הקדמה: בפני בקשה לביטול פסק בורר שניתן ביום 14.03.10 (להלן: "הפסק" או "פסק הבורר") על ידי עו"ד לארי גולדשטיין (להלן: "הבורר"). פסק הבורר הכריע בסכסוך ממושך בין המבקשת לקיבוץ כברי בו המבקשת חברה (להלן: "המשיב"), כולל תביעותיהם הכספית ההדדיות, בעיקר על רקע פיטוריה של המבקשת ממפעל שבבעלות המשיב וסביב התנהלות הצדדים לאחר מכן, וכן התמורות שחלו באופי השוויוני של המשיב. המשיב, בתשובתו לבקשה, ביקש לדחותה ולאשר את פסק הבורר. בישיבת יום 06.09.10 הוסכם כי הבקשה תוכרע על בסיס טעוני הצדדים בכתב ללא צורך בהתדיינות וישיבות נוספות. רקע עובדתי: המבקשת חברה במשיב משנת 1985. בשנת 94 לערך, החלה המבקשת לעבוד במסגרת מפעל "פלסאון" של קיבוץ מעגן מיכאל למשך כשנה וחצי, זאת כחלק מהיותה חברה בצוות הקמה למפעל "ריאון" שקם לאחר מכן, בבעלות המשיב, במסגרתו המבקשת המשיכה את עבודתה לאחר מכן (להלן: "המפעל"). לאחר מספר שנים, עלו היחסים בין המבקשת להנהלת המפעל על שרטון, והמבקשת פוטרה מעבודתה בתאריך 15.04.01. לאחר פיטורי המבקשת ובעקבותיהם, החל סכסוך ממושך בין המבקשת למשיב, הנמשך למעשה עד לעצם היום הזה והוא גם נשוא פסק הבוררות שבנדון. במסגרת הבוררות, המבקשת עתרה למחוק חוב כספי שנזקף לחובתה ברישומי המשיב, על רקע קיזוזים כספיים שונים שערך (קיזוז ימי חופש, הוצאות וכד'), ותבעה פיצוי כספי על נזק ביכולת השתכרותה בגין הפסקת לימודיה וכן פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה לה מהתנהלות המשיב. מנגד עתר הקיבוץ לפצותו בגין נזק שנגרם לו, בכך שהמבקשת המשיכה לקבל את התקציב החודשי ככל חבר קיבוץ ללא שעמדה בחובת העבודה החלה עליה וכן החזר של חוב שנצבר לחובת המבקשת מיום 11.12.05, בתואם להחלטת האסיפה הכללית בעניינה. עיקר התיעוד של מסמכי המשיב הרלבנטי לפרשה נשוא הדיון, כולל תקנון של המשיב מ- 12.70 על תיקוניו, כפי שאושרו במהלך השנים (להלן: "התקנון הישן"), החלטות האסיפה הכללית בין השאר כאלו הנוגעות להשמתו ופיטוריו של חבר קיבוץ בעבודה, וכן תקנון מ- 05.08 (להלן: "התקנון החדש"). להשלמת התמונה, ובמישור הרקע העובדתי אוסיף, כי המבקשת טוענת שהייתה עובדת מסורה, חרוצה ומקצועית ותרמה תרומה משמעותית למפעל, כשלטענתה, פיטוריה בוצעו על רקע נקמנות אישית ולא מטעמים מקצועיים (זאת לאחר שהתלוננה על פגמים בייצור אותם גילתה, ולהם היה אחראי לכאורה מנהל בקרת האיכות). לאחר פיטוריה, המבקשת פנתה לטענתה לגורמים המוסמכים, כדי לפעול להחזרתה לעבודה במפעל, או למציאת עבודה חילופית עבורה ההולמת את כישוריה ויכולותיה. לטענת המבקשת, המשיב, לא רק שלא סייע בידה, כאמור, אלא נושאי המשרה הבכירים של המשיב התנכלו לה והתעללו בה. המשיב מנגד ביקש לדחות את הטענות הנ"ל. לטענתו, במישור העובדתי, המבקשת פוטרה על רקע מקצועי ולא אישי, והמשיב עשה כל שאל ידו כדי לסייע למבקשת להשתלב שוב במעגל העבודה, כאשר המבקשת היא זו שדחתה שוב ושוב הצעות עבודה שהובאו בפניה. מכל מקום, וכאמור, לחובת המבקשת נזקפו חיובים כספיים שונים אצל המשיב, הנובעים מכך שלא עבדה לאורך השנים באופן רציף ומלא וכפי שיפורט בהמשך. טענות המבקשת: בבקשתה טוענת המבקשת לביטול פסק הבורר בשל טענות שהוגדרו על ידה כטענות מקדמיות כנגדו. טענות אלו כוללות טענות של ניגוד עניינים חמור, משוא פנים, הפרת אמונים וניהול בלתי סביר של הבוררות. לטענת המבקשת יש בטענות אלו כדי להפר את תקנת הציבור, וכן להוות עילה בגינה היה מבטל בית משפט פסק דין סופי, בתואם לסעיפים 24(9) ו-(10) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן: "החוק"). כמו כן, העלתה המבקשת טענות לביטול פסק הבוררות בשל חריגה מסמכות על פי סעיף 24(3) לחוק ובשל פגיעה בזכות הטיעון של המבקשת על פי סעיף 24(4) לחוק; המבקשת הצהירה כי אין בטענותיה המקדמיות עילה ישירה לביטול הפסק על פי סעיף 24 לחוק, עם זאת, לטענתה, משקלן המצטבר של הטענות יש בו כדי ליחסן הן לסעיף 24(9) לחוק והן לסעיף 24(10) לחוק כפי שיפורט. לטענת המבקשת הבורר, הינו עורך דין שמשרדו מתמחה בייצוגם של קיבוצים שונים, בעיקר כנגד תביעות של חבריהם כנגדם. לאור האמור, טוענת המבקשת כי הבורר היה מנוע מלכתחילה מלקבל על עצמו את תפקיד הבורר, כאשר אין זה סביר שהוא יפסוק בניגוד להשקפת עולמו. לטענתה, האמור מלמד שהבורר היה מצוי לכל הפחות בחשש לניגוד עניינים, שהיה בו כדי לפסול את עצמו, זאת כפי שביקשה אף היא עצמה בישיבת הבוררות השנייה שנתקיימה ביום 22.09.09. לטענת המבקשת קיומו של ניגוד עניינים הינו