1. התובע, יליד 8.4.1988, נפגע ביום 11.8.2003 ברגלו השמאלית כתוצאה מנפילה במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1. על עובדה זו אין כל חולק. מחלוקתם של הצדדים סבבה את נסיבות הנפילה, וממילא - את השאלה אם הנסיבות מקימות חבות בנזיקין. כן חלוקים הצדדים בשאלת גובה הפיצוי לו זכאי התובע אם יקבע כי הנתבעות אחראיות לפצותו בגין נזקיו. 2. בין הנתבעות, המעבידה (הנתבעת 1) ומבטחתה (הנתבעת 2), התגלעה מחלוקת בנוגע לכיסוי הביטוחי לארוע. מחלוקת זו גררה הגשת הודעה לצד שלישי כנגד המבטחת, וחקירת עדים מטעם כל אחת מהנתבעות בנוגע לדרך ההתנהלות בנוגע לפוליסה, כמו גם לשאלה איזו תנייה גוברת בנסיבות העניין. לאחר הגשת סיכומי התובע הודיעו הנתבעות, ביום 28.9.06, כי הגיעו לכלל הסכמה לפיה תישא הנתבעת 2 בכל סכום בו תחוייב הנתבעת 1, ולהסכמה זו ניתן תוקף של החלטה. 3. לאחר הגשת סיכומי הנתבעת, ביום 6.11.06, ניתנה החלטה הנוגעת למסמכי המל"ל שהומצאו לתיק בית המשפט, לאחר שהוזמנו על ידי הנתבעות, אך לא הוגשו כראיה עד לאותו שלב. בדיון שהתקיים ביום 21.11.06 הסכימו הצדדים כי תיק המל"ל יוגש בשלמותו, ללא צורך בחקירה חוזרת של התובע והמעביד, וכי הצדדים ישלימו סיכומיהם בקצרה לעניין זה. השלמה זו הוגשה עתה, ולפיכך כשרה העת למתן פסק-הדין. נסיבות הארוע ושאלת האחריות 4. כאמור, התובע נפגע ביום 11.8.03 בעת עבודתו אצל הנתבעת 1. אין כל מחלוקת כי התובע היה בין 15 שנים ומחצה בלבד ביום הארוע. למעשה אין גם כל מחלוקת כי הנתבעת לא פעלה על פי הוראות חוק עבודת נוער, התשי"ג-1952 בהעסקתו (ראו הוראות סעיפים 11(א), 28(א), 31(א) ו- 32(א) לחוק עבודת נוער, שעניינם בבדיקה רפואית וקיום פנקס עבודה מתאים; עבירה על סעיף 11 לחוק מקימה אחריות פלילית על פי סעיף 33א לחוק, ועבירה על סעיף 28 מקימה אחריות פלילית מכח הוראת סעיף 33ג(א)(5)-(6) לחוק; האחריות היא אחריות קפידה - סעיף 33ו לחוק). היא אף לא טרחה לבדוק מה גילו בטרם החליטה להעסיקו (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 9-10 ושורות 15-21). על אף זאת הועסק התובע בעבודות שיפוץ וחשמל במבנה אליו הועבר המוסך. דומה כי אף אם לא די בתשתית עובדתית זו כדי להביא למסקנה מיידית כי הנתבעת אחראית לנזקי התובע (ולעניין זה לא נטען כי חוק עבודת נוער קובע אחריות מוחלטת או קפידה בנזיקין, אף כי יתכן שהיה מקום אף לטענה מעין זו, או לכל הפחות לטענה של הפרת חובה חקוקה בעניין זה), הרי שיש בה כדי להעביר את הנטל אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה. עם זאת, איני נדרש לדיון בשאלת היפוך הנטל במקרה דנא, שעה שהוכח כי הנתבעת התרשלה בפועל במעשיה, כפי שיובהר להלן. 5. בכתב התביעה נמסר כי התובע נפגע לאחר שהמעביד ביקש ממנו להעביר צינור חשמל בתוך האינטרסול של המוסך. מנהל המוסך ביקש מהתובע לטפס ולשבת על צינור בגובה 5 מטרים. התובע טיפס וישב על הצינור, אולם משמשך את הצינור - איבד את שיווי משקלו, נפל ונפגע. על גירסה דומה שב התובע בסעיף 3 לתצהיר העדות הראשית, שנחתם על ידי אימו ביום 23.2.06. העד מטעמו הע' כי לא היה עד לארוע, אולם נקרא לבית החולים שערי-צדק לאחר הפגיעה (סעיף 3 לתצהירו של העד מוסטפא גולני). הוא עבר דרך המוסך ושם מצא את סולם הפיגום עומד וכן "בלוקים וצינור ברזל על הרצפה וחור בתיקרה" (סעיף 4 לתצהירו). 