השופט ג' בך: 1. זהו ערעור (לאחר מתן רשות) על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 187/89, לפיו נתקבל ברוב דעות ערעורו של המשיב על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959 (להלן - חוק הנכים), אשר בה נדחה ערעורו של המשיב על החלטת קצין התגמולים. בפסק הדין נקבע, ברוב דעות (מפי השופטים מ' סלוצקי ו-י' מרגלית, כנגד דעתו החולקת של השופט ד' ביין), כי על אף העובדה שהמשיב גבה משך למעלה מ-6 חודשים קיצבת נכות כללית, לאחר שהוכר כנכה בשיעור 100% לצמיתות, על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי), אין הוא מנוע מלהמשיך בניהול תביעתו וערעורו נגד קצין התגמולים על פי חוק הנכים; וזאת חרף חובת הבחירה בין שני הסעדים המוטלת על הנכה על פי סעיף 36א לחוק הנכים וסעיף 145 לחוק הביטוח הלאומי, אשר על פרטיהם נעמוד בהמשך. 2. להלן העובדות הצריכות לעניין: המשיב - איבגנה כמאל מוחמד - הגיש ביום 1.4.84 תביעה להכרתו כנכה לפי חוק הנכים, בטענה שמחלת הנפש ממנה הוא סובל היא תוצאת שירותו בצה"ל. תביעתו של המשיב נדחתה ב-30.6.86 על-ידי קצין התגמולים, מהטעם שאין קשר בין מצבו הנפשי לשירותו הצבאי. ביום 30.7.86 הגיש המשיב ערעור על החלטתו של קצין התגמולים, ובעוד הערעור תלוי ועומד, פנה אף אל המוסד לביטוח לאומי וביקש שתשולם לו קיצבת נכות כללית. ביום 1.9.87 נענתה תביעתו האחרונה בחיוב, נקבעה לו נכות יציבה של 100%, ושולמה לו אף רטרואקטיבית קיצבת נכות כללית לתקופה שתחילתה מ 1.10.84 ואילך. עובדת קבלת הקיצבה מהמוסד לביטוח לאומי הובאה לידיעת ועדת הערעור על פי חוק הנכים, אשר, בהסתמכה על סעיף 36א(1) לחוק הנכים ועל סעיפים 145(ג) ו-(ה) לחוק הביטוח הלאומי, החליטה לדחות את הערעור על הסף, בנימוק שהמשיב בחר לקבל את תגמוליו מהביטוח הלאומי, ומשום כך הוא מנוע לתבוע תגמולים על פי חוק הנכים. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, ושם, כאמור, נחלקו הדעות. שופט המיעוט סבר, שצדקה ועדת הערעור ו"שגבית תגמולים לפי חוק אחד היא בחירה שאין למעלה ממנה... (אשר)... יש בה משום שינוי בלתי הפיך במצב וזאת נוכח ההסדר השלילי שבס' 36א (לחוק הנכים, ג' ב'), שאינו מאפשר חרטה והחזרת תשלומים". שופטי הרוב פסקו, כי כל עוד לא נקבעה זכאותו של המשיב, על פי שני החוקים הנ"ל, לא קמה לו כלל זכות הבחירה לפי סעיף 145 לחוק הביטוח הלאומי. לכן אין בגביית התשלומים מהמוסד לביטוח לאומי משום מיצוי זכות הבחירה המסורה לנכה. השופטים החזירו את התיק לשמיעה לגופו של עניין לוועדת הערעור על פי חוק הנכים. מכאן הערעור המוגש לפנינו. 3. השאלה שבמחלוקת בערעור זה הינה שאלת פרשנותם של סעיף 36א(1) לחוק הנכים וסעיפים 145 (ג) ו-(ה) לחוק הביטוח הלאומי. וזו לשונם של הסעיפים האמורים, בחלקים הרלוואנטיים לסוגיה הנדונה: חוק הנכים, סעיף 36א(1): "נכה שבידו הברירה לפי סעיף 64(ה) לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (היום סעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי - ג' ב') יחולו עליו הוראות אלו: (1) בחר בזכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי... לא יחולו עליו הוראות חוק זה חוץ מן ההוראות בדבר זכותו לקבל את סמל הנכים". חוק הביטוח הלאומי, סעיף 145(ג): "הזכאי עקב מאורע אחד לגמלה לפי פרק ו(2) (הדן ב'ביטוח נכות - ג' ב') ולתגמול או לקצבה לפי אחד החוקים המפורטים להלן, הברירה בידו לבחור באחד מהם: (1) חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב]; (2).... .... (8)...". חוק הביטוח הלאומי, סעיף 145(ה): "הבחירה לפי סעיף קטן (ג) תיעשה עד תום ששה חדשים מהיום שבו נקבעה לראשונה דרגת נכותו היציבה של הנכה לפי פרק ו(2)". הדין אשר נקבע בסעיפים אלה הינו, כי נכה, הזכאי לקבל דמי נכות על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי חוק הנכים, רשאי, ולמעשה אף חייב, לבחור באחת משתי האפשרויות הפתוחות בפניו עד עבור שישה חודשים מיום קביעת דרגת נכותו היציבה לפי חוק הביטוח הלאומי. השאלה המתעוררת, ושאנו חייבים להכריע בה, הינה, האם, כדעת הרוב בבית המשפט נוטה אני לקבל לעניין סוגיה זו את עמדת המשיב