בניגוד לתקנת הציבור (עילת הביטול של סעיף 24(9) לחוק) וכן תואם את עילת סעיף 24(10) לחוק לפיה קיימת עילה בגינה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד. בנוסף טוענת המבקשת, כי הבורר התנהג במשוא פנים באופן קיצוני הן בדרך ניהול הבוררות והן בדרך קבלת החלטותיו ובהחלטות עצמן, כשהאמור מחזק גם את הטענה לניגוד עניינים של הבורר. כך לדוגמא, הפנתה המבקשת להתעלמותו של הבורר מעדותו של אדם בשם הרמתי, הנוגעת להתנכלויות שספגה המבקשת בשל עמדותיה הנוגעות להפרטת הקיבוץ, וכוונת נושאי המשרה במשיב לנשלה מעבודה על מנת לסלקה בסופו של יום מן הקיבוץ, וכן עדויות הנוגעות לנסיבות פיטוריה (נספח כא' 9 לתובענה) המצביעות על התנהלות חריגה של המשיב כלפיה וכן כי פיטוריה לא היו מוצדקים. בנוסף טענה המבקשת כי הבורר ערך שיחות אישיות עם נציגי המשיב שלא בנוכחות המבקשת, התכתב עם נציגיו ללא שהמבקשת תקבל את תגובת המשיב, וכן כי נודע לה שהבורר מיודד עם ניר שפר שהינו מרכז העבודה במשיב וגם העיד מטעמו בבוררות. עוד לטענת המבקשת, הבורר, בקבלו את תפקיד הבורר כאשר הוא יודע שהוא מצוי בניגוד עניינים חמור, ובמשוא הפנים בו נהג בדרך ניהול ההליך, הפר את חובת האמונים שלו, באופן המפר את סעיף 24 (9) ו- (10). בנוסף, ובאנלוגיה לסעיף 11 לחוק הבוררות, המסדיר העברת בורר מתפקידו על ידי בית המשפט, היה עליו לסגת מתפקידו בשל כך שאינו ראוי לאמון הצדדים, והוא לא עשה כך. עוד מוסיפה המבקשת, במסגרת עילת סעיף 24 (3) לחוק כי הבורר חרג מן הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 4.2 להסכם הבוררות, לפיו נקבע כי הבורר "יתבסס בהחלטתו על ניסיונו, עדויות וראיות הצדדים, נטיית ליבו של הבורר, ועל התקנון והחלטות הקיבוץ" בדגש לצורך לפסוק בתואם לתקנון התקף. טענה זו למעשה היא טענתה העיקרית של המבקשת, ועליה חזרה גם בסיכומיה בהרחבה; המבקשת טוענת כי התקנון שהיה בתוקף בתקופת הסכסוך (להבדיל מתקופת ניהול הבוררות) הוא התקנון הישן ולא החדש. לפיכך, היה על הבורר לבחון את התאמת התנהלות המשיב לתקנון הישן בלבד ולא כפי שעשה. לטענתה הפסק מסתמך רק על התקנון החדש, כשבהקשר זה מפרטת המבקשת וטוענת כי כל "מודל ההתפרנסות" שנכנס לתוקף בשנת 05' אשר אושר על ידי האסיפה הכללית (ואומץ לאחר מכן בתקנון החדש), מהווה הפרת התקנון הישן, והבורר היה צריך להתעלם ממנו ולהכריע על פי התקנון הישן בלבד, זאת בתואם גם לסעיף 12 לפקודת האגודות השיתופיות. כך גם למשל, לטענתה, הבורר הסתמך על סעיפים ספציפיים מן התקנון החדש (סעיף 66.6 לדוגמא). המבקשת מבהירה כי אפשר ואף צריך היה לייחס פרק נפרד לחובות וזכויות הצדדים לאחר כניסת התקנון החדש לתוקף בשנת 08', אולם לאלו כאמור אין רלבנטיות לזכויותיהם לפני שנה זו, שצריך וייבחנו על פי התקנון הישן בלבד. בנוסף, המבקשת טענה לפגיעה בזכות הטיעון שלה, שיש בה כדי לבטל את הפסק בתואם לסעיף 24(4) לחוק. לטענתה, הבורר מנע מעד מטעמה להעיד בתואנה שעדותו אינה רלבנטית, זאת טרם ששמע את עדותו אשר נגעה למסירותה של המבקשת לעבודתה במפעל. לטענת המבקשת, עדות זו היה בה כדי לסייע להוכיח כי פיטוריה היו שרירותיים ועל רקע התחשבנות אישית, זאת בניגוד לתקנון המשיב והחלטותיו. טענות המשיב: לטענת המשיב המבקשת אינה טוענת כלל כנגד פסק הבוררות עצמו, אלא מעלה שורת טענות המנסות לקעקע את אמינות הבורר. באשר לטענותיה המקדמיות, הנוגעות לניגוד עניינים, משוא פנים והפרת אמונים מצדו של הבורר, טוען המשיב, כי טענות אלו מופרכות וממילא אינן נכנסות בגדרי סעיף 24 לחוק (כשאלו העילות היחידות בגינן יבוטל פסק בורר, ומהוות רשימה סגורה). המשיב מדגיש כי בתי המשפט נוהגים לפרש את רשימת העילות בסעיף 24 לחוק בדווקנות תוך מגמה להימנע ככל הניתן מהתערבות בפסקי בורר. לטענתו, המבקשת שגתה בטענתה כי הטענות המקדמיות יכולות להיות כלולות בגדר סעיפים 24(9) או (10) לחוק; כך למשל, סעיף 24(9) עוסק בתוכנו של פסק בוררות הנוגד את תקנת הציבור ולא באופן ניהול הליך על ידי בורר אשר נוגד את תקנת הציבור כטענות המבקשת, כשגם סעיף 24(10), מתייחס לטענתו לתוכן פסק הבורר במובן מהליך הבוררות. עוד לטענת המשיב, המבקשת לא ביססה כלל את טענותיה הנ"ל, גם לגופם של דברים. באשר לניגוד עניינים בו מצוי הבורר, אין בהיותו של הבורר עו"ד המתמחה בייצוג קיבוצים, כדי להוכיח ניגוד עניינים, ומכל מקום, לא ברורה ידיעתה של המבקשת לגבי "השקפת עולמו" של הבורר. המשיב מדגיש כי המבקשת הייתה מודעת היטב לרקע האישי של הבורר, כאשר היא זו