6. העד אשר שושן, שהגדיר עצמו בתצהירו כ"מנהל בנתבעת", מסר בתצהירו מיום 26.3.06 כי אומנם לא ראה את ארוע הנפילה (סעיף 4 לתצהירו; עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 22-26), אולם הנסיבות האופפות אותו שונות בתכלית השינוי מטענות התובע. לשיטתו, הורה לתובע לטפס על סולם שגובהו 1.8 מטרים ולפרק גופי תאורה הקבועים בתקרה האקוסטית (סעיף 6.1 לתצהיר) שגובהה 2.2 מטרים (סעיף 6.6 בתצהיר; בעדותו טען כי גובהה בין שני מטרים ל2.4 מטרים - עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 5-6). הוא הבהיר כי לא הורה לתובע לטפס על צינור בגובה 5 מטרים וכי לא היתה לתובע כל סיבה לטפס על הצינורות (סעיף 8.2 ו- 8.5 לתצהירו). הוא מצא כי חלק מהתיקרה האקוסטית נפלה, אולם לשיטתו ככל הנראה נאחז התובע בתקרה וזו נפלה (סעיף 6.6 לתצהיר). בחקירתו ציין כי אינו יודע אם התובע נפל על התיקרה "אבל היא נשברה או נתלשה" (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 1-2). כן הבהיר כי הגובה הכולל של החדר הוא חמישה מטרים (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 9-11). הוא טען כי בזמן התאונה לא נתן לתובע משימה כלשהי הקשורה בעבודה מעל התקרה האקוסטית (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 11-14), ולגבי הטענה לפיה דרש ממנו להעביר כבלים של חשמל מעל התיקרה האקוסטית השיב "לא היה ולא נברא" (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 1-3). 7. בפתח חקירתו של התובע הוחלט כי מאחר והתצהיר נמסר מפי אימו, ימסור התובע את גירסתו בחקירה ראשית. בעדותו מסר כי אשר ביקש ממנו להעביר עשרה כבלי חשמל מעל התיקרה האקוסטית, ולחבר אותם לשעון החשמל כדי שחברת החשמל תוכל לחברם למתח. הוא הניח את הסולם על קיר בין שני החדרים שבמקום, טיפס לתוך חור בתיקרה האקוסטית, משך את גלגל הכבלים והעביר את הכבלים בזה אחר זה כשהוא הולך על צינור המים המצוי מעל התיקרה האקוסטית ומחזיק באחת מידיו בצינור שנמצא בגובה של כחמישה מטרים מעל פני הקרקע. כאשר משך את הכבל העשירי, נפל הצינור עליו הלך והוא נפל יחד עימו (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 1-14). גירסה זו אינה תואמת באופן מלא את הגירסה בכתב התביעה, אולם ב"כ התובע הבהיר כי חווה קשיים בתקשורת עם התובע בשל פערי השפה (עמ' 22, שורות 25-26). התובע הבהיר כי לא עסק כלל בפירוק גופי תאורה, ולא התבקש לעשות כן (עמ' 31 לפרוטוקול, שורה 24 - עמ' 32 לפרוטוקול, שורה 2). 8. מאחר והתובע מסר גירסה אחת, ואילו מנהל הנתבעת שהורה לו לעבוד מסר גירסה אחרת, ניתן היה לסבור כי לא הורם נטל ההוכחה, ולמצער הוכח כי התובע הועסק בעבודה של פירוק גופי תאורה המצויים בגובה לא רב, והמצריכים עלייה לסירוגין על שלב שני או שלישי של סולם רגיל. אם לא התקיימו בנסיבות העניין אחד מהכללים ההופכים את נטל הראייה, עלול היה הדבר להביא לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אלא שלעניין זה אין עוד צורך להידרש, מאחר ומלבד הממצאים העובדתיים בשטח (ובפרט חלקי התקרה שנפלו גם לשיטת מנהל הנתבעת, שאינם אופייניים לנפילה מגובה של מטר או מטר ומחצה מעל סולם, ומתאימים יותר לנפילה מאזור מעל התיקרה), עולה מתיק המל"ל תמונה עובדתית שונה לחלוטין מזו שניסה מנהל הנתבעת לפרוש בפני בית המשפט. 