1. התובע עבד במפעל הנתבעת, במחלקת היציקה, בתפקיד יוצק. הוא עבד ליד מכונה ליציקת אלומיניום. תפקידו העיקרי היה להזין את מכונת היציקה בחומר גלם (אלומיניום), שמגיע בצורה נוזלית מתנור ההתכה, המופעל ע"י עובד אחר. הבלוקים מאלומיניום היו מותכים בתוך תנור ההתכה, ומשם היה האלומיניום המותך, הנוזלי, בטמפרטורה של 650-700 מעלות, מוזן ישירות אל תוך אמבט ("טיגל") המצוי בתוך תנור ההחזקה של מכונת היציקה. אולם לעיתים קרובות, היה צורך בהוספת בלוקים של אלומיניום ישר אל תוך הטיגל, שכן, אם מפלס האלומיניום המותך בתוך הטיגל היה יורד מתחת לרמה מסוימת, היה צורך להפסיק את העבודה, ולרדת מתחת ל"נורמה", ואת זאת ביקשה הנתבעת למנוע. הוספת בלוק כאמור אל תוך תנור ההחזקה היתה פעולה שכיחה, ונעשתה ע"י כל יוצק כ-50 פעם במהלך כל משמרת. לצורך כך, מנהל המשמרת היה מכין, מבעוד מועד, בלוקים ליד עמדת העובד, המפעיל את תנור ההחזקה, וזאת על מנת לאפשר לו להזין בלוקים לתנור ההחזקה, בהתאם לצורך. לפני הכנסת בלוק אלומיניום ידנית אל תוך הטיגל, חובה לחמם אותו עד לטמפרטורה של 70-80 מעלות לערך, וזאת במטרה לייבש את הרטיבות שעלולה להיות בו. את פעולת חימום הבלוקים היה העובד מבצע ע"י הנחת 5-6 בלוקים על השוליים של הטיגל מסביב. כעבור 30-40 דקות, מוריד העובד את הכפפה, ובודק, בכף ידו, אם הבלוק התחמם והתייבש לחלוטין. אם הבלוק התחמם והתייבש כדבעי, לוקח העובד את הבלוק בידו (בעזרת כפפה), מרחיק את גופו עד כמה שניתן מן הטיגל, ומטה את הבלוק אל תוך הטיגל כדי שיחליק פנימה. התובע עבד בתפקיד זה במפעל הנתבעת משך שש שנים. בתאריך 11/12/97 עבד התובע במשמרת צהריים. במשך השעתיים הראשונות הספיק להוסיף לתוך הטיגל כעשרה בלוקים אלומיניום מתוך הערימה שהונחה לידו. הוא חימם מספר בלוקים על שפת הטיגל, והחל להזין אותם, אחד אחד, לתוך הטיגל. כאשר הכניס את האחרון מביניהם (לפי סדר הנחתם על שפת הטיגל לחימום) אל תוך הטיגל, התחיל החומר בפנים לבעבע. התובע התרחק קמעא, אך כמעט מיד לאחר מכן אירע פיצוץ חזק, והאלומיניום הנוזלי שבתוך הטיגל התפרץ וניתז החוצה. התובע ניסה לברוח, אך דרך בתוך שלולית של אלומיניום נוזלי, שנוצרה על הרצפה. החומר הרותח פער חור בנעלו של התובע, והוא נכווה כוויה עמוקה בכף רגל ימין. הוא הועבר לחדר מיון בביה"ח וולפסון, שם קיבל טיפול רפואי, אולם סירב להתאשפז. בהמשך, היה התובע, משך מספר חודשים, בטיפול ומעקב במרפאה לכירוגיה פלסטית בבי"ח שיבא בתל-השומר, וכן בטיפולו של פרופ' ד' מלר, במסגרת קופ"ח. שאלת האחריות 2. התפרצות האלומיניום הנוזלי הרותח נבעה ככל הנראה ממגע בינו לבין מים או לחות. מנהל הנתבעת העלה בתחילה (ראה ת/1) אפשרות שהיה פגם כלשהו בייצור של הבלוק הספציפי, המגיע מחו"ל, אולם המפקחת מטעם משרד העבודה, גב' גיישיס, שללה את האפשרות הזאת (פרו', עמ' 28, ש' 9 - 13), והנתבעת, בסיכומיה (עמ' 8 - 9), אימצה את דעת המפקחת בענין זה, וגם התובע אינו מעלה את האפשרות הזאת בסיכומיו. 3. מוסכם על הכל כי אסור להכניס לתוך הטיגל בלוק אלומיניום לפני שהתייבש לחלוטין. "כולם יודעים" שבלוק רטוב אסור להכניס לטיגל (עמ' 7, ש' 31). וכעדות התובע עצמו: "אני הסברתי לפועלים שאסור להכניס בלוק רטוב לטיגל, זה דבר שברור לכולם, וברור לי" (עמ' 13, ש' 7). משום כך הונחו הבלוקים על שפת הטיגל על מנת לחממם. מטרת החימום היתה "אך ורק לייבש את הרטיבות של הבלוקים" (עמ' 20, ש' 22). 4. כבר בשלב זה, ועל יסוד התיאור העובדתי דלעיל, ניתן לעמוד על שני כשלים שהיו בתהליך הייצור המתואר. ראשית, לא ניתן לעובד כל מכשיר או אמצעי לחימום וייבוש הבלוקים. העובד נאלץ לחמם את הבלוקים באופן פרימיטיבי, היינו ע"י הנחתם, ידנית, על שפת הטיגל הלוהט (טמפרטורת הטיגל מבחוץ היא בסביבות 500 מעלות: פרו', עמ' 4, ש' 16). אזכיר כאן כי "דרך המלך" היתה לחמם או להתיך את הבלוקים באמצעות תנור ההתכה, ולהזין את האלומיניום המותך ישירות משם אל הטיגל. אולם, בכדי לא להאיט את קצב העבודה והתפוקה, הנהיגה הנתבעת כי העובדים מחממים ומוסיפים בלוקים לטיגל באופן ידני, בלא שסופק להם, כאמור, כל מכשיר או אמצעי לחימום הבלוקים. שנית, לא סופק לעובד כל מכשיר או אמצעי למדידת טמפרטורת הבלוק, טרם הכנסתו לתוך הטיגל. הבלוק היה צריך להגיע לטמפרטורה של כ- 70 מעלות, טרם הכנסתו לטיגל. התובע ידע כי לצורך כך צריך הבלוק להיות מונח על שפת הטיגל משך 30 - 40 דקות (עמ' 15, ש' 8), אולם, כאמור, לא ניתן לו כל אמצעי למדידת חומו של הבלוק. לצורך כך עליו להוריד את הכפפה מכף ידו, ולגעת בבלוק, על מנת להעריך, לפי תחושת היד, אם אמנם הגיע לדרגת החום הנדרשת. לא ניתן גם כל אמצעי לבדיקה אם אמנם התייבש הבלוק לחלוטין, כנדרש. יצוין בהקשר זה כי אין המדובר רק בטיפות מים על פני הבלוק, אותן ניתן לראות בעין, אלא מדובר גם "בלחות שנספגת בתוך החומר גלם עצמו, מדובר על חריצים, סדקים, שיש בכל חומר, שאי אפשר לראות אותם" (עמ' 26, ש' 19 - 20), כך שגם אם התובע דאג לנגב את הבלוק מבחוץ ולחמם אותו, אין לו כל אמצעי לוודא שלא נותרה לחות מבפנים (סע' 9 לתצהיר דוד קליין, סעיף 4 לתצהיר דוד רחמים). 5. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי התובע הוא שגרם, ברשלנותו הבלעדית, לתאונה, הואיל והוא הכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל. טענה זו נסמכת על כך שהתובע, בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" שהוגשה למל"ל (סומן נ/1), ציין: "הכנסתי בטעות בלוק אלומיניום (רטוב) לתוך הטיגל, כתוצאה מכך התפוצץ הבלוק, וניתז אלומיניום מותך". גם בתעודת עובד ציבור של המפקחת ממשרד העבודה נרשם, בחלק המסקנות, כי יש להניח כי התובע לא חימם מספיק זמן את הבלוק, והבלוק לא היה יבש בזמן הכנסתו לתוך הטיגל. 6. אינני מקבל את הטענה כי התובע הכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל. מר פוז'רני, העובד מזה 30 שנה ביציקת מתכות, העיד כי "מי שעובד הרבה זמן בעבודה הזאת לא יכול לטעות כזאת, כי זה החיים שלו. זה 700 מעלות" (עמ' 6, ש' 5); "רק אדם שלוקחים אותו מהרחוב יכול היה לטעות בזה, אבל לא עובד מקצועי ובעל נסיון" (עמ' 6, ש' 8 - 9); "אני לא אעשה כזה דבר כי אני יודע שזה מסוכן, וגם יפים יודע שזה מסוכן" (עמ' 5, ש' 24); "כשאדם עובד הרבה שנים בעבודה הזאת לא יכול להיות טעות" (עמ' 5, ש' 29 - 30). התובע עבד שש שנים כיוצק במפעלה של הנתבעת. לתובע רמת מומחיות ומקצועיות גבוהה, ועל כן מונה כאחראי (מבחינה טכנית) אף על עובדים ותיקים ממנו (עמ' 13, ש' 1 - 2). התובע היה זה שנתן הדרכות לעובדים חדשים לגבי תיפעול המכונה ותהליך הייצור. הוא זה שהסביר לעובדים חדשים כי אסור להכניס בלוק רטוב לטיגל. בחשבון פשוט אפשר להיווכח, שפעולת הכנסת בלוק לתוך טיגל הספיק התובע לבצע, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, לא פחות מ-70,000 פעם (50 פעם במשמרת, 20 ימי עבודה בחודש, 6 שנים). וכדברי התובע - "אני עבדתי 6 שנים שם, ולא יכול להיות דבר כזה שאת מתארת שהכנסתי בלוק רטוב - זה לא יכול להיות גם בתיאוריה.... כשאדם עובד 6 שנים באותו דבר, זה כבר רפלקס" (עמ' 15, ש' 10 - 14). 