השופטת ברק ביום 24.11.94 ניתן על ידי בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט לובוצקי בתב"ע נב/1785 - 3) פסק דין בתביעתו של המשיב בפנינו נגד המערערת בפנינו ועוד נתבע, מנהל המערערת. בין שאר חלקיו האופרטיביים של פסק הדין, התקבלה תביעת המשיב כנגד המערערת, למתן חשבונות. נפרט מעט את הרקע ואת אשר נפסק שם. המערערת היא חברה להספקת שרותי כוח אדם. המשיב עבד אצלה בתפקיד של תיווך בינה לבין לקוחות הזקוקים לשירותיה. שכרו של המשיב חושב, בנוסף למשכורת בסיסית, על בסיס עמלה. העמלה חושבה כחלק מהתקבולים של המערערת כל זמן שעובדיה עבדו אצל חברות אליהן הפנה אותם המשיב. בית הדין האזורי פסק, כי מאחר וחשבונות דרושים לצורך קביעת גובה השכר של המשיב, ואלו מצויים בשליטתו הבלעדית של המעביד (היא המערערת בפנינו), יש ליתן צו למתן חשבונות. בית הדין ציווה על המערערת "לחשוף את החשבונות הקשורים בתקבולים שנתקבלו באותה התקופה מאותם לקוחות שהופנו אליה על ידי התובע... הנתבעת מחויבת איפוא לגלות את תקבוליה (באמצעות גילוי דיווחים לרשויות המס) מכל אחת מחמשת החברות הכ"ל בהתייחס לתקופה מאוגוסט 1991 עד דצמבר 1991 ועד בכלל, ובנוגע להעסקת עובדים עבורן . . . (תבעת זו תמסור את העתק החשבונות בלווי תצהיר תוך 30 יום מיום שתידרש לכך על ידי התובע." הערעור בפנינו הוא על החלטתו של בית הדין האזורי (השופט לובוצקי בתב"ע נה/16 - 18) בהליך של ביזיון בית משפט, אשר הגיש המשיב כנגד המערעת, מן הטעם שהממערערת סירבה למלא אחר הצו למתן חשבונות כמצוטט לעיל. מהחלטתו של בית הדין האזורי בעניין הביזיון עולה, כי המשיב שלח דרישה למערערת למלא אחר הצו רק במאי 1995. המערערת הגישה את תצהירה במסגרת הליך הביזיון ביום 18.9.1995. לאותו תצהיר צורף אישור רואה חשבון מיום 12.9.1995. הדיווח שנמסר למשיב כלל דיווחים לרשויות מע"מ בלבד ולא לרשויות מס הכנסה. הערעור הוא כנגד שתי קביעותיו של בית הדין האזורי באותה החלטה. הראשונה, לפיה קשה אכיפתו של פסק הדין בהוצאה לפועל ועל כן כדין פנה המשיב להליכי ביזיון בית משפט; והשניה, כי אכן ביזתה המערערת את בית הדין באי ביצוע כדין של פסק הדין. טענה זו שני ראשים לה, האחד, שהמערערת לא איחרה בהגשת הדיווח של פסק הדין והשני, שלגופו של עניין ביצעה המערערת את פסק הדין כלשונו. האם הליך ביזיון בית משפט ראוי הוא במקרה הנוכחי טוענת המערערת, כי הליך של ביזיון בית משפט הוא הצעד האחרון בו יש לנקוט. ראשית לכל יש לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. לא מקובלת עליה קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה, משפסק הדין הורה למערערת לעשות מעשה, ואין הוא פסק דין הצהרתי גרידא, "ומעשה כמו זה בו חויבה המשיבה מספר 1 (המערערת בפנינו) אכיפתו קשה בלשכת ההוצאה לפועל, רשאי היה המבקש לפנות לבית הדין בהליך בו פנה". המערערת מבקשת שנקבע. כי ניתן להוציא לפועל צו למתן חשבונות, וזאת, בהסתמך על סעיפים 63 ו- 53 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967. נבחן את מהותם של שני סעיפים אלו. סעיף 63(א) לחוק מדבר בהוצאה לפועל כאשר פסק הדין מחייב בעשיית מעשה וזה לשונו: "(א) הטיל פסק-הדין על החייב לעשות מעשה שלא כאמור בסעיפים 61 או 62 והמעשה ניתן להיעשות על ידי אדם