שלמעשה גם בחרה לקיים את הליך הבוררות וגם המליצה למנות את הבורר שבדיון. בהתייחס לטענות המבקשת הנוגעות לצורך לבטל את פסק הדין באנאלוגיה לאפשרות להעביר את הבורר מתפקידו בתואם לסעיף 11 לחוק, טוען המשיב כי השתתפותה של המבקשת ב-12 ישיבות בוררות, כמו גם העלאת הטענה רק לאחר מתן פסק הבוררות, יש בהן כדי להעיד כי המבקשת המתינה לתוצאות פסק הבוררות בכדי להעלות טענות אלו בבית המשפט, על כל המשתמע מכך. המשיב הוסיף כי המשך הופעת המבקשת במהלך כל הישיבות, מבלי שפנתה לבית המשפט בכדי לטעון לפסלות הבורר, מהווה כשלעצמה עילה לדחיית בקשה זו. מכל מקום המשיב שלל מכל וכל את טענות המבקשת בדבר היכרות מוקדמת של הבורר עם ניר שפר, או פגישות חד צדדיות עם המשיב, כשלטענתו הבורר לא נהג במשוא פנים בניהול ההליך, אלא בהגינות מלאה כלפי הצדדים, וכי המבקשת היא זו ששלחה מכתבים לבורר ללא משלוח העתק מהם למשיב. באשר לטענות המבקשת לחריגה מסמכות לכאורה בזיקה לסעיף 24(3) לחוק, טוען המשיב כי טענות המבקשת כנגד חוקיות החלטות הקיבוץ (באשר למודל ההתפרנסות משנת 05'), אין מקומן בבקשה לביטול פסק בוררות. טענות אלו כלל לא עלו בהליך הבוררות, גם לא על ידי המבקשת עצמה, ואין בינן ובין הפסק כל קשר. המשיב בנדון גם הרחיב ופירט לגבי המועדים והמסמכים הרלבנטיים להחלטה הנ"ל, על מנת להפריך את הטענות גם לגופן כאשר הדברים יפורטו בהמשך, ובהתאם לצורך במסגרת פסק הדין. לטענתו, טענות המבקשת באשר לחריגה מסמכות אין להן בסיס, שעה שהבורר דווקא כן התייחס לתקנון הישן ולשינויים שחלו בו והכריע בהתאם לתקנון זה והחלטות האסיפה הכללית של המשיב, שהתקבלו כדין והיו בתוקף. בנוסף, המשיב הפנה לפסיקה של בתי המשפט לפיה במקרה של ספק, הפרשנות תהא בכיוון של הרחבת סמכויות הבורר. מכל מקום, על פי המשיב, אין בבקשה כל טענה לפגם בפסק הבוררות, עיוות צדק או ביסוס עילה של חריגה מסמכות הבורר על פי הסכם הבוררות. באשר לטענת המבקשת לפגיעה בזכות הטיעון, טוען המשיב כי המבקשת לא העלתה טענות בעניין בזמן ניהול הבוררות עצמה, מה שמלמד על חולשת הטיעון ותזמון העלתו רק לאחר שהתאכזבה המבקשת מתוצאות הפסק. לגופו של עניין טוען המשיב כי הבורר החל לשמוע את העד הנדון, ומשהבין כי עדותו באה לבסס יחס דומה לזה שקיבלה עמליה, רק אז החליט כי היא אינה רלבנטית להליך. בעשותו כן, לא חרג הבורר ממסגרת הסמכויות הנתונות לו כבורר ואין בעצם סירובו לשמוע עדות, אשר לדעתו אינה תורמת לניהול ההליך (ולאחר ששמע די עדויות בנושא חריצותה של המבקשת), כדי להקים עילה של פגיעה בזכות הטיעון. המשיב הפנה עוד לסעיף 26(א) לחוק לפיו בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין, זאת בפרט שעה שבעל דין הופיע בפני הבורר, טען טענותיו והביא ראיותיו, ולא הוכיח כי נגרם לו כל עיוות דין. דיון והכרעה: כללי- מידת התערבות בית המשפט בהליכי בוררות כיידוע, מהותו של מוסד הבוררות היא בהיותו מנגנון חילופי להכרעות בסכסוכים, כאשר עיקר כוחו של מנגנון זה נובע מרצונם של הצדדים, תוך הכרה בסופיות ההכרעה בבוררות, וצמצום התערבותו של בית המשפט בהכרעות אלו (רע"א 3083/10 שירותי בריאות כללית נ' עיריית באר שבע (טרם פורסם 25.07.10)) . בית המשפט אשר דן בבקשה לביטול פסק בורר, אינו משמש כערכאת ערעור על פסיקת הבורר והתערבות בית המשפט בפסק בורר תיעשה רק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק (רע"א 1260/94 תמר בן חיים נ' אבי חן בע"מ (טרם פורסם 08.12.94); ס' אוטולנגי, בוררות-דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת תשס"ה-2005, עמ' 964-965 (להלן: "אוטולנגי")). בית המשפט עשוי להורות על ביטול פסק בורר מקום בו הליך הבוררות פגום מיסודו, או בנסיבות בהן לא נתמלאו עקרונות הבוררות המוסכמים על ידי הצדדים, ואילו ביטול הפסק בשל תוכנו אפשרי רק כאשר הפסק מנוגד באופן מובהק לתקנת הציבור בתואם לסעיף 24 (9) לחוק. יתרה מזאת, אף כאשר ברור כי מסקנה ממסקנותיו של הבורר מוטעית, בין במישור המשפטי, ובין במישור העובדתי, אין בכך כדי להוות עילה לביטולו של פסק הבוררות (רע"א 7205/01 כפר דניאל, מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' יעקב מיטרני תק-על 2002(1) 71; רע"א 1260/94 הנ"ל; וכן (אוטולנגי, שם)). אשר להיקף התערבותו של בית המשפט בהליכי בוררות, קובעת ההלכה הפסוקה כי ריסון שיפוטי הינו מוצדק, מחויב וראוי לגבי החלטות שהוכרעו במסגרת הליכי בוררות (רע"א 1714/08 עיזבון המנוח אריה נוי ז"ל נ' יחיאל חיימוביץ (טרם פורסם 