7. נקודה נוספת המוכיחה כי אפשרות של טעות במקרה זה אינה סבירה היא, שלפי עדות התובע, שלא נסתרה, "אני לא יכול לקחת בלוק רטוב ולשים בתוך הטיגל, כי הבלוקים מוכנים להכנסה לטיגל נמצאים מונחים על שפת התנור (הטיגל נמצא בתוך התנור), ואילו הבלוקים הרטובים נמצאים במרחק מטר - מטר וחצי מהתנור. אני עומד ליד התנור ממש" (עמ' 15, ש' 1 - 3), וכן - "אני לא יכול לקחת בלוק רטוב לתוך הטיגל, כי הבלוקים הרטובים יותר רחוקים ממני" (עמ' 15, ש' 20 - 21). 8. ראיה נוספת לחיזוק האמור לעיל מצויה בעדותו של מנהל הנתבעת, מר שמואל אבו דוד, בפני מפקח עבודה, סמוך לאחר אירוע התאונה (ראה ת/1). מר אבו דוד אמר למפקח העבודה כהאי לישנא: "מתוך היכרות של העובד, אני יודע כי הוא אחראי מאד, ולא נראה לי בשום אופן שהוא לא חימם את הבלוק". בעדותו בביהמ"ש אישר מר אבו דוד את האמור ב- ת/1 (עמ' 20, ש' 9). 9. נשאלת השאלה - כיצד מתיישב האמור לעיל, עם האמור בטופס נ/1 שם חתם התובע על כך שהכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל. התובע מסביר בתצהירו (סע' 15) את נסיבות חתימתו של המסמך נ/1. לפי עדותו, כמה ימים לאחר התאונה באו מר אבו דוד ומר רובינטשיין מהמפעל לבקרו בביתו. הם אמרו לו שבאו לדרוש בשלומו והביאו עימם מסמך לחתימתו. לדבריו, גם כיום העברית שלו חלשה, במיוחד בקריאה וכתיבה (הוא עלה ארצה בשנת 1991), ואז היתה עוד יותר חלשה. הם הגישו לו את המסמך לחתימתו, ואין הוא זוכר מה בדיוק הסבירו לו. הוא האמין להם כי מדובר במסמך שצריך לחתום עליו בקשר לפציעתו, ולכן חתם. אחר כך התברר לו כי מדובר בטופס תביעה למל"ל. בנו הסביר לו מה כתוב בטופס (היינו, שהוא הכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל), והתובע, לדבריו, נדהם, מפני שהדברים אינם נכונים. על כן חזר אל אבו דוד ורובינשטיין ואמר להם כי אינו מסכים ל"הצהרה" זו. או אז נרשם מזכר (ראה ת/2) ובו נכתב: "לאחר שיחה נוספת עם יפים בבית... הסביר יפים: כי הוא חימם את הבלוק על התנור ואחר כך שם אותו בטיגל, לא יודע למה היה פיצוץ". 10.יצוין כי לא התובע עצמו כתב את הגירסה המופיעה ב- נ/1. מי שכתב את הדברים הוא ככל הנראה מר רובינשטיין, מנהל כח אדם של הנתבעת (עמ' 21, ש' 20). הנתבעת נסמכת על נ/1 כמוצאת שלל רב, והיא מסתמכת במיוחד על כך, שגם בביהמ"ש אישר התובע את נכונות הדברים. לפי עדותו: "את הטופס נ/1 לא אני מילאתי, פקידה מילאה אותו. אני לא זוכר פקידה מאיפה. הפקידה כתבה את זה לפי מה שסיפרתי לה. אני אמרתי לה את הפרטים והיא רשמה אותם. אני אמרתי לה מה היה בתאונה והיא רשמה מה שאמרתי לה ואני חתמתי" (עמ' 14, ש' 5 - 8). אלא שנראה שדווקא בחלק זה של עדותו טעה התובע. שכן, הטופס נ/1 מולא ונחתם בביתו של התובע, ולא היתה כל פקידה. מי שהביא את הטופס לביתו היו מר אבו דוד, מנהל המפעל, ומר רובינשטיין, מנהל כח אדם, והטופס נחתם בנוכחותם בלבד (עמ' 14, ש' 21). "לא היתה איתם פקידה" (עמ' 19, ש' 11-12). גם מר אבו דוד מאשר בעדותו - "רק אני ורפי היינו" (עמ' 21, ש' 10), והוא גם מאשר כי יכול להיות שכשהם באו לבית התובע, היה עימם הטופס הנ"ל (עמ' 21, ש' 12-13), וכי הטופס כתוב בכתב ידו של מר רובינשטיין (עמ' 21, ש' 14-15, ש' 20 -21). הנה כי כן, עדותו של התובע על כך שהוא מסר את הגירסה לפקידה, והפקידה רשמה מה שאמר לה, כל כולה פשוט אינה נכונה. לא היתה כל פקידה. 11. את ההסבר אנו מוצאים מיד בהמשך עדותו של התובע: "לאחר שקראת לי את מה שכתוב בטופס נ/1 בעמוד הראשון למטה, אני נזכר מה זה המסמך הזה" (עמ' 14, ש' 9). הנה, רק עתה יודע התובע אל נכון באיזה טופס עסקינן, ועתה הוא מוסר את עדותו המלאה ביחס למסמך זה - "מה שכתוב ב-נ/1 בתיאור נסיבות התאונה, זה היה טעות, אפילו לא טעות, זה היה בכוונה... … אני לא יודע לקרוא בעברית. ... זה לא נכון שאני אמרתי את מה שכתוב בתיאור פירוט התאונה ב- נ/1. ... למחרת חתימת נ/1 אני אמרתי שאני לא מסכים למה שכתוב שם, ואז נעשה המסמך מוצג 6, שחתם עליו שמואל אבו דוד... ... זה לא אני כתבתי את מה שמופיע בתיאור התאונה ב- נ/1, זה מישהו אחר כתב, עשו את זה בכוונה. אבל בגלל שאני אמרתי שזה טעות, אתם טעיתם, אז הם הסכימו לעשות מסמך שני (מוצג 6)... ... אני לא עשיתי טעות, זה לא טעות, לא ידעתי עברית, אני גם עכשיו לא יודע לקרוא. ... הבן שלי דימיטרי מבין טוב עברית. הבן שלי קרא לי את האמור ב- נ/1, ואני אמרתי לו שזה לא נכון.... ... זה לא נכון שטעיתי, ולא נכון שהכנסתי בלוק רטוב". 12. נאמנים עלי דברי התובע כי הוא לא אמר שהכניס בטעות בלוק אלומיניום רטוב לתוך הטיגל, כי הוא בקושי ידע עברית, ולא ידע (ואינו יודע עד היום) לקרוא עברית, וכי האדונים הנכבדים החתימו אותו על גירסה שאינה נכונה, ואינה תואמת את מה שמסר להם. יצוין כי מי שטיפל בענין טופס התביעה למל"ל היה רק מר רובינשטיין, בתוקף תפקידו כמנהל כח אדם (עמ' 21, ש' 14- 15), והוא גם זה שמילא את הגירסה בטופס, בכתב ידו, אולם הנתבעת נמנעה מלזמנו לעדות, על מנת לסתור את עדותו הנ"ל של התובע. (אעיר גם כי לא ברור מדוע הנקודה העיקרית אשר בגירסת נ/1 מופיעה בסוגריים: "הכנסתי בטעות בלוק אלומיניום (רטוב) לתוך הטיגל". האם התובע סיפר זאת בסוגריים? או הורה לרשום זאת בסוגריים?) 13. מר אבו דוד טען בעדותו כי בדרך כלל עובדים, כשקורית להם תאונה, מוסרים מיד אחריה את הנסיבות המדויקות, אולם אח"כ הם בודקים ומתייעצים עם אחרים, וכך גם התובע, ייעצו לו לשנות את הגירסה אשר ב-נ/1. אילו נכתבה הגירסה ב-נ/1 ע"י התובע עצמו, ייתכן מאד שהייתי מקבל טענה זו. אולם כבר הדגשתי, כי לא התובע כתב את הגירסה הזאת, היא נכתבה בידי אחרים, והתובע אף לא היה מסוגל לקרוא את שנכתב. מר אבו דוד אינו יודע, כמובן, מידיעתו האישית, האם אמנם מישהוא יעץ לתובע לשנות את גירסתו. דבריו אלה הינם עדות שמיעה מובהקת, שב"כ התובע התנגדה לה (עמ' 22, ש' 18 - 25), ואילו התובע מצידו העיד כי טענה זו אינה נכונה (עמ' 14, ש' 24 - 25), וכי לא אחרים יעצו לו לשנות את הגירסה, אלא היה זה הוא עצמו (התובע) שאמר לבנו (כשבנו הסביר לו מה כתוב ב- נ/1) כי הכתוב אינו נכון (עמ' 15, ש' 24- 25). ואזכיר כאן שנית את עדותו של מר אבו דוד עצמו (ת/1) כי מהיכרותו את התובע, לא נראה לו בשום אופן שהוא לא חימם את הבלוק. 14. החתמת עובד, שאינו קורא עברית, על גירסה בלתי נכונה, במטרה להסיר מן הנתבעת את האחריות לרשלנותה שלה, היא מעשה שלא ייעשה (שלא להתבטא בלשון חריפה יותר). שואלת ב"כ הנתבעת בסיכומיה (עמ' 3) - אם אמנם נרשמה הגירסה ב- נ/1 שלא על דעת התובע, ומתוך כוונות בלתי כשרות, מדוע נענו לבקשתו מספר ימים אח"כ והסכימו להעלות על הכתב ולחתום על הגירסה המתוקנת, ת/2? אני רוצה להאמין כי התשובה לשאלה זו היא - אולי מפני שהאדונים הנכבדים הבינו כי הרחיקו לכת, כי עשו מעשה שלא ייעשה, מצפונם נקפם, ולפיכך הסכימו להעלות על הכתב, ולחתום (שניהם), על הגירסה הנכונה שמסר להם התובע. 