ואת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, בסייגים מסוימים, כפי שאפרט להלן. 4. כאשר מעיינים אנו בסעיפים הרלוואנטיים בחוק הנכים ובחוק הביטוח הלאומי, הרי נוכל ללמוד מהם על המגמות הבאות: א) המחוקק ער לכך, שנכה יכול לתבוע פיצוי או תגמול על פי חוקים שונים, אך רוצה לוודא שבפועל יגבה תשלום על פי חוק אחד בלבד. עיקרון זה מוצא ביטוי ברור בסעיפים משני החוקים הנ"ל שצוטטו לעיל ובסעיף 36(א)(1) לחוק הנכים. ב) על הנכה לנקוט אמצעים מתקבלים על הדעת, ותוך זמן סביר, כדי להבהיר לרשויות באיזה סעד הוא בוחר; ואם אכן החליט להעדיף פיצוי או תגמול על פי אחד החוקים, הרי בחירה זו ככלל תחייב אותו, אלא אם נקבע בחוק אחרת. אל לו לנכה ליצור בעניין זה מצב של ערפול ואי ודאות, אשר יכבידו על עבודת הרשויות המוסמכות. ג) עם זאת, אין לשכוח שהמדובר בחוקים סוציאליים, אשר מטרתם להיטיב עם הנכה ולא להכביד עליו. מתן האפשרות לנכה לבחור את האלטרנטיבה הטובה ביותר עבורו הוא, ביסודו, אחד הגורמים המיועדים להיטיב עמו. עיקרון זה חייב גם להדריכנו, כאשר באים אנו לפרש את סעיפי החוק הנוגעים בדבר פירוש סביר ונאות. 5. מתי נוכל, אם כן, לקבוע, שיש בידי הנכה "הברירה" בין שני החוקים (במובן סעיף 36א(1) לחוק הנכים) או שהוא "זכאי" עקב מאורע אחד לגימלה או לתגמול על פי שני החוקים (כלשון סעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי)? תוך מאמץ להעניק פרשנות מאוזנת לחיקוקים הנדונים לא הייתי מרחיק לכת כמו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, אשר לדעתם זכות הבחירה לפי סעיף 145 הנ"ל לא קמה, כל עוד לא נקבעה במפורש זכאותו של המשיב על פי שני החוקים. הלכה כזו יכלה להביא לתוצאה הבלתי רצויה, לפיה יאופשר לנכה להשהות את תביעתו על פי חוק הנכים לזמן רב, לגבות במשך שנים את תגמוליו על פי חוק הביטוח הלאומי ולשמור בדרך זו על "זכות הבחירה" במשך תקופה ארוכה. תוצאה כזו אינה תואמת את מגמת החוק. אך גם הקביעה על פי דעת המיעוט, אשר לפיה יש בגביית סכום כלשהו מאת המוסד לביטוח הלאומי כדי להוות, אוטומטית, משום "בחירה" מחייבת, אשר בעטייה נסתם הגולל על תביעה אפשרית מצד הנכה על פי חוק הנכים, אינה מקובלת עלי. לדעתי, ייבחן כל מקרה כזה על פי מכלול נסיבותיו, וייקבע על פיהן אם אכן יש להסיק מהן שהנכה בחר בסעד זה או אחר. מקובלת עלי המסקנה, שברוב המקרים תשמש גביית כספים מאת המוסד לביטוח הלאומי במשך תקופה ניכרת משום אינדיקאציה מספקת לכך, שהנכה העדיף סעד זה וויתר על סעד אלטרנאטיבי על פי חוק הנכים. אך אין לומר, כי תהיה זאת מסקנה סבירה או מתחייבת בכל המקרים ובכל הנסיבות, והמקרה שלפנינו יוכיח! לדעתי, אין לומר שהמשיב בענייננו היה זכאי לתגמול לפי חוק הנכים, ושמחובתו היה אפוא לבחור בין שני הסעדים שהיה זכאי להם, כאשר המידע שהיה בידיו אותה עת התבטא בהחלטתו של קצין התגמולים, לפיה אין הוא זכאי לתגמול על פי חוק הנכים. לדידו זהו המצב, כל עוד ערעורו על החלטה זו לא התברר והוא לא זכה בו. כל זאת, בכפוף לכך שהנכה נהג באופן עקבי, בדרך שהצביעה על רצונו שלא לנטוש את תביעתו על פי חוק הנכים, שפעל באופן סביר, לרבות תוך זמן סביר, למימוש תביעתו זו, ושלא הראה בשלב כלשהו שהוא בוחר בנתיב אחד בלבד. כך, לדוגמה, לא יעלה על הדעת, כי נכה, אשר פנה אל המוסד לביטוח לאומי, ואליו בלבד, וגבה ממנו תגמוליו במשך שנים, יישמע לאחר מכן בטענה, כי חפץ הוא לפסוע במסלול האחר של חוק הנכים וכי זכות הבחירה תיכנס לתוקף רק כשתוכר, אם תוכר, זכאותו על פי חוק הנכים. על נכה, הרוצה לנצל את זכות בחירתו, להוכיח בהתנהגותו מלכתחילה את כוונתו לעשות כן. 6. ומהכלל אל הפרט: המשיב בענייננו הקדים ופנה לקצין התגמולים במטרה לקבל תגמוליו על פי חוק הנכים. משנדחתה תביעתו, לא ויתר והגיש ערעור על פי החוק. במקביל, וכפי הנראה בשל אילוץ כלכלי ורצונו שלא להחמיץ את כל הזדמנויותיו, החליט לפנות גם אל המוסד לביטוח לאומי, שם הוכרה תביעתו, והוא החל מקבל תגמולים. למרות זאת לא נטש את ההליך על פי חוק הנכים, מתוך תקווה שעדיין יוכר כזכאי על פיו. אין לומר, שמהתנהגות זו נלמדת בחירתו בסעד על פי חוק הביטוח הלאומי; ההפך הוא הנכון. העדפתו לחוק הנכים עולה ברורות מהשתלשלות