01.05.08)). התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות, כפי המפורט בסעיף 24 לחוק כאמור, עילות אלו כשלעצמן מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו (רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי, להתיישבות חקלאית בע"מ פ"ד נז(6) 605). בחינת הבקשה לגופה, לרבות על רקע האמור, מובילה למסקנה כי דין בקשת המבקשת לביטול פסק הבורר להידחות. המבקשת לא ביססה אף אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק כפי שיפורט להלן; המבקשת לא הוכיחה ניגוד עניינים או חשש לניגוד עניינים מצד הבורר, כן לא הוכחו כל משוא פנים והפרת אמונים מצידו במהלך הבוררות נשוא הבקשה, בזיקה לעילת סעיף 24(10) לחוק. טענות המבקשת בנדון למעשה הועלו בעלמא. בהקשר זה אציין כי המבקשת היא זו שיזמה את הליך הבוררות, המליצה על מינוי הבורר, וידעה על עברו, לכל הפחות כיועץ המשפטי של הקיבוץ הארצי. בנוסף, המבקשת לא פנתה לבית המשפט בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו לפי סעיף 11 לחוק, גם לא לאחר שהבורר עצמו סירב לבקשתה לפסול את עצמו (בהחלטה מנומקת). המבקשת המשיכה והתייצבה לאחר סירוב הבורר לפסול עצמו, ל-10 ישיבות בוררות נוספות, והמתינה לקבלת הפסק. האמור יש בו אף כדי ללמד כי המבקשת מנועה מלנקוט בהליך זה בטענה של ניגוד עניינים והפרת אמונים, ללא נסיבות חדשות, אשר לא היו ידועות לה במועד הבוררות. נסיבות כאלו למעשה לא נטענו ובוודאי לא הוכחו על ידי המבקשת. במסגרת תיק זה גם הוברר כי הבורר שמע את עדויות שני הצדדים, באופן נרחב ומקיף על פני 12 ישיבות בוררות, ולמבקשת בהחלט "ניתן יומה" לשטוח את מכלול טענותיה וראיותיה בפני הבורר (כאשר באמור יש כדי לדחות גם את טענות המבקשת לפי סעיף 24(4) לחוק). למותר להוסיף כי לבורר, ככל גורם שיפוטי נתונים הסמכות ושיקול הדעת לצמצם עדותו של עד או למנוע עדותו לרבות משיקוליי רלוונטיות. בנוסף, וזה עיקר, המבקשת לא הוכיחה חריגה מסמכותו של הבורר, בתואם לעילת סעיף 24(3), כאשר עיקר טענותיה של המבקשת במישור זה, היו למעשה טענות בעלות אופי ערעורי, והתייחסו להכרעות והשלכות החלטת הבורר ולדרך יישום התקנונים והחלטות האסיפה הכללית על הסכסוך דנן, כפי שהוכרע על ידו במסגרת סמכותו בתואם לסעיף 4.2 להסכם הבוררות. ולעיקרי הנקודות ביתר פירוט; הטענות "המקדמיות" לעניין הסכם הבוררות בהפניה לעילת סעיף 24(10) לחוק: חלק בלתי מבוטל מן הבקשה עסק בניסיונה של המבקשת להצביע על ניגוד עניינים, משוא פנים והפרת אמונים מצד הבורר במהלך ניהול הבוררות. המדובר בטענות חריפות וחמורות כלפי בורר היושב בתפקידו ועל הטוען טענות אלו להוכיח טענותיו כדבעי. אקדים, כי ככלל התנהלות בורר, אף אם נגועה בניגוד עניינים, משוא פנים או הפרת אמונים, אין בה כדי לבוא בגדר עילה לביטול פסק הבורר על פי סעיף 24(9) לחוק, כאשר עניינו של סעיף זה בטענות שכאלו ביחס לתוכנו של פסק בורר כסותר את תקנת הציבור, להבדיל מהתייחסות להתנהלות הליך הבוררות עצמו כסותר את תקנת הציבור. האמור ברור ונלמד מלשון הוראת החוק הנ"ל (ראה לעניין זה גם אוטלנגי עמ' 1092). מנגד ושוב על דרך הכלל, התנהלות נטענת כאמור של הבורר, יכול ותיכנס, בנסיבות המתאימות, לגדרי סעיף 24(10), כעילה לביטול פסק הבורר, כתוצאה מפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; כאשר העילה יורדת לנשמת ההליך ומוכח כי הוא נגוע בפגם המסכן את עשיית הצדק, נסוג עקרון סופיות הדיון בפני השאיפה למשפט צדק. מטבע הדברים, השימוש בעילה זו נעשה במקרים חריגים ביותר, שבהם לא ניתן להשלים עם התוצאה. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי ניתן לבטל פסק בוררות בעילה של סעיף 24(10) לחוק, מהשיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה להעברת בורר מתפקידו (סעיף 11 לחוק), עקב ניגוד אינטרסים: "קשה גם להטיל ספק בכך, שגילוי ניגוד בין אינטרס אישי של שופט לבין מילוי תפקידו השיפוטי יכול לשמש עילה, שעל פיה עשוי בית-משפט לבטל פסק-דין סופי, במובן סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שצוטט לעיל. מעורבות אישית בעניין שעומד לדיון לפניו ובתוצאותיו האפשריות מהווה אחת העילות העיקריות לפסלותו של שופט... המבקש לפסול שופט או בורר מהטעם האמור אינו חייב להוכיח, שהיה פגם כלשהו באופן ניהול המשפט או הבוררות או בהחלטותיו של השופט או הבורר; עצם ההוכחה בדבר ניגוד האינטרסים שעלול היה להיווצר בשל מצבו או בשל מעמדו של השופט או הבורר ובדבר השפעה אפשרית על