א. אלה העובדות הרלוונטיות: בשנת 1972 ניתן פסק דין בת"א 17189/72 בו נקבע, כי על המערערת, הגב' מרים לוי (להלן: המערערת), וכן על המשיב 3, להימנע מלתלות כביסה ליד חלונם של המשיבים 1 ו-2 דאר שרה ודאר זכריה (להלן: המשיבים). 27 שנה אחר כך, עדיין העסיק הסכסוך האזרחי שלגביו ניתנה ההחלטה הנ"ל בשנת 1972 את בתי המשפט. בתאריך 07.03.99 הוגשה בקשה על פי פקודת ביזיון בית משפט על-ידי המשיבים, ובה התבקש בית המשפט לכוף את המערערת ואחיה-המשיב 3 לציית לפסק הדין שניתן בשנת 1972. בתאריך 13.12.99 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופט ק' ורדי, בבש"א 110897/99, לפיה על המערערת ואחיה-המשיב 3 להסיר לאלתר את הסדין, תוך 24 שעות ממועד מסירת ההחלטה. על פי הוראתו של בית משפט קמא: "במידה והסדין הנ"ל לא יוסר לאלתר כאמור, יהיו זכאים המבקשים לתשלום קנס כספי בסך של 1,000 ? בגין כל יום שהסדין לא יוסר, החל מחלוף 24 שעות ממועד מסירת ההחלטה" (ראה עמ' 5 להחלטה מיום 13.12.99). בתאריך 13.08.00 הוגשה בקשה בכתב (בש"א 120731/99), במסגרת בש"א 110897/99, ובה התבקש בית משפט לקבוע כי המערערת והמשיב 3 הפרו או לא קיימו את ההחלטה מיום 13.12.99, שהורה להם, כזכור, להסיר את הסדין תוך 24 שעות מיום מתן ההחלטה. בתאריך 26.03.01 ניתנה החלטה בבש"א 120731/99 הנ"ל. במועד הדיון בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת על כך, שהסדין הוסר בינתיים ובית משפט קבע את מועד הסרתו כיום 07.01.00. כב' השופט ורדי קבע בהחלטתו, כי אכן המערערת ומשיב 3 הפרו את החלטתו הקודמת, שעל כן יש לחייב אותם בסכום הפיצוי שנקבע. בית משפט קמא דן בשאלה כמה ימי הפרה חלפו עד יום הסרתו של הסדין, וכדבריו: "בהתחשב בגובה הסנקציה ובהתחשב בכך שהסדין הוחלף בין 24.12.99 ל-26.12.99 (ובהעדר ראיות לגבי המועד המדויק) אני קובע את תאריך ההפרה הבוטה מתאריך 26.12.99" (ראה עמ' 10 להחלטה, פסקה ו). סך הכל קבע בית משפט קמא כי מדובר ב-12 ימים שבהם היתה הפרה בוטה של החלטת בית המשפט, שבמכפלת 1,000 ? ליום מביא לקנס של 12,000 ? (עמ' 10 שם) (להלן: ההחלטה). עוד אמר בית משפט קמא, כי "לתוצאה זו אפשר להגיע גם בדרך של הפחתת הפיצוי ו/או הקנס, גם אם היו מחוייבים המשיבים בכל ימי ההפרה". לענין זה ציטט כב' השופט קמא את פסק הדין בע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרויקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230. ב. על החלטתו של בית משפט קמא הוגש הערעור שבפנינו. הטענה המרכזית בערעור הינה כי כאשר ניתנה ההחלטה לא היה מקום לממש את הסנקציה מכוח פקודת ביזיון בית משפט. לטענת ב"כ המערערת מטרתו של הליך ביזיון בית משפט היא להביא לקיומו של הצו. משקוים הצו שוב אין מקום לשימוש בסנקציה על פי פקודת ביזיון בית משפט, שהיא באופיה סנקציה אכיפתית ולא עונשית. ב"כ המערערת נסמך בענין זה על ע"פ 519/82 גרינברג נ' מ"י, פ"ד לז(2) 187, שם נאמר על-ידי בית המשפט העליון: "מטרתו של הליך ביזיון בית משפט לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט היא להביא לקיומו של הצו והוצאתו מהכוח על הפועל. הסנקציה שבו כפייתית ולא עונשית. על כן אין תחולה לסעיף 6 מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית. לעומת זאת אם קיומו של הצו לא יקויים בעתיד יש מקום לשימוש בהליכי ביזיון בית משפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד". לדעת הסניגור, כיוון שהסדין הוסר וכיוון שפקודת ביזיון בית משפט צופה, כאמור, פני עתיד, הרי בתאריך 26.03.00 לא היה מקום לחיוב המערערת והמשיב 3 ב-12,000 ? בשל אי קיום הצו בתקופה שהמ-26.12.99 עד 07.01.00. ג. איננו מקבלים את טיעוניו של ב"כ המערערת, ונראה לנו כי יש עירוב מין בשאינו מינו בטיעוניו. אכן מטרת ההליך על-פי פקודת ביזיון בית משפט הוא אכיפתי ולא עונשי. אלא שההליך הרלוונטי לענין פקודת ביזיון בית משפט הינו ההליך שהסתיים בהחלטה מיום 13.12.99. למן הרגע שניתנה ההחלטה הנ"ל היא עומדת על רגליה היא ויש לה חיים משל עצמה. כל הפסיקה שציטט ב"כ המערערת נכונה ורלוונטית לגבי עצם הדיון בבקשה על-פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט. הפסיקה יכולה היתה להיות רלוונטית לענין ההחלטה מיום 13.12.99. ההחלטה נשוא הערעור שבפנינו באה לקבוע את מסגרת הביצוע של ההחלטה מיום 13.12.99. זוהי איננה החלטה על פי פקודת ביזיון בית משפט בפני עצמה אלא החלטה שבאה להבהיר כיצד תיושם הסנקציה שנקבעה באותה החלטה, היינו: אם היתה הפרה נוספת ומשכה. מקובלים עלינו דבריו של כב' השופט קמא בענין זה, בעמ' 14 להחלטה, שורות 12 ואילך. ברור שעל בית משפט לקצוב את מסגרת הזמן, דהיינו, לקבוע מהי התקופה שלאורכה הצו שניתן לא בוצע. ללא קביעה כמה זמן נמשכה ההפרה, ההחלטה הראשונה הינה אמורפית ובלתי ניתנת ליישום. אולם, העובדה שיש צורך בהחלטה ההופכת את ההחלטה האמורפית להחלטה ישימה איננה משנה את העובדה כי ההחלטה על-פי פקודת ביזיון בית משפט הינה ההחלטה הראשונה מיום 13.12.99 ולא ההחלטה נושא הערעור. בענין שיז"פ שהוזכר לעיל נאמר בנושא זה: "הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית-המשפט נועדה לכפות עליו, על-ידי הטלת קנס או מאסר, לבצע את שנצטווה לעשות. ודוק: הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם". לענייננו, ההחלטה נושא הערעור היא מימוש ההחלטה המקורית, שהיא מצדה פועל יוצא של ההפרה לאחר שניתנה. ד. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית משפט קמא, כי קבלת טענתו של ב"כ המערערת מרוקנת למעשה מתוכן את הסנקציה שהוטלה בהחלטה המקורית. בית משפט קמא אמר בענין זה: "לפי גישה ושיטה זו, בכל מקרה שאנשים לא מקיימים החלטות וצווים של ביהמ"ש במשך שנים או לאחר שהייתה מוגשת בקשה לבימ"ש ואחרי שנים היו מסירים את הגורם המהווה הפרה של פסה"ד שבגינו יש לחייבם בקנס, היו 'נרפאים' מעשי העבר ונמחלים, כך שלא הייתה להם אף פעם חבות" (עמ' 4 להחלטה). קבלת גישה זו היתה מביאה לכך שלא תהיה "כדאיות" לקיים צו של בית משפט שניתן על-פי פקודת ביזיון בית משפט, שהרי לעולם ניתן לקיימו ברגע מסוים, ובכך לכאורה להימנע מתשלום