השופטת א' פרוקצ'יה 1. סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 קובע, לאמור: "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957...". השאלה העולה לדיון בהליך זה היא מה משמעותה של "החלטה של בית המשפט..." לפי חוק הבוררות הניתנת לערעור ברשות ולא בזכות: האם משמעה אך החלטה בעניין של בוררות שההליך לגביו מוגדר מפורשות בחוק הבוררות, או שמא נכלל בה גם עניין של בוררות שההליך לגביו אינו מוגדר כאמור, והוא נדון על-פי סדר הדין הכללי? רקע 2. המשיב (להלן - קידר) הינו איש עסקים אשר הקים בסלובקיה חברה (להלן - החברה) אשר פיתחה עסקי אספקת מזון לבתי ספר יסודיים ולגני ילדים במקום. ביום 24.4.1998 נכרת בין המערער (להלן - גרוס) לבין קידר חוזה שבמסגרתו התחייב גרוס לרכוש מחצית ממניות החברה תמורת סך 550,000 דולר שהיו אמורים להשתלם בשני תשלומים: הראשון בסך 350,000 דולר עד ליום 28.4.1998 (להלן - הסכום הראשון), והשני בסך 200,000 דולר עד ליום 10.8.1998 (להלן - הסכום השני). כן הוסכם בסעיף 2.6 לחוזה כי בהתמלא תנאים מסוימים יעביר גרוס לקידר סכום נוסף של 300,000 דולר (להלן - הסכום השלישי). החוזה בין הצדדים כלל סעיף בוררות שנוסח בזו הלשון: "כל מחלוקת בין הצדדים בכל דבר או ענין הקשור לחוזה זה או לחברה או נובע מהם או קשור אליהם או נוגע לעיסקי החברה או זכויות הצדדים בה תועבר לבוררות. הצדדים ממנים בזאת את עו"ד ברוך גרוס כבורר קבוע ביניהם. הבורר יהיה משוחרר מכללי הדיון, דיני הראיות והוראות החוק, ויהיה מוסמך לתת צווי ביניים או צווים זמניים או אחרים". גרוס עמד בחיובו החוזי לשלם את הסכומים הראשון והשני, עם זאת הוא ביקש תחילה לדחות את מועד תשלום הסכום השלישי ולאחר מכן סירב לשלמו בנימוק שלא נתמלאו התנאים החוזיים לתשלומו. סירובו הוליד הליכי בוררות בין הצדדים לחוזה. הליכים בפני הבורר 3. ביום 6.12.1998 פנה קידר לבורר בתביעה נגד גרוס אשר הוכתרה בכותרת "בקשה לקביעת מועד ביצוע תשלום" (להלן - התביעה הראשונה). במסגרת התביעה ביקש קידר כי הבורר יקבע, בהתאם להוראות סעיף 2.6 לחוזה ולמכתב קידר לגרוס מיום 5.7.1998, כי התשלום בסך 300,000 דולר ישולם עד 31.12.1998. התביעה מפרטת את הרקע העובדתי להתקשרות בין הצדדים ואת הטענות לעניין התקיימות התנאים החוזיים המצמיחים את חבות התשלום השלישי. עוד נטען בתביעה כי גרוס הפר את החוזה בכך שאיחר בכמה ימים בתשלום הסכום הראשון ביחס למועד התשלום שנקבע בחוזה, אולם צוין בה כי כדי שלא להעכיר את היחסים עם גרוס, קידר אינו מביא פרשה זו להכרעת הבורר. התביעה הראשונה התמקדה אפוא בדרישה כי ייקבע שנתמלאו התנאים החוזיים לחבות גרוס לשלם את הסך 300,000 דולר, וייקבע מועד לביצוע התשלום. בתגובה לתביעת קידר הגיש גרוס כתב-הגנה ותביעה שכנגד, ובמסגרתם ביקש את ביטול החוזה עקב הטעיה או טעות בהתקשרות. כן ביקש את חיוב קידר בהשבת הכספים שקיבל ממנו בסך 550,000 דולר וכן פיצויים בשיעור 200,000 דולר. לחלופין ביקש כי הבורר יקבע כי שלא כטענות קידר, לא נתקיימו התנאים המוקדמים המולידים את חבותו לבצע את התשלום השלישי. בינואר 1999, ובטרם ניתן פסק הבורר, בוטל הפרויקט מושא החוזה לאחר שממשלה חדשה עלתה לשלטון בסלובקיה וסירבה להכיר בחוזים שחתמה החברה עם הממשלה הקודמת, וכתוצאה מכך הופסקה הפעילות מושא החוזה בכללותה (סעיף 14 לפסק הבורר הראשון). ביום 7.7.1999 ניתן פסק