רקע וטענות הצדדים התובע הגיש תביעה זו לפיצוי בסך 100,100 ₪, כנגד חברת ביטוח, סוכן ביטוח ושמאים. כנטען בכתב התביעה, התובע הוא בעל רכב יגואר מספר מ"ר 68-451-23 (להלן: "הרכב"). הרכב בוטח אצל הנתבעת 1 (להלן: "מנורה"), באמצעות סוכן הביטוח הנתבעים 2, 3 (להלן: "הסוכן"). ביום 16.5.09, עבר הרכב תאונת דרכים עת התנגש במעקה בטיחות בכביש 6. לטענת התובע, השמאי הראשון שנתמנה, נדב (להלן: "נדב"), קבע כי נגרם נזק של למעלה מ- 50%, המקנה לרכב מעמד של "אובדן להלכה", ובעליו התובע אמור היה לקבל את תמורת הרכב. דא עקא שהרכב נגרר למוסך בצפון, ניתנה חוות דעת של שמאי אחר, הוא הנתבעים 4, 5 (להלן: "הלב"ץ"), אשר קבע כי ניתן לתקן את הרכב וכי ירידת הערך הינה רק בגובה 8.5% מערכו. בנוסף, לאחר שהרכב תוקן, התברר כי התיקון לא היה כראוי, הרכב נכנס שוב לתיקון, אולם שמאי שלישי מטעם מנורה, קבע שפרט לנזק קטן, הנזקים קשורים לבלאי טבעי ולא לתאונה. התובע טוען כי ההחלטה לתקן את הרכב הייתה החלטה מוטעית. שמאי מטעם התובע, ויקטור עידן (להלן: "עידן") קבע כי הנזק לרכב עמד על 46% המצדיקים אובדן להלכה. בנסיבות אלה, נטען לפיצוי בגין רכב חלופי, ביטוח לחודשיים, אביזרים, הוצאות עקיפות, שכר טרחת השמאי, נזקים שלא הוכרו, ירידת ערך, נסיעות, ימי עבודה ועוגמת נפש. הנתבעים 1, 4, ו- 5, מנורה והלב"ץ, אשר יוצגו במאוחד, טענו בכתב הגנתם כי אין יסוד לטענות התובע. כאמור בכתב הגנתם, אין כל אינטרס כלכלי בתיקון רכב שנזקיו גבוהים, ולו היה הרכב מוכרז כאובדן להלכה, הייתה מנורה רק מרוויחה מכך. לטענת מנורה, הרכב הועבר לתיקון לבקשת התובע, ולא נגרם לו כל נזק כתוצאה ממעשי מנורה. הנתבעים 2 ו- 3, הסוכן, טענו כי הם רק משמשים כשלוחים של מנורה. גם לטענת הסוכן, התובע הוא זה שפנה וביקש כי הרכב לא יוכרז כאובדן להלכה, משום שהוא השקיע בו והוא מעונין בתיקונו. הסוכן בירר היכן ניתן לתקן והעביר את הרכב למוסך בצפון, לאחר שנתברר כי שם ניתן לתקן את הרכב. חוו"ד מומחה בית המשפט בית המשפט מינה מומחה מכריע בעניין הרכב הוא המומחה אליהו אגרנט. מומחה בית המשפט קבע כי ערך הרכב לפני התאונה עמד על 85,000 ₪ בלבד ולא על 100,000 ₪ כנטען. הנזק שנגרם לרכב בתאונה מגיע כדי 57,222 ₪, ולכן ללא ספק ניתן היה להכריזו כאובדן להלכה, והוא אף על סף הכרזתו כאובדן מוחלט. המומחה מציין, כי הרכב תוקן ברמה ירודה מאוד ובלתי נאותה, כאשר חלק מהחלפים היו נחותים ובלתי ראויים, ורמת העבודה הייתה גרועה. ירידת הערך של הרכב כתוצאה מהתאונה נאמדה ע"י המומחה אגרנט ב- 17% מערך הרכב. תיקון נוסף של התיקון הלקוי שנעשה על ידי המוסך, מוערך על ידי המומחה ב- 10% מערך הרכב, בסך של 8,500 ₪, על מנת להביא את הרכב למצב ראוי. מסכת הראיות עדות התובע התובע בעדותו בבית המשפט, ציין כי היחיד שאמר לו שהרכב הינו אובדן להלכה הוא השמאי נדב. התובע התבקש אפילו לאסוף את חפציו מהרכב לנוכח עובדה זו. התובע אישר כי לא קיבל חוות דעת מנדב. לדבריו, נדב השמאי אמר לו שהתיק נחסם במחשב, והוא אף ראה זאת צג המחשב, למרות שאין לו כל ראיה לכך. התובע צירף לראיותיו צילום מסך, כאשר ביקש לבטח את הרכב לאחר תיקונו, לפיו הוא הוכרז אובדן להלכה. התובע ציין כי עמד כל העת בקשר עם הסוכן ועם מנורה, והסוכן הוא שהודיע לו שהרכב נגרר לתיקון למוסך בחיפה. התובע אישר כי לא התלונן בפני הסוכן או בפני מנורה בשלב זה, על כך שלפתע השתנה הסטטוס של הרכב. לדבריו, הוא לא התלונן על שינוי הסטטוס של הרכב מאובדן להלכה לרכב לתיקון, מאחר והסוכן הבטיח לו שיתקנו לו את הרכב כפי שהיה קודם לכן. התובע נשאל במפורש