הדברים. הוא בחר בתביעה על פי חוק הנכים בתור נתיב ראשון, ולא זנח נתיב זה אף כאשר קיבל תשובה שלילית אלא, הגיש ערעור מיידי על החלטת קצין התגמולים. אמנם מוטב היה לו הודיע למוסד לביטוח לאומי במפורש, כי במקביל מתנהלת תביעה גם על פי חוק הנכים, וכי קבלת התגמולים על פי חוק הביטוח הלאומי היא זמנית מבחינתו, ושרק אם לא יוכר כזכאי על פי חוק הנכים, ייאלץ להסתפק בתגמולי הביטוח הלאומי. ייתכן שרצוי אף לקבוע פרוצדורה כזו בחוק או בתקנות. אך אין לומר, כי משלא כך הודיע, ומשחובת מסירתה של הודעה כזו עדיין לא נקבעה בחיקוק, תישלל זכות בחירתו, אף אם משתכנעים אנו, כי "בחירה" בין שני הסעדים למעשה לא הייתה עדיין פתוחה בפניו. 7. בהקשר זה עלי עוד להתייחס לטענה, לפיה לא נקט המשיב אמצעים לזירוז שמיעת ערעורו בפני ועדת הערעור על פי חוק הנכים, כי אם, להפך, ביקש כמה פעמים את דחיית מועד השמיעה. מסתבר, כי אביו של המשיב אכן הגיש מטעמו של המשיב בקשות לדחות את מועד שמיעת הערעור, וזאת מהטעם שברצונו של המשיב להיות מיוצג על-ידי עורך דין, ושהוא משתדל למצוא משאבים הדרושים למינוי בא כוחו. על כך עלי להעיר הערות אלה: א) אין ספק, כי ערעור על החלטת קצין התגמולים בדבר היעדר קשר סיבתי בין מחלת הנכה ובין תנאי שירותו הצבאי איננו בין הערעורים הקלים, ורק סביר הוא, שהמשיב חשש לנהל ערעור כזה ללא עזרת עורך דין. ב) עצם מסירת ההודעה, כי משתדל הוא למצוא עורך דין אשר ייצג אותו לפני ועדת הערעור, מצביעה על כך, שהמשיב לא זנח את תביעתו על פי חוק הנכים ולא בחר עדיין במסלול החלופי. 8. ראוי להוסיף, כי אף שופט המיעוט הביע בפסק דינו את דעתו, כי תוצאה אשר תספק את רצונו של המשיב הייתה הרצויה במקרה זה. עדיף היה, לדעתו, לקבוע, שהתנהגות המשיב, אשר התבטאה בפנייה למוסד לביטוח לאומי, לא נבעה מתוך בחירה בפיצוי לפי חוק זה דווקא, אלא הייתה פרי מצוקתו הכלכלית, שאילצה אותו להיזקק לפתרון ביניים, עד להכרעה בערעורו לפי חוק הנכים. לדעתו, הצדק היה מחייב שלא לראות בגביית התשלומים משום בחירה. אלא שהשופט ביין ראה את עצמו מנוע מלפסוק בהתאם לתחושתו זו מטעמים משפטיים. שותף אני לדעה, שהכרעה לטובת המשיב תואמת את דרישות הצדק במקרה שלפנינו. אולם בשל עמדתי המשפטית, שפורטה לעיל, אינני רואה גם מניעה לכך שנחליט בכיוון זה הלכה למעשה ושנאפשר למשיב להמשיך בערעורו בפני ועדת הערעור, כפי שנפסק בדעת הרוב של בית המשפט המחוזי. 9. שאלה נוספת אליה יש להיזקק בענייננו היא שאלת ההשבה של כספי המוסד לביטוח לאומי, אם תוכר זכאות המשיב על פי חוק הנכים, והוא יעדיף סעד זה. מוסכם על הכול, כי ההסדר החוקי הרלוואנטי אינו מאפשר גבייה כפולה. טוען המערער, כי בהיעדר הוראת השבה ספציפית אין כל אפשרות להחזיר את הכספים שניתנו למשיב על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ומכאן שמן הדין לחסום דרכו החלופית של הנכה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, העיקרון של שלילת הגבייה הכפולה נקבע במקרה זה במפורש בחוק, כפי שהוזכר לעיל; ושנית יצוין, כי דיני "עשיית עושר שלא במשפט" כלליים הם, ומשתלבים בכל דין ספציפי. לכן אין ללמוד הסדר שלילי מהיעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בחוקים בהם עסקינן, אפילו קיימות בחוקים שונים הוראות ספציפיות להסדרת ההשבה. המערער מצביע על הסדרי השבה, הנקבעים בסעיפים אחרים בחוק הנכים, הסמוכים להוראות הרלוואנטיות לערעור דנן, ומהם ניתן, לטענתו, ללמוד על הסדר שלילי לענייננו. המדובר בסעיף 36ב לחוק הנכים, המאפשר לנכה להתחרט על בחירתו בחוק הנכים ולהמירה בחוק שירות המדינה (גימלאות), תשט"ו-1955. בנוסף מציין הוא את סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים, המאפשר לנכה, בנסיבות מסוימות, להחזיר למדינה סכומים שנתקבלו על-ידיו במסגרת חוק הנכים, כאשר בדעתו להגיש תביעה על פי חוק אחר. גם בטענה זו אין כדי לשנות את מסקנתי הנ"ל, וזאת בשל מספר נימוקים: א) ההוראות הנ"ל מתייחסות למצבים מסוימים, הנוגעים ליחסים בין המדינה ובין הנכה ובין גורמים אחרים, שמהם זכאית המדינה לתבוע בחזרה תשלומים ששולמו על ידיה, ומצבים אלה חייבו הוראות מפורשות כדי להסדיר את זכויות הצדדים