א. כללי 1. בפניי בקשה לפי ס' 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"). 2. הבקשה הוגשה לאחר שניתן פסק דין בו נתקבלה התובענה נשוא הפ 243/02. בבקשה נטען שהמשיבים מפרים את פסק הדין, וכן ממשיכים להפר צו מניעה זמני שניתן במסגרת ההליך העיקרי. כן כוללת הבקשה עתירה ל"הבהרת פסק הדין". בין ה"הבהרות" המבוקשות (סעיפים 6.3, 6.4 ו-6.5 לבקשה) כלולה בקשה "להורות כי הצווים שניתנו ביום 1/4/04 תקפים גם לאחר מתן פסק הדין". "צווים" אלה הינם החלטה שניתנה במועד הנ"ל בבקשה לפי ס' 6 האמור שעניינה הפרת צו מניעה זמני. 3. בהחלטה מיום 1/6/04 הוריתי, טרם שתישלח הזמנה למשיבים, כי המבקשת תנמק האם ניתן לנקוט הליכים לפי הפקודה מקום שהסעד שניתן בפסק דין הינו הצהרתי בלבד, וכן - האם יש מקום להליכים לפי הפקודה דלעיל שעילתם הפרת צו זמני וזאת לאחר שכבר ניתן פסק דין, או שפסק הדין מפקיע כל סעד זמני שניתן קודם למתן פסק הדין. המבקשת הגישה טיעון בשאלות האמורות, ולהלן אתייחס לשאלות אלו לאור עמדת המבקשת לגביהן וכן לעניינים אחרים שניתן לדון בהם ללא הזמנת המשיבים ומבלי לקבל את עמדתם. ב. "הבהרת" פסק הדין 4. בפתח הדיון יאמר כי לא מצאתי מקור לסמכות "להבהיר" את פסק הדין במסגרת הליכי ביזיון. בספרו של עו"ד מ' קשת, ביזיון בית משפט, תשס"ב-2002 (להלן: "קשת"), מוזכרת אמנם האפשרות לעתור ל"החלטה משלימה" אך אפשרות זו - המתוארת כנדירה למדי - מצויה "מחוץ להליך האכיפתי" (ר' - קשת, עמ' 114 מעל לכותרת "צו אופרטיבי"). הכוונה למצב שבו קיים זוכה על פי צו שאינו ברור די צרכו או אינו חד משמעי במידה הנדרשת לאכיפתו בדרך של ביזיון בית משפט. במצב כזה - כך כותב מ' קשת בספרו הנ"ל - יכול הזוכה להגיש המרצת פתיחה ובה לבקש את פירוש הצו, ואפשרות זו שמורה רק למקרה שהצו הוא אישור של הסכם בין בעלי הדין. הדוגמא השניה שמביא מ' קשת ל"החלטה משלימה" היא כאשר עותרים "באותו אופן" (כלומר - בהליך נפרד של המרצת פתיחה) לתיקון טעות בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין (ר' - מ' קשת לעיל, עמ' 112 סיפא ו-113 רישא). 5. מכאן - במישור העקרוני - שאין אפשרות לבקש "הבהרות" לפסק דין במסגרת בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט. "הבהרות" אפשר לבקש במסגרת הליכי הוצל"פ, ואז צריך לבקש מראש ההוצל"פ כי הוא יפנה לבית המשפט בבקשה להבהיר את פסק הדין (ס' 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ח-1968), או על ידי בקשה לתיקון טעות סופר וכיו"ב בפסק הדין. אין דרך אחרת או נוספת. 6. גם במישור הקונקרטי דין בקשת ה"הבהרה" להידחות ללא צורך בתגובה. מדובר בשלוש "הבהרות". הראשונה שבהן היא לקבוע כי צו שניתן במסגרת הליכי ביזיון בגין הפרת צו זמני עומד בתוקף גם לאחר מתן פסק הדין. בהמשך אתייחס לכך בהרחבה אך אומר כבר כעת כי אין לכך בסיס בדין או בהגיון. השניה והשלישית הן "להבהיר" מה בדיוק רשאית המבקשת לעשות (לרבות לענין סיוע המשטרה לעשיית הדברים) מכח פסק הדין; אלא שהשאלה היא האם בפנינו בכלל פסק דין "אופרטיבי" (להבדיל מ"נורמטיבי", ור' לענין זה אצל מ' קשת בספרו הנ"ל), וגם לכך אתייחס בהמשך. אומר רק כעת כי "ההבהרות" המבוקשות אינן אלא ניסיון - בלתי ראוי, בכל הכבוד - להפוך "בדלת האחורית" פסק דין הצהרתי לפסק דין הכולל