אם הוא הסכים למהלך של תיקון הרכב, והוא השיב "הסכמתי בלית ברירה"; "נכנעתי למהלך לתיקון הרכב" (ע' 11 ש' 9, ש' 20 לפרוטוקול). התובע אישר כי אכן הוא דרש כל העת קבלת רכב חלופי. לאחר שפנו אליו מהמוסך ואמרו שהרכב הועבר לתיקון, הוא אמר שמגיע לו רכב חלופי, ובעל המוסך אמר לו שישכור רכב ולאחר מכן כספו יוחזר לו (ע' 10 ש' 29-30 לפרוטוקול). התובע הוסיף וציין כי למרות שהובטח לו כי מדובר בתיקון של ימים ספורים, הרכב שוחרר לאחר התיקון כעבור חודש וחצי. את עלות הרכב ששכר על חשבונו, השיב לו בעל המוסך (ע' 12 ש' 20 לפרוטוקול). התובע אישר כי כאשר הרכב הוחזר אליו, הוא המשיך בנסיעה בו, אם כי לדבריו, לא עשה בו שימוש רב. עוד אישר התובע כי לאחר כמה חודשים הייתה תאונה נוספת ברכב בסמוך לישוב אבשלום ליד חבל עזה. התובע טען כי בחירת השמאי, בחירת המוסך, ההחלטה למנות שמאי נוסף וגם ההחלטה לבדוק מחדש את הרכב במוסך המרכזי - כולן החלטות של הסוכן ולא שלו. התובע אישר כי רכש את הרכב חודשים ספורים לפני התאונה ב- 40% פחות מערכו, אולם הדבר לא אמור להשפיע על הפיצוי שהיה אמור לקבל אם הרכב היה מוכרז אובדן להלכה. בחקירה הנגדית לב"כ הסוכן, הוסיף התובע והכחיש כי הוא זה שביקש לתקן את הרכב, כי אמר לסוכן שהשקיע ברכב. גם הפעם אישר התובע כי לא הוא אמר שיחדלו מתיקון הרכב, שהוכרז כאובדן מוחלט. לדבריו, הוא לא ידע שיש לו ברירה. התובע אישר כי פנה לסוכן שוב ושוב וביקש רכב חלופי. לדבריו הדרישה היתה לא בגלל צורך אלא בגלל שמגיע לו (ע' 17 ש' 27 לפרוטוקול). לדבריו, הוא לא ידע שכאשר רכב נקבע כאובדן להלכה לא מקבלים רכב חלופי. באשר לתמליל ההקלטה שצורפה, העיד התובע כי אמנם מי ששוחח הוא המומחה מטעמו, ויקטור עידן, אולם הוא היה נוכח בחדר, הוא הפעיל את מכשיר ההקלטה והוא שמע את שני הצדדים באותן שיחות. עדות זו מכשירה למעשה את הדיסק והתמליל שהוגשו לבית המשפט בגין השיחה. התובע נשאל לגבי האינטרס שעשוי להיות לסוכן לתקן את הרכב, והשיב: "רונן היה להוט לקחת את הרכב לחיפה לתקן אותו במוסך של חבר שלו. הוא עשה הכל כדי שהרכב הזה יגיע לאן שהוא רצה שיגיע" (ע' 19 ש' 4-5 לפרוטוקול). יצויין כי טענה זו איננה מופיעה בתצהיר, ואין לה כל חיזוק נוסף. מומחה התובע השמאי ויקטור עידן, חזר על האמור בחוות דעתו. הוא ציין כי מניסיונו לעיתים חברות ביטוח מנסות לשכנע להוריד את אחוזי הנזק כדי שהרכב לא יועבר לאובדן. עם זאת, במקרה הקונקרטי העריך עידן, שגם לחברת הביטוח היה עדיף להכריז על הרכב כאובדן להלכה ולא לתקן אותו (ע' 44 ש' 2-3 לפרוטוקול). עידן הסביר כי האחוזים מהנזק המגדירים רכב כאובדן להלכה אינם חד משמעיים, יש המדברים על 50% בהתאם לפוליסה, אולם היום חברות ביטוח קובעות אובדן להלכה גם על 40% ואפילו על 35% (ע' 44 ש' 17-26 לפרוטוקול). המומחה הפנה לסעיף 19 מחוות דעתו, אולם מדובר בעדות שמיעה לגבי דברים ששמע לכאורה מהשמאי הראשון נדב שאינם קבילים. העדה לזרוביץ' מטעם מנורה העדה מטעם מנורה, הגב' רויטל לזרוביץ, העידה בעיקר מכוח ניסיונה הכללי והמסמכים שבתיק הרכב. העדה העידה כי המבוטח הוא זה שבוחר את השמאי. יש רשימה של שמאים שמפורסמת באתר האינטרנט, והמבוטח יכול לבחור שמאי מהרשימה או שמאי אחר. לזרוביץ הודתה, כי מינוי שמאי שני הוא הליך חריג ויוצא דופן, הנעשה בדרך כלל רק עקב טענה של המבוטח כנגד חוות הדעת הראשונה. בענייננו, לטענתה נעשתה פניה לשמאי הלב"ץ לאחר שהמבוטח רצה לתקן את הרכב. לזרוביץ הודתה כי איננה יודעת זאת באופן אישי, אולם הדבר עולה מהמסמכים ומהתכתובות הפנימיות שבתיק. ברגע שהרכב עבר לחיפה, נוצר