לעניין השבת סכומים, כאשר הנכה חוזר בו בבחירתו הקודמת. ב) הסעיפים הנ"ל כלולים בחוק הנכים ונוגעים להשבה למדינה של סכומים שנתקבלו על פי אותו חוק, ואילו במקרה שלפנינו המדובר בסכומים שנתקבלו מידי המוסד לביטוח לאומי, על פי חוק הביטוח הלאומי, וההשבה מגיעה לאותו מוסד, אם וכאשר מחליט הנכה להעדיף את תביעתו על פי חוק הנכים. ג) בצדק מעירים המשיבים, כי ניתן ללמוד בבירור מסעיף 145 הנ"ל לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר בחירה בין הסעדים תוך 6 חודשים מיום קביעת נכותו היציבה של הנכה, כי אם נתקבלו תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי במהלך אותם חודשים ולבסוף נבחר נתיב חלופי, אזי יהיה מקום להשיב למוסד את שנתקבל. ד) זאת ועוד, בהמשך לסעיף 36א(1) לחוק הנכים, שצוטט לעיל, בא סעיף 36א(2), אשר זו לשונו: "בחר בזכויות לפי חוק זה - רשאי אוצר המדינה לתבוע מהמוסד לביטוח לאומי פיצוי על כל הוצאה שהוציא או שעתיד להוציא מכוח חוק זה, עד לשיעור הגימלאות שהיה חייב בהם המוסד לביטוח לאומי אילו בחר בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי.. .". מכאן, שאם תוכר זכאותו של המשיב על פי חוק הנכים, והוא יבחר בסעד זה, הרי ממילא תוכל אז המדינה להתחשבן עם המוסד לביטוח לאומי, על פי האמור בסעיף המשנה הנ"ל, וניתן לקחת בחשבון את הסכומים שכבר שולמו לנכה, בדרך של קיזוז או שיפוי. לסיכומה של נקודה זו: אין כל מניעה להשבת כספי הביטוח הלאומי שקיבל המשיב, אם וכאשר יוכר כזכאי לתגמולים על פי חוק הנכים ויבחר לממש זכאותו זו. 10. נותר לנו להתייחס לפסיקה הקיימת בנושא הנדון ולבחון, אם היא תואמת את דעתנו. הופנינו על-ידי בית המשפט קמא ועל-ידי באי הכוח המלומדים של הצדדים לשני פסקי דין שהם רלוואנטים לענייננו: (א) ע"א (ת"א) 85/85 בוארון נ' קצין התגמולים (להלן - עניין בוארון) [6]). במקרה הנדון בפסק-דין זה פנה המערער לקצין התגמולים לשם הכרה בו על פי חוק הנכים. תביעתו נדחתה. אז פנה למוסד לביטוח לאומי והחל מקבל תגמוליו. יותר מעשר שנים אחר כך חזר ופנה לקצין התגמולים בבקשה לבירור חוזר של התביעה. קצין התגמולים דחה את תביעתו על הסף, מהטעם שיש לראות במערער כמי שבחר בזכויותיו לפי חוק נכות כללי, ואין אפשרות לשנות את הבחירה. דחייה זו אושרה על-ידי ועדת הערעור, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בית המשפט המחוזי פסק, כי אכן בחר המערער במימוש זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי, בכך שקיבל והמשיך לקבל עד ליום פסק הדין את תגמוליו על פי חוק זה. עניין בוארון [6] שונה מענייננו תכלית השינוי, והשוני מתמקד בעיקר בשתי הנקודות הבאות: (1) שם לא הגיש הנכה כל ערעור על החלטת קצין התגמולים, שדחה את תביעתו לפי חוק הנכים. בנסיבות אלו מוצדקת הייתה מסקנת בית המשפט, כי הנכה ויתר על תביעתו לפי חוק הנכים ובחר לתבוע תגמוליו לפי חוק הביטוח הלאומי. לא כך בענייננו, בו הגיש המערער מיד ערעור על החלטת קצין התגמולים, ובכך עמד על זכותו להכרה על פי חוק הנכים. יודגש שוב, שערעור זה היה תלוי ועומד, כאשר פנה, במקביל, גם למוסד לביטוח לאומי, והמשיב הראה בפניותיו ובהתנהגותו שלא זנח ערעור זה. (2) שם הוגשה תביעה מחודשת לאחר יותר מ- 10 שנים, אשר במהלכן נגבו תגמולים מהביטוח הלאומי. זהו מקרה מובהק בו הבחירה עשויה להיות נלמדת מהתנהגות הנכה. כמו כן מדגימים מקרים אלה את קביעתנו, כי זכות הבחירה ראוי שתופעל בסבירות. פנייה מחודשת לקצין התגמולים לאחר 10 שנות גבייה מהמוסד לביטוח לאומי אינה סבירה, ולכן בדין נפסק בעניין בוארון [6], שהנכה בחר בסעדו מאת המוסד לביטוח לאומי. במקרה דנן, להבדיל, ההליכים התנהלו לכל היותר במקביל, ולכן לא הייתה כאן חריגה מהסבירות. ב) פסק הדין השני ניתן בבית-משפט זה, בהרכב של חמישה שופטים, בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים [1]. המערער מסתמך כאן במיוחד על קטע מפסק דינו של השופט שמגר (כתוארו אז), בו נקבע (שם, בעמ' 767), כי כאשר עומדת לנכה אופציה לתביעות כנגד גורמים שונים, אזי קיימת "מניעת התביעה הכפולה אחרי הגבייה הראשונה...". לדעתי, גם בפסק הדין הנ"ל אין כדי לשמש אסמכתא לעמדת המערער בערעור