הבורר בתביעה. פסק הבורר דחה את תביעת קידר לתשלום סך 300,000 דולר. כן נקבע בו כי יש לראות בכתב-טענותיו של גרוס משום הודעת ביטול של החוזה, וכי לא נתקיימה הטעיה או מירמה מצד קידר. הפסק תלה את כישלון החוזה בהידברות בלתי מספקת בין הצדדים, באי-העמקה מספקת בבדיקת העיסקה ובשינוי הממשל בסלובקיה. עוד צוין בו כי אילו העביר גרוס לקידר את כספי השקעתו בחברה במועד, ייתכן שהפרויקט לא היה נכשל. לאור קביעות אלה מצא הבורר כי יש לחלק את האחריות לכישלון הפרויקט במידה שווה בין שני הצדדים ופסק כי על קידר להשיב לגרוס מחצית מהכספים שזה שילם לו, קרי סך 275,000 דולר. ביום 25.7.1999 הגיש קידר תביעה נוספת נגד גרוס בפני הבורר (להלן - התביעה השנייה). בתביעה זו ביקש לחייב את גרוס לשלם לו 345,000 דולר. הבסיס לתביעה השנייה הוא קביעות הבורר בפסק הראשון, ובכללן הקביעה כי ייתכן שהפרויקט לא היה נכשל אילו העביר גרוס לקידר את כספי השקעתו בחברה במועדים שנקבעו לכך בחוזה. קידר טען בתביעה השנייה כי כישלון הפרויקט גרם לו לנזק בשיעור של 690,000 דולר, שהוא הסכום שהשקיע בפרויקט, ולפיכך בהמשך לפסק הראשון, אשר הורה על חלוקת ההפסד באופן שווה בין הצדדים, ביקש לחייב את גרוס בתשלום מחצית מנזקיו הנטענים עקב כישלון הפרויקט. ביום 8.9.1999 הגיש גרוס כתב-הגנה ותביעה שכנגד לתביעה השנייה. הוא טען במסגרתם כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה-בית-דין, מאחר שקידר כבר העלה את טענתו בדבר איחור בביצוע התשלומים החוזיים על-ידי גרוס במסגרת התביעה הראשונה, והבורר התייחס לכך בפסק הראשון. לגופו של עניין טען כי לתביעה החדשה אין בסיס בעובדות ובדין. הבורר דחה את טענת הסף שהעלה גרוס שלפיה הפסק הראשון הקים מעשה-בית-דין, וקבע כי יש לדון בתביעה השנייה לגופה. כן החליט, לבקשת גרוס, לעכב את הליכי הבוררות בתביעה השנייה ולעכב את ביצוע הפסק הראשון עד להחלטת בית-המשפט המחוזי בתובענה שגרוס עמד להגיש לצורך דחייה על הסף של הליך הבוררות בתביעה השנייה מחמת מעשה-בית-דין. ההליכים בבית-המשפט בית-המשפט המחוזי 4. גרוס וקידר הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענות בדרך המרצת-פתיחה אשר נדונו במאוחד: קידר עתר לביטול פסק הבורר בנימוק שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו (ה"פ 11305/99). גרוס מצדו עתר לביטול החלטת הבורר שבה נדחתה הטענה כי הוא משולל סמכות לדון בתביעה השנייה בין מהטעם שהפסק הראשון הקים מעשה-בית-דין באותו נושא, ובין משום שפסק הבורר ביטל את החוזה בין הצדדים, ובכללו גם את סעיף הבוררות שבו, ולכן לא ניתן עוד לכפות על הצדדים הליכי בוררות נוספים על אלה שכבר נתקיימו (ה"פ 11406/99). בית-המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) דחה את בקשת קידר לביטול פסק הבורר משמצא כי לא נתקיימה עילה לביטול הפסק על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות. אשר לתביעת גרוס - בית-המשפט קיבל את טענתו כי החלטת הבורר לעכב את ביצוע פסק הבורר הראשון ניתנה בחוסר סמכות מהטעם שעם מתן פסק הבורר פקעה סמכות הבורר לחזור ולדון בנושא הפסק. עם זאת דחה בית-המשפט את שאר טענותיו של גרוס בקובעו כי הבורר מוסמך לדון בתביעה השנייה שהוגשה על-ידי קידר. הוא נימק זאת בכך כי התביעה הראשונה הינה למעשה תביעה לפסק-דין הצהרתי, ולא נכלל בה סעד כספי כלשהו, לפיכך היות שמדובר