לדבריה הכרח למנות שמאי מהאזור כדי שלא "לטרטר" את השמאי הראשון שמונה בבאר שבע (ע' 22 ש' 9-21 לפרוטוקול). באשר להחלטת השמאי הראשון נדב, העידה לזרוביץ בהגינותה, כי חוות דעת לא התקבלה, אולם ישנה תרשומת שלו שהועברה למנורה בהודעה ראשונית, לפיה הרכב הוא אובדן להלכה. לאחר מכן סטטוס הרכב שונה לתיקון (ע' 23 ש' 17-21; ע' 25 ש' 26-30 לפרוטוקול). לאחר הרישום שהועבר מהשמאי הראשון על אובדן להלכה, מופיעה בתיק בקשה שלא להכריז על הרכב אובדן להלכה. בקשה זו הועברה מהסוכן, בהנחה שהמבוטח עמד על זה (ע' 26 ש' 1-2 לפרוטוקול). העדה הסבירה שכאשר רכב מוגדר "אובדן מוחלט", לא ניתן להעלותו על הכביש וחייבים להודיע למשרד התחבורה. לעומת זאת, "אובדן להלכה" היא הגדרה הנתונה להכרעת חברת הביטוח, אם כדאי לה לתקן את הרכב, כאשר מדובר בנזק בסביבות 50%. העדה לזרוביץ, העידה באופן חד משמעי, כי המוסך שנבחר וביצע את התיקון לא היה מוסך הסדר של מנורה, אלא מוסך שהמבוטח בחר. בנסיבות אלה, המבוטח שילם למוסך והפיצוי של מנורה הועבר למבוטח (ע' 21 ש' 27-28; ע' 25 ש' 19-22 לפרוטוקול). לזרוביץ אישרה כי התובע קיבל ממנורה סכום כולל של 59,800 ₪ בגין התיקון, ירידת ערך והוצאות נוספות. השמאי הלב"ץ הלב"ץ העיד, כי הוא התבקש לבדוק את הרכב לאחר שעבר לצפון, והוא בדק את הרכב לפני שהתחילו בתיקון. הלב"ץ הסביר, כי הוא לא יכול להיכנס לתיק במנורה עד שלא מבטלים את מינוי השמאי הקודם, לכן רק לאחר מספר ימים נפתחה לו התביעה. עם האישור לבצע את השמאות, הוא קיבל את התמונות שצילם השמאי הראשון, ולכן צירף אותן לחוות דעתו. הלב"ץ הדגיש כי בדו"ח הראשוני של השמאי הראשון נדב, הופיע רק אומדן של העבודות ללא חלקים וכן הופיעו התמונות (ע' 27 ש' 1-8 לפרוטוקול). הלב"ץ העיד עוד, כי בשיחה עם הסוכן נאמר לו כי הרכב הועבר לחיפה, לאחר שלא נמצאו חלקים לתיקונו בדרום, לבקשת המבוטח. הלב"ץ עמד על כך שלא קיבל מהשמאי הראשון הערכה כי מדובר באובדן להלכה, אלא רק אומדן של העבודה ללא חלקים ותמונות. הלב"ץ אישר כי יש צדק בקביעתו של מומחה בית המשפט, כי הרכב הוא בגדר "אובדן להלכה": "גם אני אמרתי שהוא אובדן להלכה, אבל אמרו לי שבעל הרכב רוצה לתקן את הרכב וחברת הביטוח מוכנה לשלם את זה, למרות שזה יקר לה. את זה אמר הסוכן" (ע' 28 ש' 5-7 לפרוטוקול). ובהמשך: "יכול להיות שהייתי צריך לכתוב, למרות דעתי שהרכב אובדן להלכה, בעל הרכב מעונין בתיקון שלו לפי דברי הסוכן. אפשר לראות את זה מבלי שאכתוב באחוזי הנזק..." (ע' 30 ש' 4-6 לפרוטוקול). הלב"ץ הסביר מדוע קבע ירידת ערך של 8.5% בלבד. לדבריו, למרות ערך הרכב הרשום במחירון בסך 100,000 ₪, הרי שהתאונה תגרום לירידה במחירו בערך של 8,500 ₪, גם אם ערכו נמוך יותר כפי שקבע אגרנט, שהוא ערך סביר. מזכירת הסוכן הגב' אלין סלימאן, הייתה בעת האירוע מזכירתו של הסוכן אובספלד. העדה סלימאן, ציינה כי החלה את הטיפול בפנייתו של התובע, ורק כאשר העניין הסתבך העבירה זאת לסוכן. כאשר התובע התקשר וסיפר שעשה תאונה, נתנה לו סלימאן שמות של מוסכים ושל שמאים באזור באר שבע וביחד הם בחרו לאיזה מוסך יגרר הרכב ומיהו השמאי שיוזמן. העדה לא זכרה במדויק את פרטי השיחה אבל אמרה שכך הדבר נעשה בדרך כלל. סלימאן הכחישה שהשמאי הראשון נדב קבע שהרכב הוא אובדן להלכה. לדבריה, התובע התקשר עשרות שיחות טלפוניות. הוא דרש רכב חלופי באופן מידי. היא הסבירה לו כי רכב חלופי ניתן לתת רק מתחילת התיקון ברכב, כאשר המוסך והשמאי חיפשו חלפים לאוטו על מנת לבדוק אם ניתן לתקן אותו. סלימאן, אישרה שהשמאי נדב אמר: "שאם לא ימצאו חלפים בדרום, אז אולי