שלפנינו, וזאת בשל הנימוקים הבאים: (1) הסוגיה המרכזית שעמדה לדיון בע"א 507/79 הנ"ל התמקדה בשאלה, אם הפטור מאחריות בנזיקין הניתן למדינה בסעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1992, משתרע גם על עובדי המדינה ושלוחיה. לעניין ההכרעה בנקודה זו ובערעור בשלמותו היוותה דעתו של השופט שמגר דעת מיעוט. (2) הודגש על-ידי כל שופטי ההרכב, כי יש לוודא שלא תאופשר לנכה גבייה כפולה ממוסדות שונים ביחס לאותה פציעה. בהקשר זה נכתב גם המשפט האמור בחוות דעתו של השופט שמגר, המהווה הערת אגב מובהקת. השאלה העומדת להכרעה בערעור דנן לא התעוררה ולא הוכרעה בערעור הנ"ל. (3) במקרה ההוא קרתה התאונה ביום 1.7.74, ותביעתה של הנפגעת על פי חוק הנכים הוכרה ביום 6.6.75, והיא החלה לקבל תגמולים בהתאם. רק שנתיים לאחר מכן, ביום 15.7.77, החליטה הנכה להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה ונגד החייל שנהג ברכב הצבאי הפוגע. כאשר בנסיבות כאלה מתבקשת המסקנה, שהנפגעת אכן בחרה בסעד על פי חוק מסוים, הרי אין מניעה לכך שיראו בחירה זו כתופסת החל מגביית התשלום הראשון. אך אין להסיק מכך, שכאשר לא ניתן ללמוד מהנסיבות שהנכה בחר באופציה מסוימת, אלא להפך, נראה שלא זנח תביעה חלופית בה פתח לראשונה, יש בהכרח לראות בקבלת תשלום זמני ממקור אחר משום בחירה מחייבת, וזאת במיוחד כשניתן לפרש התנהגות זו במצוקה כלכלית וברצון שלא להחמיץ את כל אפשרויות הפיצוי הפתוחות בפניו. (4) היעדר המשמעות העקרונית הגורפת של הקטע האמור בולט גם עקב העובדה, שלכל הדעות מאפשר החוק לנכה, שהחל לקבל תגמולים על פי חוק הנכים, להגיש לאחר מכן תביעה בנזיקין נגד המעוול, תוך השבת הכספים שנתקבלו בינתיים לקצין התגמולים (על פי סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים, שהוזכר כבר בפיסקה 9 לעיל). (5) עוד יצוין, כי גם בפסיקה הקודמת של בית-משפט זה, שהוזכרה על-ידי בית המשפט בע"א 507/79 [1] הנ"ל, בולטת הנימה, שמה שיש למונעו בכל מחיר הוא הגבייה הכפולה של פיצויים או תגמולים בשל אותו אירוע. ראה, לדוגמה, פסק דינו של השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"א 235/58 וייסמן ואח' נ' סלומון [2], בעמ' 1665-1666, בו נאמר בין היתר: "הכל מודים כי מההוראה הזאת מבצבצת ועולה מטרת המחוקק למנוע 'כפל גביה'. טענת בא כוח המשיבה מעוררת את השאלה, מהי הדרך שהיתווה המחוקק. . . על מנת להבטיח שלא תסוכל המטרה הזאת. אכן, אין בדעתי לתת תשובה ממצה לשאלה זו הואיל ולצורך עניננו די לקבוע - מפני שכך מחייב פשוטן של מלות ההוראה - שאם הגיש הניזק בקשה לפי... חוק הנכים וניתנה החלטה המזכה אותו ב'הענקה' לפי חוק זה והוא גבה את כל סכום ההענקה הזאת, כי אז יהיה בכך משום כפל גביה אם לאחר מכן יגבה פיצויים כלשהם לפי פקודת הנזיקים האזרחיים; ומכאן, שנבצר ממנו לעשות כן". (6) הנכון הוא, שניכרת בפסיקה גם מגמה שנייה, והיא למנוע מהרשויות טרחה רבה ומיותרת על-ידי הצורך לחזור ולדון בתביעת הנכה בנתיב אחר, כאשר בחר כבר בהליך שונה ופותח בדרך האחרת כעבור זמן ניכר ותוך שימוש בלתי סביר במימוש זכויותיו. אך אין מקום להחמיר עם הנכה בנסיבות כגון אלה המצויות לפנינו בתיק דנן, כאשר ניתן גם ללא קושי למנוע כפל גבייה על-ידי השבה למוסד לביטוח לאומי של הסכומים ששולמו על-ידיו (בדרך זו או אחרת - ראה פיסקה 9 לעיל), אם יזכה המשיב בערעורו לפני ועדת הערעור. 11. סיכומו של דבר: נראה לי, כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי, בהחלטת הרוב, בפוסקו לטובת המשיב. יצוין עוד, כי מכל מקום מן הדין היה להחזיר את התיק לוועדת הערעור לצורך הדיון בו לגופו, וזאת מהטעם המצטבר והחלופי הנוסף, כי עולה מסעיף 36א(1) לחוק הנכים, שצוטט לעיל, שאפילו אם בחר הנכה בזכויות לפי חוק הביטוח הלאומי, עדיין תחולנה עליו ההוראות בדבר זכותו לקבל את סמל הנכים. לכן אין מנוס מלקבוע, אם המשיב הינו אכן "נכה" במובן ההגדרות שבסעיף 1 לחוק הנכים. 12. אשר על כן הייתי מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהחזיר את התיק לוועדת הערעור על פי חוק הנכים לשמיעת הערעור לגופו. כמו כן הייתי מטיל על המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח, נכון להיום. השופט א' מצא:1. לצערי, אין בידי להסכים לפסק דינו של חברי הנכבד, השופט בך, למעט לעניין החזרת התיק לוועדת העררים לשם בירור זכאותו של המשיב לקבלת סמל הנכים. 