בסעד הצהרתי אין חובה לקבל היתר לפיצול סעדים. כן קבע כי סעיף 8 לחוזה, הקובע את מנגנון הבוררות, הוא רחב ומתפרס גם על המחלוקת נושא ההתדיינות השנייה בפני הבורר. הוא קבע עוד כי אין לקבל את טענת גרוס שלפיה משבוטל החוזה בפסק הבוררות נתבטל עמו גם סעיף הבוררות, שכן בנסיבות מקרה זה מדובר בחוזה שאינו בטל מעיקרו, ולפיכך סעיף הבוררות ממשיך להתקיים. לאור כל אלה הוחלט כי בקשת קידר לביטול פסק הבוררות נדחית, ואילו בקשת גרוס לבטל את עיכוב הביצוע של הפסק מתקבלת, ושאר טענותיו לגבי סמכות הבורר לדון לגופה של התביעה השנייה נדחות. הערעור הליך מקדמי 5. הן גרוס הן קידר ביקשו להשיג בפני בית-משפט זה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. קידר הגיש בקשת רשות ערעור על פסק-הדין ככל שהוא נוגע לביטול פסק הבוררות. ביום 5.12.2001 נדחתה בקשתו ברע"א 4529/00. גרוס הגיש ערעור על פסק-הדין ככל שהוא מקיים את סמכות הבורר לדון בתביעה השנייה שהגיש קידר. ביום 2.4.2001 החליטה רשמת בית-המשפט העליון למחוק את הערעור על הסף בקובעה כי אין עומדת לגרוס זכות ערעור על פסק-הדין, שכן חל עליו סעיף 38 לחוק הבוררות המקנה לגביו ערעור ברשות בלבד. על החלטה זו של הרשמת הוגש ערעור אשר נתקבל ביום 28.1.2002 (ע"א 3570/01). השופט ריבלין קבע בהחלטתו כי השאלה אם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נחשב החלטה לפי חוק הבוררות לצורך סעיף 38 לחוק, אינה ברורה, וראוי להכריע בה בהרכב שופטים שידון בערעור. כך הגיעה הסוגיה לפתחנו. טענות הצדדים בערעור 6. למערער גרוס טענות שונות לגופו של פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בתמצית, טענתו היא כי שגה בית-המשפט כאשר קבע כי פסק הבורר בתביעה הראשונה אינו מקים מחסום מפני הגשת תביעה חדשה בפני הבורר בשל מעשה-בית-דין. לחלופין נטען כי פסק הבורר בתביעה הראשונה, אשר ביטל את החוזה בין הצדדים, הביא ממילא לביטול הסכם הבוררות ביניהם. החוזה בוטל עקב טעות, ולכן פועלו של הביטול הוא למפרע, והוא מפקיע עמו גם את סעיף הבוררות. בהיעדר חוזה אין מקור לסמכות הבורר. טוען קידר מנגד כי יש לדחות את הערעור על הסף, מאחר שאין עומדת לגרוס זכות ערעור, אלא לכל היותר נתון לו ערעור ברשות. עניינה של התובענה שהוגשה על-ידי גרוס קשור באופן ברור בענייני הבוררות בין הצדדים, והדין החולש על עניין זה הוא חוק הבוררות וההלכות שנפסקו בהקשרו. גם בהחילו את הדין הכללי מתחומי משפט שונים פועל הבורר במסגרת חוק הבוררות, וחלים עליו הכללים הנגזרים מכך, ובכללם דרך ההשגה על החלטות בית-משפט באמצעות נטילת רשות ערעור ולא על דרך זכות ערעור. מאחר שלא הגיש בקשת רשות ואף איחר את המועד להגשתה, דין ערעורו של גרוס להידחות. לגופו של עניין הוא טוען, ראשית, כי גרוס הכיר, מכוח התנהגותו, בסמכות הבורר לדון בתביעה השנייה, והוא מושתק מלכפור בכך. כן טען כי אין זהות בין העילות שעליהן מושתתות שתי התביעות, ולכן לא חל על התביעה השנייה עקרון מעשה-בית-דין. בעוד התביעה הראשונה מושתתת על עילה חוזית, התביעה השנייה בנויה על עילה נזיקית ועל עילה של עשיית עושר ולא במשפט לאחר שהחוזה בוטל. כן טען כי הבורר לא קבע שהחוזה בטל מעיקרו, ולפיכך אין לומר שסעיף הבוררות בטל עם החוזה. יש לדחות את הערעור על הסף ולא להתערב בהחלטת הבורר בדבר קיום סמכותו לדון בתביעה השנייה. הסוגיה הדיונית 7. בטרם בירור טענות