הוא ישקול לקבוע אובדן להלכה" (ע' 33 ש' 8-9 לפרוטוקול). סלימאן הדגישה כי התובע אמר לה שהוא רוצה לתקן את הרכב בגלל שהשקיע בו המון כסף (ע' 33 ש' 17-18 לפרוטוקול). בתשובה היא הסבירה לו כי אם לא ימצאו חלפים, הרכב יוכרז אובדן להלכה, אולם הוא עמד על כך שהוא רוצה לתקן אותו. עקב בקשתו של התובע כי הרכב יתוקן, נערכה פניה עם התמונות שצילם השמאי הראשון נדב לכמה מוסכים, עד שהסוכן קיבל תשובה מאחד המוסכים המאשרת כי הם מסוגלים לתקן את הרכב. לדבריה, ברגע שהתקבלה תשובה זו היא עדכנה את הלקוח והוא שאל שוב אם יוכל לקבל רכב חלופי. לטענתה, המוסך בבאר שבע לא שחרר את הרכב לפני שהתקבלה הסכמת התובע לכך. עדות הסוכן הסוכן רונן אובספלד, העיד כי הפקידה סלימאן הגיעה אליו כמה ימים אחר כך וסיפרה לו כי התובע מתקשר בתדירות גבוהה, וביקשה כי הטיפול יעבור אליו. הפקידה עדכנה אותו שהתובע רוצה תיקון של האוטו ומבקש רכב חלופי שוב ושוב. כמו הפקידה, גם הסוכן העיד כי השמאי הראשון נדב, לא קבע אובדן להלכה, רק אמר שאם לא ימצאו חלפים לתיקון יצטרכו לקבוע את הרכב כאובדן להלכה (ע' 39 ש' 9-10 לפרוטוקול). הסוכן תיאר, כי בעקבות העובדה שהתובע עמד על כך שהוא רוצה את תיקון הרכב, אולם במוסך בבאר שבע לא מצאו חלפים, הוא העביר את התמונות לשני מוסכים בצפון, עד שאחד מהמוסכים אישר כי הוא יכול לתקן את הרכב (ע' 38 ש' 12-19 לפרוטוקול). סיכום ביניים סעיף 6 לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי) תשמ"ו - 1986, מגדיר רכב באובדן גמור, כרכב ששמאי רכב קבע לגביו כי הוא יצא מכלל שימוש והנזק הישיר שנגרם לו, למעט נזק ישיר שנגרם מירידת ערך, הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב כולל מיסים. עוד נקבע בסעיף, כי אם קבע שמאי מוסמך כי שיעור הנזק שנגרם לרכב הוא לפחות 50 אחוזים משווי הרכב סמוך לפני קרות מקרה הביטוח, רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה אבדן גמור. נקבע איפוא, כי "אובדן גמור" הוא נזק ישיר (למעט נזק שנגרם מירידת ערך) בשיעור 60% ומעלה משווי הרכב, ואילו "אובדן גמור להלכה", הוא נזק ישיר כאמור, בשיעור של לפחות 50% משווי הרכב. במקרה של אבדן גמור מחוייבת המבטחת לפצות את המבוטח לפי מלוא ערך הרכב ואילו במקרה של "אבדן גמור להלכה" רשאית היא לעשות כן (ת"א (של' תל-אביב-יפו) 33849-05 - מעיין בוזגלו ואח' נ' מנורה חברה לביטוח (19.1.2010)). חרף הכלל הקבוע בתקנות, בדבר 50% כרף המאפשר למבטחת קביעה של אובדן להלכה, אין מחלוקת כי בניגוד לקביעה בדבר "אובדן מוחלט", שהיא קביעה ברורה בדבר נזק המגיע כדי 60% מערך הרכב, הרי שקביעה בדבר "אובדן להלכה" היא קביעה גמישה. כפי שהוכח בראיות, בהתאם לפוליסה ולתקנות, כאשר הנזק מגיע כדי 50% מערך הרכב, זכאי התובע לבקש אובדן להלכה. כאשר מדובר באחוזים נמוכים יותר, רשאית חברת הביטוח לקבוע כי לא כדאי לה כלכלית לתקן את הרכב. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי במקרה של קביעה כזו, המבוטח מקבל את ערך הרכב, והרכב נשאר בידי חברת הביטוח, ונמכר תמורת 45% מערכו. היינו העלות הממשית עבור חברת הביטוח עומדת על 55% מערך הרכב. בענייננו, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי עבור חברת הביטוח, מנורה, בנסיבות התיקון הקונקרטי, היה כדאי יותר להכריז על הרכב כ"אובדן להלכה" מאשר לתקנו. אין גם מחלוקת אמיתית בין הצדדים, כי ניתן היה להכריז על הרכב כאובדן להלכה. קביעה זו עולה הן מחוות דעתו של מומחה התובע עידן, שקבע 46% נזק, הן מקביעת השמאי מטעם מנורה הלב"ץ שקבע 42% נזק והן מבחינת מומחה בית