כלשהו, שהינו פועל יוצא של הפרת ההחלטה. בענין שיז"פ הנזכר היו העובדות דומות מאוד לענייננו. ניתן צו מניעה כנגד המשך ביצוע עבודות בניה. אחר כך, בעקבות בקשה על-פי פקודת ביזיון בית המשפט, ניתן צו שהטיל קנס יומי לכל יום שבו יופר בעתיד הצו. אחר כך היתה פניה לבית המשפט "לקצוב את הקנס", בשל הפרה זמנית. בית המשפט קבע את המשך ההפרה שהיתה ב-12 ימים וחייב את המפרים בקנס היומי בעבור אותם ימים . בית המשפט העליון סבר שמשך ההפרה לא הוכח, ולכן חייב את המפרים רק "בעבור יום אחד ובגין פעם אחת". פסק דין זה די בו כדי לדחות את טענותיו של עו"ד אזני, הגם שהתייחסנו אליהן בעצמנו. ה. איננו מקבלים גם את טענתו של ב"כ המערערת, כי במקרה זה תרופתו של מי שנפגע מאי קיום הצו על-פי פקודת ביזיון בית משפט, היא על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אכן אי קיום צו, גם צו שניתן על-פי פקודת ביזיון בית משפט, יכול להוות גם עבירה בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אין בכך כדי לומר כי לא ניתן לדרוש את הסכום שנקבע על-ידי בית משפט, כאשר החליט מה שהחליט מכוח פקודת ביזיון בית משפט. הגשת כתב אישום בעבירה על סעיף 287 הוא עניינה של המדינה, שמונחית על ידי שיקולים משיקולים שונים. החלטתה של המדינה, איננה יכולה לחסום את הדרך בפני הדרישה למימוש הסנקציה שנקבעה על-ידי בית משפט בהליך הביזיון. לא מצאנו ממש בטענותיו של עו"ד אזני, על כך שלא הוכחה עצם ההפרה. אנו מפנים לקביעותיו של בית משפט קמא בענין זה בעמודים 6-9, פסקאות ד' ו-ה' להחלטה, ואיננו רואים טעם לחזור על הדברים. ו. סוגיה נוספת שעלתה על הפרק במהלך הדיון בפנינו, הינה מי זכאי לקבל את הקנס שעליו החליט בית משפט קמא בהחלטתו המקורית. בית משפט קמא קבע בענין זה, כי "...אני קוצב את הקנס בסך של 12,000 ? לסכום זה זכאים המבקשים בהתאם לאמור בהחלטתי הקודמת מיום 13.12.99 והחלטתי זו ורשאים לפעול כנגד המשיבים למימוש תשלום סכום זה" (עמ' 11 להחלטה). ב"כ המשיבים טען, כי אכן יש לשלם את הסכום שנפסק לידיהם של המשיבים, כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא. ב"כ המשיבים מסכים, כי ככלל מאסר וקנס הם חלק מההליך הפלילי. יחד עם זאת, לטענת ב"כ המשיבים, ההליך כולו הוא הליך אזרחי: "ההליכים בבית המשפט בין שני הצדדים האלה הם הליכים אזרחיים טהורים" (ראה עמ' 5 שורה 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו). משום כך, לדעת ב"כ המשיבים "הסנקציה שנקבעה פה היא אזרחית ולא פלילית וזה נוגע לזכותו של מי לקבל את הקנס" (עמ' 5 שורה 12 לפרוטוקול הדיון בפנינו). ב"כ המשיבים מפנה בענין זה גם לסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. סעיף 75 קובע, כי: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". לעניינו טוען עו"ד אנושי, כי בגדר סעד אחר ניתן לכלול גם סעד של מתן קנס ומאסר. לדעתו של עו"ד אנושי, כיוון שפקודת ביזיון בית המשפט היא משנת 1937 "האלמנטים של קנס ומאסר לא רלוונטיים היום ויש להתייחס באשר למינוח קנס ומאסר לעובדה שמדובר בהליכים אזרחיים ולהתייחס לעובדה שנפסק קנס כאלמנט אזרחי ולא פלילי שהמדינה זכאית לקבל אותו" (עמ' 6 שורות 28-26 לפרוטוקול הדיון בפנינו). ז. איננו מקבלים את טענותיו של עו"ד אנושי בענין זה. באשר למהותו של ההליך על-פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, אנו מפנים בענין זה לאמור בע"פ 519/82 גרינברג נ' מ"י, פ"ד לז(2) 187. שם נאמר כי ". . .