אחר, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות למוציא לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב". סעיף זה מאפשר, כאמור, להוציא לפועל, לא רק פסק דין למסירת נכס או קטין כאמור בסעיפים 61 ו-62 לחוק, אלא גם פסק דין המורה לעשות מעשה. ניתן לעשות זאת בדרך של מינוי אדם אחר וכך לבצע את פסק הדין בצורה יעילה. סעיף 53 לחוק מדבר באפשרות מינוי כונס נכסים על ידי ראש ההוצאה לפועל לשם ביצוע פסק דין. נראית לנו החלטתו של בית הדין האזורי בעניין זה. צו למתן חשבונות הוא פעולה שעל מי שהצו ניתן נגדו לבצעה באופן אישי. החשבונות הם בידיעתו ובחזקתו של מי שהצו ניתן נגדו והמקרה שבפנינו מהווה דוגמא טובה לכך. עמד על כך ד. בר אופיר בספרו: הוצאה לפועל הליכים והלכות, סעיף 167, עמ' 179: "ההוראה שבסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל מאפשרת ביצוע מהיר של פסקי דין שאינם עוסקים במסירת נכס או במסירת קטין, אלא מחייבים ביצוע פעולות או מעשים מסוימים. כך למשל יכול פסק דין לחייב אדם לרשום בפנקסים הרשמיים העברת זכויות על כלי רכב, כלי טיס או כלי שיט על שם זולתו, או לבצע תיקונים במושכר או להרוס מבנה או להקים גדר בין שתי חלקות. אם החייב אי ננו מוכן לבצע את מה שהוטל עליו לפי פסס הדין בתוך התקופה שנקבעה באזהרה, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות למוציא לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשות את המעשה במקום החייב. יושם לב כי הסמכת המוציא לפועל לבצע את הפעולה היא בבחינת הוראה שניתנת לו בתחום תפקידו, בעוד שהסמכתם של הזוכה או של האדם האחר היא בבחינת הרשאה הניתנת להם מרצונם או לפי בקשתם". אולם ברי, שכאשר המעשה אותו ציווה פסק הדין לעשות הוא בעל אופי אישי, אין אפשרות למנות אחר לבצעו. באין אפשרות לבצע מעשה אישי על ידי אחר, אין זה סביר כלל לדרוש פנייה בעניין כזה להוצאה לפועל (ראה בר אופיר, שם עמ' 180; ע"א 278/78 לרר נ. קויבר, פ"ד לד(1) 294, 297). ידועה האמרה COMMON LAW IS COMAON SENSE. ההיגיון אומר, שמעשים הדורשים ביצוע אישי אינם ניתבים להוצאה לפועל על ידי שלוח. כך, למשל, פסק דין המצווה על מעביד להעביר עובד ללמקום אחר במשרדי, שיהיו בו תנאי עבודה סבירים לרבות מזוג אוויר, טלפון, ריהוט, כפי שניתן לעובדים אחרים בדרגתו של אותו עובד, ברי שאין לבצעו על ידי אחר. על כן הליך של ביזיון הוא הליך ראוי במקרה של הפרת פסק הדין. הוא הדין בצו המורה לסולן לנגן או לשחקן לשחק בתפקיד מסוים. הפרת צו כזה יכולה לידון בהליך של ביזיון בלבד ולא ניתן להוציאה לפועל על פי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל. כך גם נפסק, כי כפיית אדם ליתן לזולתו יפוי כוח שביצועו הוטל עליו על ידי בית הדין הרבני, אינו ניתן להוצאה לפועל על ידי לשכת ההוצאה לפועל, "... מכיוון שמתן יפוי כוח איננו מסוג המעשים שניתנים להיעשות על ידי אדם אחר כאמור בסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, ולכן איננו ניתן להוצאה לפועל". (ד. בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות עמ' 60 (א)). כיוצא בזה כונס נכסים זמני ניתן למנות לשם שמירה על רכוש, אך כשהתביעה היא למתן חשבונות ותו לא, היינו, אפילו יתברר מהחשבונות שמגיע לתובע כסף או רכוש אחר, הרי התובע לא ביקש