2. פרשנותם של סעיף 36א(1) לחוק הנכים ושל סעיפים 145(ג) ו-(ה) לחוק הביטוח הלאומי מעוררת שתי שאלות: האחת, אימתי קמה לנכה זכות הבחירה (ועמה גם החובה לבחור) בין זכויותיו לפי חוק הנכים לבין זכויותיו לפי חוק הביטוח הלאומי? והשנייה, אימתי ייחשב הנכה כמי שמימש את זכות הבחירה? שופטי בית המשפט המחוזי, שנחלקו בדעותיהם ביחס להכרעה בערעור על החלטת ועדת העררים, לא נזקקו לדיון ממצה בשתי השאלות כאחת. שופטי הרוב ביססו את פסיקתם על ההכרעה בשאלה הראשונה בלבד. תשובתם לשאלה זו הייתה, שכל עוד לא נקבעה זכאות המשיב גם לפי חוק הנכים, כלל לא קמה לו זכות הבחירה בין חוק זה לבין חוק הביטוח הלאומי. כיוון שלא קמה לו זכות בחירה, לא חלה עליו גם חובת בחירה, ומכאן שבעצם גביית כספים מהמוסד לביטוח לאומי אין משום מיצוי זכות הבחירה כל עיקר. שופט המיעוט סבר, לעומתם, שגביית תגמולים לפי אחד החוקים מבטאת "בחירה שאין למעלה ממנה". בכך השיב תשובה ניצחת לשאלה השנייה, בלא שנדרש לקביעת מסמרות בשאלה הראשונה. 3. חברי, השופט בך, אינו מקבל אף אחת משתי הגישות הללו כמות שהיא. מחד, מסתייג חברי מהכרעת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי ביחס לשאלה הראשונה, לפיה זכות הבחירה כלל לא קמה כל עוד לא נקבעה והוכרה במפורש זכאותו של הנכה על פי שני החוקים, ואף מציין הוא את הקשיים הכרוכים בקבלתה של גישה זו. מאידך, דוחה חברי את השקפת שופט המיעוט ביחס לשאלה השנייה, כי "יש בגביית סכום כלשהו מאת המוסד לביטוח לאומי כדי להוות, אוטומטית, משום בחירה מחייבת, אשר בעטייה נסתם הגולל על תביעה אפשרית מצד הנכה על פי חוק הנכים". לגישת חברי, "ייבחן כל מקרה כזה על פי מכלול נסיבותיו, וייקבע על פיהן אם אכן יש להסיק מהן שהנכה בחר בסעד זה או אחר". הגם "שברוב המקרים תשמש גביית כספים מאת המוסד לביטוח לאומי במשך תקופה ניכרת משום אינדיקאציה מספקת לכך, שהנכה העדיף סעד זה וויתר על סעד אלטרנאטיבי על פי חוק הנכים", לא זאת המסקנה המתחייבת בכל המקרים. ונסיבותיה של פרשתנו מעידות, לדעתו, כי שעתו של המשיב לבחור בזכויות לפי אחד משני החוקים טרם הגיעה, באשר "אין לומר שהמשיב בענייננו היה זכאי לתגמול לפי חוק הנכים, ושמחובתו היה אפוא לבחור בין שני הסעדים שהיה זכאי להם, כאשר המידע שהיה בידיו אותה עת התבטא בהחלטתו של קצין התגמולים, לפיה אין הוא זכאי לתגמול על פי חוק הנכים". 4. לגישה זו, בכל הכבוד, אין בידי להצטרף. תשובה נאותה לשתי השאלות גם יחד ניתנה, לדעתי, בפרשת בוארון [6], שהיה לי חלק בפסיקתה. ביחס לשאלה הראשונה נפסק בפרשת בוארון [6], כי המונח "נכה" שבסעיף 36א לחוק הנכים, והמונח "הזכאי" שבסעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הם "כינויים לאדם שבו מדובר ולא למי שכבר זכה בתביעתו או למי שהוכר נכה והוא כבר זכאי לקבל בפועל תגמולים" (מפי השופט ח' פורת, בעמ' 391 מול אות השוליים ג). פרשנות זו ביסס השופט פורת על הקשר הדברים שבהוראת סעיף 36(א) לחוק הנכים, הנוקט לשון "נכה" ו"זכאי" ביחס למי שרשאי לנקוט בעתיד צעדים משפטיים למימוש זכותו; משמע, שאין המדובר במי שזכאותו כבר הוכרה (ראה שם, בעמ' 391 בין אותיות השוליים דז). בהצטרפי לעמדה זו הוספתי, כי אותה מסקנה מתחייבת גם מן האמירה "נכה שבידו הברירה", שבסעיף 36א גופו. נימוקיי לכך היו כלהלן (שם, בעמ' 396): "נכה , כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הנ"ל (קרי: חוק הנכים - א' מ'), הוא 'חייל משוחרר או חייל בשירות קבע, שלקה בנכות', ו'נכות' - כהגדרתה באותו הסעיף - אינה אלא אותם אבדן, או פחיתה, של הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע, כתוצאה ממחלה, החמרת מחלה, או חבלה, 'שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו'. עינינו הרואות, שהגדרתה של 'נכות' כוללת בחובה את כל תנאי הזכאות, שבהתקיימם מותנית זכות החייל הנפגע לקבלת תגמולים לפי חוק זה ומעצם הגדרתו, 'נכה', כמשמעו בחוק הנכים, הינו מי שכל תנאי הזכאות, הנמנים