תוצאות הדיון כתוצאה מכך - מספיקים". ע"א 107/84 איליט ואח' נ' אלקו, פ"ד מב(1) 298); ראה בעניין זה גם ה"פ (ת"א) 319/98 שגיא נ' רודיטי דינים מחוזי לב(3) 631. עם זאת, יש להדגיש כי, כל עוד ידע בעל דין על קשר, או קירבה של הבורר אל אחד הצדדים ולמרות זאת הסכים להתדיין בפניו, יהיה הוא מנוע לטעון לאחר קבלת פסק הבוררות כי המינוי לא היה כשורה (ע"א 660/70 פרנץ נ' ישראל פ"ד כה(2) 72; וכן ה"פ (תא') 1016/06 נשיא נ' נשיא (טרם פורסם 07.05.09)). בהקשר זה גם נכון לקבוע כי אין לאפשר לצד לבוררות, להשהות טענותיו בדבר ניגוד עניינים של בורר, על מנת שתועלינה במקרה שתוצאת פסק הבוררות לא תהיה רצויה. משהביע צד הסכמתו למינוי בורר ולניהול ההליך בפניו, יש לאפשר לו לטעון כנגד אישיות הבורר רק אם נתגלה לו מידע מהותי, שלא היה ידוע בעת מתן ההסכמה, או שבמהלך הדיון היה בהתנהגות הבורר כדי להצביע בבירור על משוא פנים. בענייננו, ולשאלת ניגוד העניינים, לא נסתרו טענות המשיב, ואשר נתמכו גם במסמכים שונים, לרבות תצהיר המבקשת עצמה, כי המבקשת היא זו שיזמה את הליך הבוררות, לאחר שהליך קודם של גישור בין הצדדים כשל. כמו כן לא נסתר, כי המבקשת עצמה היא זו שהציעה את עו"ד לארי גולדשטיין להיות בורר בין הצדדים כחלק מרשימת בוררים שהוצעה. הצעתה הובאה לידיעת המשיב על ידי מיכה מילשטיין אשר ליוה את המבקשת בתחילת הליך הבוררות (ראה נספחים 1 ו-2 לתשובת המשיב לבקשה). בנספח 2 הנ"ל, צוין במפורש כי המבקשת ומילשטיין, ממליצים בין שמות נוספים, על מינויו של עו"ד לארי גולדשטיין להיות בורר, ומתייחסים לכך כי עו"ד גולדשטיין הינו "עוזב קיבוץ עין דור, לשעבר יועץ משפטי של הקיבוץ הארצי", משמע המבקשת ידעה לכל הפחות את הפרטים הנ"ל, על עברו וניסיונו של הבורר, בדגש להיותו יועץ משפטי לשעבר של הקיבוץ הארצי. פרוטוקול ישיבת הבוררות השנייה, שנתקיימה ביום 22.09.09 במסגרתה ביקשה המבקשת מן הבורר לפסול את עצמו, מלמד גם הוא על ידיעתה של המבקשת בנוגע לעברו וניסיונו של הבורר כנ"ל, ואף על הצהרות קודמות שמסר הבורר עצמו לצדדים בעניין זה. טענותיה של המבקשת אל הבורר לפסול עצמו, נדונו ונדחו על ידי הבורר בהחלטה מנומקת באותה ישיבה. למותר להוסיף כי לאחר החלטה זו, עדיין הייתה פתוחה הדרך בפני המבקשת (ואשר כעולה ממכתב שצרפה כנספח יט' לתובענה, גם קיבלה יעוץ משפט בעניין זה), לפנות לבית המשפט בבקשה להעביר את הבורר מתפקידו בתואם להוראות סעיף 11 לחוק, אולם היא לא עשתה כן. תחת האמור, המבקשת המשיכה והתייצבה לישיבת יום 13.10.09, בה שוב ניתנה לה במה להעלות טענותיה בעניין אובייקטיביות הבורר, כאשר הבורר חזר על עמדתו (וכן החליט בבקשות נוספות של הצדדים). המבקשת התייצבה בהמשך לעוד תשע ישיבות בוררות נוספות, במסגרתן הציגה ראיותיה והשמיעה עדיה לגוף התביעות. התנהלות זו מלמדת באופן חד משמעי על הסכמתה המלאה של המבקשת להמשך הבוררות על ידי עו"ד גולדשטיין, ובחירתה המודעת שלא לפנות לבית המשפט בבקשה להעברת הבורר בתואם לסעיף 11 לחוק, כשהאמור גם מלמד על השלמה עם עמדת הבורר כי הוא רשאי לנהל את הבוררות. לאור המכלול המפורט, כיום, מנועה המבקשת להעלות טענותיה בדבר ניגוד עניינים ובפרט שטיעון זה מסתכם בטענה לניגוד עניינים "מובנה" לכאורה של הבורר, בשל היותו מייצג קיבוצים שונים, ובפרט כאשר לא הציגה בעניין כל מידע חדש שנתגלה לה, ואשר לא היה יידוע לה בעת מתן הסכמתה, הן למועד המינוי, והן למועד ישיבת יום 22.09.09 לאחר שביקשה להפסיק את הליך הבוררות כאמור. (ראה לעניין זה ה"פ (תא') 1110/01 שאבי נ' פריפר טבעי בע"מ דינים מחוזי לג (2) 995). מעבר לנדרש, רואה להוסיף בהקשר זה כי אינני רואה ניגוד עניינים מובנה במצב הדברים העובדתי של התיק דנן, בו הבורר שהינו עו"ד המייצג קיבוצים שונים או את הקיבוץ הארצי, ממונה כבורר לסכסוך בין קיבוץ לחבר הקיבוץ. בהקשר זה, יפים לענייננו הדברים הבאים: "במצב בו בחרו בעלי דין בורר בשל בקיאותו בנושא הסכסוך, או כאשר נבחר בורר מתוך היכרות קודמת, עלול הדבר להוות עקב אכילס של פסק הבוררות. דווקא משום שתקיפתו של הפסק קשה, יעמוד הצד שאינו מרוצה בפני "פיתוי" לייחס לבורר ניגוד ענינים ומשוא פנים, במסגרת העילה לביטול הפסק על פי סעיף 24(10) לחוק. זאת, בהתעלם מהאמון וממכלול השיקולים שהניעוהו לבחור בו דווקא לבורר. בנסיבות אלה לא בנקל תתקבל בקשה להעברת בורר מתפקידו או לביטול הפסק, בטענה של ניגוד ענינים" (ראה המ' (תא') 1005/96 קנול נ' גרוס (24.07.97)). באשר לטענות המבקשת הנוגעות למשוא פנים