הצדדים לגופן עומדת שאלת סף והיא אם ערעורו של גרוס נכנס בגדר סעיף 38 לחוק הבוררות באופן שאין נתונה לו זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אלא נתון לו ערעור ברשות בלבד. אם החלופה האחרונה היא הנכונה, כי אז דין ערעורו להידחות על הסף, מאחר שלא ביקש, ולא קיבל, רשות ערעור במועד. השאלה אם נתונה לגרוס זכות ערעור, או שמא נתון לו ערעור ברשות בלבד, תלויה בקביעה אם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניינו של גרוס הינו בבחינת החלטה לפי חוק הבוררות, שאם כך הוא, כי אז חל על העניין סעיף 38 לחוק, המעמיד לכך ערעור ברשות בלבד. לעומת זאת אם מדובר בהחלטה שאינה לפי חוק הבוררות, כי אז אין חלות לסעיף 38, ונתונה לגרוס זכות ערעור על-פי סדר הדין הרגיל, וניתן לדון בערעור שהגיש לגופו. גדר הספק הוא זה: חוק הבוררות מגדיר שורה של ענייני בוררות שלגביהם מוענקת לבית-המשפט סמכות מפורשת לדון בהם ולהכריע בהם. לגבי חלק מעניינים אלה אף נקבע סדר דין מיוחד בתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968. באותם עניינים הכרעתו של בית-המשפט היא בוודאי הכרעה לפי חוק הבוררות במובנו של סעיף 38 לחוק, ולגבי הכרעה זו נתונה לבעל-דין רשות ערעור ולא ערעור בזכות. כך הוא למשל בעניין הסמכות לעכב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם בוררות (סעיף 5 לחוק); מינוי בורר (סעיף 8 לחוק); העברת בורר מתפקידו (סעיף 11 לחוק); הפעלת סמכויות עזר על-ידי בית-המשפט (סעיף 16 לחוק); הארכת תקופות לפעולות בורר (סעיף 19 לחוק); אישור פסק בורר וביטולו (סעיפים 23, 24 לחוק); מתן צו עיקול, עיכוב יציאה והטלת ערובה למילוי פסק הבורר (סעיף 29 לחוק) ועניינים נוספים המנויים שם. השאלה היא מה דינו של פסק-דין של בית-המשפט הדן במישרין בעניין של בוררות, אף שעניין זה אינו נכנס לגדר אף אחד מהעניינים המוגדרים במפורש כענייני בוררות לפי חוק הבוררות. האם יחול עליו סעיף 38 בתורת פסק-דין לפי חוק הבוררות המעמיד רשות ערעור, או שמא יראו בו החלטה חיצונית לחוק הבוררות, שתוצאתה קיום ערעור בזכות? בענייננו מופנה ערעורו של גרוס כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בעניין מרכזי אחד: היעדר סמכותו של הבורר לדון בתביעה השנייה, וזאת משני טעמים: מעשה-בית-דין בגין הפסק בתביעה הראשונה וביטול סעיף הבוררות עקב ביטול החוזה בפסק הראשון. בית-המשפט דן בשאלות אלה במסגרת תובענה עצמאית שהוגשה אליו שלא בגדר הליך שהוגדר מפורשות בחוק הבוררות. התובענה הוגשה בסדר דין רגיל והעלתה לדיון שאלות משפט כלליות מתחום מעשה-בית-דין והשתק עילה ומתחום דיני החוזים והשלכת כללי ביטול חוזים על תקפות סעיפי בוררות הכלולים בהם. חוק הבוררות אינו מסדיר במפורש קיומו של הליך שיפוטי בעניין של בוררות הנוגע לסמכות הנמשכת של בורר לדון בתביעה ולתת פסק בורר לאחר שכבר נתן פסק בורר בנושא שבמחלוקת בין הצדדים. שאלה היא אם פסק בית-משפט בנושא זה הוא פסק לפי חוק הבוררות אם לאו. זהו לב השאלה בענייננו. הכרעה 8. נתתי דעתי על סוגיה שבמחלוקת, ובאתי לכלל מסקנה כי פריסתו של הביטוי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" הינה פריסה רחבה החובקת אל תוכה עניינים שונים ומגוונים של בוררות, אף שהליכים בגינם לא הוגדרו מפורשות בחוק הבוררות, וסדר הדין שעל-פיו הם נדונים הוא סדר דין רגיל. פועל יוצא מכך הוא כי