לחייב את הנתבע למסור לו את המגיע, אין מקום למינוי כונס נכסים. בית המשפט העליון במקרה כזה ביטל את מינויו של כונס הנכסים, "שאם לא נדרש הנתבע למסור רכוש, מה טעם ישמור עליו בית המשפט עד לברור המשפט באמצעות שליחו, כונס הנכסים" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995 בעריכת ד"ר ש. לוין, סעיף 500 עמ' 427 ליד הערת שוליים 173; ע"א 171/58 מוצטפה אחמד בקר נ. אחמד בקר ו-4 אחרים, פ"ד י"ג 576) . בענייננו היה על המערערת להגיש את דיווחיה לשלטונות המס על מנת שניתן יהיה ללמוד מהם על תקבוליה לצורך תשלום אחוז מסוים למשיב. זוהי פעולה אישית שאין אפשרות להוציאה לפועל באמצעות אחר, היינו, אין אפשרות לפנות בגינה ללשכת ההוצאה לפועל. אין אפשרות למנות אדם אחר, ובודאי לא את הזוכה עצמו, לבצע פעולה זו במקום החייב. אילו היתה אפשרות להגיע לדיווחים אלו לא היה צורך במתן הצו. מאותה סיבה אין המקרה מתאים למינוי כונס נכסים. כונס נכסים ניתן למנות על מנת לשמור על רכוש אך לא על מנת לתת חשבונות בלבד, כפי שציינו (ע"א 171/58 הנ"ל וספרו של זוסמן, שם).הנה כי כן נראה לנו שהדרך בו הלך המשיב בהליך של ביזיון בית משפט הוא הדרך הראוי והדרך היחיד האפשרי במקרה שלפנינו. שלבי בירור השאלה האם היה ביזיון בית משפט על התובע את זולתו בגין ביזיון בית משפט להוכיח ראשית לכל את העובדות המבססות ביזיון של צו בית המשפט, את המעשה, ה- ACTUS הנדרש, לצורך ביסוס טענת הביזיון. בהגיע בית המשפט הדן בהליך של ביזיון, למסקנה, שמבחינה עובדתית לא קיים הנתבע את הצו, על התובע להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש לצורך ביסוס טענת ביזיון בית משפט. כיצד נעמוד על היסוד העובדתי, המעשה, שיש לראות בו ביזיון בית משפט בדוננו בהליך של ביזיון בית משפט, אנו דנים בהליך מעין פלילי. על כן אין לבסס תביעה בהליך זה מבלי לבסס תחילה את הטענה, כי המעשה שנעשה על ידי הנתבע יש בו משום ביזוי הצו של בית המשפט. לשם כך עלינו, ראשית לכל, לפרש את הצו של בית המשפט, שנטען שהנתבע ביזה אותו. הפירוש יעשה באופן סביר, היינו, כפי שאדם סביר יפרש את הצו. באם ניתן לפרשו במספר אופנים, יש לתתלצו בית המשפט פירוש על פי תכליתו של הצו. כאשר הפירוש עמום וניתן לפירוש סביר במספר אופנים, יש ליתן לו פירוש שהוא לטובתו של הנתבע. זאת מאחר ומדובר בהליך מעין פלילי, שסנקציה עונשית בצידה (ראה דב"ע נד/137 - 38 שמואל יעקובי - בנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר ניתן ביום 30.6.1994 ולא פורסם). באופן דומה קובע סעיף 34כא לחוק העונשין, ה'תשל"ז-1977 כפי שתוקן בה'תשנ"ד: "34כא. פרשנות - ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין." מכאן, את היסוד ההתנהגותי של ה-ACTUS REUS, את ההתנהגות הפיסית המוטורית, אנו מפרשים לפי תכלית הדין, בענייננו, לפי תכליתו של צו בית המשפט, וכשזו עמומה, לטובת הנתבע. הקביעה מהו היסוד העובדתי, היא קביעה אובייקטיבית, היינו, כיצד אדם סביר היה מבין את התכלית, ולא כיצד הנתבע הספציפי הבין אותה. פרופ' פלר, בספרו דיני עונשין (התשמ"ד, כרך א', 141), מגדיר את היסוד העובדה שבעבירה כחלק השייך למציאות האובייקטיבית, הניתן לקליטה בחות הזולת, שעה שהיסוד הנפשי שבעבירה הוא החלק השייך לעול הפנימי-הסובייקטיבי של העושה (ראה גם פסק דינה של השופטת דורנר בעפ 4667/93 בנימין מיכאלשווילי נ. מדינת ישראל - תקדין עליון כרך 94(2), ה'תשנ"ד/ה'תשנ"ה-1994). השופטת דורנר, בפסק דין הנ"ל, מביאה מדברי ILLIAMS, CRIMINAL LAW (2ED, 1961). 