והפרת אמונים של הבורר; כלל בסיסי הנדרש מבורר הוא לשמור על אובייקטיביות, החל בשלבי המינוי וכלה במועד מתן הפסק. אם יתגלה חוסר האובייקטיביות רק לאחר מתן הפסק, תהא זו עילה לבקש את ביטול הפסק (אוטולנגי, עמ' 438). בבואו לבחון את שאלת האובייקטיביות של הבורר, שומה על בית משפט לתת את דעתו לשני היבטים: היבט סובייקטיבי, קרי האם אחד מן הצדדים לבוררות, או שניהם, איבדו את אמונם בבורר; וכן היבט אובייקטיבי, כלומר האם התנהגותו של הבורר הייתה עשויה "לערער את האמון בלבו של כל אדם" (אוטולנגי, עמ' 438-441). באותו הקשר, על הבורר להימנע מלהיפגש ביחידות עם צד אחד בלבד (אוטולנגי, עמ' 609), שכן ניתן לומר כי עקב פגישת הבורר עם אחד הצדדים ביחידות, לא ניתנה לצד שכנגד הזדמנות לטעון את טענותיו ולהביא ראיותיו, ומשכך, יכול ותעמוד לו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק; בנוסף, פגישת הבורר עם אחד הצדדים ביחידות איננה הולמת ממלא תפקיד שיפוטי, ולכן יכול ותעמוד לאותו צד גם עילת הביטול לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות (אוטולנגי, עמ' 611-612; וכן ראה רע"א 4974/01 קפלינסקי נ' גולדסיל בע"מ פ"ד נו (3) 859 (2002)). על רקע ההלכות האמורות, ובחינת התנהלות הבורר דנן, עפ"י הטענת שהוצגו, הן מהפן האובייקטיבי והן מהפן הסובייקטיבי, לא מצאתי שהבורר נהג במשוא פנים או הפר את האמון הנתון בו, כטענת המבקשת; מההיבט האובייקטיבי, לא מצאתי בסיס או אחיזה לטענות הפרת האמונים או משוא פנים של הבורר, כפי שהדברים עולים מההחלטה לעיל ולהלן. מכל מקום, וזה עיקר לענייננו, גם מההיבט הסובייקטיבי, לו הייתה סבורה המבקשת, עובר למתן פסק הבוררות, כי הבורר נוהג במשוא פנים ומפר את אמונה, הרי סביר שהייתה פונה לבורר או לבית המשפט בבקשה מתאימה. עיון בפרוטוקולים שהוגשו לבית המשפט (נספחים כא' 1-16 לתובענה), מלמד בבירור כי הבורר ניהל את הדיונים בנוכחות שני הצדדים, שמע באופן נרחב, מלא ומקיף את עדויות שני הצדדים, קיבל ראיות מטעם שני הצדדים, והדברים גם ניכרים היטב בתוכן פסק הבורר עצמו. להדגיש כי אין במשקל שבחר הבורר לתת, בסופו של יום, לעדות זו או אחרת שנשמעה לפניו או לראיה כלשהי שהוצגה בפניו, ובפרט לאחר ששמע את מכלול העדויות כאמור, כדי ללמד על משוא פנים של הבורר. כך גם, כמובן, אין בתוצאות הפסק עצמו, אשר ברי כי המבקשת אינה מרוצה מהן, כדי ללמד על משוא פנים כלשהו. בדברים האמורים יש כדי לדחות בין השאר את טענות המבקשת הנוגעות למשקל שניתן לעדויות העדים שרירא (שניתנה בכתב), קמחי, אדרי והרמתי וכן למשקל שראה הבורר ליתן לראיות שצרפה הנוגעות לפגיעה הכלכלית שפגע בה לכאורה המשיב (נספחים כב' 1-3 לתובענה). הטענות בעניין, נוגעות לגוף ההכרעה ולתחום שיקול הדעת הבלעדי של הבורר, אשר אין כל מקום להתערבות בו. בדברים האמורים יש גם כדי לדחות מכל וכל את טענותיה של המבקשת הנוגעות לפגיעה בזכות הטיעון שלה (סעיף 24(4) לחוק), והמתייחסות להחלטת הבורר שלא לשמוע את העד שלמה פרוסט. כאמור הפרוטוקולים מלמדים כי הבורר שמע בהרחבה את כל העדים אותם רצתה המבקשת להעיד. עיון בפרוטוקול הבוררות הרלבנטי (נספח כא' 9) מלמד כי הבורר החליט שלא לשמוע את עדותו של פרוסט לאחר שהעד הצהיר כי אינו מעורב בעסק של התביעה, אולם רוצה לבסס את היחס שקיבלה המבקשת מהמשיב, באמצעות היחס אותו קיבל הוא מצד המשיב, כשגם הוא פוטר מריאון. החלטת הבורר האמורה הינה במסגרת סמכויותיו, וניתנה לאחר הפעלת שיקול דעת ועל רקע העדויות ששמע עד למועד זה. בסמכות ושיקול דעת אלו אין מקום לכל התערבות. בנוסף, המבקשת לא טענה כנגד החלטה זו במהלך הבוררות, לא בפני הבורר ולא בפני בית המשפט. טענותיה של המבקשת בדבר קשר אישי של הבורר עם ניר שפר, או יחס מיוחד לקיבוץ למעשה הועלו בעלמא ובוודאי שלא הוכחו. כן לא בוסס או הוכח כי הבורר ערך פגישות חד צדדיות עם המשיב. אני רואה להוסיף כי אין כל מניעה, ובפרט לאור סדרי הדין שסוכמו, ושיקול הדעת הרחב שהוקנה לבורר, שהבורר יורה במהלך ישיבות הבוררות או לאחריהן, על השלמת תיעוד או הבהרות בכתב למי מהצדדים או שניהם, ככל שהוא סבור על פי שיקול דעתו המקצועי כי אלו דרושים לו להכרעתו, ובלבד שהדברים הובאו לידיעת שני הצדדים ועמדה להם זכות התגובה בעניין, ככל שרלבנטית. מאידך, התכתבות בין בורר לצד בסוגיות רלבנטיות לבוררות מבלי להביא את הדברים לידיעת הצד שכנגד על מנת לאפשר תגובה ובפרט בתקופה שלאחר שמיעת העדויות, וטרם מתן פסק הבוררות, יכול ותביא לביטול פסק הבורר וזאת אף