אף בעניינים אלה, כמו גם בענייני בוררות שהליכים בגינם הוגדרו במפורש בחוק הבוררות, נתונה לבעל-הדין שלא זכה במשפטו רשות ערעור, ואין עומדת לו זכות ערעור על פסק-הדין. זהו גם דינו של גרוס בענייננו. אלה טעמיי: 9. לשון ההוראה בסעיף 38, כשהיא עומדת לעצמה, אינה מעידה על היקף פריסתה. פירוש צר ודווקני לסעיף זה היה מביא לתוצאה כי פסק-דין של בית-משפט במסגרת הליך המוגדר באופן מפורש בחוק הבוררות הוא בלבד נושא לסעיף 38, ורק בגינו ניתן ערעור ברשות, בעוד כל פסק-דין אחר בעניין של בוררות - אם אינו מצוי בגדרו של הליך כזה - נתון לערעור בזכות. פירוש רחב להוראה זו מביא לתוצאה שלפיה פסק-דין בעניין של בוררות הקשור קשר ענייני הדוק לחוק הבוררות, ייכלל בגדרו של סעיף 38 ויעניק לבעל-דין ערעור ברשות בלבד בין שההליך שבגדרו ניתנה החלטת בית-המשפט מעוגן מפורשות בחוק הבוררות ובין שלאו. 10. מאחר שלשונו של סעיף 38 אינה מלמדת על היקף תחולתו, יש לגזור את פרשנותו מתכליתו ומהרציונל העומד ביסוד החקיקה שלפיה החלטת בית-משפט לפי חוק הבוררות תעמיד לבעל-דין ערעור ברשות ולא ערעור בזכות. עמידה על תכלית זו מלמדת כי פרשנות מרחיבה של הוראת חוק זו הולמת את כוונת החוק ומתיישבת עם מגמות היסוד שעליהן הושתת מוסד הבוררות בישראל, והיא אף יוצרת את ההרמוניה המתבקשת בהליך הדיוני הקשור בענייני בוררות. 11. על-פי הסדר הדיוני הרגיל, על פסק-דין של ערכאה דיונית מוקנית לבעל-דין, דרך כלל, זכות ערעור. סעיף 38 לחוק הבוררות, המגביל את הביקורת הערעורית על החלטתו של בית-משפט לפי חוק הבוררות לערעור ברשות בלבד, הינו חריג מהסדר הרגיל. חריג זה אינו מיקרי; הוא משקף התייחסות ערכית למוסד הבוררות ולמקומו הראוי במערך המנגנונים השיפוטיים המוכרים להכרעה בסכסוכים. הבוררות, כמנגנון הכרעה במחלוקות, פועלת בצד המערכת השיפוטית הרגילה במסגרת מוגדרת של כללים המשלבים תכנים שהם פרי רצון הצדדים, בד בבד עם עקרונות בסיסיים המעוגנים בחקיקה, הכורכים עמם ביקורת שיפוטית על הליכי הבוררות. הפנייה לבוררות כאמצעי לפתרון סכסוכים רצויה מבחינת האינטרס הציבורי ומבחינת האינטרס הפרטי של בעלי-הדין כאחד. מן הצד האחד, הפנייה לבוררות מקלה באופן ניכר את מעמסת בתי-המשפט. מצד אחר, לבעלי-הדין מוצע נתיב חלופי להכרעה במחלוקות המתאפיין ביעילותו, במהירותו ובאפשרות להגיע במסגרתו לתוצאה צודקת בלא כפיפות לכללי סדרי הדין והראיות (ראה דברי יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט בקריאה שנייה ושלישית בכנסת של חוק הבוררות, ד"כ 52 (תשכ"ח) 2960, ישיבה מיום 30.7.1968, בעמ' 2961). יתר-על-כן, הבוררות מיטיבה עם המתדיינים במובן זה שהיא מאפשרת להם לתרום מצדם תרומה ממשית לעיצוב תכניה של מסגרת ההכרעה במחלוקות העלולות להיווצר ביניהם (דברי הסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967, בעמ' 70; ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל [12], בעמ' 1; בר"ע 124/68 שחב נ' שחב [1], בעמ' 20; ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ [2], בעמ' 575-574). מקומה רב החשיבות של הבוררות כמכשיר להכרעה בסכסוכים אינו מייתר את הצורך בפיקוח השיפוטי על הבוררות המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג את האיזון הראוי בין הצורך במתן עצמאות דיונית מרבית לבורר ולצדדים לבין הצורך לשמור על עינו הפקוחה של בית-המשפט