19 לעניין ה-‎:ACTUS REUS THE CONCEPT OF ACTUS REUS, IN THE" LITERATURE ON CRIMINAL LAW, INCLUDES ALL THE FACTUAL OBJECTIVE ELEMENTS OF THE OFFENCE, AS ".DISTINGUISHED FROM ITS MENTAL ELEMENTS לאחר שנקבע מהו המעשה, ה- ACT AS, שבביצועו יהא משום ביזיו בית משפט, יש לבחון מהו היסוד הנפשי הדרוש כדי להחליט שבמעש מסוים יש משום ביזיון צו בית המשפט. מהו היסוד הנפשי הדרוש לצורך הוכחת טענת ביזיון בית משפט כאמור, היסוד הנפשי הוא היסוד הפנימי-הסובייקטיבי של עבירה ונזכיר, אנו דנים בהליך מעין פלילי. יחד עם זה יש לזכור שמדובר בהליך הנחשב להליך אזרחי של ביזיון בית משפט. בעבר הבחינה ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית בעולם, בין הליך אזרחי להליך פלילי של ביזיון לעניין הצורך ביסוד נפשי. הקונספציה היתה שכאשר לא מוכח יסוד נפשי מדובר בהליך אזרחי של ביזיון שעה שכאשר מדובר ביסוד נפשי, ‎,MENS REA מדובר בהליך פלילי של ביזיון. הגישה אם כן היתה שלצורך ביזיון אזרחי מדובר באחריות מוחלטת. יחד עם זה היה מקובל, שדרוש יסוד נפשי כלשהו לכל מעשה, לכל ACTUS REUS, והוא היסוד של הרצייה. ד"ר א. הרנון בספרו ביזיון בית משפט על ידי אי ציות (1965), מביא מדבריו של 01165א: AN ACT, IT IS TRUE, IMPORTS INTENTION IN A CERTAIN SENSE. IT IS A MUSCULAR CONTRACTION, AND SOMETHING MORE. A SPASM IS NOT AN ACT. THE CONTYACTION OF THE MUSCLES MUST BE WILLED על הגישה לפיה אין צורך ביסוד נפשי לעניין ביזיון בהליך אזרחי קמו מבקרים רבים. במקרים רבים נאמר, כי יש צורך להראות אצל המבזה כוונה או רצון בדרגה גבוהה. כך בפסק דין אנגלי בעניין אזרחי בו צווה אדם שהזיק לבית מגורים, לדאוג לתיקונו של הבית, נפסק, כי דרוש WILFUL DISOBEDIENCE. בית המשפט אמר, כי מדובר בהליכים שהם בעלי "אופי פלילי". על כן יש לבסס מחשבה פלילית (הרנון שם, עמוד 168 ליד הערת שוליים DODINGTON V. HUDSON ,8 165 ,א.ע 130 ;510 .ק.] 190 ,(MOORE (1824. ואכן רבים הסתייגו מהאבחנה בין ביזיון אזרחי לפלילי וקבעו, כי הסנקציה האזרחית והפלילית טרובות זו לזו. בגישה זו דגלו ‎BENTHAM, AUSTIM ו-KELSEN . הרנון בספרו הנ"ל (עמ' 171 ואילך) עומד על כך, כי סנקציה אזרחית ניתן בדרך ככל לבצע על ידי אחר, כגון: תשלום פיצויים, שעה שסנקציה פלילית יש לבצע באופן אישי. את הסנקציה המוטלת בהליך של ביזיון בית משפט, היינו, קנס עד לקיום הצו על המבזה לבצע באופן אישי. הנה כי כן אנו מדברים במעשה מעין פלילי גם במישור האזרחי. הסרת הבחנה זו בין ביזיון במישור האזרחי לזה במישור הפלילי רלוונטית לקביעת היסוד הנפשי הדרוש בשני המקרים. לא נראה לנו, כי, בדוננו בביזיון הנחשב לכזה במישור האזרחי, ניתן לדבר על מעשה שנעשה ללא יסוד נפשי. אם לא מדובר ביסוד נפשי של כוונה הרי לפחות מדובר ברשלנות. בעניין אזולאי נ. מדינת ישראל (ע"פ 696/81 פ"ד לז(2) 565, 579) נדונה אחריותה של עיתונאית בביזיון בית משפט בגלל פרסום בעניין הליך משפטי תלוי ועומד. נפסק שם, שעל מנת לקבוע שהיה ביזיון בית משפט