1. בעניינינו תביעה כנגד החלטת הנתבע שלא לשלם רטרואקטיבית לתובע גימלת נכה נזקק. 2. להלן העובדות הצריכות לענייננו שאין חולק לגביהן - א. התובע (להלן גם: "המנוח") נפגע ביום 22.10.01 ופגיעתו הוכרה על ידי הנתבע כפגיעה בעבודה, וכן נקבעו לו נכות זמנית בשיעור של 30% בגין תקופת אי כושר שמיום 23.04.02 ועד ליום 31.03.03. עבור תקופה זו שולמה לו קצבת נכות. ב. החל מיום 01.04.03 נפסקו למנוח 0% נכות כתוצאה מהפגיעה בעבודה. ג. ביום 17.03.03 הגיש המנוח תביעה לקצבת נכות כללית ונקבעה לו נכות זמנית בשיעור של 60% החל מיום 30.01.02. ד. למנוח שולמה קצבת נכות כללית החל מיום 01.04.03 בלבד וזאת עד שתתקבל מטעמו הצהרת בחירה בין הגמלאות עבור התקופה החופפת הנ"ל, מיום 23.04.02 ועד ליום 31.03.03. ה. ביום 07.06.04 חתם המנוח על טופס בחירה בין קצבאות ובו בחר לקבל קצבת נכות כללית. ו. ביום 24.09.07 הגיש המנוח לנתבע בקשה להכיר בו כנכה נזקק עבור התקופה שמיום 23.04.02 ועד ליום 31.03.03. ז. ביום 29.02.08 ניתנה החלטה בעניינו של המנוח, לפיה אשר הנתבע עקרונית בקשת התובע להכיר בו כנכה נזקק עבור התקופה שמיום 23.04.02 ועד ליום 31.03.03. ביום 25.03.09 נפטר המנוח. 3. מטעם ב"כ התובע הוגשו טיעונים, ולדעתו הנתבע פעל בחוסר תום לב משלא הוסבר למנוח במעמד בחירתו בין הקצבאות ביחס לזכותו לקבלת גימלת נכה נזקק, ומשכך יש לשלם למנוח רטרואקטיבית עבור הגימלה לנכה נזקק, תוך קיזוז מקיצבת הנכות הכללית שהשתלמה לו באותה תקופה. כמו כן נטען, כי מאחר וחל שינוי בדרגת הנכות שנקבעה למנוח במסגרת תביעתו להכיר בו כנכה נזקק ומאחר והוא הוכר ככזה, הרי שמדובר בזכותו לבחור מחדש באיזה קיצבה לקבל ברגע שהיה שינוי משמעותי בזכאותו, וזאת על אף שמדובר בשינוי רטרואקטיבי. 4. מטעם ב"כ הנתבע הוגשו סיכומים, בגדרם ביקשה לדחות את התביעה, תוך שנטען כטענה מקדמית ביחס לשיהוי מצידו של המנוח בהגשת תביעתו להכרה בו כנכה נזקק. בנוסף נטען כי מאחר והמנוח לא שינה בחירתו בין הגמלאות בטרם נפטר, הרי שהבחירה בנכות כללית בעינה עומדת, וכי אין כל רלוונטיות להנחה תיאורטית כי אילו היה המנוח בין החיים היה נוהג כך או אחרת, שכן המצב המשפטי שיש לבוחנו הינו המצב אשר היה בפועל. כמו כן נטען, כי לא הוכחה טענת ב"כ המנוח ביחס לאי מתן הסבר על ידי הנתבע לגבי אפשרות הגשת בקשה לקבלת גימלה לנכה נזקק בתקופה הנטענת, ולבסוף נטען, כי משנפטר המנוח הרי זכותו לגמלה ככל שזו היתה נקבעת לטובתו אינה ניתנת להעברה כעת ליורשיו. 5. כבר כעת נאמר כי דין התביעה להידחות, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, יש ממש בטענה בדבר השיהוי בהגשת התביעה לקבלת גימלה לנכה נזקק, משהתביעה הוגשה זמן רב מעבר לשנים עשר החודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה (סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). אין חולק כאמור כי עילת התביעה נוצרה כבר בשנים 2003-2002 ואילו התביעה לקבלת גמלה לנכה נזקק שהינה תביעה לקבלת מענק או גמלה המשתלמת בעד תקופה מסוימת, הוגשה ביום 24.09.07. לפיכך, חרף העובדה שהנתבע הכיר בתביעת המנוח לקבלת גימלה לנכה נזקק, הרי משחל שיהוי בהגשת התביעה כאמור, בדין לא אושרה הזכאות לתשלום בפועל בעבור הגימלה (ראה סעיף 296(ב) לחוק). שנית, מוצאים אנו ממש גם בגישה לפיה לא הוכחה טענת ב"כ המנוח בדבר שינוי בעמדת המנוח הנוגעת לבחירה בין הקצבאות, ואין מקום למתן נפקות מעשית לטענה התיאורטית, לפיה אילו היה המנוח בין החיים היה נוהג כך או אחרת. אשר לטענה לפיה המנוח לא קיבל הסבר בנוגע לזכויותיו ולאפשרות הגשת תביעה לקבלת גימלה לנכה נזקק בעד התקופה המדוברת - אכן, ניתן למצוא בהלכה הפסוקה המלצות הנוגעות להנחיות בדבר מסירת פירוט למבוטחים מצד הנתבע לגבי תנאי הזכאות לזכויות האפשריות השונות (ראו, למשל, עבל 343/05 יחזקאל דוידוביץ נגד המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 26.02.06). לצד זאת נפסק, כי "מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על-פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי. לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות... בית-דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית-המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק" [עבל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו, 603 ,עמ' 619-620 לפסק דינו של הנשיא אדלר]. לפיכך, ו"ככלל, אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה את המוסד העומדות בפניהם אלא על המבוטח עצמו לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין" [עבל 313/03 בניאל ויקטור - המוסד לביטוח לאומי, 11.5.04]. בנוסף, חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ו"אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק" [עניין דוד ליבוביץ]. "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור" [עבל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, 18.5.03]" (עבל 677/08 מריאנה ברש נגד המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 14.06.09). משכך הם פני הדברים, ומשסבורים אנו כי דין התביעה להידחות כאמור, איננו נדרשים עוד להכריע בשאלה התאורטית האם עדיין עמדה למנוח במצב הדברים, כפי שתוארו לעיל, הזכות לחזור בו מבחירתו משחל שינוי בשיעורי הנכות שלו, ונסתפק בהפנייה להלכה הפסוקה בעניין זה (ראו, למשל, לז/8-0 (ארצי) סוזן כהן ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ח 265, וגם רע"א 3175/90 משה מזרחי נגד קצין התגמולים פ"ד מו(4) 94). 6. משכך, לא נותר אלא לדחות את התביעה שבפנינו. בהתחשב בכך שמדובר בתובענה למימוש זכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. 7. כל צד רשאי להגיש ערעור על פסה"ד לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. נכותנכה נזקקרטרואקטיביות