על הליכי הבוררות כדי להבטיח את תקינותם ואת היותם אמצעי יעיל והוגן לעשית צדק. במסגרת איזון זה אחת המטרות המוגדרות של חוק הבוררות היא ייעול ההליכים וחתירה לסיומם המהיר בדרך של הגבלת אפשרויות הערעור על החלטות בתי-המשפט בענייני בוררות. סעיף 38 לחוק, העוסק בביקורת הערעורית על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות, טעון פירוש על רקע המגמות הכלליות העומדות ביסוד מוסד הבוררות שעיקרן חיזוקו של מוסד זה, מן הצד האחד, והגבלת התערבות בית-המשפט בהליך הבוררות למינימום הנדרש בעיקר כדי להבטיח את תקינותם של הליכי הבוררות ועמידתם במבחן עיקרי הצדק הטבעי ותקנת הציבור, מן הצד האחר. במסגרת הדאגה לחיזוק מוסד הבוררות ביקש החוק למנוע מצבים שבהם בעל-דין ינצל לרעה את הליכי בית-המשפט כדי להערים מכשולים ועיכובים על מהלכה של הבוררות. מגמה זו הצדיקה מלכתחילה העמדת מגבלה על הביקורת הערעורית הנתונה לגבי החלטות בית-המשפט בענייני בוררות על דרך קביעה כי ביקורת זו לא תינתן כעניין שבזכות אלא כעניין של רשות בלבד. מגבלה זו יוצרת מסננת דיונית ראויה מפני ערעורי סרק ומגבילה את הביקורת הערעורית על החלטות בענייני בוררות לעניינים שחשיבותם ומשקלם המיוחד מצדיקים זאת. מגמה זו תומכת במתן פרשנות רחבה לסעיף 38 לחוק הבוררות המוציאה את הגדרת המונח "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" מגדר המשמעות הדווקנית הקושרת אותו אך ורק להליך מוגדר על-פי חוק הבוררות, ומרחיבה את תחולתו גם אל עבר הליכים שעניינם בוררות, אף שאינם מצויים בגדרו של הליך מוגדר כאמור. 12. תוצאה אחרת הייתה עשויה להחטיא את המטרה שלשמה הוגבלה הביקורת הערעורית על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות לערעור ברשות בלבד. היא הייתה מאפשרת קיום זכות ערעור לגבי החלטות בעניינים של בוררות הקשורים קשר הדוק לחוק הבוררות רק מן הטעם שלא קיים בעניינן הליך מוגדר בחוק, אף שלא קיים טעם ענייני של ממש להבחין בינם לבין הליכים דומים שכן הוגדרו כך. היא הייתה יוצרת דיסהרמוניה בולטת במערכת הדיונית החלה על אותו תחום עניינים עצמו בלא רציונל ממשי להבחנה בין עניינים שהם מושא לערעור ברשות לבין אלה שהם מושא לערעור בזכות. נתאר לעצמנו מצב שבו ניתן פסק בורר, ובעל-דין מבקש לבטלו על-פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות בעילה שהבורר פעל ללא סמכות או חרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות. בקשת הביטול מוגשת לבית-המשפט המחוזי בהליך דיוני המוגדר מפורשות בחוק הבוררות, ולכן אין ספק כי על פסק-דינו של בית-המשפט בעניין זה חל סעיף 38 לחוק כך שעומד בגינו ערעור ברשות בלבד. אולם סוגיית סמכותו של בורר לפעול עשויה להתעורר גם במהלך הבוררות ובטרם נסתיימה הבוררות בפסק בורר. בירור שאלת הסמכות כאמור עשוי להבשיל להליך דיוני בבית-המשפט על דרך תובענה המוגשת על-פי סדר הדין הרגיל. אין סבירות בהנחה כי פסק-דין הניתן בהליך כזה ייחשב מחוץ לגדרה של הוראת סעיף 38 ויעמיד זכות ערעור, בעוד פסק-דין בהליך מקביל המעלה את אותה שאלה עצמה לגבי פסק בורר שכבר ניתן, יעמיד ערעור ברשות בלבד רק מן הטעם שההליך הראשון אינו מוגדר מפורשות בחוק הבוררות, ואילו ההליך השני מוגדר בסעיף 24 לו. מסקנה כזו, אילו הוסקה, הייתה עומדת בניגוד למגמות היסוד של מוסד הבוררות ולצורך בהפעלה הרמונית של הוראותיו, ובכלל זה של