אם הבורר פעל בתום לב ולא מתוך כוונה לנהוג איפה ואיפה, מטעמים של מראית פני הצדק שקיפות ושוויוניות (השווה רע"א 4974/01 הנ"ל). אני רואה להעיר כי אכן נראה שהמשיב, באמצעות ירון חמל, מסר תשובות לשאלות שהפנה הבורר למשיב, בנוגע להבהרות נדרשות באשר לסכומי התביעה של המשיב בעיקר, וזאת לאחר סיום ישיבות הבוררות, מבלי שהעביר העתק כנדרש למבקשת (נספחים כג' 3-5 לתובענה). עם זאת, נספח כג' 6 לתובענה מלמד לכאורה כי הבורר דאג לכתב את המבקשת למסמכים מטעמו אשר התייחסו למסמכים הנ"ל מטעם המשיב, כאשר לא נסתר כי גם קיבלה מידיו העתקי תשובות המשיב (כאשר המבקשת מכותבת לנספח כג'6 של הבורר, זאת בניגוד לטענותיה לאחר הפסק, וכעולה מנספח כג11 (סע' 8)). בענייננו לא נוכחתי כי נערכו בין הבורר למשיב התכתבויות חד צדדיות, כעילה לביטול הפסק. באשר לטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו - סעיף 24(3) לחוק; טענות המבקשת בעניין חריגת הבורר מסמכותו, למעשה לא נוגעות לגדר סמכויות הבורר כמשתמע מהטענות; עיון בטענות המבקשת מעלה כי מדובר למעשה בטענות לגוף הפסק ובנוגע לדרך הפרשנות והיישום מצד הבורר, של התקנונים השונים והחלטות המשיב, זאת, לצורך הכרעתו בתביעות הכספיות שבין הצדדים. דהיינו מדובר בטענות "ערעוריות" להכרעות גופן ולתוצאות פסק הבוררות. בטענות מסוג זה אין בית משפט מתערב ומכל מקום אלו אינן באות בגדרו של סעיף 24(3) לחוק. מעבר לנדרש אוסיף, כי בניגוד לטענות המבקשת, עיון בפסק הבוררות מעלה שהבורר כלל לא התעלם מן התקנון הישן ופסק כפי שהוסמך, גם על בסיסו ועל בסיס החלטות הקיבוץ, כפי שיפורט בתמצית להלן; כאמור, לטענת המבקשת הפסק מסתמך רק על התקנון החדש ולפיכך חרג הבורר מן הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 4.2 להסכם הבוררות לפיו נקבע כי הבורר "יתבסס בהחלטתו על ניסיונו, עדויות וראיות הצדדים, נטיית ליבו של הבורר, ועל התקנון והחלטות הקיבוץ". עוד לטענת המבקשת, על הבורר היה להתעלם מהחלטות המשיב שהתקבלו באסיפה הכללית מיום 20.05.05 הנוגעות למודל ההתפרנסות, והשלכותיהן על המבקשת, שעה שאלו עומדות בסתירה לתקנון הישן, ואינן מהוות חוזה בינה לבין המשיב (בניגוד לתקנון). בהמשך לאמור המבקשת גם טענה כי על הבורר היה לפסול את החלטות האסיפה הכללית הרלבנטיות שעה שהן סותרות את התקנון הישן. עיון בפסק הבורר מעלה כי הבורר התייחס להבדלים בין התקנון הישן והחדש, ופסק למעשה בהתאם לתקנון הישן על תיקוניו, להחלטות הקיבוץ באסיפה הכללית אשר אושרו על פי הכרעתו של הבורר, ולנוהלי ההשמה שאושרו גם הם עפ"י הכרעתו, והיו רלבנטיים לעניינה של המבקשת, ביניהם, החלטת האסיפה בדבר חבר שאינו עובד למרות עבודות שמוצעות לו מיום 23.11.01 (בפסק נרשם תאריך שגוי 23.01.01), החלטת האסיפה הנוגעת לעניינה של המבקשת מיום 11.12.05 ונהלי השמה שונים לרבות נוהל השמה מיום 01.02.96. יתרה מכך, הבורר בפסק דינו (סעיף 35 לפסק) אף דחה את תביעה הקיבוץ לחיוב המבקשת בסכום של 96 אש"ח נוספים, הנובעים מן התקופה הקודמת להחלטת האסיפה הכללית הספציפית לגבי המבקשת מיום 11.12.05, על מנת שלא ליצור חיוב רטרואקטיבי שלא כדין של המבקשת, זאת ביחס לתקופה הקודמת להחלטת האסיפה בעניינה (בהקשר זה ובניגוד לטענות המבקשת, הבורר לא ביסס את תביעת המשיב על סעיף 66.6. לתקנון החדש, ורק ציין למעשה כי מדובר בנושא דומה, וכי לכאורה יכולה הייתה תביעת המשיב להתבסס עליו (ראה סעיף 30 לפסק)). כמו כן ניתן לראות כי הבורר (בסעיפים 12, 15, 16, 21, ו-32 לפסק הבוררות), לא התעלם מכך שבתקופה שלאחר פיטוריה המשיב לא נהג בתואם לנוהל השמה שהתקבל ב-01.02.96, ופיטר את המבקשת למרות שלא נמצא לה מקום עבודה חלופי, ואף מתח על כך ביקורת בפסק הבוררות. עם זאת, אין בדברים אלו כדי להוות חזות הכל, ולבורר הסמכות לייחס את המשקל המתאים לנתון האמור כראות עיניו, כאשר הוא מצא לתת ביטוי לכך בסעיפים 37-38 לפסק הבוררות ובמסגרת הערותיו "לפנים משורת הדין" של הפסק. פסיקת הבורר כאמור, לא רק שאינה מהווה חריגה מסמכותו של הבורר בזיקה להיקף התיעוד עליו הסתמך כמפורט לעיל, אלא יש בה גם יישום נכון, בהתאם להסמכת הצדדים בהסכם הבוררות, של הפעלת סמכותו, זאת בהתבסס על אותו תיעוד. ככלל ולשאלת הסמכות, נקבע כי מחד גיסא, יש לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בעילת הביטול לפי סעיף 24(3) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך, לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות ולאמץ פרשנות