המשפט אגרנט שקבע 57% נזק. עוד ברור כי השמאי הראשון נדב , לא הספיק לערוך חוות דעת סופית. מן העדויות עלה, כי נדב התלבט אם לקבוע אובדן כהלכה, כאשר לטענת התובע הוא כבר קבע זאת, ולטענת הסוכן ומזכירתו, הוא נטה לקבוע זאת נוכח העובדה שהוא לא מצא חלפים לתיקון, אולם טרם קבע קביעה סופית. המחלוקת העובדתית שנותרה איפוא בין הצדדים הינה בנקודה אחת: האם הייתה זו יוזמת הסוכן או מנורה לשנות את סטטוס הרכב ולהעבירו לתיקון, או שהדבר נעשה בידיעתו ועל פי רצונו של התובע, כטענת הסוכן. בעניין זה, נמנע התובע מלהביא לעדות את השמאי הראשון נדב. בהעדר עדות כזו, דברים שנדב מסר לעידן ולתובע הינם בגדר עדות מפי השמועה. על בית המשפט להכריע איפוא, בין גרסת התובע מזה והסוכן ומזכירתו מזה, על פי עדויותיהם בלבד. תמליל השיחה בין עידן והסוכן התובע נסמך על תמליל שיחה שנערכה בין המומחה מטעמו, ויקטור עידן, לסוכן רונן אובספלד. כאמור לעיל, מרגע שהתובע העיד כי הוא נכח בשיחה ושמע את כל הדברים, הרי שבכך הוא מאמץ למעשה את כל תוכן ההקלטה כחלק מעדותו. הנתבעים לא ביקשו להגיש תמליל נגדי. בנסיבות אלה, תמליל השיחה, בה השתתפו שני עדים שהעידו בבית המשפט ונחקרו, עידן והסוכן, הוא קביל. תמליל ההקלטה 08 שסומן כנספח ו' לתצהיר התובע, מעלה את הדברים הבאים: הסוכן מתאר לעידן: "הלקוח צרח: אני רוצה רכב חילופי, אני רוצה רכב חילופי. האוטו הזה היה לא לכאן ולא לכאן, יש בעיה של חלפים ביגואר... לא ידעו מה להחליט מה לעשות עם זה ... אמרתי לשמאי תביא את התמונות של הנזק, נראה אולי יש חלפים בצפון או במרכז. אוקיי, העביר את התמונות, קיבל הצעת מחיר שיש פה חלפים בחיפה בשני מוסכים ואפשר לתקן את האוטו ... הלקוח אמר אין לי בעיה שיתקנו לי את האוטו ויביאו לי רכב חילופי. כדבריו נעשה בהסכמת מנורה..." (ע' 27 ש' 11-23 לתמליל). בהמשך השיחה שב הסוכן ומפרט לגבי השמאי הראשון: "הוא אמר שיש בעיה עם החלפים בדרום, שהוא לא יודע מה לעשות כרגע, שאולי זה יהיה אובדן להלכה בעתיד" (עמ' 30 ש' 16-17 לתמליל). כאשר עידן מטיח בסוכן, כי נדב אמר לו שהרכב נקבע אובדן להלכה, משיב רונן כי לא ידוע לו על כך והוא פעם ראשונה שומע דבר כזה (ע' 30 ש' 23 לתמליל, ובהמשך ע' 34 ש' 21 לתמליל). בהמשך השיחה, כאשר עידן מטיח בסוכן כי נדב אמר לו שהגיע ל- 56% נזק משיב הסוכן: "אני לא יודע מה הוא אומר או לא אומר. אני לא ראיתי דוח שלו. הוא לא אמר לי איך הוא הגיע ל- 50% או ל- 80%" (ע' 31 ש' 15-16 לתמליל). הסוכן מוסיף: "בוא, אני אהיה איתך הכי שקוף, הכי ישר שבעולם ... האוטו היה תקוע שם איזה שבוע, שמונה ימים, לא היה לו חלפים, והלקוח רצה אוטו חלופי ... הכניס את המערכת טיפה ללחץ ... (נדב...) אמר פה אין חלפים. אני לא יודע מה לעשות. אולי זה אובדן להלכה ... העברתי את התמונות לשתיים שלוש מוסכים ולמנורה עצמה, מצאו שיש חלפים באזור הצפון ..." (ע' 31 ש' 25 עד ע' 32 ש' 8 לתמליל). בהמשך מתאר הסוכן כי השמאי הראשון ביקש לרדת מהתיק כיוון שהייתה לו הצפה במשרד והוא לא רצה לנסוע צפונה, בשביל שכר טרחה של 400 ₪ (ע' 32 לתמליל). עידן מטיח בסוכן כי התובע טוען שההתנהלות של ההעברה לרכב לצפון לא הייתה ברשותו ובאישורו של התובע, והסוכן מכחיש זאת (ע' 33 לתמליל). מדובר בתמליל שיחת טלפון, במסגרתה התקשר המומחה מטעם התובע, בנוכחות התובע, אל הסוכן. הסוכן לא ידע כי הוא מוקלט, ולכן השיח על פי תומו וניסה לשכנע את עידן בצדקתו. הסוכן חזר שוב ושוב על הגרסה, לפיה השמאי הראשון נדב התלבט לגבי הרכב משום שלא נמצאו לו חלפים, ולנוכח רצונו של התובע כי הרכב יתוקן, הוא פנה לשני