סדרי הדין אשר במסגרתם מופעלת הביקורת הערעורית על החלטות בית-המשפט. ברוח זו נפסק בעניין ע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי (להלן - פרשת רפאלי [3]). באותו עניין עתר בעל-דין לפני בית-המשפט המחוזי להורות על העברה מתפקיד של בורר שנתמנה לדון בסכסוכים בין בעלי-הדין, ולמתן הצהרה כי הסכם הבוררות אינו חל על הצדדים, וכי הפלוגתא המתעוררת אינה בסמכות הבורר. בית-המשפט פסק כי אף שהדרך הדיונית שנקטו הצדדים אינה על-פי הליך מוגדר בחוק הבוררות אלא על דרך סדר דין רגיל, העניין מצוי בגדרו של סעיף 38 לחוק. וכך נאמר (מפי השופט ש' לוין, שם, בעמ' 870-869): "סבור אני שאין להבחין בעניין דרך התקיפה - ברשות או בזכות - בין החלטה בתובענה ובהצהרה על סמכויות הבורר שניתנה לפני מתן הפסק לבין פסק בורר אותו תוקפים בטענה של חריגה מסמכות. הרי אילו המתין המערער בהגשת הליך התקיפה עד למתן פסק הבורר, לא יכול היה לערער על החלטת בית המשפט אלא ברשות, כשהחלטת הבורר בדבר סמכותו הייתה נבלעת בה; לדעתי אין זה מתקבל על דעת שהליך התקיפה יתנהל לפי כללים אחרים, כשהתובענה התוקפת את החלטת הבורר מוגשת לפני מתן הפסק. המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק - לצמצם את התערבות בתי המשפט בענייני בוררות - מחייבת מתן פרשנות רחבה לדיבור 'לפי חוק זה' ולפיכך גם ערעור על ההחלטה נושא ערעור זה טעון נטילת רשות". (ראה גם: רע"א 3667/91 יובל גד בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ [4]; ע"א 107/84 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ [5]; וראה גם החלטות רשם בית-המשפט העליון ע' שחם בע"א 7211/01 קרתא חברה לפיתוח מרכז ירושלים בע"מ נ' אלרוב אזור מסחרי ממילא (1993) בע"מ [6]; ע"א 7771/01 ברילנט נ' מרכז הקואופרציה למלאכה, חרושת ושירותים ציבוריים בר [7]; רע"א 4803/02 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' ווסט מנג'מנט (וו.אם) ישראל בע"מ [8] וכן ע"א מצב דומה עשוי להתרחש לא רק לגבי הליך המתנהל בבית-המשפט לפני מתן פסק הבורר אלא גם לאחריו. כך למשל סעיף 21 לחוק הבוררות קובע כי בכפוף לתנאים מסוימים, ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק הבוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה-בית-דין. משניתן פסק בורר, ולאחריו חוזר הבורר לדון בהליך בוררות נוסף בנושא המחלוקת בין הצדדים, עשוי בעל-דין לפנות לבית-המשפט בהליך תובענה רגיל ולטעון כי הבורר חסר סמכות להכריע בהליך הבוררות הנוסף מפאת עקרון מעשה-בית-דין שקם מכוח הפסק הראשון, ומאחר שבתתו את הפסק הראשון מיצה את סמכויותיו. האם סביר להניח כי רק מן הטעם שחוק הבוררות לא הגדיר קיומו של הליך דיוני מיוחד לצורך בירור עניין כזה, תוצא החלטת בית-המשפט לגביו מגדרו של סעיף 38, ואילו נטענה אותה טענה עצמה במסגרת בקשה לביטול פסק הבורר השני מכוח סעיף 24 לחוק, החלטה בה הייתה נושא לערעור ברשות בלבד? אכן, תכלית החקיקה בחיזוק מוסד הבוררות והגבלת היקף הביקורת השיפוטית על הבוררות, וכן הצורך בצמצום הביקורת הערעורית על החלטות שיפוטיות בענייני בוררות ובקיום הרמוניה דיונית בהסדרי הביקורת הערעורית בענייני בוררות, מצדיקים מתן פירוש מרחיב לסעיף 38 לחוק. 13. יוצא מכך כי סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי-דין של בית-המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, הן על פסקי-דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה, ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר הן על הליכים לאחר נתינתו - הכול בהתאם לעניין (השווה רע"א 3326/98 בראונר נ' קטלינה קפיטל קורפוריישיין [11], שם הושארה שאלת תחולת סעיף 38 פתוחה לגבי המצב המשפטי החל לאחר סיום הליך הבוררות). 