צווים אופרטיביים. ג. פסק הדין בה"פ 243/02 - טיבו ושאלת היותו בר-אכיפה 7. התביעה העיקרית היתה לסעד הצהרתי, ותו לא. סמוך מאוד לסיום ההליך ולאחר תום קדם המשפט, הגישה המבקשת בקשה לתיקון התובענה כך שהסעד המבוקש בה יהיה סעד של צו אופרטיבי. בקשה זו נדחתה, בעיקר בשל העדר תמיכה בתצהיר ליסודותיה העובדתיים. המבקשת (התובעת בתובענה העיקרית) לא ביקשה לעכב את ביצוע ההחלטה הדוחה את בקשת תיקון התובענה ולא נקטה הליך תקיפה ערעורי כלפיה. 8. הנתבעים (הם המשיבים כאן) טענו לאורך כל ההליך העיקרי, בין היתר, כי דין התובענה להידחות משום שאין מקום לתת סעד הצהרתי מקום שניתן לעתור לסעד אופרטיבי (במקרה זה - של צו מניעה ו/או של צו עשה שמהותו סילוק יד). בפסק הדין דחיתי טענה זו וקבעתי שבנסיבות הענין אין הטענה מצדיקה דחיית התובענה. בהקשר זה - ובו בלבד - ציינתי כי הלכה למעשה המצב במהלך הדיון בתובענה היה כי ניתנו (עוד בתקופה שטרם ישבתי בדיון בתיק העיקרי) צוי מניעה זמניים, שהמשיבים - אגב - הפרו שוב ושוב. בשום פנים ואופן אין להוציא את דברי בס' 20 לפסק הדין מההקשר שהוסבר לעיל, ואין לראותם כקביעה כאילו הורחבה החזית וכאילו התביעה מאפשרת מתן סעד אופרטיבי של צוי פינוי ו/או צוי מניעה. אילו סברתי שזה המצב הייתי קובע זאת במפורש ולא רק בהקשר המוגבל של השאלה אם יש בכלל מקום לדון במתן סעד הצהרתי היכן שניתן היה לתבוע גם סעד אופרטיבי; ואף הייתי מנסח את הסעד שניתן בפסק הדין בלשון אופרטיבית ולא בלשון הצהרתית. כאן המקום להעיר כי מה שעשתה המבקשת בסעיף 1.3 ו-1.4 להודעתה האחרונה הוא מעשה בלתי ראוי בעליל, עת ציטטה חלק מהסעד בפסק הדין תוך השמטה מכוונת ומטעה של הפתיח לסעד, פתיח המנוסח חד-משמעית כסעד הצהרתי ולא כסעד אופרטיבי. 9. אין חולק שבית המשפט מוסמך לתת סעד הצהרתי. אין חולק גם שהמטרה של הליך שיפוטי היא, ככל האפשר, לשים קץ לסכסוך ולהכריע בו. יחד עם זאת ברור שאין אפשרות - ככלל - לתת לתובע סעד שלא ביקש. התובעת (המבקשת) בחרה להגדיר את התובענה כך, שהסעד שנתבקש בה היה הצהרתי, וכך היה גם במהלך ההתדיינות (במשך כשנתיים). חרף טענות המשיבים כי זהו סעד לא ראוי (גם מעבר לטענותיהם לגוף הענין) בחרה המבקשת לדבוק בדרכה. כאשר עתרה לתיקון התובענה על ידי שינוי הסעד עשתה כן במועד ובדרך שלטעמי היו שגויים, ולכן בקשתה זו נדחתה. בהינתן מצב זה, אין לבית המשפט אלא לדון ולהכריע באותה תביעה שהתובעת בחרה להביא בפניו, ולתת - משמצא שלגוף הענין הדין עם המבקשת - את אותו סעד שהמבקשת עתרה לו בתביעתה. יותר מכך לא איפשרה המבקשת לבית המשפט לעשות בתובענה העיקרית. אין לה אלא להלין על עצמה אם התוצאה היא פחות אפקטיבית מהדרוש, ולשקול מה בידה לעשות כעת. 10. האבחנה בין "צו נורמטיבי" שהוא פסק דין הצהרתי, לבן צו אופרטיבי, חשובה לענין ס' 6 לפק' ביזיון בית משפט. סעיף זה חל רק על צו אופרטיבי, כלומר - על צו המורה לעשות או להימנע מלעשות מעשה מסוים. פסק דין הצהרתי הוא צו "נורמטיבי" גרידא. מי שהפר אותו פעל שלא כדין, אך אין הוא אחראי לביזיון בית המשפט (בשג"צ 306/85 כהנא נ. יו"ר הכנסת, פד"י ל"ט(4) 485). אבחנה זו ידועה היטב למבקשת, שאף מצטטת אותה, אך טענתה היא שבענייננו פסק הדין היה "אופרטיבי". כפי שהסברתי לעיל, טענה זו בלתי נכונה בעליל. על כן, דין הבקשה