9. בתיק המל"ל נמצאות שתי עדויות: האחת, של הנפגע, שנגבתה ביום 28.2.05, הזהה בכל לגירסה שמסר בפני בית המשפט (למעט עובי הצינור עליו הלך: הבודעתו במל"ל ציין כי עוביו 4 אינטש - עמ' 6 להודעה, שורה 4 - בעוד בבית המשפט תפח עוביו לכדי 30 ס"מ לערך - עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 21). בכך יש חיזוק לסברה כי בא-כוחו שגה בהבנת גירסתו, שהרי הגירסה למל"ל, שנרשם בה במפורש כי נמסרה בנוכחות מתורגמן, נגבתה שנה קודם לחתימה על תצהיר העדות הראשית. למעשה יש בגירסה זו אף לחזק את עדותו, מאחר ובמל"ל הבהיר התובע כי עמד על צינור אדום של כיבוי-אש (עמ' 1 להודעה, שורות 19-20), ובכך מתלכדת עדותו עם חקירתו של אשר, ממנה עלה כי מעל תיקרת הגבס עבר צינור של כיבוי אש להפעלת המתזים הקבועים בתיקרה (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 3-5). 10. כנגד זהות זו בגירסאות התובע, נמצא כי אשר מסר במל"ל גירסה השונה בתכלית מזו שמסר בתצהיר עדותו הראשית. בהודעתו מיום 3.3.05 מסר כי התובע "עמד על סולם למשוך כבלים שנתקתי לפני כן, משך את הכבלים וכנראה שמעד ונפל" (עמ' 1 להודעה, שורות 15-17). כשנשאל אם התובע נפל מהסולם או מצינורות כיבוי האש, השיב "נראה לי שמהסולם, אני כמעט משוכנע שזה מהסולם" (עמ' 2 להודעה, שורות 6-7). הוא ראה כי נפלו חלקים מהתקרה האקוסטית, ומסר כי גם הסולם נפל (שם, שורות 10-11 ושורות 16-17). כן ציין כי הוא לא הינחה את התובע לעלות על הצינור (שם, שורות 18-19). 11. בנקל ניתן להבחין בשוני המהותי בין גירסאותיו של אשר. משיכת הכבלים נעלמה מתצהירו, ואת מקומה נטלו גופי תאורה אותם יש לפרק תוך סיבוב. האפשרות של הליכה על הצינור הפכה מתרחיש אפשרי לגירסה "חסרת כל הגיון" (בסעיף 7 לתצהיר). נפילת הסולם נעדרה כליל מהתצהיר, כמוה ככל סממן אחר העלול להצביע על ביצוע עבודה מעל התיקרה האקוסטית, שהפכה לפתע לאפשרות ש"לא היתה ולא נבראה". מאחר ואין כל מחלוקת כי כבלי חשמל לא הועברו מתחת לתיקרה האקוסטית, פעולה שלו נעשתה היתה משוללת כל הגיון, הרי שברי כי גירסתו המקורית במל"ל הצביעה על עבודה הנעשית תוך משיכה ומעל לתיקרה האקוסטית, בניגוד מוחלט לעדותו בבית המשפט. על פני הדברים מובן כי יש להעדיף את גירסתו של אשר במל"ל על פני גירסתו בבית המשפט. לא רק שהגירסה במל"ל נמסרה שנה לפני הגירסה בבית המשפט, אלא שגירסתו בבית המשפט נמסרה שעה שבין הנתבעות שררה מחלוקת בדבר הכיסוי הביטוחי. בנסיבות אלה ידע אשר כי הנתבעת 1 חשופה לסיכון כי תשלם בעצמה את נזקי התובע, ונראה כי חשש זה גרם לשוני המהותי בין תצהירו לבין גירסתו במל"ל. אין אלא להצטער על כי העד סבר שמסירת עדות שאינה אמת היא דרך התנהלות לגיטימית, ונראה כי יש לשקול דרך התנהלות זו במסגרת הוצאות המשפט. 12. לא ברור כיצד סבר אשר כי ניתן לבצע עבודה מעין זו (של משיכת כבלים) תוך עמידה על סולם, מתחת לתיקרה אקוסטית המורכבת זה מכבר, אלא אם כן התכוון כי התובע יפרק חלק מהתיקרה. מכל מקום, גם במל"ל לא טען אשר כי ניתנו הנחיות כלשהן לתובע בנוגע לדרך ביצוע העבודה, וזאת על אף שעבודה מעין זו מבוצעת בגובה ותוך שימוש בסולם, שבוודאי אינו משטח עבודה בטוח. גם העובדה כי הסולם נפל וחלק מהתיקרה נפל אף הוא, מצביעה על נפילה מגובה רב, דרך התיקרה. 13. המסקנה היא כי הארוע התרחש כגירסת התובע, ולאחר השהנתבעת הורתה לקטין בן 15 שנים ומחצה לבצע עבודת העברת כבלי חשמל מעל תיקרה אקוסטית, כשהיא מציידת אותו בסולם שאינו יכול לשמש כמשטח עבודה בטוח, ואינה מוסרת לו כל הנחיות שהן (או חמור מכך - אומרת לו לבצע את העבודה על צינור מעל התיקרה). בדרך פעולה זו התרשלה הנתבעת ואף עברה על חובות חקוקות שעניינן בטיחות בעבודה, ובפרט על הוראת סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה, התש"ל-1970, המחייבת התקנת אמצעים לבטיחותו של עובד בגובה העולה על שני מטרים. המעט שניתן לומר הוא כי על הנתבעת הוטלה החובה למסור לתובע הוראות עבודה מדוייקות, כדי לוודא כי לא