתוארה לעיל יכול ויהיה עילה לתביעת הפרט נגד הארגון - עילה שבסמכותו של בית-הדין לעבודה בהיותה תובענה "שבין עובד לארגון עובדים" הקשורה "בתחום פעילותו של הארגון בענייני העבודה" (סעיף 24 (א) (4) לחוק בית-הדין לעבודה). בענייננו לא נטען דבר וחצי דבר להזנחת עניינו של העובד על-ידי ארגון העובדים; הטענה היחידה שהועלתה היא שחייב הארגון להפעיל בוררות, אף אם לדעתו אין מקום לבוררות, כאשר אין חילוקי דעות בין ה"הסתדרות" לבין "הדסה" לעצם עניין הפיטורים. 14. כאמור בסעיף 9 שבחלק I דלעיל נדחה הערעור, והוא נדחה מהטעמים המובאים לעיל. יישוב סכסוכיםיחסי עבודהבוררות