בללל פרסום הפוגע בהליך המשפטי (סוביודיצה) דרוש יסוד נפשי של לפחות רשלנות. באותו עניין נפסק, כי עדיף להעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבע מאשר לקבוע שמדובר באחריות מוחלטת. בפסק דין אזולאי הנ"ל מובאים דבריו של DIPLOCK LORD בפרשת [‎[1969] 1 A11 E.R 347; [1969] A.C. 2 [1970 W.L.R 470 SWEET V. PARSLEY ;132] באמרו: EVEN WHERE THE WORDS USED TO DESCRIBE THE PROHIBITED CONDUCT WOULD" NOT IN ANY OTHER CONTEXT CONNOTE TO NECESSITY FOR ANY ARTICULAL MENTAL ELEMENT, THEY ARE NEVERTHELESS TO BE READ AS SUBJECT TO THE IMPLICATION THAT ANECESSARY ELEMENT IN THE OFFENCE IS THE ABSENCE OF A BEIIEF HELD HONESTLY AND ON REASONABLE GROUNDS IN ."THE EXISTENCE OF FACTS WHICH, IF TRUE, WOULD MAKE :HE ACT INNOCENT מכאן, אין אנו מדברים באחריות מוחלטת, אלא בכוונה המגיעה לפחות לידי רשלנות, היינו, התנהגות שאדם סביר היה צריך לצפות שהיא אינה ראויה, על פי החלטת בית המשפט. התנהגות כזו יכול שתנבע מאי ביצוע בזדון, או מאי ביצוע ללא כוונת זדון. האם עובדתית ביזתה המערערת את בית הדין באי ביצוע כדין של פסק הדין שתיים הן קביעותיו של בית הדין האזורי בעניין זה, האחת, שהמערערת איחרה בהגשת הדיווח, והשנייה, שהיא לא ביצעה את הצו כלשונו. נבחן שתי טענות אלו. א. האם איחרה המערערת בהגשת הדיווח. המערערת טוענת, כי אין לראות במעשיה איחור, ועל כל פנים לא אחור של ממש. צו בית הדין היה, כי הדיווח יוגש תוך שלושים יום מקבלת דרישה מהמשיב על כך. מהחלטתו של בית הדין האזורי עולה, כי המשיב שלח דרישה למערערת רק במאי 1995, לטענתו בגלל בעיות שהיו לו. המערערת הגישה את תצהירה במסגרת הליך הביזיון ביום 18.9.1995. לאותו תצהיר צורף אישיר רואה חשבון מיום 12.9.1995 ובו דיווח על דיווחים לרשויות מע"מ. הטענה היא. כי המשיב הגיש את דרישתו רק ביום 9.5.95. היה עליה, אם כן להגיש את הדיווחים עד ליום 9.6.95. לטענתה היתה המערערת בקשיים ארגוניים באותה עת ואף הבינה מהשתהותו של המשיב במשך מחצית השנה, כי העניין אינו דחוף. ביום 7.65.צ2 הוגשה על ידי המשיב בקשה לביזיון בית הדין. הדבר היה בימי פגרת בית הדין. המערערת נדרשה להגיב תוך עשרה ימים. ימים אלו יש למנות מתחילת שנת השיפוט החדשה לאחר הפגרה. לטענת המערערת העיכוב שחל בגין התנהגותה "מחוויר" לעומת השיהוי הגדול של המשיב בהגשת הדרישה. אין לנו צורך לדון בשאלה זו. הליך של ביזיון צופה את פני העתיד. כפי שנראה, הגענו למסקנה, כי הלכה למעשה קיימה המערערת את פסק דינו של בית הדין. אם פסק הדין אכן קוים, אין עוד צורך לדון בהליך של ביזיון בגלל אחור בקיום פסק הדין. ב. האם מילאה המערערת את פסק הדין כלשונו (1) פרשנות של פסק הדין כאן אנו מגיעים לפרשנותו של פסק הדין של בית הדין האזורי. עלינו לבחון, האם פסק הדין ניתן לפירוש אובייקטיבי, סביר, אחד. אם נגיע למסקנה שהוא עמום, נבחן את תכליתו והאם זו קוימה. מכל מקום, אם עמום פסק הדין, יש לפרשו לטובת הנתבע. בענייננו, המערערת. נבחן לכן תהילה את פרשנותו הסבירה של פסק הדין. נחזור על מלות פסק הדין המצווה גילוי חשבונות. בית הדיו האזורי ציווה על המערערת: "לחשוף את החשבונות הקשורים בתקבולים שנתקבלו באותה התקופה מאותם לקוחות שהופנו אליה על