להידחות ואין צורך כלל לזמן את המשיבים לדיון לשם כך. 11. כמה הערות בשולי הדברים בקשר לשאלת אכיפתו, בדרך של סנקציה לפי ס' 6 לפק', של פסק דין הצהרתי: א. העובדה שניתן סעד זמני אופרטיבי אף שהתביעה העיקרית היתה לסעד הצהרתי בלבד, אין בה כשלעצמה כדי לשנות את אופיו של פסק הדין כפסק דין הצהרתי. ממילא גם העובדה, שכל עוד היה הסעד הזמני בתוקף ניתנו צווים לאכיפתו לפי פק' ביזיון בית משפט, אין בה ולא כלום למצב שנוצר לאחר מתן פסק הדין. ב. העובדה שפסק הדין "חלוט" (אם אמנם זהו המצב) אינה מעלה ואינה מורידה לענין אכיפתו מכח הפקודה. בשולי הדברים אציין כי במועד הדפסת החלטה זו הובאה בפניי גם בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע ממנה עולה שהגישו ערעור. ג. הדין האנגלי המובא בסיפא של הודעת המבקשת אינו רלבנטי מקום שהדין הישראלי קבע עמדה משלו, והדברים ידועים, אך על פניו נראה שגם האסמכתאות שהובאו בקשר לדין האנגלי אינן חלות על פסק דין הצהרתי, אלא על הצהרה שנתן בעל דין עצמו בפני בית משפט, וההבדל ברור. הטענה שהמשיבים "התחייבו מספר רב של פעמים" לכבד את הסעד הזמני אינה מנין הענין לכל הפחות מרגע שניתן פסק הדין. ד. תוקפו של סעד זמני לאחר מתן פסק דין 12. אף שהוריתי למבקשת במפורש להתייחס לשאלה זו, היא לא עשתה כן פרט להערה המתייחסת לא לסעד הזמני עצמו, אלא להחלטה בבש"א 1616/04 שעניינה סנקציות לפי הפקודה בגין הפרתו של הסעד הזמני. 13. המבקשת טוענת כי ההחלטה שניתנה בבש"א 1616/04 לא הוגבלה עד למתן פסק הדין, אך זו טענה שאין לקבלה. דין הוא - ונראה שאפילו המבקשת מודעת לו היטב - שכל סעד זמני (בכפוף להוראות דין מפורשות, כגון זו שעניינה תוקפו של עיקול זמני) פוקע עד מתן פסק הדין בהליך העיקרי שבמסגרתו ניתן. גם כאשר הסעד הזמני הופך קבוע (בשינויים או ללא שינוי) הרי הליכי האכיפה לאחר פסק הדין, לרבות מכח פק' ביזיון בית משפט אוכפים לא את הסעד הזמני אלא את פסק הדין, ולענין זה אין כל חשיבות לשאלה אם פסק הדין מנוסח כצו חדש או שיש בו איזכור והפניה של הסעד הזמני ומתן מעמד קבוע לאותו סעד (שהיה) זמני. כאשר פסק הדין אינו כולל סעד אופרטיבי, המצב מרגע מתן פסק הדין ואילך הינו שאין מה לאכוף. בשני המקרים, הסעד האופרטיבי הזמני כבר אינו בתוקף מרגע מתן פסק הדין. 14. כיוון שהצו הזמני עצמו פקע עם מתן פסק הדין, ברור שגם הסנקציה שהוטלה בגין הפרתו (בבש"א 1616/04) פקעה עימו. הרי לא יתכן להטיל סנקציה על "הפרתו" של צו שכבר פקע. ה. סוף דבר 15. מצאתי לעיל שפסק הדין שניתן היה הצהרתי בלבד, וממילא אין מה לאכוף על פי פקודת ביזיון בית המשפט. עוד מצאתי לעיל שכל הסעדים הזמניים, לרבות אלה שמכח אותה פקודה ועניינם אכיפתם של סעדים זמניים, פקעו עם מתן פסק הדין. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות ללא צורך בהזמנת המשיבים לדיון. 16. אין צו להוצאות לטובת המשיבים, שלא נדרשו להגיב או להתייצב בבית המשפט, אולם אין הצדקה שלא להטיל חיוב בהוצאות בגין הליך סרק בו נקטה המבקשת ועליו בחרה לעמוד גם לאחר החלטתי מיום 1/6/04 תוך שהיא מעלה - ביודעין - טענות שיש לפחות בחלקן ציטוטים וטיעונים חלקיים ומטעים. על כן אני מחייב את המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,200 ש"ח. ביזיון בית המשפטסעד הצהרתי