14. ענייננו נכנס לגדרו של סעיף 38 לחוק הבוררות, אף שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ככל שהוא נוגע לתביעתו של גרוס ניתן במסגרת סדר הדין הרגיל ולא במסגרת הליך המוגדר בחוק הבוררות. נושא פסק-הדין נוגע לסמכותו של הבורר לחזור ולדון במחלוקת בין הצדדים לבוררות לאחר שכבר נתן את פסקו הראשון. נושא סמכות הבורר עולה הן מהיבט עקרון מעשה-בית-דין ומיצוי סמכות ההכרעה בבוררות הן מהיבט המשך תקפותו של סעיף הבוררות בחוזה לאחר ביטולו של החוזה בפסק הראשון. אלה שאלות הקשורות קשר ישיר ומרכזי בהליכי בוררות המתנהלים במסגרת חוק הבוררות, ולפיכך פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לגביהם הוא החלטה לפי חוק הבוררות במשמעות סעיף 38 לחוק, גם אם ניתן במסגרת הליך חיצוני לחוק הבוררות. 15. התוצאה היא כי היה על גרוס להגיש בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואין נתונה לו זכות ערעור עליו, כפי שסבר בטעות. גם לא ניתן לראות את הערעור שלפנינו כאילו הוגשה לגביו בקשת רשות ערעור (פרשת רפאלי [3], שם). לפיכך אין מנוס מדחייתו של ערעור גרוס על הסף. משכך, גם אין מקום לחוות דעה בטענותיו לגופן - באיזו מידה צדקה הערכאה דלמטה כאשר החליטה שלא לקבל את השגותיו כנגד סמכות הבורר לנהל את הליך הבוררות השני. טענות הערעור לגופן אכן מעלות שאלות מורכבות שלא נוכל להיזקק להן כאן. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את גרוס בתשלום הוצאותיו של קידר בסך כולל של 20,000 ש"ח. השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן מסכימה אני לאמור בפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה, עם זאת מוצאת אני להוסיף הערה: כאשר בורר מחליט בדבר סמכותו במהלך הבוררות בהחלטת ביניים, אין הדבר סוף פסוק, והצד המעוניין רשאי לתקוף החלטה זו בבית-המשפט המחוזי במסגרת בקשה לביטול פסק הבורר. על החלטת בית-המשפט המחוזי ניתן להשיג בבקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, לפיכך ספק בעיניי אם יש מקום לתובענה עצמאית, שלא במסגרת חוק הבוררות, שכמוה כערעור עקיף על החלטת ביניים של בורר, לשם קבלת סעד הצהרתי בהקשר לסמכותו, וכל זאת קודם שניתן פסק הבורר על-ידיו. חוק הבוררות עצמו לא הסדיר הליך המאפשר בחינת החלטת ביניים של בורר בעניין סמכותו קודם למתן פסק הבורר על-ידיו, ודומה כי לא בכְדִי כך. הליך כזה במהלך קיום הבוררות עלול לסרבל את הליכי הבוררות ולעכבם ולגרום למעורבות בית-המשפט המחוזי בהליכי הבוררות בעודם בעיצומם. כל אלה עומדים בניגוד לתכלית מוסד הבוררות. מכל מקום, בענייננו הכריע בית-המשפט המחוזי בתובענה שלפניו בלי שעלתה לדיון השאלה אם יש מקום להליך המתנהל לפניו, לפיכך אותיר שאלה זו בצריך עיון. השופט א' ריבלין אני מסכים לפסק-דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה ולהערתה של חברתי השופטת שטרסברג-כהן. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה. יישוב סכסוכיםערעורבוררות