15. ואשר למסקנה המופיעה בתע"צ מאת הגב' גיישיס, כי התובע לא חימם מספיק זמן את הבלוק, והבלוק לא היה יבש, יש לאמר כי הגב' גיישיס כותבת זאת בלשון "יש להניח כי...". אין מדובר אפוא בממצא עובדתי מבוסס על יסוד תחקיר שערכה (ממצא שגם הוא אינו מחייב כמובן את ביהמ"ש) אלא בהשערה/הנחה שלה, הנחה אשר אותה, לאחר בחינת מכלול הראיות, אינני מקבל. 16. כאמור לעיל, התובע ניזוק בעיקר בכף רגלו הימנית, שכן, שעה שניסה לברוח מן המתכת הנוזלית המתפרצת, דרך בתוך שלולית מתכת נוזלית, שנוצרה על הרצפה, והחומר פער חור בנעלו, וגרם לו כוויות עמוקות בכף הרגל. התובע אמנם קיבל מהמפעל נעלי עבודה, אולם לנעליים אלה לא היתה סוליה מיוחדת שהיתה יכולה למנוע חדירת החומר דרך הנעל אל כף הרגל (סע' 5 לתצהיר התובע). נעליים אלה, שסיפקה לו הנתבעת, לא היה בכוחן למנוע מן התובע נזק מסוג זה שאירע. 17. כשל נוסף שהתובע מצביע עליו הוא העדר הדרכה מסודרת בעניני בטיחות. לפי עדותו, כאשר הגיע למפעל ביום הראשון לעבודתו, "הצמידו" אותו לעובד ותיק, ממנו היה אמור ללמוד כיצד להפעיל את מכונת היציקה. התובע עבד כמה שעות עם אותו עובד ותיק, והסתכל מה הוא עושה, אם כי את מרבית הסבריו לא הבין כלל, בגלל קושי השפה. למחרת כבר עבד באופן עצמאי על המכונה, אם כי העובד הותיק בא מדי פעם לבדוק את עבודתו. כעבור מספר ימים גם הפיקוח הזה הופסק. זו היתה ה"הדרכה" שקיבל התובע. מלבד זאת היתה לדבריו פעם אחת הרצאה כיצד לכוון את המכונות (לא הרצאה בנושא בטיחות), וכן חולק ספרון שהסביר את כללי הבטיחות בקשר להרכבת משקפי מגן ובגדי עבודה. ואילו מנהל הנתבעת גורס, כי התובע קיבל הנחיות ברורות בכל הנוגע לעבודתו בעת קבלתו לעבודה, וכי הנתבעת הדריכה את כל העובדים, לרבות התובע, כי יש להמתין עד להתייבשות מוחלטת של הבלוק, טרם הכנסתו לטיגל. 18. בנקודה זו נראית בעיניי גירסת התובע מגירסת הנתבעת, ולו מהסיבה הפשוטה שהתובע הביא שורה של עדים (כמפורט להלן) לתמיכה בגירסתו, בעוד שהנתבעת לא הביאה כל תמיכה לגירסתה, וגם לא הציגה כל נהלים או כללי בטיחות כתובים שחולקו בין העובדים. יתר על כן, מתברר כי במועד התאונה כלל לא היה ממונה בטיחות במפעל הנתבעת (עמ' 29, ש' 6), וזאת חרף העובדה שמדובר, ללא ספק, בסביבת עבודה מסוכנת, שבה העובדים עובדים עם חומרים המגיעים לטמפרטורה של 700 מעלות. מר קליין, שהיה מנהל המפעל מספר שנים לפני התאונה, העיד כי בתקופתו ההדרכה התרכזה יותר בלימוד שיטות העבודה מאשר בהקניית כללי בטיחות. מר פוז'רני, שעבד אף הוא בתפקיד יוצק, העיד כי גם כשהוא הגיע למפעל, עובד ותיק יותר לימד אותו כיצד להפעיל את מכונת היציקה, כי אף אחד לא הדריך אותו בכללי בטיחות, רק אמרו לו "תסתכל איך ההוא עובד ותעבוד כמוהו". מר פוז'רני מציין כי גם לאחר התאונה, המנהלים לא דיברו איתם על כללי בטיחות. מר רחמים, יוצק ותיק אף הוא, העיד כי במשך שנות עבודתו במפעל, לא העבירו לו קורס או הדרכה מסודרת בנושאי בטיחות, ולא נמסר לו חומר כתוב. ביחס לבלוקים, נאמר לו כי עליהם להיות יבשים, אולם לא הוסברה כל דרך כיצד לוודא כי הבלוק יבש, מלבד מישוש ביד. 19. כמו כן, הן מר פוז'רני והן מר רחמים העידו - בניגוד לעדותו של מנהל הנתבעת - כי רק לאחר התאונה נתלו שלטים ובהם הוראות בדבר חימום הבלוקים טרם הכנסתם לטיגל, וכי טרם התאונה לא היו שלטים כאמור. עדותה של הגב' גיישיס כי כאשר היא ביקרה במפעל היו הוראות ברורות ליד כל מכונת יציקה (עמ' 26, ש' 21 - 22) אינה סותרת את עדותם. שכן, הם העידו כי השלטים הללו נתלו כשבוע ימים לאחר התאונה (סע' 10 לתצהיר פוז'רני), ואילו היא ביקרה במפעל כחודש ימים לאחר התאונה (עמ' 26, ש' 6). 20. הרחבתי מעט את הדיבור בסוגיית ההדרכה, שהיא סוגיה חשובה, אולם יש לציין כי במקרה דנן נראה, כי לא העדר הדרכה נאותה הוא שגרם לתאונה, שהרי אין כל טענה כי התובע לא הודרך או לא ידע, שאסור להכניס בלוק רטוב לטיגל. 21. הנתבעת מציינת את העובדה כי מספר שנים לפני התאונה אושרה לה הסמכה למערכת ניהול תקן ישראלי 9002 ISO, ומסתמכת על דבריה של הגב' גיישיס כי "זה אומר שרמת הבטיחות במפעל היא בסדר" (עמ' 29, ש' 21 - 22). עיינתי בהוראות התקן הנ"ל, ולא מצאתי כי הוא נוגע לענייננו כלל ועיקר. ענינו של התקן, כפי שגם כותרתו מעידה עליו, הוא בנושא הבטחת איכות בייצור, בהתקנה, ובמתן שירות. סעיף 4.2.1, למשל, מחייב את הספק לקיים מערכת איכות, כאמצעי שיבטיח התאמת המוצר לדרישות מוגדרות. סעיף 4.9 מחייב את הספק לתכנן את תהליכי הייצור, המשפיעים ישירות על איכות, ולהבטיח שתהליכים אלה יבוצעו בתנאים מבוקרים, היינו, בין היתר, הגדרת אופן הייצור, שימוש בציוד מתאים לייצור, סביבת עבודה מתאימה, ועוד. אין מלה וחצי מלה על בטיחות בעבודה. סעיף 4.18 מחייב את הספק לתת הדרכה לכל העובדים העוסקים בפעילויות המשפיעות על האיכות. גם כאן - אין כל איזכור לנושא של בטיחות בעבודה. 22. ענין נוסף אשר התובע טוען כי היה בלתי תקין הוא, שהבלוקים אוחסנו בחוץ, תחת כיפת השמים, ולכן חשופים לגשם ולרטיבות. מר אבו דוד, מנהל הנתבעת, העיד, כי הבלוקים אוחסנו במחסן חומרי גלם, אך אישר כי חלק מן המחסן אכן היה בלתי מקורה, "חלק היה מתחת לכיפת השמים" (עמ' 21, ש' 8 - 9). אזכיר כי התאונה אירעה בחודש דצמבר, כך שישנה סבירות גבוהה שהבלוקים נרטבו ממי גשמים. אמנם, הגב' גיישס העידה כי "זה אותו דבר אם מאחסנים אותם בחוץ או בתוך המחסן", (עמ' 26,ש' 17), באשר גם "שמירה בתוך מחסן לא מונעת חדירת לחות" (עמ' 26, ש' 20), אולם לי נראה כי קיים הבדל גדול בין מצב שבו הבלוקים מאוחסנים בתוך מחסן מקורה, וצוברים אולי קצת לחות, לבין מצב שהם מונחים חשופים לחלוטין, תחת כיפת השמים, ונרטבים "עד לשד עצמותיהם" ממי גשם. אמנם לכאורה נראה כי לנושא האיחסון כשלעצמו אין לייחס חשיבות מרובה מדי לעניננו, שהרי העובדה שהבלוקים עלולים להגיע רטובים/לחים היתה ברורה וגלויה לכל (ובדיוק משום כך (קרי, לשם ייבושם) היתה נדרשת פעולת החימום). יחד עם זאת, נראה לי, כי כאשר הדרישה היא שהבלוקים יהיו יבשים לחלוטין טרם הכנסתם לטיגל, ראוי היה מלכתחילה לאחסנם במקום אחסנה סגור, מקורה, ויבש, ולא תחת כיפת השמים. 23. נקודה בעייתית נוספת היא העובדה שהעובדים לא קיבלו כל כלי או אמצעי שהוא, לשם הכנסת הבלוקים לתוך הטיגל. "לא נמסר לעובדים מכשיר להכנסת הבלוק אחרי חימומו לתוך הטיגל" (עמ' 20, ש' 29- 30). לפיכך נאלצו העובדים לבצע פעולה זו באופן ידני, היינו, להטות את הבלוק בידיים ו"להחליק" אותו באיטיות פנימה אל תוך הטיגל, כאשר בתוך כך הם צריכים להרחיק את גופם עד כמה שניתן מהטיגל. כלי עזר היה מאפשר לעובד "לשמור מרחק" רב יותר מן הטיגל. ("כלי העזר היה מרחיק אותו ממקום ההתפרצות", עמ' 29, ש' 14). לו ניתן כלי כזה בידי התובע, יכול היה התובע לעמוד לא "ליד התנור ממש" כפי שעמד (עמ' 15,ש' 3), אלא במרחק מה ממנו, ובכך היה כדי להמעיט את סכנת הפגיעה במקרה של התפרצות מתכת רותחת מתוך הטיגל. 24. "חוליה" נוספת שלא היתה תקינה הינה זו המפורטת בסעיף 11 לתצהיר מר פוז'רני. מתחת לתנור ההחזקה ישנו אמבט בטחון, אשר אמור לקלוט חומר שנוזל החוצה. דא עקא, במכונה הספציפית עליה עבד התובע במועד התאונה, אמבט הבטחון היה מכוסה בלוח, באופן שלא יכול היה לקלוט דבר. חובת זהירות 25. על קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדו אין צורך להרחיב את הדיבור, באשר הדברים ברורים וידועים. חובת הזהירות הקונקרטית (כמו חובת הזהירות המושגית) נקבעת על פי מבחן הצפיות, היינו, האם מעביד סביר יכול היה, מבחינה פיזית, לצפות - בנסיבות המיוחדות של המקרה - את התהוות הנזק, והאם הוא צריך היה, מבחינה נורמטיבית, לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' מ"מ בית שמש פד"י לז (1) 113, בעמ' 125- 126). יצוין גם, כי בדרך כלל, נזק שהינו צפוי במישור הפיזי, נחשב כצפוי גם במישור הנורמטיבי, אלא אם כן קיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים צמצום החובה או שלילתה, חרף יכולת הצפייה (ע"א 915/91 מ"י נ' לוי פד"י מח (3) 45, בעמ' 65). הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. רק בגין סכנה בלתי רגילה מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם פד"י לח(1) 72, בעמ' 76). 