מושא הדיון בתיק שלפני הנה עתירת המבקש לביטול פסק בוררים שניתן ע"י משפט החברים שליד מרכז הקואופרציה שדחה את ערעור המבקש על פסק- דינו של משפט החברים של המשיבה (דרג ב') אשר דן בערעור המבקש על החלטת משפט החברים בערכאה קודמת (דרג א'). פסק הבוררות מתמצה בהטלת קנס כספי בשער של ארבעה חודשי משכורת על המבקש ובהמלצה בפני הנהלת המשיבה להוציא את המבקש מאותה אגודה. פסק-הדין של מרכז הקואופרציה ניתן ביום 20.6.89 ותדפיס מאושר שלו נשלח לצדדים ביום 25.6.89. העתירה לביטול פסק הבוררות הוגשה ב- 25.9.89, היינו: קרוב לשלושה חודשים מאז הומצא העתק פסק הבוררות למבקש. היה זה באחור ניכר לעומת המועד של 45 יום שנקבע לאותה מטרה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 [1] (להלן "החוק"). מכאן טענתה המקדמית של המשיבה שיש לדחות על הסף את עתירת המבקש לביטול פסק הבוררות. בקשת הביטול של המבקש שבפני מתבססת על חמש עילות, והאחרונה שבהן הנה זו האמורה בסעיף 24(1) לחוק [1], היינו: ש"לא היה הסכם בוררות בר- תוקף". עפ"י סעיף 27(ד) לחוק [1], המועד האמור של 45 יום מיום המצאת הפסק אשר קצב המחוקק בסעיף 27(א) להגשת בקשת ביטול, שמעבר לו לא יזקק בית-המשפט לבקשת הביטול, איננו חל על בקשת ביטול על-פי העילה האמורה בסעיף 24(1) לחוק. נוכח אותה הוראה שנקבעה בסעיף 27(ד) לחוק הסכימו ב"כ הצדדים, במהלך הדיון בטענה המקדמית, שזו תצומצם לארבעת העילות הראשונות לבקשת הביטול ואילו העילה החמישית תבורר לגופא - לבדה, או יחד עם יתר העילות, הכל בהתאם להכרעתי בטענה המקדמית - לאחר אותה הכרעה. ב"כ המבקש טוען, שבקשת הביטול לא הוגשה באיחור חרף חלוף שלושה חודשים בקירוב מיום המצאת העתק פסק הבוררות לידיו ועד להגשת הבקשה. נימוקו לכך הוא, שבמנין הימים שחלפו מאז המצאת הפסק למבקש ועד להגשת בקשת הביטול מטעמו, אין להביא בחשבון את תקופת פגרת בתי-המשפט, וכי אם כך יעשה, הרי שלא חלפו 45 הימים שנקצבו בחוק להגשת בקשת ביטול. הוא מבקש לעגן את טענתו האמורה בתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 [2], בה נאמר: "תקופת פגרה של בית-המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית-המשפט או הרשם אלא אם כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת". לענין חלותה של תקנה 529 הנ"ל לגבי מועדים שנקבעו לעשיית פעולה הקשורה בסדרי דין בבית-משפט בעניני בוררות, מפנה ב"כ המבקש לתקנה 2 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן "תקנות הבוררות"), בה נאמר: "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית-המשפט בענייני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות". משמעות אותה תקנה היא, שבנתון לסייג בסיפא שלה, הורכבו תקנות סדר הדין בתקנות הבוררות אין הוראה המתייחסת לשאלת הבאתה של תקופת פגרה של בית-המשפט במנין הימים שנקבעו באותן תקנות לעשיית פעולה הקשורה בסדרי דין: ממילא אין בהן הוראה השונה מהוראות תקנה 529 האמורה. לכן מכוח תקנה 2 לתקנות הבוררות נחשבת תקנה 529 לתקנות התשמ"ד כחלק בלתי נפרד מתקנות הבוררות. נוכח הרכבת תקנות סדר הדין האזרחי על תקנות הבוררות כאמור, ניתן - לענין מועדים לעשיית פעולה הקשורה בסדרי דין של בית- המשפט בעניני בוררות - לקרוא את הביטוי "בתקנות אלה" המצוי בתקנה 529 האמורה כמתייחס לתקנות הבוררות. במילים אחרות: לענין כל מועד לעשיית פעולה הקשורה בסדרי דין של בית-המשפט בענייני בוררות שנקבע "בתקנות אלה", קרי: תקנות הבוררות, פגרת בית-המשפט מפסיקה את מירוץ הזמן, בהעדר הוראה מפורשת אחרת על-ידי בית-המשפט. אולם, מאחר והמועד האמור של 45 יום, להגשת בקשה לבטול פסק בורר, נקבע לא ב"תקנות אלה", הינו: בתקנות הבוררות, אלא בחוק הבוררות בסעיף 27(א) [1] שלו, אין נפקות תקנה 529 לתקנות התשמ"ד - שהורכבה על תקנות הבוררות ומהווה חלק בלתי נפרד מהן - לענין המועד האמור שנקבע בחיקוק. במאמר מוסגר אעיר, שאינני מקבל את טענת ב"כ המבקש שתקנה 529 הנה תקנה הדנה בהארכת מועדים, בה דנה התקנה קודמתה, תקנה 528 לתקנות התשמ"ד. אם כי החלת תקנה 529 לתקנות התשמ"ד עשויה לגרום להארכת מועד לעשיית פעולה שבסדרי דין מעבר לזו שנקבעה בתקנות או ע"י ביהמ"ש, זוהי רק תוצאה נילווית גרידא ולא מטרתה של אותה תקנה, שהיא הפסקת מרוץ הזמן ע"י הפגרה, בהעדר הוראה מפורשת ע"י ביהמ"ש ש"תקופת הפגרה תמנה במנין הימים" שנקצבו כאמור. בתקנות הבוררות אין תקנה הדנה בהארכת מועדים לעשיית פעולה הקשורה בסדרי דין וממילא אין בהן הוראה האוסרת הארכת אותם מועדים. לכן, מכוח תקנה 2 לתקנות הבוררות, תחול - לענין הארכת אותם מועדים - תקנה 528 לתקנות התשמ"ד [2], שמתקין אותן תקנות יחד לנושא הארכת מועדים שבסדרי דין, בה נאמר: "מועד או זמן שקבע בית-המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (ההדגשה שלי - א' מ'). סמכות הארכה כזו, המתייחסת במיוחד ובמפורש לענין המועד של 45 יום להגשת בקשת ביטול פסק בוררות שנקבע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, העניק המחוקק לביהמ"ש בהמשכו של אותו סעיף בו נאמר: "...בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...". במקרה דנן לא הוגשה, בכתב או בע"פ, מטעם המבקש בקשה להארכת המועד להגשת בקשת בטול פסק הבורר התלוי ועומד בפני. עכ"פ לא הובאו בפני כל טעמים מיוחדים בעטיים רשאי אני להשתמש בשקול דעתי למתן אותו סעד. העולה מהמקובץ הוא, שנוכח האיחור בהגשת בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות, ובהעדר טעמים מיוחדים להארכת המועד לכך, דין טענתו המקדמית של ב"כ המשיבה בקשר לארבע עילות הביטול הראשונות להתקבל, והדיון בבקשת הביטול לגופא תתברר אך ורק בזיקה לעילה החמישית, הינו: ש"לא היה הסכם בוררות בר-תוקף". אינני נותן צו מיוחד ביחס להוצאות הדיון בפני ואלה ילקחו בחשבון בפסיקתי ביחס לעילת הביטול הנותרת. יישוב סכסוכיםפגרהבוררות