מוסכים בצפון, ביקש לברר אם בידם ישנם חלפים, כאשר אחד מהם נאות לבצע את התיקון, הורה על העברת הרכב לתיקון - הכל בהסכמת המבוטח, הוא התובע. מהאמור לעיל עולה, כי דווקא תמליל זה שהוגש על ידי התובע מחזק את גרסת הסוכן. גרסת הסוכן מחוזקת גם ע"י הפקידה סלימאן. ער אני לכך שמדובר בעדה בעלת עניין, אולם העובדה שכעת כבר איננה עובדת אצל הסוכן, מצמצמת חשש זה. אכן, הסוכן לא הביא הסבר ברור וחד משמעי, כיצד השמאי הראשון נדב העביר למנורה אישור ראשוני על "אובדן כהלכה", בעוד לטענתו של הסוכן, לא נקבעה קביעה כזו. יחד עם זאת, גם הסוכן וגם הפקידה סלימאן, הסבירו כי השמאי הראשון טען כל הזמן שאין למצוא חלפים לתיקון, ולכן אם לא יימצא מקום לתיקון, יקבע את הרכב כאובדן להלכה. טענה זו מקבלת חיזוק משמעותי גם בהקלטה. אין מחלוקת כי נדב לא הוציא חוות דעת סופית לפיה הרכב נקבע כאובדן להלכה. התובע נמנע מלהביא למתן עדות את השמאי הראשון נדב. בנסיבות אלה, סביר והגיוני שבחלוף כמה ימים, כאשר לא נמצאו חלפים, הועברה בתקשורת הממוחשבת שבין השמאי למנורה, הודעה כאמור על "אובדן להלכה" אולם חוות דעת סופית טרם ניתנה. לאחר שהסוכן איתר מוסך שיכול לערוך את התיקון, ובטרם ניתנה חוו"ד סופית, ביקש הסוכן ממנורה להורות על תיקון לבקשת התובע, במקום הכוונה לקבוע "אובדן להלכה". חבות מנורה לב עילת התביעה הוא, בטענה כי למרות שהרכב אמור היה להיות מוכרז כאובדן להלכה, החליטו הסוכן או מנורה על תיקונו, באופן שגרם נזק ממון לתובע. התובע טוען למעשה שאיננו יודע מי הביא לשינוי. לאחר ששמעתי את כל העדויות, ברור לי שידה של מנורה איננה במעל. למנורה אין כל אינטרס כלכלי לעשות כן. גם המומחה עידן מטעם התובע, אישר עובדה זו. כפי שהעידה לזרוביץ', למנורה הגיעה דיווח ראשוני מהשמאי הראשון בדבר כוונה לקבוע אובדן להלכה. לאחר מכן הגיעה בקשת הסוכן, בשם המבוטח התובע, לתקן את הרכב, ומנורה הסכימה לכך, למרות שהדבר איננו כדאי כלכלית. ברור איפוא, שאין מקום איפוא לחייב את מנורה בגין מהלך זה, שעלותו היתה יקרה יותר עבורה מאשר הכרזה על אובדן להלכה. במאמר מוסגר, יודגש כי בניגוד להכרזה על אובדן מוחלט, הרי שהכרזה על אובדן להלכה היא רשות של המבטחת לפיצוי במקום תיקון. רשות ולא חובה. קל וחומר כאשר מדובר בנזק של פחות מ 50% המצויינים בתקנות. היינו מנורה רשאית היתה להחליט על תיקון, גם אם היה התובע עומד על קביעה כ"אובדן להלכה", דבר שהתובע לא עשה. בענייננו, כמפורט לעיל, מהראיות שנשמעו בתיק, לרבות עדות המומחה מטעם התובע, עלה כי בניגוד ל"אובדן מוחלט" שהוא הגדרה ברורה ומובהקת, הרי ש"אובדן להלכה" הוא עניין גמיש, הנתון לשיקול דעתה של חברת הביטוח. לעיתים מדובר בנזק של 50% ולעיתים אף פחות. הכל שאלה של כדאיות כלכלית בתיקון הנזק. המומחה עידן מטעם התובע, קבע נזק בשיעור של 46% בלבד. לפיכך, סביר שלמרות הדיווח הראשוני של השמאי הראשון, כאשר הסוכן פנה למנורה ואמר שהמבוטח רוצה מאד בתיקון הרכב, נעתרה מנורה לבקשה, ואפשרה שינוי של סטטוס הרכב. אין בכך כל עילה לחיובה של מנורה, אשר סברה כי היא פועלת לטובת המבוטח, גם אם אם הדבר איננו כדאי כלכלית עבורה. עוד טענה שטענה מנורה בסיכומיה מונעת קבלת התביעה כנגדה. כאמור לעיל, כאשר פנתה מנורה להליך של תיקון הרכב, היה הדבר בלתי כדאי כלכלית. אפילו המומחה עידן מטעם התובע הסכים לכך. התובע לא מחה ולא בפני מנורה ולא ביקש לקבוע את הרכב כאובדן להלכה. מנורה שילמה לתובע את מלוא סכום התיקון של הרכב, שלא היה מבוטל, וכן סכום נוסף בגין ירידת ערך הרכב. בעקבות התיקון, קיבל התובע בחזרה את הרכב, ומנורה לא