26. בנסיבות המקרה שבפניי נראה בבירור כי מעביד סביר יכול היה - וצריך היה - לצפות את התרחשות הנזק. כפי שהראיתי, כל מגע של האלומיניום הנוזלי הלוהט שבתוך הטיגל, עם מים או לחות, עלול לגרום לפיצוץ והתפרצות של האלומיניום הלוהט מתוך הטיגל. לפיכך, היתה הוראה ברורה, שאסור להכניס בלוק רטוב לטיגל. דבר זה היה בגדר דבר בסיסי, שהכל ידעו אותו. מאידך גיסא, היה ידוע גם, שהבלוקים מגיעים כשהם רטובים/לחים או עלולים להיות רטובים/לחים, שהרי הם אוחסנו (בחלקם לפחות) תחת כיפת השמיים. משום כך, קרי, על מנת למנוע מצב שבלוק רטוב, או שנותרה בו רטיבות כלשהי, יוכנס לתוך הטיגל, היתה הוראה מחייבת לחמם את הבלוקים עד שיהיו יבשים לחלוטין. מן האמור לעיל ברור, כי תהליך החימום והייבוש של הבלוקים הינו תהליך חשוב ביותר מבחינת בטיחות העובד. דא עקא, לא זו בלבד שלא ניתן לעובד כל אמצעי שהוא לחימום הבלוק טרם הכנסתו לטיגל, לא ניתן לו גם (וזה העיקר לעניננו) כל אמצעי שהוא למדוד את מידת החום של הבלוק, והאם הגיע כבר לטמפרטורה ולמידת הייבוש הנדרשת. לא ניתן בידי העובד כל מיכשור וכל אמצעי מדעי שבאמצעותו יכול היה לבדוק ולוודא כי לא נשארה כל לחות בתוככי הבלוק פנימה, ואין לו כל דרך לדעת בוודאות אם אמנם התייבש הבלוק לחלוטין, אם לאו. ענין כה חשוב, הנוגע למעשה לחיי אדם, התבסס אך על הערכתו/תחושתו של העובד, על סמך מגע כף ידו, ולא על שום אמצעי בדוק ובר-מדידה. בנתונים אלה, בהחלט אפשרי מצב שבו עובד, ולו המומחה והמנוסה ביותר, לא יוכל לדעת כי נותרה לחות בחלק הפנימי של הבלוק. ואין כל ספק כי ניתן היה לצפות - וגם צריך היה לצפות, במקרה כזה - כי הדבר עלול, בסבירות גבוהה מאד, לגרום לפיצוץ ולהתפרצות של חומר לוהט, בטמפרטורה של כ-700 מעלות, כפי שאכן אירע במקרה דנן. 27. ב"כ הנתבעת טוענת כי, עפ"י הפסיקה, רק בגין סכנה בלתי רגילה מוטלת חובת זהירות קונקרטית, בעוד שכאן מדובר, לדעתה, בסכנה שהיא רגילה, כשמדובר במפעל ליציקת מתכות. אם הטענה היא, כי סכנת התפרצות של מתכת נוזלית לוהטת בחום של 700 מעלות היא אחת מן הסכנות ה"רגילות", שעובד במפעל יציקה חשוף להן, הרי אני דוחה טענה זו מכל וכל. אינני סבור כי עובד במפעל ליציקת מתכות, העובד בהתאם להוראות המעביד ולא בחריגה מהן, אמור לקחת בחשבון אפשרות של פגיעה קשה כזאת. זוהי סכנה בלתי רגילה, שאינה מהווה חלק טבעי ורגיל מעבודתו, ומוטלת על המעביד חובת זהירות בגינה (השווה פס"ד מלון רמדה נ' אמסלם הנ"ל, שם נפסק כי אפילו "הימצאותו של שמן על רצפתו של מטבח היא בבחינת סכנה "בלתי רגילה". טיבו של שמן שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום- יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח." "אין זו סכנה "רגילה" אשר כל אדם חייב להתמודד עמה על סיכונו שלו..." (וראה גם הדוגמאות המובאות בפרשת ועקנין, בעמ' 126, להדגמה אלו סיכונים נחשבים בגדר סיכונים סבירים, אשר חובת זהירות אינה מוטלת בגינם). 28. משקבעתי כי קיימת חובת זהירות קונקרטית, נשאלת השאלה מהו תוכן החובה הזאת. תוכן חובת הזהירות הוא: החובה לנקוט באותם אמצעי זהירות, שסביר היה לנקטם בנסיבות הענין, היינו, אותם אמצעים שמעביד סביר היה נוקט בנסיבות הענין (השווה ע"א 4025/91 צבי נ' קרול פד"י נ(3) 784, בעמ' 790, בין ד - ו). וכאמור בענין מלון רמדה הנ"ל (בעמ' 76) - "במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה". במקרה דנן הוכח כי ניתן היה לנקוט מספר אמצעים כאלה. בראש ובראשונה - "כדי למנוע לחות דרוש ייבוש מבוקר... שחימום וייבוש של בלוק אלומיניום צריך להיות מדוד ומבוקר, הזמן צריך להיות מדוד" (עמ' 26, ש' 20- 25), וכן בהמשך: "הזמן צריך להיות מדוד, כדי להבטיח שהבלוק יבש לחלוטין, הבדיקה לדעתי לא צריכה להיעשות ביד" (עמ' 27, ש' 11- 12). כך העידה הגב' גיישיס בביהמ"ש, וכך גם כתבה אל המפעל, בסמוך לאחר התאונה (ראה ת/3): "...יש לחמם זמן מדוד, כדי להבטיח שהמוצר הנ"ל יבש לחלוטין". בהקשר זה אוסיף כי צריך היה לא רק לקבוע זמן מדוד ומוגדר מראש לחימום הבלוקים, אלא ניתן וראוי היה גם (א) לספק מיכשור לחימום הבלוקים (ב) לספק מיכשור למדידת הטמפרטורה והיובש של הבלוקים טרם הכנסתם לטיגל. אמצעי זהירות ראויים נוספים הם - שימוש בכלי עזר להכנסת הבלוקים לתוך הטיגל (ר' תע"צ של גב' גיישיס בפרק המסקנות, וכן במכתבה ת/3); איחסון הבלוקים במקום סגור ומקורה, ולא תחת כיפת השמים; דאגה לכך שאמבט הבטחון שמתחת למכונה יהיה תקין ולא מכוסה; ועוד ועוד. הפרת חובת הזהירות 29. האם עמדה הנתבעת בחובת הזהירות המוטלת עליה? התשובה הברורה היא - לא באלף רבתי. היא פשוט "סמכה על הנס". היא ידעה כי עובדיה "כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה", התורה האומרת כי אין להכניס בלוק רטוב לטיגל. ואכן, את זאת ידעו כולם. אלא שהנתבעת לא טרחה לצייד אותם - חרף חשיבות הענין לבטיחותם - במינימום של אמצעים (א) לחימום הבלוקים (ב) למדידת החום והיובש של הבלוקים (ג) להכנסת הבלוקים לתוך הטיגל. למעשה, הנתבעת לא נקטה, ואפילו לא טענה שנקטה, אמצעי זהירות כלשהם, לא מאלה שמניתי, ולא אמצעים אחרים, למניעת תאונה מסוג זו שאירעה לתובע. 30. ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה כי אכן היה זמן מדוד לחימום הבלוקים, וסמכה טענתה על עדות התובע ועדות פוז'רני כי משך חימום הבלוקים היה 30-40 דקות. אינני מקבל זאת. לא הובאה כל ראיה כי נקבע זמן מדוד ומוגדר לחימום הבלוקים. הגב' גיישיס אינה זוכרת אם היה זמן מדוד ומבוקר (עמ' 27,ש' 10). התובע ופוז'רני אמנם העידו על 30-40 דקות, אלא שאם עובד א' רשאי לחמם משך 40 דקות, ועובד ב' רשאי לחמם משך 30 דקות בלבד, נשאלת השאלה - מהו הזמן ה"מדוד"? זמן מדוד פירושו זמן מדויק וקצוב ומוגדר מראש ע"י הנהלת המפעל, אשר מחייבת את כל היוצקים לחמם את הבלוק משך X דקות. מעדות התובע ופוז'רני לא עולה כי היתה הנחיה שכזאת "מלמעלה", אלא כי מנסיונם למדו שיש לחמם בין חצי שעה ל- 40 דקות. והעיקר - איש מטעם הנתבעת לא העיד כי היתה הנחיה לחמם את הבלוקים למשך זמן מדוד ומוגדר מראש שנקבע ע"י הנתבעת (או ע"י מכון התקנים) (ראה סעיף 4 לתצהיר מנהל הנתבעת, שמואל אבו דוד). ועוד הערה: אין כל הוכחה כי הבלוק הספציפי, שבגינו אירעה התאונה, חומם ע"י התובע פחות מ 30-40 דקות. 31. לסיכום, כדי למנוע או לצמצם את הסכנה, היה על הנתבעת לדאוג לכך שהמדידה כי הבלוק התחמם והתייבש כל צורכו לא תיעשה על פי תחושתו הסובייקטיבית של העובד, אלא לקבוע זמן מוגדר לחימום הבלוקים, ולספק אמצעים "מדעיים" יותר מאשר תחושת כף היד בכדי לוודא שהבלוק אכן יבש לחלוטין. הנתבעת