בין רכיביה של הגדרת 'נכות', נתמלאו לגביו. נמצא, כי 'נכה שבידו הברירה', בו מדובר בסעיף 36א' הנ"ל, הוא נכה, שבצד זכאותו לפי חוק הנכים, הריהו זכאי (עקב אותו המאורע) גם לגימלה לפי חוק הביטוח (קרי: חוק הביטוח הלאומי - א' מ'), ובידו הברירה לממש אחת משתי זכויותיו אלו. מניה וביה נסתרת סברתו של בא כוח המערער, שברירתו של נכה כזה מותנית בהשגת החלטה, מינהלית או שיפוטית, המכירה בזכאותו לפי חוק הנכים. שהלוא הברירה איננה נתונה אלא ל'נכה' - ומעצם הגדרתו, 'נכה' איננו אלא מי שתנאי זכאותו, לפי חוק הנכים, נתמלאו". הנה כי כן, זכות הבחירה נתונה, מדעיקרא, בידי מי שתנאי הזכאות מתקיימים לגביו, ולעניין זה אין בין זכאותו ולבין ההכרה (המינהלית או השיפוטית) בזכאותו ולא כלום. 5. לעניין השאלה השנייה נפסק בפרשת בוארון [6], כי - "הבחירה אף היא לא נעשית דווקא לאחר מיצוי ההליכים לפי שני החוקים, אלא כאשר מתקיים תנאי אובייקטיבי: ההתנהגות הננקטת בפועל בחלוף 6 חודשים מיום קביעת דרגת נכות יציבה לפי פרק ו' 2.... בחוק הביטוח ו- 36א' בחוק הנכים, או קבלת תשלום פיצויים לפי החוק האחר או תשלומים לפי חוק הנכים..." (מפי השופט פורת, בעמ' 392). על-פי גישה זו, בחירת הנכה אכן נלמדת מהתנהגותו, אך גביית כספים על פי אחד החוקים מהווה ראיה ניצחת למימוש בחירתו. לעניין זה הוזכר, בפרשת בוארון [6], שלגבי סעיף 36 לחוק הנכים (הקובע את דין הברירה הנתונה לנכה בין זכאות לפי חוק הנכים לבין זכאות לפי דיני הנזיקין) נפסק לא פעם, שגביית כספים (פיצויים או תגמולים, לפי העניין) הינה ראיה ניצחת לביצוע הבחירה. על רקע זה נקבע, כי- "על פי אותו הגיון ובאנלוגיה ראוי לפרש אף את ביצוע, או התקיימות הבחירה לפי סעיף 145(ג)+(ה) וביתר תוקף שאם לא כן יתרוקן סעיף 145(ה) מתוכנו: תקופת הבחירה והברירה נקבעה בחוק: 6 חודשים מיום קביעת דרגת נכות יציבה לפי פרק ו-2 והמתבצע עד תום תקופה זו מעיד על הבחירה. לאחר תום ששת החודשים מסתיימת זכות הבחירה. .................................. ... משנפלה הבחירה אין בכח הנכה לשנותה עפ"י רצונו בלבד. לגבי סעיף 36א' גם אפשרות זו אינה קיימת: אין שום דרך חזרה, אין שום הסדר המאפשר החזרת תשלומים או המנעות מגביית תשלומים עתידיים. יתר על כן: לפי סעיף 36א(2) משנפלה הבחירה נוצרת זכות לאוצר המדינה לתבוע פיצוי מן המוסד לביטוח לאומי, והכיצד יתבע האוצר פיצוי אם הנכה כבר גבה כספים מן המוסד והמוסד כבר שילם כספים לנכה?! לא יעלה על הדעת שהמוסד ישלם פעמיים" (מפי השופט פורת, בעמ' 392). 6. גישת שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, ביחס לפרשתנו, מעוררת שני קשיים עיקריים, הכרוכים זה בזה: האחד נעוץ בשאלת ההשבה; והשני - בשאלת השיפוי. נכה, כמשמעו בחוק הנכים, עשוי להיות זכאי לסעד גם ממקור דין אחר: דיני הנזיקין, חוק הביטוח הלאומי או חוק שירות המדינה (גימלאות). בסעיפים 36, 36א ו-36ב לחוק הנכים מסדיר המחוקק את יחסי הגומלין, בין חוק הנכים לבין מערכות דין אחרות אלו, המקימים עילות לשיפוי, או להשתתפות, בין הגורמים השונים לבין עצמם (ראה והשווה גם סעיפים 21, 21א ו 21ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950). קיום הסדרי השיפוי מותנה במניעת גביית תשלומי כפל על-ידי הנכה. לפיכך הנחה המחוקק את הנכים בדבר חובתם לבחור בין זכאות לפי חוק הנכים לבין זכאות לפי מקור דין אחר. ביסוד הברירה הנתונה לנכה ניצבת התפיסה, שבעצם תביעתו להכרה בזכאותו לפי חוק הנכים אין כדי למנוע מן הנכה לתבוע, במקביל, גם על פי עילה שיסודה בדין אחר; אך אין הוא רשאי לממש את זכאותו אלא על פי מקור דין אחד, ומעת שגבה כספים (פיצוי או תגמול) או קיבל טובת הנאה אחרת מאחד המקורות, נפסקת זכותו להמשיך בהליך להוכחת זכאותו כנגד הגורם האחר. גישת הפסיקה בנושא זה היא ברורה ועקבית (ראה: ע"א 502/59 אמזלג נ' מדינת ישראל ואח' [3], דברי מ"מ הנשיא השופט אגרנט בעמ' 879; ע"א 507/79 [1], דברי השופט שמגר בעמ' 767 ודברי השופט ברק בעמ' 799; ע"א 399/81 טימסוד נ' לויס קטרינג תעשיית ארוחות בע"מ ואח' [4], דברי מ"מ הנשיא השופט שמגר בעמ' 690; בג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה ואח' [5] , דברי