השופט ס' ג'ובראן: העותר שבפנינו מבקש כי נורה לבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע (להלן: בית הדין האזורי) לנמק מדוע לא יימנע מלדון בכל עתירה לאכיפת הוראות הסכם הגירושין שבין העותר לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה), ובכלל זאת עתירה לסעדים לפי פקודת בזיון בית המשפט ו/או מינוי כונס נכסים לאכיפת הוראות הסכם הגירושין. העותר, היה נשוי למשיבה משנת 1996 ולבני הזוג נולדו שלושה ילדים. בשנת 2002 החליטו הצדדים להתגרש והגיעו להסכם גירושין (להלן: ההסכם) בו הוסדרו כל העניינים הכרוכים בגירושין לרבות משמורת, מזונות וענייני רכוש. ביום 22.1.2003 נתן בית הדין האזורי תוקף של פסק דין להסכם. ענייננו כאן בסעיף 10.1.2 להסכם בו נקבע כי: "עם סידור הגט תעבורנה זכויות הבעל בדירה לאישה ללא תמורה" וכן סעיף 10.1.3 בו נקבע כי: "לצורך כך יחתום הבעל במעמד אישור הסכם זה על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה לאישה, שיופקד בידיו הנאמנות של עו"ד אלמגור משה אשר יעבירו לב"כ האישה... וזאת עם סידור הגט בין הצדדים וכנגד ביצוע כל התשלומים שהאישה תחויב בהם עפ"י סעיף 11 להלן". משלא חתם העותר על ייפוי כוח בלתי חוזר (להלן: ייפוי הכוח) לאחר מתן הגט, הגישה המשיבה תובענה לבית הדין האזורי בבקשה כי בית הדין יאכוף על העותר במאסר או בקנס לחתום על ייפוי הכוח וזאת על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיה וציות וצרכי דיון) התשט"ז-1956 בצירוף סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. עוד ביקשה המשיבה כי בית הדין האזורי יחייב את העותר בהוצאות מדור הקטינים עד ליום חתימתו על המסמכים הנדרשים לשם העברת הזכויות בדירה. עוד יצוין כי ביום 15.112006 הגישה המשיבה בשם הקטינים תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בה תבעה מזונות קטינים אשר לטענת העותר מהווה הפרה יסודית המצדיקה את ביטול הסכם הגירושין. ביום 9.9.2007 נתן בית הדין האזורי החלטה בגדרה נעתר לבקשת המשיבה ונתן לעותר 30 יום לביצוע פסק הדין אשר אושר בהסכם הגירושין. עובר להחלטה זו, הגיש העותר תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (להלן: בית המשפט לענייני משפחה) למתן סעד הצהרתי כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את הסכם הגירושין אשר על כן בטל ההסכם ובטלים חובותיו של העותר הנובעות מההסכם. בהחלטתו מיום 23.9.2007 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא מעכב את המשך הדיון בתיק זה עד לאחר מיצוי ההליך שבפני בית הדין האזורי בין אם בבית הדין הרבני הגדול ובין אם בבית משפט זה. ביום 17.10.2007, בעקבות בקשה לדיון חוזר שהוגשה על ידי העותר, החליט בית הדין האזורי לעכב את ביצוע החלטתו מיום 9.9.2007 עד לקבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני. משהתקבלה חוות דעתו כי לבית הדין הסמכות לתת למשיבה סעד וכן למנות לה כונס נכסים לביצוע הסכם הגירושין, מכוח פקודת בזיון בית המשפט החליט בית הדין האזורי ביום 28.10.2007 לאמץ את חוות הדעת ולהחזיר את החלטתו מיום 9.9.2007 על כנה. סביב ההחלטה זו כמו גם החלטתו הראשונית מיום 9.9.2007. נסובה עתירה זו. לטענת העותר, לבית הדין אין סמכות לדון באכיפת הסכם גירושין הואיל וענייני הרכוש אשר הוסדרו כחלק מהסכם הגירושין לא נכרכו בתביעת הגירושין ואך הובאו בפני בית הדין האזורי בכדי לקבל תוקף של פסק דין. עוד מציין העותר כי על פי ההלכה שיצאה מידי בית משפט זה בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם) (6.4.2006) (להלן: סימה אמיר)), בית הדין הרבני אינו קונה סמכות נמשכת לדון בשאלה שמתעוררת בכל הנוגע לענייני רכוש אשר נכרכו במסגרת הסמכות המקבילה. כמו כן מדגיש העותר את ההלכה כי תפקידו של בית המשפט בשבתו כגורם המאשר הסכם הנו טכני-פורמאלי בלבד ועל כן אין בית הדין האזורי קונה סמכות נמשכת לדון בתביעות הנוגעות בהפרת הסכם הגירושין. פועל יוצא מטענותיו אלו הינו כי בית הדין הרבני נעדר סמכות לאכוף תשלום מדור לקטינים וכן כי הסמכות לדון בענייני הצדדים נתונה כסמכות ייחודית לבית המשפט לענייני משפחה. מנגד, טוענת המשיבה כי החלטתו של בית הדין האזורי לאכוף סעיף בהסכם הגירושין הינה חלק מסמכותו העניינית של בית הדין על פי פקודת בזיון בית המשפט ועל כן אין כאן חריגה מסמכות המצדיקה התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית דין גבוה לצדק. עוד מדגישה המשיבה כי היות והוראת פסק דין המורה לחייב חתימה על ייפוי כוח כללי אינה פעולה שניתן לבצעה באמצעות אדם אחר, הרי שהפסיקה הכירה בהליכי ביזיון בית המשפט כאחת הדרכים להתמודד עם קושי זה. על כן משעה שבית הדין האזורי הוא שנתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין, הרי שלבית הדין האזורי נתונה גם הסמכות לדון בתביעה לבזיון בית המשפט ולאכוף את הסכם הגירושין. המשיבה מאבחנת בין המקרה דנן לבין הלכת סימה אמיר, היות ושם דובר בעילת תביעה חדשה שעניינה רכושי. לאחר עיון בטענות העותר, ובתגובת המשיבה לעתירה, נחה דעתנו כי דינה להידחות על הסף. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה לא יושיט סעד מקום בו עתירה לוקה באי מיצוי הליכים. במקרה דנן, העותר לא הגיש ערעור על החלטותיו של בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול. כפי שציין בית משפט זה בעבר: "וגם כאשר מצביע מתדיין על פגמים בהחלטה או בפסק הדין, מופנה המתדיין בראש ובראשונה אל ערכאת הערעור, שם יישמעו טרוניותיו ויתוקנו הפגמים, אם תמצא בהם ערכאת הערעור ממש" (בג"צ 3555/92 גבעון נ' בית הדין הרבני האזורי (לא פורסם) (24.3.94) (להלן: גבעון)). כלל זה חל אף כאשר הטענה הנטענת היא לעניין חוסר סמכות בכפוף לחריגים הנמנים בפרשת גבעון קרי כאשר השתכנע בית המשפט כי קיים צורך בפעולה מיידית לשם מניעת עוול או עיוות אפשריים וכן עקב שיקולי צדק כלליים הנוגעים לנסיבות הייחודיות של המקרה. היות וחריגים אלו לא נטענו על ידי העותר ואכן נראה כי הם אינם מתקיימים, הרי שדין העתירה להידחות בשל אי מיצוי ההליכים המשפטיים (בג"צ 1873/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (לא פורסם) (22.3.2007)). אשר-על-כן, דין העתירה להדחות על הסף. ביזיון בית המשפטבית המשפט לענייני משפחה