לא עשתה זאת, וגם לא נקטה אמצעי זהירות אחרים כלשהם. בכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע. הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק. הסתכנות מרצון 32. טענת ההסתכנות מרצון שהעלתה הנתבעת נדחית, משקבעתי כי התובע לא הכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל. התובע לא חשף עצמו מרצון או ביודעין לסכנה. הוא לא הכניס בלוק שידע כי הינו רטוב. אמת, אפשר שהבלוק לא היה יבש לחלוטין, אך התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת זאת, הואיל ולא קיבל כל אמצעי, ולא היתה לו כל דרך, למדוד ולוודא את הדבר בצורה מוחלטת. רשלנות תורמת 33. האמור לעיל מהווה מענה גם לטענה בדבר רשלנות תורמת של התובע. טענת הרשלנות התורמת מבוססת כל כולה על כך, שהתובע הכניס בלוק רטוב אל תוך הטיגל. טענה זו דחיתי, וממילא נדחית גם הטענה בדבר רשלנות תורמת. אזכיר בהקשר זה שוב את דברי מנהל הנתבעת, סמוך לאחר התאונה, כי מהיכרותו עם התובע, לא נראה לו בשום אופן שהוא לא חימם את הבלוק (ראה ת/1). אם אמנם הבלוק לא היה יבש לחלוטין, הרי הדבר לא היה ידוע ולא היה יכול להיות ידוע לתובע, בהעדר כל אמצעי בדוק למדידה באופן אובייקטיבי של מידת החום ומידת היובש של הבלוק. אזכיר שוב כי אין מדובר בטיפות מים שנמצאות על פני הבלוק (עמ' 26, ש' 18, עמ' 5, ש' 11: "בלוק רטוב אין הכוונה שהוא רטוב כמו מים מברז"), אלא "מדובר בלחות שנספגת בתוך החומר גלם עצמו, מדובר על חריצים, סדקים, שיש בכל חומר, שאי אפשר לראות אותם´(עמ' 26, ש' 19- 20). כאמור, הנתבעת לא הצביעה על כל מעשה רשלנות מצד התובע, לבד מכך שלטענתה הוא הכניס בלוק רטוב לתוך הטיגל, טענה אותה דחיתי. ממילא, אינני מייחס כל רשלנות תורמת לתובע. 34. אעיר כי אף לו הוכח שהתובע אכן שגה באיזו פעולה מפעולותיו - ויודגש כי דבר זה לא הוכח - הרי לא בהכרח נובע מכאן כי יש להטיל עליו רשלנות תורמת. "אין חולקין על כך שחובתו הסטטוטורית של מעביד לדאוג לבטיחות העבודה באה גם להגן על העובד בפני משגהו הוא במהלך העבודה, ולא בנקל ימצא ביהמ"ש עובד שוגה אשם ברשלנות תורמת לעומת היפר חובה שבחוק על ידי המעביד" (המ' 509/66 הנס נ' החב' הא"י לטחינה פד"י כא (1) 326, בעמ' 329). "בקביעת מימצאים בדבר הטלת רשלנות על המעורבים בתאונת העבודה או בדבר מידת הרשלנות, קיימת נטיה להקל יותר עם העובד, הכפוף להוראות של מנהלי העבודה במפעל, ולהחמיר יותר עם המעביד או עם אלה אשר מתפקידם לקבוע את נוהלי העבודה" (ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון פד"י מט (1) 450, בעמ' 455). דוגמה בולטת לכך מן הזמן האחרון היא פרשת ע"א 3719/01 אגבריה עבדאללה נ' פקר פלדה תק - על 2002 (3) 2798, שם לא יוחסה כל רשלנות תורמת שהיא, למפעיל של מכונת כיפוף הידראולית אשר שם את ידיו בתוך המכונה מתחת לסכין, בניגוד להוראות מעבידו, והסכין קטעה חלקית כמה מאצבעותיו. ביהמ"ש קבע שם, כי "לא כל טעות שלו צריכה להיקבע כאשם תורם". 35. לסיכום חלק זה של פסק הדין אני קובע, כי הנתבעת אכן ביצעה עוולת רשלנות כלפי התובע. הערכת הנזק הנכות הרפואית 36. באשר לכף רגלו הימנית של התובע, מה שנותר כיום היא בעיקר צלקת בסולית כף הרגל. מטעם התובע הוגשה חוות דעת רפואית של מומחה רפואי בתחום הפלסטי, פרופ' ד' מלר, ומטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת רפואית של מומחה בתחום זה, פרופ' ר' שפיר. פרופ' מלר סבור כי נכותו של התובע בגין הצלקת בכף הרגל היא בשיעור 10%. פרופ' שפיר סבור, לעומת זאת, כי נכותו של התובע בגין הצלקת היא בשיעור 3% בלבד. שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. 37. התובע בסיכומיו שותק ביחס לחוות דעתו של פרופ' שפיר, אינו מזכיר אותה כלל, אינו מנסה לשכנע את ביהמ"ש מדוע אין היא נכונה, או מדוע על ביהמ"ש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמו דווקא. לעומת זאת, הנתבעת בסיכומיה (עמ' 17- 18) מפרטת בהרחבה מדוע ראוי במקרה זה להעדיף את חוות דעת המומחה מטעמה על פני חוו"ד מומחה התובע, ואין לי אלא לקבל את טענותיה, לפחות ככל שעסקינן בנכות הרפואית. ראשית יש לציין כי פרופ' מלר בדק את התובע כשנה לאחר התאונה, בעוד שפרופ' שפיר בדק אותו כשנתיים לאחר התאונה. בהעדר הסבר לשוני בממצאים שבשתי חוות הדעת, ובשים לב לכך שפרופ' מלר עצמו, בגוף חוות הדעת, ממליץ על טיפול, למשך שנה נוספת (ר' פיסקה א' בפרק המסקנות), מותר להניח כי בפער הזמן שבין בדיקות שני המומחים, והודות לטיפול שניתן, חל שיפור במצבו של התובע. וכפי שאומר פרופ' שפיר בחוות דעתו - יש להניח כי הנכות שהעניק פרופ' מלר אכן התאימה לממצאים שמצא ותיאר בזמן כתיבת חוות דעתו, אולם בבדיקה כיום (שנה וחודשיים מאוחר יותר) הממצאים שונים, ועל כן, הנכות נמוכה יותר. שנית, פרופ' מלר דן בחוות דעתו בכך שהצלקת בכף הרגל היא רגישה למגע. עפ"י תאריך חוות הדעת נראה כי יש אולי רגליים לטענה כי חוות דעתו משקפת מצב שטרם התגבש באופן סופי. שכן, פרופ' מלר עצמו כותב, במסמך מיום 4/5/98 (ר' בתיק מוצגי התובע, בין המסמכים שסומנו כמוצג 3), כי "הרגישות עלולה להימשך גם כשנה שלמה", כלומר עד חודש 5/99 לערך. מכאן שמצב הצלקת במועד חווה"ד (1/99) אינו משקף מצב סופי, ובהחלט ייתכן (וכך למעשה נובע מהאמור במסמך הנ"ל של פרופ' מלר) כי במועד מאוחר יותר כבר אין רגישות. כמו כן יצוין כי בגוף חוות הדעת כותב פרופ' מלר כי על התובע להמשיך בטיפול בגרב לחץ עד 12/99. גם מכאן עולה כי חוות הדעת משקפת את מצב התובע טרם סיום הטיפול. ואזכיר גם מסמך נוסף מפרופ' מלר (המופיע אף הוא בין המסמכים שסומנו כמוצג 3, אך צולם באופן בלתי קריא כמעט לחלוטין, ולא ניתן גם לזהות את תאריכו) שבו ציין פרופ' מלר כי הכוויות נרפאו לחלוטין. תמיכה נוספת באפשרות שחוו"ד פרופ' מלר משקפת מצב שטרם התגבש סופית מצויה במכתבו אל המל"ל מיום 14/6/98 (המכתב מצוטט בחוו"ד פרופ' שפיר), בו כותב פרופ' מלר כי רק בתום שנתיים ניתן יהיה לקבוע האם נותרה מגבלה צמיתה כלשהי. 38. עלתה בדעתי האפשרות לקבוע את הנכות בדרגת ביניים שבין חוות הדעת של שני המומחים, אולי עפ"י המל"ל, שקבע נכות בשיעור 5% (רפואית). אלא שלא ראיתי כל סיבה או הצדקה לערוך "איזון" שכזה, משהתובע כלל לא טרח לנסות לשכנע את ביהמ"ש מדוע יש להעדיף את חוו"ד המומחה מטעמו, או להגיש חוו"ד עדכנית של המומחה מטעמו. הדרך להוכיח כל ענין שברפואה היא ע"י חוו"ד של מומחה רפואי, ופרוטוקול הועדות הרפואיות של המל"ל כלל אינו מהווה ראיה קבילה לענין זה. שנית, מבין כל הגורמים הרפואיים שבדקו את התובע, היה זה פרופ' שפיר שבדק אותו במועד המאוחר ביותר, ויש להניח, לכן, שחוות דעתו משקפת, טוב יותר מן האחרות, את המצב הרפואי העדכני. שתיקתו המוחלטת של התובע בסיכומיו ביחס לחוו"ד פרופ' שפיר - שממצאיו שוללים כליל את ממצאי פרופ' מלר - אי הגשת חוו"ד עדכנית של פרופ' מלר, והעובדה שכלל לא ניסה לשכנע את ביהמ"ש בעדיפות חוות דעתו של פרופ' מלר, כל אלה, בצירוף הנימוקים עליהם עמדתי בפיסקה הקודמת, מצדיקים לדעתי את המסקנה כי יש לקבוע את הנכות עפ"י חווה"ד של פרופ' שפיר, היינו, כי נכותו הרפואית של התובע, בגין הצלקות בכף הרגל, היא בשיעור 3%. 