השופט בייסקי בעמ' 348). פסיקה זו התייחסה, אמנם, למיצוי זכות הבחירה הנתונה לנכה לפי סעיף 36 לחוק הנכים. אך כוחה של פסיקה זו יפה - בחינת קל וחומר - ביחס למיצוי זכות הבחירה הנתונה לנכה לפי סעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי, ושסעיף 36א לחוק הנכים חל עליה. טעמו של דבר הוא זה: מבחירתו לפי סעיף 36 לחוק הנכים - ככל שהיא סופית - יש לנכה לעתים, ובהימלא התנאים שפורטו בסעיף 36(א)(5), דרך חזרה; והוא הדין ביחס לבחירתו של נכה בזכאות לפי חוק הנכים, על פי הברירה הנתונה לו בסעיף 27 לחוק שירות המדינה (גימלאות), שאף ממנה רשאי הוא לעתים לסגת (בגדר התנאים שפורטו בסעיף 36ב לחוק הנכים). לא כן ביחס לבחירתו של נכה, שיסודה בברירה הנתונה לו לפי סעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי; מבחירה כזאת אין חוק הנכים מותיר פתח כלשהו לנסיגה. 7. הנסיגה מן הבחירה, מקום שמתמלאים כל יתר התנאים לכך, מותנית גם בהשבה מלאה של כל התגמולים וטובות ההנאה שקיבל הנכה על פי חוק הנכים. הוראות מפורשות, לכל אחד מן המקרים שבהם מאפשר החוק נסיגה מן הבחירה, כלולות בסעיפים 36(א)(5) ו-36ב. ביחס לבחירה שסעיף 36א חל עליה (ושיסודה בסעיף 145(ג) לחוק הביטוח הלאומי) אין בחוק הנכים כל הוראה המאפשרת לחזור ולגבות מן הנכה את מה ששולם לו, בין אם על-ידי המדינה (מקום שהבחירה הראשונה הייתה בזכאות לפי חוק הנכים) ובין אם על-ידי המוסד לביטוח לאומי (מקום שהבחירה הראשונה היתה בזכאות לפי חוק הביטוח הלאומי). חברי, השופט בך, סבור, שעל היעדר הוראה הקובעת חובת השבה למוסד לביטוח לאומי ניתן להתגבר: ראשית, בעזרת דיני עשיית עושר ולא במשפט; שנית, על פי אותה מתכונת שבגדרה חייב נכה, שבחר בזכאות לפי חוק הנכים, להשיב למוסד לביטוח הלאומי את אשר קיבל ממנו בתוך ששת החודשים שעמדו לרשותו למימוש בחירתו, לפי סעיף 145(ה); ושלישית, בהתחשבנות ישירה בין המדינה לבין המוסד לביטוח לאומי, בגדר עילת השיפוי הנתונה למדינה כנגד המוסד, לפי סעיף 36א(2) לחוק הנכים. חוששני, שגם כאן אין בידי להסכים לגישת חברי הנכבד. בהיעדר כל הסדר חוקי המחייב את הנכה להשיב את שקיבל, על פי זכות שבדין, מן המוסד לביטוח לאומי, איני רואה כיצד ניתן לאוכפו לכך, אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ואם על יסוד הסכם בין המדינה לבין המוסד לביטוח לאומי. מאידך ברור, שאם יורשה הנכה לממש את זכאותו לפי חוק הנכים, אחרי שגבה כספים וקיבל טובות הנאה אחרות מן המוסד לביטוח לאומי, ובהיעדר הסדר שבחוק המורה אחרת, יהיה על המדינה לשלם לו תגמולים למפרע, החל ממועד תחילת נכותו. בכך יזכה לתשלומי כפל. המדינה תהא אמנם זכאית לשיפוי על כל אשר שילמה מן המוסד לביטוח לאומי, לפי סעיף 36א(2), אך המוסד ייאלץ לשאת בתשלומי כפל, פעם לנכה ופעם למדינה. גם ההנחה, שבמהלך ששת החודשים, העומדים לרשות הנכה (לפי סעיף 145(ה) לחוק הביטוח הלאומי) למימוש בחירתו, רשאי הוא לגבות כספים מן המוסד לביטוח לאומי, מבלי שהדבר ייחשב לו כמימוש זכות הבחירה, אינה נראית לי כמבוססת. תמים דעים אני עם חברי, השופט בך, כי ההסדר המצוי ביחס לזכות הבחירה העומדת לנכה בגדר סעיף 36א לחוק הנכים וסעיפים 145(ג) ו-(ה) לחוק הביטוח הלאומי אינו משביע רצון. וכשלעצמי הנני מתקשה למצוא צידוק להבחנה בין מקרים אלה לבין מקרים אחרים, שביחס אליהם נקבעו הסדרים המאפשרים לנכה, בהימלא תנאים מסוימים, לחזור בו מבחירתו הראשונה. אך שלא כחברי הנכבד, שמצא דרך להתגבר על ליקוייו של הדין המצוי, בוחר אני להסתפק בהפניית תשומת לבו של המחוקק לצורך לחזור ולעיין בהסדרים הקיימים ולעשות את הדרוש לתיקונם. 8. הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזיר על כנה את החלטת ועדת העררים. עם זאת הייתי מחזיר את התיק לוועדת העררים, לבדיקת זכאותו הלכאורית של המשיב לקבלת סמל הנכים, על מנת שאם יימצא, שהתנאים להכרה כנכה מתקיימים בו, יועבר הדיון בנושא לוועדה המופקדת על כך, בהתאם לסעיף 41 לחוק הנכים. השופט ד' לוין: דעתי כדעת חברי, השופט א מצא, כי יש לקבל הערעור בסייג המוצע על-ידיו. הוחלט, ברוב דעות, לקבל את הערעור, כאמור בפסק דינו של השופט א מצא. צבאמשרד הביטחוןביטוח לאומי