1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל - אביב מיום 18.7.04 ומיום 23.7.04 בהן הוחלט כי המבקשים יחויבו בתשלום קנס בשיעור כולל של 150,000 ₪ בגין ביזיון בית המשפט. 2.לטענת המבקשים, בעת שהגישו את ערעורם ביום 27.9.04 לא איחרו כלל במועד הגשת הערעור. לדבריהם, נפסק לא אחת כי יש להחיל על ערעורים בנושא ביזיון בית משפט את תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן התקנות) הקובעת כי אין מקום למנות את תקופת הפגרה במניין הימים להגשת ערעור. המבקשים הניחו, על כן, כי הואיל ומדובר בהליך אזרחי מובהק שעניינו סימן מסחרי, חלה תקנה 529 לתקנות. לחילופין, כך נטען, יש להחיל את דיני הארכת המועד הנוהגים בסדרי הדין בפלילים שהנם מקלים. אמנם אין מדובר בסכנת מאסר אך מדובר בהטלת קנס כבד מאוד על המבקשים שאין ביכולתם לעמוד בו. הטלת קנס כאמור, בנסיבות העניין, עולה כדי פגיעה בזכות הקניין של המבקשים לאור סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך או כך, אין לבוא למבקשים בטענה בעניין המועד להגשת הערעור כאשר קיים מצב ייחודי ובלתי ברור בנוגע להליכי ערעור על החלטות לפי פקודת ביזיון בית המשפט. לבסוף, נטען כי סיכוי הערעור הם גבוהים. 3.המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן, המבקשים מציינים בבקשתם כי "גדר המחלוקת נוגעת לדין שיש להחיל בעניין מועד הגשת הערעור" ואולם בסעיף 1 להודעת ערעורם טוענים במפורש כי "הערעור מוגש כערעור פלילי בזכות". לדבריהן, סדר הדין הפלילי חל על מועדי הגשת ערעור לפי פקודת הביזיון, המצב המשפטי ברור ואין כל מחלוקת. זאת ועוד, המבקשים לא הראו כל טעם ממשי לאיחור בהגשת הערעור ומסתפקים בתירוץ כי סברו כי מדובר בהליך אזרחי מובהק. הלכה פסוקה היא כי טעות בתום לב בסווג ההליך אינה יוצרת טעם מיוחד. על כך יש להוסיף כי סיכוי הערעור להתקבל קלושים. 4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת המועד להתקבל. אכן, סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט קובעת כי צו המטיל עונש על פי סעיף 6 לפקודה זו "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין המטיל עונש כיוצא בזה". כעולה מן החוק, על כן, יש לערעור דנן אופי פלילי המצדיק החלה של סדרי הדין הפליליים במסגרת הדיון בהליך, לרבות בשאלת מנין המועדים והפגרה כמו גם דיני הארכת המועדים הנהוגים בענינים פליליים. אופי פלילי זה נובע בראש ובראשונה מן העובדה כי המדובר בהטלת סנקציה בשל בזיון בית המשפט. לא בכדי ציינו המבקשים בערעורם (שנפתח בבית משפט זה כערעור פלילי) כי "היות והמערערים חויבו בקנס בגין בזיון בית המשפט לאור סעיף 6 לפקודה, הרי שהערעור על החלטה זו של בית משפט קמא יהיה ערעור פלילי ובזכות" (סעיף 2 להודעת הערעור מיום 27.9.2004, ע"פ 8787/04). יחד עם זאת, חשוב לציין כי האופי העונשי של הליך בזיון בית המשפט - וממילא הערעור עליו - אינו מוחלט. בהליך בזיון בית משפט אין צורך להוכיח מצב נפשי מיוחד שכן מטרת ההליך איננה להעניש את הממרה על העבר אלא לדאוג לכיבוד בית המשפט בעתיד (ראו ע"א 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1) 661, 669 אך ראו דברי השופט מ' חשין בעמ' 672). הליך בזיון בית משפט הוא גם בעל היבט אזרחי, מעין הליך של "בזיון אזרחי". מטרתו כאמור אינה להעניש את הפרט אלא להבטיח קיום החלטות בית המשפט. הצדדים הישירים לו הם בעלי הדין במשפט האזרחי. החיוב במשפט האזרחי הוא הבסיס לשימוש בהליכי הבזיון. על רקע זה נקבע כי "הליך הבזיון הוא הליך דואלי המקיים בעונה אחת הן היבט אזרחי והן היבט פלילי" (ראו בש"פ 4445/01 אריאלה גל נ' אהרן קצובשווילי ואח', פ"ד נו(1) 210, 219, להלן פרשת גל). 