39. גם בתחום הפסיכיאטרי הוגשו חוות דעת של מומחים רפואיים מטעם שני הצדדים, ד"ר קריינין מזה, וד"ר גרופר מזה. כמו כן מונה פרופ' אליצור כמומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי. המומחים מטעם הצדדים לא הופיעו לחקירה בביהמ"ש, והוסכם בין הצדדים כי חוות דעתם לא תשמשנה ראיה, וכי חוות דעתו של פרופ' אליצור היא הקובעת (פרו', עמ' 11, ש' 16, ש' 20, ש' 23- 24, עמ' 12, ש' 5- 6). ב"כ התובע בסיכומיה מסתמכת משום מה על חוו"ד ד"ר קריינין, אולם, כאמור, חוות דעתו זו כלל אינה משמשת ראיה בתיק זה, וב"כ התובע הסכימה לכך (עמ' 11, ש' 20). חוות הדעת היחידה בתחום הפסיכיאטרי היא חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' אליצור. פרופ' אליצור איבחן אצל התובע מצב של תסמונת פוסט טראומטית, המתבטאת בשחזור חווית הטראומה, בקשיי הימנעות, ובתגובה ריגשית דכאונית לפגיעה הגופנית ולמגבלות הגופניות. הוא קבע לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי בשיעור של 10%. ב"כ התובע ביקשה בתחילה לחקור את פרופ' אליצור, אולם אח"כ הודיעה כי הינה מוותרת על חקירתו. הנכות התיפקודית 40. פרופ' מלר סבור כי הצלקת בכף הרגל גורמת להפרעה תיפקודית משמעותית. לדעתו, היא אינה מאפשר לו לעמוד ולעבוד את עבודתו בעמידה, ועל כן נכותו התיפקודית בעבודתו כיוצק מתכת היא 100%. פרופ' מלר מציין כי אינו יכול להעריך את כושר עבודתו הכללית, או עבודה אפשרית אחרת. כבר ציינתי כי עדיפה בעיניי, מהטעמים שפירטתי, חוות דעתו של פרופ' שפיר. פרופ' שפיר קובע כי מאז הריפוי המלא של הכוויות נותרו כיום רק סימנים של שינוי בצבע העור בסביבת הקרסול, ושינויים קלים במרקם העור בכף הרגל, ומדובר באיזור הקשת של כף הרגל, ולא באזורי הלחץ והדריכה. לפי פרופ' שפיר, אין כל הצטלקות נוקשה או אחרת שאמורה לגרום מיחושים או הפרעה בדריכה. לדעתו, אין נכות תיפקודית, ואין סיבה שהתובע לא יתפקד ויעבוד בעמידה והליכה. בסיכום חווה"ד הוא כותב כי הכוויה נרפאה לחלוטין, ונותרה הצטלקות מינימלית שאינה אמורה להפריע בצורה כלשהי. 41. התובע מציין כי נכותו הינה לבטח תיפקודית, והא ראיה, שביום 4/6/98 קיבל מאת הנתבעת מכתב בזו הלשון: "בתשובה למכתבו של רופא התעסוקה מיום 28/5/98, הרינו להודיעך כי אין באפשרותנו להעסיקך בעבודה, בתנאים ובסייגים שצויינו במכתבו. העבודה שבה עסקת בשנה האחרונה עד ליום התאונה מחייבת עמידה במשך כל הזמן, נעילת נעלי בטיחות גבוהות, ועבודה אחרת זולת זו אינה קיימת". (מכתב זה סומן כמוצג 9 בתיק מוצגי התובע). לכאורה, ראיה ניצחת לכך שהנכות היא תיפקודית עד כדי אובדן מקום עבודתו ומקצועו. אולם אני סבור שיש להבדיל בין התקופות השונות: אכן, סמוך לאחר התאונה, לא יכול היה התובע לחזור לעבודתו במפעל הנתבעת, קיבל תעודות אי כושר עבודה עד 31/5/98, וסמוך לאחר מכן קיבל מהנתבעת את המכתב שציטטתי, המוכיח באופן ברור כי איבד את כושרו לעבוד כיוצק אצל הנתבעת. אולם תשעה חודשים לאחר המכתב הנ"ל, בחודש 3/99, הצליח התובע, חרף גילו (בן 60 אז), ונכותו, למצוא עבודה במפעל לי - גום, כפועל ייצור, במכונה של יציקת גומי. הוא עבד שם במשרה מלאה, כאשר "שעות העבודה של עובד במפעל הם מ- 7:00 עד 17:00, קרוב ל- 9 שעות פעילות הם בעמידה, בעבודה מאומצת פיזית" (עמ' 29, ש' 29 עד עמ' 30, ש' 2). אני מוכן אולי לקבל את טענת התובע, כי עצם העובדה שבראיון הקבלה לעבודה במפעל לי - גום אמר "שאין לו שום מגבלות, והוא יכול לעבוד בכל עבודה שיידרש" (עמ' 30, ש' 4), אין בה בהכרח כדי ללמד לעניננו, שכן, לו סיפר התובע כי הינו נכה ומוגבל, לא היה מתקבל לעבודה שם (מנהל לי - גום אישר את הדבר בעדותו: עמ' 31, ש' 22- 23). אולם החשוב יותר הוא, לא מה סיפר התובע כשהתקבל לעבודה שם, אלא מה היה בפועל בעבודה. והנה, מנהל לי - גום, שהוא עד נייטרלי ואובייקטיבי לגמרי, העיד כי "אני בעבודתו לא ראיתי שום מגבלה או תלונה מצידו לגבי עבודה מאומצת או להתחשבות מצידנו, הוא עובד רגיל כמו כל עובד רגיל, עובד חברמן." (עמ' 30, ש' 4- 6). וזאת, יש לזכור, בעבודה שהיא עבודה פיזית מאומצת, ובעמידה משך 9 שעות עבודה (עמ' 30, ש' 1- 2). למותר לציין כי דברים אלה לחלוטין אינם מתיישבים עם דעתו של פרופ' מלר כי התובע אינו מסוגל לעבוד את עבודתו בעמידה, וכי נכותו התיפקודית היא 100%. נהפוך הוא, עולה מהם כי התובע מסוגל גם מסוגל לעבוד עבודה פיזית, הנעשית בעמידה, ואף בעמידה ממושכת. ויוזכר כי גם במקום עבודתו אחרי לי - גום, במפעל רהיטי גבאי, עסק התובע בעבודה פיזית, של הרכבת כסאות משרדיים (עמ' 16, ש' 16- 17). 42. הערה חשובה נוספת היא, שהתובע משתית את טענתו בדבר נכות תיפקודית, על הבעיה הפיזית שנותרה לו לטענתו בכף הרגל ובעמידה על הרגל (ר' סע' 18 לתצהירו וסע' 3.5, 3.6, 3.7, 3.8, 3.15 לסיכומיו), ואינו טוען, בתצהירו או בעדותו, ורק בחצי פה ובשפה רפה ביותר בסיכומיו (ר' סע' 3.9, 3.10, 3.13 לסיכומיו) כי נכותו הפסיכיאטרית היא שפוגעת בתיפקודו בעבודה ובכושר השתכרותו. אלא שנכותו הפיזית של התובע, כפי שכבר קבעתי, היא בשיעור 3% בלבד, שיעור נכות שאין בו כדי לפגוע בתיפקוד ובכושר ההשתכרות, וכך אכן קבע פרופ' שפיר בחוות דעתו. חרף האמור לעיל, אין בדעתי להתעלם מן הנכות הפסיכיאטרית שקבע פרופ' אליצור, שהיא נכות תיפקודית עפ"י הגדרתה. פרופ' אליצור קובע בחוות דעתו (שלא נסתרה בכל דרך) כי "קיימים אצל התובע סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את התיפקוד החברתי והמקצועי, ברמת נכות של 10%". הפסדי שכר בעבר 43. התובע קיבל חופש מחלה מיום התאונה ועד יום 31/5/98, היינו, תקופה של 5.5 חודשים. שכרו בחודשים שקדמו לתאונה (צורפו תלושי שכר של החודשים מאי - נובמבר 1997) היה 4,050 ש”ח בממוצע לחודש (ברוטו). סכום זה, משוערך להיום, מסתכם בסך 4,706 ש”ח, והפיצוי ל- 5.5 חודשים הוא אפוא - 25,883 ש”ח. 44. הנתבעת טוענת, על יסוד חוו"ד פרופ' שפיר, כי יש להפחית את הפיצוי לכדי מחצית, משום שהתובע סירב להתאשפז מיד לאחר התאונה, בבית החולים. פרופ' שפיר קובע בחוות דעתו כי אילו היה התובע מתאשפז ומטופל כראוי בשכיבה מוחלטת, היתה הכוויה נרפאת בתוך שבועיים - שלשה, ולא בפרק זמן כל כך ארוך כפי שהיה בפועל. אמת, בתעודת חדר מיון בביה"ח וולפסון צוין כי הומלץ לתובע להתאשפז, וכי התובע סירב לכך. כן צוין כי סירב לקבל Toxoid. אולם בכל התיעוד הרפואי שלאחר מכן, לא מצוין, ולו ברמז, כי קיים צורך באישפוז, או בשכיבה מוחלטת. אין גם תיעוד המצביע על כך שרופאיו המליצו על ניתוח. ישנו רישום, שבועיים לאחר התאונה (24/12/97), מן המרפאה לכירורגיה פלסטית בבי"ח תל השומר (ד"ר טליסמן), לפיו "אין חד משמעיות כרגע בצורך בניתוח, מכיון שהאזור יחסית קטן". חודש וחצי לאחר התאונה (26/1/98) נבדק התובע ע"י פרופ' מלר, שהמליץ על המשך טיפול שמרני, וציין כי אינו ממליץ לדון בשלב זה בניתוח. כאמור, מלבד הרישום ביום התאונה עצמו בחדר מיון, לא מצאתי כל תיעוד רפואי על צורך באישפוז (או בשכיבה מוחלטת). על כן, אין בידי תשתית ראייתית מספקת כדי להגיע למסקנה, שאילו אושפז וטופל בשכיבה מוחלטת, היתה הכוויה נרפאת בפרק זמן הרבה יותר קצר. אני מקבל את חוות דעתו של פרופ' שפיר, ככל שהיא נוגעת להערכת נכותו של התובע, כפי שהוא בדק אותו, ונכון