זהו הליך מיוחד במינו שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא. זוהי הוראה SUI GENERIS המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי". מעבר לכך ובהתייחס לסעיף 75 לחוק בתי המשפט - סעיף זה אמנם יכול להתיר לבית משפט לתת כל סעד שהוא רואה לנכון. יחד עם זאת, הסעיף איננו מסמיך את בית המשפט ליצור עילות חדשות, בהבדל ממתן סעד כזה או אחר. שיטת המשפט הישראלי מתנה את זכות התביעה בקיום עילה. העילה במקרה הנוכחי מקורה בפקודת ביזיון בית משפט. זוהי העילה ואין אחרת בלתה. פקודת ביזיון בית המשפט נוקטת במינוח "קנס" וקנס רשאית לגבות המדינה ולא אדם פרטי. גם סעיף 8 לפקודה זו מגדיר הקנס והמאסר המוטלים במסגרתו כ"עונש" - ובשיטתנו אין אדם פרטי זכאי לגבות "עונש". לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לנושא זה בע"פ 1807/00 רימר ובניו בע"מ נ' אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וכרמל מזרחי בע"מ (טרם פורסם). בית המשפט העליון אמר בנושא זה כדלקמן: "סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט מסמיך את בית המשפט לכוף על הממרה לציית לצו שניתן על ידיו בקנס או במאסר. קנס, כמו מאסר, הוא אמצעי עונשי והזכות לגבות קנס המוטל על הממרה נתונה למדינה ולא לזכאי לקיום הצו שלשם אכיפתו הוטל הקנס (המרצה 526/69 שתולים נ' שלום, פ"ד כג(2) 440). ב"כ המשיבות שלא חלק על צדקת הטענה הציע לתקן את החלטתו של בית המשפט בנקודה זו אלא שלכך התנגדה ב"כ המערערת בטענה כי טעותו של בית המשפט המחוזי אינה בת תיקון. בעמדה זו לא מצאנו כל ממש. ככלל, רשאית ערכאת הערעור ליתן אותו פסק דין שצריך היה להינתן על-ידי הערכאה הדיונית וכלל זה חל גם במקרה שלפנינו". לענייננו, בית משפט קמא אמנם קבע שהסכום ישולם לידי המשיבים, אולם נאמנה עלינו הנחייתו של בית המשפט העליון, כפי שצוטטה לעיל. נראה לנו, על כן, כי יש מקום לקבוע שהסכום יועבר לקופת המדינה ולא למשיבים בתיק זה. אנו ערים לכך שלמעשה אין בקשה כזאת בפנינו, שהרי המערערת לא עתרה, לא בהודעת הערעור הכתובה, וגם לא בטיעוניו בעל-פה, גם לא כעתירה חלופית, שאם ידחה הערעור לענין עצם החיוב יורה בית משפט על העברת הסכום לקופת המדינה (בטיעונו בעל פה בפנינו התייחס לכך ב"כ המערערת בחצי פה). עדיין אנו סבורים, כי משמונחת בפנינו הנחיה ברורה כל כך של בית המשפט העליון, הרי סמכותנו וחובתנו כערכאת ערעור לתקן את החלטתו של בית משפט קמא ולהורות על העברת הסכום לקופת המדינה, וכך אנו עושים. התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור, אולם קובעים כי הסכום יועבר לקופת המדינה. ביזיון בית המשפטקנס