בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' אבניאלי) בגדרה חויבו המבקשים בתשלום של 3,000 ₪ מדי יום עד להמצאת המסמכים הדרושים, וזאת מכוח הוראות פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה). 1. ברקע לבקשה שלפנינו ניצב פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) מיום 30.5.2012, אשר ניתן בתביעה ובתביעה שכנגד שהגישו הצדדים אלה נגד אלה בגין הפרת חוזה הפצה. בפסק דינו (החלקי) דחה בית המשפט את תביעת המבקשים וקיבל בחלקה את תביעתן שכנגד של המשיבות, והורה למבקשים להמציא למשיבות בתוך 60 יום שורה של מסמכים לצורך קביעת סכום הפיצוי המדויק המגיע למשיבות. משלא הועברו מלוא המסמכים לידי המשיבות, על פי טענתן, פנו המשיבות לבית המשפט המחוזי והגישו בקשה לפי הפקודה. בהחלטתו מיום 10.9.2013 (להלן: ההחלטה הראשונה) קבע בית המשפט (כב' השופטת ד' אבניאלי) כי אין מנוס ממתן סעד לפי הפקודה, לאחר שמצא כי המבקשים נמנעו מלקיים את האמור בפסק דינו של השופט שהם. בהתייחס לטענות המבקשים כי המסמכים כבר גולו ובחלקם נשרפו ונגרסו, נקבע כי המקום להעלאת טענות אלה היה בפני בית המשפט בטרם ניתן פסק הדין החלקי. עוד נאמר כי טענת המבקשים ולפיה סברו שהעניין עתיד להתברר בשלב מתן החשבונות - אינה אלא תכסיסנות משפטית. אשר לטענה כי המסמכים מלפני שנת 2005 נגרסו, נקבע כי משעה שהמבקשים היו מודעים לתביעה שהוגשה נגדם כבר בשנת 2005, הרי שמדובר בטענה מקוממת, ושמא אף בהכשלה מכוונת של פסק הדין. בית המשפט הורה אפוא למבקשים להמציא למשיבות את כל החומר שנקבע בהחלטתו של השופט שהם בתוך 20 יום, שאם לא כן יחויבו המבקשים בתשלום בסך 3,000 ₪ ליום עד להמצאת כל הדרוש. 2. ביום 16.10.2013, כחמישה שבועות לאחר מתן ההחלטה הראשונה, שבו המשיבות ופנו לבית המשפט בטענה כי טרם הועברו להן מלוא המסמכים הדרושים. המבקשים טענו בתגובה כי העבירו את כל שביכולתם להעביר. בהחלטתה מיום 6.11.2013 (להלן: ההחלטה השניה) קבעה השופטת אבניאלי כי החלטתה הראשונה ניתנה לאחר דיון ארוך וממצה, בגדרו נדחו טענות המבקשים אחת לאחת. נקבע כי הסתמכות המשיבים על אותן טענות היא בבחינת עשיית דין עצמית, וכי דין בקשת המשיבות להתקבל. המבקשים חויבו אפוא בתשלום בסך של 3,000 ₪ מדי יום עד להמצאת המסמכים אשר פורטו בהחלטה הראשונה. כן חויבו המבקשים בתשלום הוצאות המשיבות בסך 7,500 ₪. 3. ביום 21.11.2013 הגישו המבקשים ערעור על החלטתה השניה של השופטת אבניאלי, וביום 28.11.2013 הגישו את הבקשה שלפניי לעכב את ביצוע ההחלטה. אציין כי הערעור עצמו קבוע לדיון ביום 24.3.2013 והוא צפוי להישמע בצוותא חדא עם הערעורים שהגישו הצדדים על פסק דינו של השופט שהם (ע"א 5471/12 וע"א 6369/12). בבקשתם טוענים המבקשים כי אין ביכולתם להמציא מסמכים שכבר אינם מצויים ברשותם, וכי הגישו למשיבות את כל המסמכים שהיו ברשותם במסגרת הליכי גילוי המסמכים בתיק. לפיכך, ולאור תכליתה האכיפתית של הפקודה, אין להפעיל נגדם סנקציות לפי הפקודה. המבקשים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי לא נמסרו כל הנתונים, ובכך שלא פירט בהחלטתו אלו מסמכים טרם הומצאו ואשר אי המצאתם מהווה הפרת צו. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הגביל בזמן את צו הביזיון. כן טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. 