לזמן שהוא בדק אותו. אולם ביחס לשאלה "מה היה קורה אילו", אינני מסתפק, עם כל הכבוד, בחוות דעתו, כדי להגיע למסקנה שאילו אושפז התובע היתה הכוויה נרפאת הרבה יותר מהר, בהעדר כל תיעוד רפואי מ"זמן אמת" התומך במסקנה זו. אוסיף כי אשת התובע העידה כי איש לא אמר להם, שאם יאושפז, הטיפול יקח שלשה שבועות בלבד (פרו', עמ' 9, ש' 25- 26). ואעיר כי גם פרופ' שפיר עצמו אומר כי רק "ייתכן" שהתובע תרם להתארכות הריפוי של הכוויה. אני פוסק אם כן לתובע סך של 25,883 ש”ח בגין הפסד שכר בתקופת חופש המחלה, מבלי להפחית את סכום הפיצוי בגלל סירובו להתאשפז. לסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית ממחצית התקופה ועד היום, ובסה"כ - סך 32,981 ש”ח. 45. תקופת חופש המחלה נסתיימה ביום 31/5/98. סמוך לאחר מכן, בתאריך 4/6/98 קיבל התובע את מכתבה של הנתבעת, שצוטט לעיל, כי אין באפשרות הנתבעת להעסיקו, הואיל ועבודתו מחייבת עמידה במשך כל הזמן ונעילת נעלי בטיחות גבוהות. ברור אפוא כי התובע פוטר מעבודתו, מחמת מגבלותיו (כפי שהיו אז) הנובעות מן התאונה, ויש לפצותו בגין הפסד השכר הנובע מכך. הפיצוי יחושב בגין החודשים יוני - אוגוסט בלבד, הואיל ובחודש אוגוסט נסגר מפעלה של הנתבעת, כך שממועד זה ואילך ממילא היתה נפסקת עבודתו אצל הנתבעת, ללא כל קשר לתאונה (ר' פרו', עמ' 16, ש' 9, וכן מוצג נ/3. ר' גם מוצגים נ/4, נ/5, אם כי שני אלה האחרונים לא נתקבלו כראיה לתוכנם). הפיצוי המגיע בגין החודשים יוני - אוגוסט 1998 הוא 14,118 ש”ח ( 4,706 X 3 =). מסכום זה יש לנכות את דמי האבטלה שקיבל התובע (ר' תעודת עובד ציבור שהוגשה) בסך 10,485 ש”ח, ובשיערוך להיום - 12,004 ש”ח. סך הפיצוי לחודשים אלה הוא אם כן 2,114 ש”ח ובתוספת ריבית עד היום 2,652 ש”ח. 46. התובע דורש פיצוי בגין הפסד שכר מלא גם בגין ששת החודשים מספטמבר 1998 ועד סוף פברואר 1999, אולם כבר ציינתי כי בתקופה זו התובע ממילא לא היה עובד ומשתכר אצל הנתבעת, שהרי המפעל נסגר. במצב דברים רגיל, מאחר שפוטר בגלל מגבלותיו הנובעות מהתאונה, הייתי פוסק לתובע פיצוי על הפסד שכר מלא למשך פרק זמן סביר למן הפיטורין ועד למציאת עבודה מתאימה אחרת (ופרק זמן סביר, בהתחשב בגילו ובנכותו, עשוי להיות ארוך למדי). לא כן במקרה שבו נסגר מפעלה של הנתבעת, דבר שלמעשה ניתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפסד ההשתכרות. כל עובדי הנתבעת חדלו, מאז 9/98 ואילך, לקבל משכורת מאת הנתבעת. הנתבעת אינה משלמת להם פיצויי נזיקין בגין העובדה הזאת, וגם לא לתובע. 47. בתקופה מחודש מרץ 1999 ועד יולי 1999 עבד התובע כפועל ייצור במפעל לי - גום בחולון. בגין התקופה הזאת הוא דורש פיצוי בגובה ההפרש בין שכרו אצל הנתבעת לשכרו אצל לי - גום. התובע הגיש את תלושי השכר במפעל לי - גום. מן התלושים עולה כי בחודש 3/99 עבד 8 ימי עבודה בלבד, ב- 4/99 עבד 9 ימי עבודה, וב- 7/99 עבד 3 ימי עבודה. התובע לא נתן לכך כל הסבר, ולא קשר זאת למגבלות או לקשיים הקשורים לתאונה. רק בחודשים מאי - יוני 1999 עבד התובע (במפעל לי - גום) חודש עבודה מלא (22 ימי עבודה), ולכן רק תלושי השכר בגין חודשים אלה משקפים את משכורתו במפעל זה. המשכורת בחודשים אלה היתה 4,040ש”ח (ברוטו), וכשסכום זה משוערך להיום - 4,397 ש”ח. ציינתי זאת כדי לאמר שההפרש בין שכרו אצל הנתבעת לשכרו אצל לי - גום הוא הפרש זניח (309ש”ח לחודש. לאמיתו של דבר, ההפרש אף קטן מסכום זה. שכרו הממוצע אצל הנתבעת היה 4,050 ש”ח. שכרו אצל לי - גום, בחודשים הרלוונטיים, היה 4,040 ש”ח. זה כל ההפרש. אם הגעתי להפרש של 309ש”ח, הרי זה משום שהוספתי הפרשי הצמדה למדד, כאן - משנת 1997, וכאן - משנת 1999. אלא שחישוב זה אינו משקף את המציאות, שהרי משכורות בד"כ אינן עולות בשיעור מלוא עליית המדד). מכל מקום, אין מגיע לתובע פיצוי בגין הפרש השכר בין מפעל הנתבעת למפעל לי - גום, שהרי עבד במפעל לי - גום במשרה מלאה וקיבל משכורת מלאה, וההפרש נובע פשוט מן השוני בגובה השכר במקומות עבודה שונים. כזכור, גם ללא התאונה, היה התובע נאלץ לתור אחר מקום עבודה אחר. במקרה מצא עבודה במפעל לי - גום, ושם השכר נמוך במקצת מן השכר אצל הנתבעת. אין לכך כל קשר לתאונה, או למגבלותיו הנובעות מן התאונה. 48. ביולי 1999 פוטר התובע מעבודתו במפעלי לי - גום, ולא מצא עבודה אחרת עד חודש דצמבר 2000 (עמ' 16, ש' 12- 13). אם נכונה טענת הנתבעת כי את לי - גום עזב התובע מיוזמתו, ללא כל סיבה או הסבר (עמ' 30, ש' 14- 15), כי אז ברור שאין מגיע לו פיצוי בגין הפסד שכר בתקופה זו. אולם אני מעדיף את גירסת התובע, שהיא מתקבלת על הדעת יותר, וגם נתמכת בעדות אשתו, לפיה פוטר מעבודתו בלי - גום (עמ' 15, ש' 29, עמ' 16, ש' 1- 4, עמ' 10, ש' 29- 31) בנימוק "שאין עבודה בשבילו" (עמ' 10, ש' 31). "הוא אמר יפים אין עבודה, אם תהיה עבודה אני אתקשר אליך" (עמ' 15, ש' 29). אלא שהתובע בעצמו אינו טוען, בתצהירו או בעדותו, כי הסיבה לפיטוריו קשורה בדרך כלשהי לתאונה נשוא דיוננו. מעסיקיו במפעל לי - גום היו מאוד מרוצים ממנו (עמ' 30, ש' 6), והוא פוטר פשוט בשל כך שלא היתה עבודה בשבילו. אין לכך כל קשר למגבלה כלשהי הנובעת מהתאונה. וכדברי מנהל לי - גום: "לא ראיתי שום מגבלה או תלונה מצידו לגבי עבודה מאומצת או להתחשבות מצידנו" (עמ' 30, ש' 5). איתרע מזלו של התובע פעמיים, פעם נסגר מפעלה של הנתבעת, ופעם פוטר מעבודתו בלי - גום. הצד השווה בין שני הארועים - ששניהם אינם קשורים כלל ועיקר לתאונה, או למגבלותיו תולדת התאונה. 49. מדצמבר 2000 ועד אפריל 2002 עבד התובע כמרכיב כסאות משרדיים במפעל רהיטי גבאי בחולון. שכרו כאן נמוך בשיעור ניכר משכרו אצל הנתבעת לפני התאונה (השכר אצל הנתבעת לפני התאונה, משוערך להיום = 4,706 ש”ח. השכר ברהיטי גבאי, משוערך להיום = 3,550 ש”ח). אולם אין לכך קשר לתאונה, אלא לכך שהתובע מצא עבודה במקום עבודה שבו משולמת משכורת נמוכה יותר. אין מדובר במצב שהתובע אינו כשיר או אינו מסוגל לעבוד בעבודה פיזית ובעמידה ממושכת, והא ראיה - עבודתו אצל לי - גום. כאמור לעיל, איתרע מזלו של התובע, והדבר גרם לו "להתגלגל" ממקום עבודה אחד למשנהו, ומטבע הדברים, רמת השכר משתנה ממקום למקום. אין לכך כל קשר למגבלותיו תולדת התאונה. 