5.בפרשת גל קבע הרשם ע' שחם, כי נוכח ההיבט הדואלי של הליך הבזיון יש לבחון בכל מקרה לגופו מהו ההיבט הדומיננטי של ההליך הנדון וככל שהדברים אמורים בבקשה להארכת מועד, יש לראות את ההליך כהליך אזרחי במהותו. מכאן, שהגם שלא נדרש "טעם מיוחד" להארכת המועד (כאמור בתקנה 528 לתקנות שאינה חלה ישירות על העניין), נדרשים "טעמים ממשיים לאיחור הקרובים במהותם ל'טעם מיוחד'" (ראו שם, בעמ' 219-222; ראו עוד בש"א 3061/02 מוסלם נ' מוסלם (לא פורסם)). אולם, המקרה שבפני שונה מן המקרה שנדון בפרשת גל, שכן הטענה המרכזית של המבקשים הנה כי האופי האזרחי של ההליך צריך להביא לכך שימי הפגרה לא ימנו בתקופה כפי שהדבר קיים במסגרת הליכים אזרחיים גרידא (תקנה 529 לתקנות). ספק בעיני, אם ניתן "למתוח" את האופי האזרחי של הליך הבזיון עד כדי קביעה סטטוטורית כי ימי הפגרה לא ימנו לשם הגשת ערעור בעניין בזיון בית המשפט. בפרשת גל דובר על שיקול הדעת בהארכת מועד בערעור פלילי כאמור בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982). אולם קביעה כי ימי הפגרה אינם נמנים בהליכי ערעור בזיון בית משפט אינה קביעה שבשיקול דעת אלא קביעה באשר לפרשנות הדין ותחולתו וליתר דיוק, קביעה כי תקנה 529 לתקנות תחול גם על ערעור פלילי בעניין בזיון בית המשפט. אמת, כבר נקבע כי תקנה 529 לתקנות יכולה להיות מוחלת גם על הליכים שלא נזכרו בה במפורש (ראו למשל רע"א 6297/02 איזבלה גולד נ' גאולת הכרך בע"מ, פ"ד נז(2) 108) אולם כאמור ספק בעיני אם האופי הפלילי של הליך הבזיון אינו מונע הרחבת התחולה של תקנה 529 לתקנות גם לנסיבות שבפני. מכל מקום, נחה דעתי כי אין אני צריך להכריע בעניין זה בנסיבות המקרה וניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון לעת מצוא. כך הדבר, שכן גם אם אניח כי הדין עם המשיבים באשר לאי תחולתה של תקנה 529 לתקנות במקרה דנן, שוכנעתי כי קיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת הערעור. 6.אכן, כבר נקבע בפרשת גל כי לא נדרש להראות "טעם מיוחד" להארכת המועד הגם שנדרש טעם ממשי הקרוב לכך. המערערים טענו כי טעו באשר למניין הימים שכן הניחו כי המדובר בהליך אזרחי וימי הפגרה אינם באים במנין הימים. אכן, הגישה בעניין טעות משפטית של בעל דין או בא כוחו גמישה כיום מבעבר (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם)) ולכך יש משקל בנסיבות המקרה. זאת ועוד: למרות הדרישה לטעמים ממשיים, ברי כי בשל ההיבט הפלילי של ההליך אין טעם זה שקול לגמרי ל"טעם מיוחד" האמור בתקנה 528 לתקנות ובכך יש כדי להקל עם המערערים. לבסוף, המשיבים לא הניחו כל תשתית ראייתית לכך שהסתמכו על חלוף המועד וקנו לעצמם "מעין חסינות" מפני הגשת הערעור על ידי המערערים. צירוף נסיבות זה, יחד עם סיכויי הערעור הנראים על פניו טובים, שכנע אותי כי ראוי הוא להביא להארכת המועד בנסיבות מקרה זה וכך אני מורה. יחד עם זאת, אין להתכחש לכך כי טעותם של המערערים גרמה הוצאות לצד שכנגד בייחוד במסגרת התגובה לערעור ובקשה זו. אשר על כן ישאו המערערים בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך כולל של 2,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק מיום החלטתי זו ועד התשלום בפועל. 7.התוצאה היא כי המועד להגשת הערעור מוארך ליום הגשתו בפועל והוא ימשיך לידון כמקובל. יצוין עוד, כי המבקשת הגישה בקשה להוספת המדינה כמשיבה בהליך. המשיבים מסכימים לצירוף זה. על כן תצורף המשיבה כצד להליך זה. משפט פליליביזיון בית המשפט