יכולה היתה למכור אותו תמורת 45% מערכו. התובע המשיך ועשה שימוש ברכב, אשר עבר תאונה נוספת בסמוך לאבשלום שליד רצועת עזה. שימוש זה הוא בעל ערך כלכלי שקשה להעריכו. בנסיבות אלה, דרישתו של התובע כעת, באיחור משמעותי, "לסובב את הגלגל לאחור", ולקבוע כי מלכתחילה לא היה מקום לשלוח את הרכב לתיקון, תוך דרישה לפצות את התובע באיחור במלוא ערך הרכב, בלי להתחשב בהוצאות שהוציאה מנורה לתיקון הרכב ובעובדה שהתובע זכה בינתיים לקבל לידיו רכב מתוקן (גם אם תיקון לקוי באשמת המוסך) ולעשות בו שימוש - היא דרישה בלתי סבירה. ב"כ התובע טענה בסיכומים, כי כאשר נוקטת חברת ביטוח בהליך כל כך חריג של שינוי סטטוס של רכב מאובדן להלכה לתיקון - שומה עליה להסביר את המשמעות למבוטח, ומחדל זה כשלעצמו מחייב את חיובה של מנורה. אינני מקבל טענה זו. בדיוק לשם כך קיים סוכן הביטוח, המוגדר כשלוח של חברת הביטוח (ר' ס' 32-36 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981). בענייננו אין מחלוקת כי התובע המבוטח וסוכן הביטוח עמדו בקשר ישיר ויומיומי, אם לא מעבר לכך. אין גם מחלוקת שהסוכן העביר למנורה את בקשת המבוטח לתקן את הרכב ולא להכריזו כאובדן להלכה. מנורה איננה יכולה לדעת אם זו אכן בקשת המבוטח מסוכן הביטוח שלו. בעיה אחת באשר לחבות מנורה שלא מצאתי לה הסבר, היא עניין הרכב החלופי. אין מחלוקת שכאשר הרכב נקבע לתיקון, היה המבוטח, הוא התובע, זכאי לקבלת רכב חלופי ע"ח המבטחת, היא מנורה. לא הוברר במהלך שמיעת התיק, למה התובע לא דרש קבלת רכב חלופי ממנורה באמצעות הסוכן, ומדוע המוסך שילם עלות זו. מכל מקום, מרגע שהסכום שולם בעיקרו, לא ניתן לחייב את מנורה בעלות זו. טענה נוספת של התובע כנגד מנורה, היתה בקשר לתיקון הלקוי שבוצע במוסך. אין מחלוקת שמדובר בתיקון באיכות ירודה, כפי שקבע מומחה בית המשפט. עם זאת, במהלך שמיעת הראיות נתברר, כי אין מדובר במוסך הסדר השייך למנורה. מדובר במוסך שנבחר ע"י הסוכן. התובע שילם למוסך, ומנורה השיבה לתובע את עלות הטיפול כפי שנקבעה ע"י השמאי הלב"ץ מטעמה. אין מקום איפוא לתלות על מנורה את האשם לטיפול הלקוי, והתובע רשאי לתבוע את המוסך. אין איפוא כל פגם בפעילותה של מנורה, ויש לדחות את התביעה כנגדה. חבות הלב"ץ באשר לשמאי הלב"ץ, לא עלה בידי בית המשפט להבין מה טעם מצא התובע לצרפו כנתבע לתביעה. הלב"ץ קיבל ממנורה הנחייה לפיה המבוטח רוצה לתקן את הרכב. הלב"ץ בדק את הרכב ומצא נזק בשיעור של 42% המאפשר תיקון הרכב. המומחה עידן מטעם התובע עצמו, קבע נזק בשיעור של 46%. הבדל כזה איננו משמעותי, ועל פניו, לא ניכרת בחוות דעתו של הלב"ץ נטייה מוגזמת להטות את חוות הדעת לכאן או לכאן. נכון שנזק כזה מאפשר גם הכרזה על "אובדן להלכה", אולם בהתחשב בעובדות הבסיס שנמסרו להלב"ץ - אין כל פגם בפעילותו של הלב"ץ, ויש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 4-5. חבות הסוכן המחלוקת הממשית היחידה היא באשר לסוכן. אין מחלוקת כי דבריו של הסוכן למנורה, לפיהם המבוטח (הוא התובע) עומד על תיקון הרכב, וכאשר נמצא מוסך בצפון בו ניתן לתקן את הרכב - דברים אלה הביאו את מנורה ואת הלב"ץ לפעולתם כאמור לעיל. השאלה העובדתית שיש להכריע בה, היא אם התובע הרים את הנטל והוכיח כי הוא לא ביקש דבר כזה מהסוכן. במחלוקת עובדתית זו, עומדות עדויות הסוכן ומזכירתו סלימאן, המחוזקות גם בהקלטת הסתר, למול עדות התובע לבדו. גם העובדה שהתובע דרש כל הזמן לקבל רכב חלופי, אשר מתקבל רק בתיקון רכב, עומדת לתובע לרועץ. אף העובדה שהתובע לא מחה כנגד תיקון הרכב בזמן אמת, ואף לא לאחר התיקון, אלא רק כשהרכב