50. ולבסוף, באפריל 2002 פוטר התובע גם מעבודתו במפעל רהיטי גבאי. מאז ועד למועד עדותו בביהמ"ש, לא עבד, וקיבל דמי אבטלה (עמ' 16, ש' 22- 26). גם כאן, אין התובע טוען כי הפיטורין קשורים לנכותו או למגבלותיו תולדת התאונה, אלא "בגלל צמצומים של עובדים" (עמ' 16, ש' 10, עמ' 10, ש' 23- 24). הנה כי כן, שוב אין קשר בין אי- עבודתו של התובע (אחרי רהיטי גבאי) לבין התאונה דנן. 51. אם, חרף כל האמור עד כאן, אני מוכן בכל זאת לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופה הנדונה כאן, הרי זה לא כל כך בשל הטיעון כי התקשה להתקבל לעבודות הדורשות עמידה ממושכת (ראה עבודתו בלי - גום); ולא כל כך בשל האפשרות שמא אולי דוקא הוא פוטר (בלי - גום, ובגבאי) בשל נכותו ומגבלותיו (טענה אותה התובע עצמו לא העלה); אלא בשל טענה אחרת שהעלה התובע. לטענתו, אחרי סגירת מפעל הנתבעת, יכול היה, לולא התאונה, להשתלב בעבודה במקצועו, במפעל יציקה "אומן", המצוי בקיבוץ חצור, כפי שעשו חמשה מתוך עשרת העובדים הקבועים שעבדו במחלקת היציקה במפעל הנתבעת, כמו גם מנהל הנתבעת, אבו דוד. האפשרות להשתלב במפעל אומן נסגרה בפניו בגלל התאונה (ראה מוצג 9, ויצוין כי שמואל אבו דוד הוא המעסיק גם במפעל אומן, עמ' 19, ש' 20- 22). הנתבעת טוענת כי המפעל בקיבוץ חצור מרוחק מאוד, וכי לא סביר שהתובע היה עובר לעבוד במרחק כה רב מביתו. בדיקה במפה מראה כי קיבוץ חצור מצוי בקירבת העיר אשדוד, מרחק של כ- 27 ק"מ בלבד ממקום מגורי התובע בחולון. האפשרות שהתובע היה (אלמלא התאונה) עובר לעבוד בקיבוץ חצור היא, על כן, בהחלט אפשרות קיימת. ואזכיר בהקשר זה כי מדובר בעובד בעל מוטיבציה גבוהה לעבוד, עובד שהצליח, אחרי התאונה, וחרף גילו ונכותו, למצוא עבודה (עמ' 16, ש' 28- 29) ולא נרתע מכל עבודה קשה ומאומצת (עמ' 30, ש' 1- 2). לו היה התובע משתלב במפעל אומן, כפי שעשו מחצית מעובדי מחלקת היציקה של הנתבעת, מאד ייתכן שלא היה נקלע למצב שבו הוא "מתגלגל" ממקום עבודה אחד למשנהו, אלא היה ממשיך לעבוד ולהשתכר דרך קבע עד גיל הפרישה. אמנם, מחצית מכלל עובדי המחלקה אצל הנתבעת לא השתלבו בקיבוץ חצור, וגם התובע עצמו בתצהירו (סע' 17) אינו אומר כי עמדה על הפרק מבחינתו אפשרות מעשית לעבור לעבודה בחצור, אלמלא אירעה התאונה. אולם האפשרות קיימת, ובגין כך אפסוק לו פיצוי בגין הפסד שכר בעבר בתקופה הנדונה כאן. באומרי "התקופה הנדונה כאן" כוונתי לכל התקופות שבהן לא עבד כלל, מאז סגירת מפעל הנתבעת ועד הגיעו לגיל פרישה (ואשר בהן יכול היה (לולא התאונה) לעבוד במפעל אומן), ובסה"כ - 37 חודש (ששה חודשים אחרי סגירת מפעל הנתבעת, 9/98 - 2/99; 17 חודש אחרי פיטוריו מלי - גום, 7/99 -11/00; 14 חודש אחרי פיטוריו מרהיטי גבאי, 4/02 - 5/03. ביום 23/5/03 הגיע התובע לגיל פרישה, גיל 65). אינני כולל כאן את התקופות בהן עבד בלי - גום וברהיטי גבאי, הואיל ולא הוגשו תלושי שכר של עובדים במפעל אומן, כך שאיני יכול לדעת בכמה, אם בכלל, היתה השתכרותו במקומות הללו נמוכה מהשכר שהיה משתכר אותה עת אילו עבד באומן. בהעדר כל ראיה ביחס לגובה ההשתכרות במפעל אומן, אעמיד את האומדנה של הפסד השכר בתקופה זו על סכום של 2,000ש”ח לחודש (אומדנה זו אינה מבוססת על נתונים כלשהם, אלא על הנחות. הנחה אחת היא שגובה השכר במפעל אומן דומה לזה שהיה במחלקת היציקה אצל הנתבעת. הנחה שניה היא שהסיכויים שהתובע אכן היה עובר ומשתלב במפעל אומן הם כ-50%, שכן, רק מחצית מכלל עובדי המחלקה אצל הנתבעת עברו למפעל אומן). סכום ההפסד המוערך הוא, אם כן, 74,000ש”ח (= הסך הנ"ל כפול 37 חודשים), ובשערוך להיום 78,952ש”ח. מן הסך הנ"ל יש לנכות דמי אבטלה שקיבל התובע בגין החודשים 9/98 - 1/99 בסך כולל של 17,098ש”ח, ובשערוך להיום - 18,664ש”ח. התוצאה היא כי סכום הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בתקופה הנדונה כאן, בניכוי דמי האבטלה, ובשערוך להיום, הוא 60,288ש”ח. אבדן כושר השתכרות בעתיד 52. לתובע מלאו כבר 65 שנה, שהוא, עד היום, גיל הפרישה המקובל בפסיקה. בענין ע"א 7942/99 עזבון אבני נ' ביטוח ישיר פד"י נה (2) 511 לא שינה ביהמ"ש העליון את הנוהג לפסוק פיצוי בגין הפסדי שכר לשכיר, עד גיל 65, אלא רק אמר כי בכוונתו להעלות את הסוגיה על שולחן הדיונים, מבלי להכריע בה. לכך יש להוסיף כי, באותם מקרים, מאז פסה"ד הנ"ל, בהם נקבע גיל פרישה לשכיר מעל לגיל 65, דובר בעובדים בעבודות שאינן דורשות מאמץ פיזי, כגון - אחזקת מחשב (עזבון אבני הנ"ל), אדריכל (ת.א. (י - ם) 1482/99 עזבון אמזלג נ' הפניקס תק - מח 2002 (2) 1426), או טכנאי שעסק באחזקת קופות רושמות (ת.א. (ת"א) 1963/94 קורדוף נ' אררט תק - מח 2003 (3) 598). אשר לתובע, אני מטיל ספק באפשרות שהיה ממשיך, גם אחרי גיל 65, לעבוד בעבודתו, שהיא עבודה פיזית קשה, ומה גם שהוא השתכר שכר נמוך למדי (שכרו עובר לתאונה משוערך עם הצמדה מלאה עד היום מסתכם ב- 4,706 ש”ח ברוטו, שהוא הרבה פחות מהשכר הממוצע במשק). ויצוין כי התובע עצמו לא העיד כלל, בתצהירו או בעדותו, כי בכוונתו היה להמשיך ולעבוד גם אחרי גיל 65. לסיכום, דעתי היא כי ביחס לתובע יש לראות את גיל 65 כגיל הפרישה, כפי ההלכה הנוהגת, שטרם שונתה ע"י ביהמ"ש העליון עד היום, ובהתאם לכך - אין מגיע לתובע כל פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד. הוצאות רפואיות ונסיעות 53. התובע צירף לתצהירו קבלה אחת בסך 320ש”ח מיום 1/12/00 כנראה בגין תרופות, וכן קבלה אחת בסך 171 ש”ח מיום 14/6/98 עבור בדיקה וייעוץ רפואי ע"י פרופ' מלר, וקבלה אחת בסך 409ש”ח מיום 29/6/00 עבור טיפול וייעוץ רפואי ע"י ד"ר קריינין. צירוף הסכומים הנ"ל, כשהם משוערכים להיום, מסתכם בסך של 1,141 ש”ח. אני מניח כי, כאמור בתצהיר התובע ובעדותו, ישנן גם הוצאות, שקבלותיהן לא נשתמרו בידי התובע. אני פוסק לתובע בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד סך של 2,000ש”ח (מעבר לזכאותו כלפי המל"ל, בהיות התאונה תאונת עבודה). עזרת הזולת 54. בחודשים הסמוכים לאחר התאונה (5.5 חודשים היה התובע בחופשת מחלה) נזקק התובע לעזרת אשתו, אשר טיפלה בו ועזרה לו "בכל פעולה שהצריכה קימה מהמיטה או מהכסא. הוא כמעט ולא היה מסוגל לשרת את עצמו במאומה (סע' 4 סיפא לתצהיר אשתו). עזרה זו חרגה מן המקובל בין בני משפחה. אני פוסק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בסך של 4,500 ש”ח. אינני סבור כי מגיע לו פיצוי בגין עזרת הזולת בעתיד. כאב וסבל 55. התובע עבר אירוע טראומטי, בו נכווה כוויות קשות וכואבות ביותר, מדרגה 2 עד 3 (ר' בתיעוד הרפואי), ואשר הצריך טיפול ממושך למדי, שבו היה בחופשת מחלה. חרף הזמן הרב שחלף מאז התאונה, מתלונן התובע עד היום על כאבים, אפילו בלילה, וקושי לישון (סע' 20 לתצהירו). כמו כן סובל התובע עד היום מפגיעה נפשית כתוצאה מהתאונה (כמתואר בחוו"ד פרופ' אליצור; בתצהיר התובע, סע' 20- 23; ובתצהיר אשת התובע, סע' 8- 11). אני מעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 50,000 ש”ח. ניכויים 56. הנתבעת מבקשת לנכות מסך הפיצויים הנפסק לתובע את שכרו של פרופ' אליצור, מומחה ביהמ"ש, ששולם על ידה. זאת עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 6/4/00. נראה לי כי עפ"י נוסח ההחלטה הנ"ל, הושאר ענין זה פתוח ומסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ואני מחליט, לאחר ששקלתי בדבר, לא לנכות את שכר פרופ' אליצור מסך הפיצויים. 57. התובע קיבל דמי פגיעה וגימלת נכות מעבודה בסך כולל, משוערך להיום, של 70,957ש”ח. סכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים. סיכום 58. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן: הפסדי שכר בעבר 95,921ש”ח הוצאות רפואיות ונסיעות 2,000ש”ח עזרת הזולת 4,500ש”ח כאב וסבל 50,000ש”ח בניכוי תשלומי מל"ל 70,957ש”ח סה"כ 81,464ש”ח וזאת בתוספת האגרה, וכן שכר חוות דעת המומחים מטעם התובע (פרופ' מלר: סך 1,282 ש”ח מיום 3/1/99, ד"ר קריינין: סך 3,325 ש”ח מיום 21/12/99. אמנם, דעתם לא נתקבלה, אולם אלה הן הוצאות משפט המהוות תנאי להגשת תביעת נזקי גוף, ולא מוצדק במקרה זה לשלול הוצאות אלה מהתובע), וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אלומיניוםבטיחות בעבודה