ידי התובע... הנתבעת מחויבת איפוא לגלות את תקבוליה (באמצעות גילוי דיווחים לרשויות המס)...". בהחלטתו מושא הערעור שבפנינו ראה בית הדין האזורי בהגשת הדיווחים למע"מ כאי קיום פסק הדין במלואו ועל כן ביזיון בית הדין. תוצאה זו לא נראית לנו. פרשנותו זו של בית הדין לא נראית לנו סבירה ועל כל פנים היא אינה חד משמעית. ראשית, אין אנו רואים פסול בהגשת דיווחים למע"מ כדי שניתן יהיה ללמוד מהם על התקבולים שהיו למערערת. נהפוך הוא. דיווחים לשלטונות מס הכנסה לוקחים בחשבון גם את ההוצאות שהיו למערערת, שעה שהדיווחים לשלטונות מע"מ הם דיווחים על התקבולים כפי שהם. על כן הפירוש שנתנה המערערת להוראה המצווה שבפסק הדין סבירה היא. שנית, ניסוחו של הצו אינו בהיר, הוא עמום. על כן פירוש לפיו יש למסור את הדיווחים לשלטונות מע"מ ומס הכנסה כאחד הוא סביר באותה מידה כמו פירוש לפיו די בדיווחים לאחד משתי הרשויות הללו. הביטוי "שלטונות" או "רשויות" - הינו ביטוי שגור גם כשמדובר בכל אחת ממערכות המס בנפרד. הביטוי השגור אינו "שלטון מס" כאשר מדובר במס הכנסה בלבד או במע"מ בלבד אלא שלטונות או רשויות המס. (2) האם ניתן לפסוק, כי המערערת ביזתה מהבחינה העובדתית את צו בית הדין - מסקנתנו אם כן היא, שהמערערת קיימה את פסק הדין כפי שאדם סביר יכול היה להבינו. יתכנו מספר פירושים סבירים למעשה שהיא צוותה לבצע בפסק הדין, אך זה בו בחרה המערערת אינו בלתי סביר. מעבר לכך, עלינו לפסוק לטובת המערערת, שעה שלשון הפסק עמומה, וקיימים מספר פירושים סבירים. בחינת היסוד הנפשי של המערערת, האם היתה רשלנות מצדה בביצוע פסק הדין משהגענו למסקנה, שהמערערת לא ביזתה את בית הדין מהבחינה העובדתית, אין עוד מקום לדון ביסוד הנפשי. מעבר לדרוש ברצוננו לציין, כי, כפי שהראינו, מדובר בהליך מעין פלילי ועל מנת לפסוק, כי היה ביזיון, על בית הדין להשתכנע ש"למבזה" היתה כוונה לבזרת את פסק הדין, כי קיים בה היסוד הנפשי הדרוש, היינו, לפחות רשלנות. כבר ציינו, כי ביזיון בית משפט הוא הליך מעין פלילי. נטל ההוכחה, כי היה במערערת היסוד הנפשי הדרוש על מנת לראות במעשיה ביזיון בית משפט, מוטל על כתפי הטוען לביזיון. לא מדובר אמנם בנטל הוכחה כבמשפט פלילי אך מדובר ביותר מאשר הוכחה מעבר לספק סביר. על בית הדין להשתכנע שהיתה כוונה מעין פלילית. דומה הדבר לטענה במשפט אזרחי שנטען בו, כי נעברה עבירה פלילית. לא די להוכיח מעבר לספק סביר שנעברה עבירה פלילית, וזאת למרות שמדובר במשפט אזרחי. הוא הדין בעניינו. (ראה לעניין זה דב"ע נה/60 - 3 אנואר חמיד - יעקב הלמן ואח' - טרם פורסם; דב"ע נג/79 - 3 ליובה יונייב ואה' - חברת וי לסמן תמרוקים בע"מ - לא פורסם; דב"ע נד/198 - 3 חיים חי (עייש) - עיזבון המנוח ישראל דיין ז"ל ואח לא פורסם; ע"א 475/81 זיקרי נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1(1 689) סיכומו של דבר, הגענו למסקנה, כי הליך הביייון היה ההליך הנכון במקרה דנא. אלא שעובדתית אין לראות במערערת כמי שביזתה את פסק הדין של בית הדין האזורי. אשר על כן אין צורך לבחון את היסוד הנפשי, לא התקיים בה היסוד העובדתי. הערעור מתקבל. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -. 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ תוך 30 יום. ביזיון בית המשפטהוצאה לפועל