המרחיבה את סמכותו של הבורר (בע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ פ"ד מב(4) 605). הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף, שעה שהבורר, על פי הקבוע בהסכם הבוררות, קיבל סמכויות רחבות, כשעל פי ניסוח הצדדים הוסכם כאמור כי "הבורר יתבסס בהחלטתו על ניסונו, עדויות וראיות הצדדים, נטיית ליבו של הבורר ועל התקנון והחלטות הקיבוץ". האמור מקבל גם חיזוק בהינתן כך שהבורר דנן, לא היה ממילא מחויב לנמק החלטתו ואף לא היה מחויב לדין המהותי. רואה להבהיר כי בעקבות החלטת בית משפט זה מיום 28.11.10, פורט כי "נספח א", אשר צורף להסכם הבוררות וקבע את "נושאי הבוררות" הורכב למעשה מכתבי הטענות של הצדדים, המבקשת והמשיב, אשר צורפו כנספחים יז'1 ויח'1 להמרצה, בהתאמה, כאשר מסמכים אלו תוקנו בשלב מאוחר יותר, בהתאם למסוכם בישיבת הבוררות מיום 05.08.09, וצורפו כנספחים יז2 ויח'2. בהתאם נכון אני להניח כי כחלק מהנושאים שהועברו להכרעת הבורר נכללה גם שאלת תקפות ויישום החלטות האסיפה הכללית בעניינה של המבקשת והחלטותיו של המשיב ב"תחום העבודה" של חברי הקיבוץ. ראשית, כפי שפרטתי לעיל, טענות המבקשת בכל הנוגע לשימוש שעשה הבורר בהוראת התקנונים והחלטות האסיפה הכללית, נוגעות להכרעות גופן במובחן מסוגיית סמכות. המפורט לעיל, והמסקנה כי טענות המבקשת נוגעות למעשה לפרשנות הבורר את התקנון הישן ואופן יישום החלטות המשיב, ולא על עצם סמכותו כשלעצמה, מלמדים כי בעניינו יש לתת משמעות דווקנית למילה "סמכות", ולקבוע כי הבורר לא חרג ממנה בענייננו כאמור. שנית, ככל שמשתמע מטענות המבקשת, כי ההחלטות לגופן [המסתמכות לטענתה על החלטות אסיפה המנוגדות לתקנון] בהכרח חורגות מהדין וההלכה הפסוקה, באופן המקים עילה לביטול הפסק, מכוח סעיף 24(9) ו- 24(10), בהיות החריגה מהדין באה בגדרי פסיקה בניגוד לתקנת הציבור, או כמצדיקה ביטול פסק סופי בהתאמה, הרי דין טענה זו בענייננו להידחות; המבקשת לא הצליחה לסתור את טענת המשיב כי תקנוני הקיבוץ, והחלטותיו, דינם כדין חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו, והם מחייבים את שני הצדדים (ראה לעניין זה סעיפים 52 ו-86 בשני התקנונים, הישן והחדש. בנוסף, ההפניה לפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין קיבוץ אילת השחר, והחלטות הקיבוץ שהתקבלו בעניין הנהגת שכר דיפרנציאלי, אין בהם להועיל למבקשת לענייננו כאשר עפ"י ההלכה העולה מפסק הדין בע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ אילת השחר (טרם פורסם, 19.12.10) לא מן הנמנע כי יהיו נסיבות בהן יאושרו החלטות אסיפה (צרכי החיים והמציאות, השלכות על צדדי ג' חלוף זמן וכיוב') גם אם הינן בניגוד לתקנון קיים בתואם להלכת הבטלות היחסית שנקבעה באותו פסק דין ובהתאם אין מקום להתערב בהחלטות הבורר בעניין, שיכול ומהוות ישום נכון של החלטה זו. רואה להוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת המבקשת, לפיה הסעדים שנתבקשו על ידה אינם בגדר סעדים עקרוניים עליהם חלה ההסתייגות שנקבעה באשר לסעדים עקרוניים לעניין תורת "הבטלות היחסית" על פי ההלכה בע"א 1773/06 הנ"ל. המבחן והאינטרסים המוגנים על סמך אותה הלכה, בוחנים את השלכות הבטלות של ההחלטות, כהחלטות עקרוניות החלות על כלל חברי הקיבוץ, כאשר העובדה שבפנינו עותר פרטני במובחן מקבוצה, אינה רלבנטית. מעבר לנדרש ומההיבט האקדמי בלבד אציין כי לכאורה ספק אם לבורר יכולה הייתה להיות, במסגרת בירור הסכסוך דנן, גם בהינתן הסמכת הצדדים לכך, סמכות חוקית לבטל החלטות שנתקבלו באסיפה הכללית, גם בדיון אגב גררא בטענות (ראה לעניין זה "פעולה ללא סמכות", אוטלנגי עמ' 1012). סיכום האמור מלמד גם הוא, כי הבורר לא חרג מסמכותו וכן כי לא נסתר שפסק על דרך יישום התקנון הישן והחלטות הקיבוץ הרלבנטיות, כפי שהתקבלו באסיפה הכללית של הקיבוץ, באופן שאינו מקים כל עילה להתערבות. בשולי הדברים רואה להעיר, כי למרות תוצאת פסק הדין, ואישור פסק הבורר,כאמור, נותרתי גם אני עם תחושה לא נוחה הנובעת מאופן הטיפול של רשויות המשיב, בסכסוך המתמשך אשר נוצר בינו לבין המבקשת בעקבות פיטוריה בשנת 01', כאמור. אני רואה להסב את תשומת לב הצדדים להמלצות הבורר שניתנו בפסקאות 37-38 לפסק הבוררות, ולהמליץ למשיב לאמצן. סוף דבר: לאור המכלול האמור, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר מיום 14.03.10 בסכסוך ומורה בזאת על אישורו. בנסיבות המיוחדות והאישיות של תיק זה לא ראיתי לעשות צו להוצאות. יישוב סכסוכיםקיבוץבוררות