עבר תאונה נוספת - מקשה על קבלת הטענה כי הדבר נעשה ללא ידיעתו ומאחורי גבו. אכן, הסוכן לא הביא הסבר מניח את הדעת, כיצד במחשבי מנורה כבר נרשמה הודעת השמאי נדב כי הרכב נקבע "אובדן להלכה", זאת בניגוד לטענת הסוכן כי לא היתה כל קביעה כזו. ואולם, הוכח מהראיות, והדבר עולה גם מעדות הסוכן ומזכירתו, שהשמאי נדב עמד לפני קביעה של הרכב כ"אובדן להלכה", בהעדר מקום בו ניתן לתקן את הרכב. נדב עצמו לא הובא לעדות. ייתכן והוא העביר בתקשורת הממוחשבת כוונה זו למנורה, למרות שעדיין לא קבע זאת סופית בחוות דעת. כידוע, הנטל הוא תמיד על התובע, בהתאם לכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בבלי, בבא קמא, מו' ע"ב). חרף כל התהיות באשר לשינוי הסטטוס של הרכב - אין כל ראיה מוצקה, פרט לעדות התובע עצמו, שהוא בעל עניין בדבר, לכך שמאחורי גבו הוחלט על תיקון הרכב במקום הגדרתו כאובדן להלכה. התרשמתי כי התובע הוא אדם דעתן ובעל דעה. אין מחלוקת כי הוא התקשר בשיחות טלפוניות רבות לסוכן. אין מחלוקת שהוא דרש שוב ושוב לקבל רכב חלופי. אין מחלוקת שלאחר ההחלטה על התיקון בצפון, הוא הסכין עם התיקון ועמד בקשר רצוף עם המוסך. אין מחלוקת כי התובע לא טען בזמן אמת, כי מאן דהוא, מאחורי גבו ובלי הסכמתו, שינה את הסטטוס של הרכב, אלא שיתף פעולה באופן מלא עם תיקון הרכב. התובע לא הביא כל הסבר לפעולה בלתי כדאית כלכלית של הנתבעים בתיקון הרכב. אכן, בעת עדותו של התובע עלה איזה שהוא הסבר על קִרבָה בין הסוכן למוסך, הסבר שיכול היה לספק הגיון לגרסת התובע - אלא שגרסה זו לא הופיעה בתצהיר, לא נתמכה בשום ראיה, ואף הסוכן עצמו לא נחקר לגביה, ולכן אין מנוס מלדחות אותה. בהעדר הסבר מניח את הדעת - נותרה איפוא החלופה ההגיונית שהיתה זו בקשתו של התובע לתקן את הרכב. ויודגש, אינני קובע כי התובע משקר. בהחלט אפשרי שמדובר ב"קצר תקשורתי" בין התובע והסוכן: התובע פנה לסוכן פעמים רבות והתעניין בגורל רכבו. השמאי נדב התלבט והתחבט כנראה, אם ניתן לתקן את הרכב או שיש לקבעו כאובדן להלכה. התובע התעניין אם אפשר לתקן את הרכב או לא. התובע עמד על קבלת רכב חלופי (האפשרית רק בתיקון). הסוכן הבין מכלל דברי התובע והתנהלותו, שהתובע מעדיף תיקון הרכב. הסוכן חיפש אפשרות לתיקון, ע"י משלוח התמונות למספר מוסכים, וכאשר נמצאה אפשרות כזו, היה לו ברור שזה רצונו של התובע, אשר גם לא מחה על כך, והיה מעורב מאד בכל הליך התיקון, ובכך חיזק את תחושת הסוכן. בהצטברן של כלל הנסיבות הללו, לא ניתן לקבל את התביעה, ולקבוע כי נעשתה "קנוניה" כלשהיא לתיקון הרכב, תוך פגיעה בתובע. ייתכן שראוי היה להסביר טוב יותר לתובע את משמעות החלטתו, אולם משמדובר במבוטח מעורב מאד, הסוכן סבר שהתובע מבין את המשמעות וחפץ בתיקון. בנסיבות אלה, לא ניתן לחייב את הסוכן בפיצוי התובע. מכל מקום, הצטברות הנסיבות כולן מלמדת, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח כי היתה זו החלטה בלעדית של הסוכן ללא בקשה שלו. נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מדחייה גם של התביעה כלפי הסוכן. סיכומו של דבר - התביעה נדחית. באשר לשכר טרחה והוצאות - יש להביא בחשבון כי הנתבעים לא מימנו את עלות הרכב החלופי שהתובע זכאי לו ע"פ הפוליסה, לפיכך ההוצאות יהיו מינוריות יחסית לעלות ניהול התיק. התובע ישלם לנתבעים 1, 4, 5 ביחד שכר טרחה בשיעור כולל של 6,000 ₪, ולנתבעים 2,3 ביחד שכר טרחה בשיעור כולל של 4,000 ₪. נוכח קביעותיו של מומחה בית המשפט, שבעיקרן תמכו בטענות התובע דווקא, אינני מוצא מקום להשבת שכר טרחת המומחה וכל צד ישא בהוצאותיו. רכבשמאות