4. המשיבות האריכו בתשובתן, ואסתפק בהבאת תמצית טענותיהן. המשיבות טוענות תחילה כי דין הערעור שהגישו המבקשים להידחות על הסף, מאחר שהוא מהווה ערעור על החלטתה הראשונה של השופטת אבניאלי - לגביה עבר חלף המועד להגשת ערעור. כן טוענות המשיבות כי המבקשים ממשיכים לבזות את החלטת בית המשפט וטרם שילמו את הסכומים הנדרשים. לגופם של דברים, המשיבים טוענים, בין היתר, כי אין לקבל את הסברי המבקשים בנוגע לאי המצאת המסמכים, אשר לא זו בלבד שנדחו על ידי בית משפט קמא, אלא שאף לא נתמכו בתצהיר. בנוגע לסיכויי הערעור, המשיבות טוענות כי אלה קלושים, וכי אף במאזן הנוחות אין כדי להטות את הכף לטובת המבקשים. לטענתן, החלטת בית משפט קמא מאוזנת וגובה הקנס סביר. 5. ככלל, אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע פסק דין, ועל מבקש עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כוחו של הכלל יפה ביתר שאת מקום בו מדובר בפסק דין כספי, באשר ההנחה היא כי אם וכאשר יתקבל הערעור ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ראו, לדוגמה, ע"א 533/11 Blenheim Properties Group Limited נ' חבס ח.צ השקעות (1960) בע"מ, סעיף 8 להחלטה והאסמכתאות שם (27.4.2011)). האם כלל זה שבדין האזרחי כוחו יפה גם לסנקציה הפלילית של קנס במסגרת פקודת בזיון בית משפט? בתחום הפלילי מחיל בית המשפט על רכיב הפיצויים שנפסקו לזכות מתלונן את הדין הנוהג לגבי עיכוב ביצוע של פסק דין כספי אזרחי (ראו, לדוגמה, ע"פ 4200/13 פלוני נ' מדינת ישראל (21.8.2013) והאסמכתאות שם). בדומה, אין בית המשפט נוהג לעכב ביצוע קנס כספי שהוטל על נאשם, מאחר שתשלום קנס לא אמור, ככלל, לגרום לנאשם נזק בלתי הפיך במידה שיזוכה בסופו של יום בערכאת הערעור (ראו, לדוגמה, ע"פ 5783/12 נסים גלם נ' מדינת ישראל (28.8.2013)). דומני כי הלכה זו, כוחה יפה מדרך של קל וחומר לגבי קנס במסגרת הליכי בזיון, אשר מהווה אמנם סנקציה פלילית, אך יש לו גם פן אזרחי מובהק בהתחשב במיהות הצד שעתר להטלת הסנקציה. ואכן, בפסיקה נקבע כי הדין הנוהג לגבי עיכוב ביצוע פסק דין כספי אזרחי, כוחו כוחה יפה גם לגבי הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט, מה עוד שתשלום הקנס מועבר לקופת המדינה, ואין חשש כי המדינה לא תוכל להשיב למערער את כספי הקנס אם יזכה בערעורו (החלטת השופט ג'ובראן בע"פ 6658/05 פרידמן נ' קבוצת לב אופיר בע"מ (2.10.2005)). 6. למרות זאת מצאתי להיענות לבקשה לעיכוב הליכים, וזאת משני טעמים. ראשית, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור, גם בהנחה שהמבקשים גרסו או השמידו בכוונת מכוון את המסמכים בעוד ההליך תלוי ועומד, הרי שכיום אין באפשרותם להמציא אותם מסמכים. במקרה כאמור, האכיפה מכוח הפקודה אינה אפקטיבית. זאת, להבדיל מהנפקות שעשויה להיות להשמדת המסמכים, אם בכלל, על תוכן פסק הדין שיינתן לגופו של תיק, בבחינת נזק ראייתי שנגרם על ידי המבקשים. לכך יש להוסיף, כי על מנת לאכוף צו לבזיון בית המשפט תוכן הצו צריך להיות ברור. בשלב זה, משלא נקבע "ברחל בתך הקטנה" אילו מסמכים צריכים להימסר על ידי המבקשים, ייתכן כי הדבר טעון הבהרה וליבון נוספים. שנית, אזכיר כי הדיון בערעור המבקשים, הן על פסק הדין והן על ההחלטות על פי הפקודה, קבוע למועד קרוב, בעוד כשלשה חודשים וחצי. ככל שהערעורים יידחו וההחלטות תיוותרנה על כנן, הרי שבית המשפט יהיה רשאי להורות כי התשלום בסך 3,000 ש"ח ליום ישולם רטרואקטיבית מיום החלטת בית משפט קמא. מובן אפוא כי היעתרות לבקשתם של המבקשים אין משמעה פטור מהסנקציה שהוטלה עליהם, אלא עיכוב ביצוע הסנקציה, כפי שאכן נתבקש בבקשה דכאן. 7. אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע הסנקציה של תשלום קנס בסך 3,000 ש"ח ליום שהוטלה על ידי בית משפט קמא, וזאת עד להכרעה בערעורים שהוגשו על ידי המבקשים. ביזיון בית המשפטעיכוב ביצוע