יפעל בדרך מסוכנת; להעמיד לרשותו אמצעים בטיחותיים לביצוע העבודה בגובה (מתיחת כבלי חשמל מעל סולם גבוה אינה מעשה בטיחותי, ו"מזמינה" נפילות); לפקח על מעשיו, תוך שימת לב לעובדה כי מדובר בקטין (וזאת אף אם לא ידעה הנתבעת את גילו המדוייק), ולוודא כי אינו פועל באופן מסוכן, כפי שעבד בפועל. למעשה, היה על נציג הנתבעת, לכל הפחות, לבחון כיצד מתחיל התובע בעבודה, כדי לראות אם היא מבוצעת בצורה הגיונית ובטוחה (וזאת לאחר שלא מסר לו הוראות). גם לאחר מכן היה מקום לבחון את מעשיו, כאשר יש לזכור כי התובע מסר שהספיק להעביר תשעה כבלים עד למועד התרחשות הארוע, ומכאן כי לנציגי הנתבעת היה די זמן והותר לבחון את מעשיו. 14. המסקנה היא כי הנתבעת חבה בנזקיו של התובע, שנגרמו בשל שיטת עבודה לא בטוחה, העדר פיקוח והעדר מתן הוראות מספיקות כמו גם העדר העמדת אמצעים בטיחותיים לביצוע עבודה בגובה. 15. בנסיבות העניין אין כל מקום לזקוף אשם תורם כלשהו לחובת התובע. כידוע, לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). כלל זה חל על כלל העובדים, "מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל" (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, 585; ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל. בע"מ, פ"ד מג(3) 507, 511). כאשר נמצא כי המעביד הפר חובה חקוקה, יוטל על הטוען לאשם תורם של העובד לעבור רף גבוה יותר, וזה יזקף לחובת העובד רק אם יוכח כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון מכוח החלטתו החופשית, ולא פעל בתוך הסיכון שיצר מעבידו על ידי הפרת החובה החקוקה (יצחק אנגלרד, אהרון ברק, מישאל חשין, גד טדסקי, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז) 119, 267; הילכת מחמור הנ"ל, בעמ' 527 - 528; ועיין ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529, 530). במקרה זה יחול הכלל לפיו "לא בנקל ימצא בית-המשפט עובד הסומך תביעתו על הפרת חובה חקוקה של מעביד לקיום הבטיחות במפעל, אשם ברשלנות תורמת. הטלת חובות אלה על המעביד מיועדת להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא ולכן יקבע בית-המשפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם לתוצאה המזיקה" (ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 198, 199; הילכת קריכלי, בעמ' 512). 16. על אף האמור לעיל, היה מקום לשקול אשם תורם, ואולי אף בשיעור לא זניח, בגין דרך ביצוע העבודה על ידי העובד. זו לוותה בלוליינות מסויימת, באופן שכל אדם בגיר היה מבין כי כרוך בו סיכון ניכר. בפרט כך הם פני הדברים שעה שהמעביד, על פי הטענה, לא הינחה את העובד כלל, שאז היה מקום לצפות כי העובד יבקש הבהרות בטרם יחל לפסוע על צינור צר. עם זאת, שעה שמדובר בעובד שטרם מלאו לו שש עשרה שנים, ושפרק הזמן שחלף מאז החל לעבוד הוא קצר למדי, לא ניתן לצפות ממנו לאותו שיקול דעת שניתן לדרוש מאדם בוגר ובעל וותק. בנסיבות אלה נוטה כף המאזניים באופן בולט לכיוון העובד הקטין, ומבחן האשמה המוסרית, המופעל דרך כלל ביחסים שבין עובד למעביד, נוטה באופן חד משמעי לטובת העובד. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להפחית מהפיצוי לו זכאי התובע בגין זקיפת אשם תורם כלשהו לחובתו. 17. המסקנה היא, איפוא, כי הנתבעת חבה בפיצוי התובע בגין מלוא נזקיו. על בסיס ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הנתבעות - תחוב הנתבעת 2 בפיצוי התובע. הנזק הנכות 18. המומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובע, ד"ר סאלח ג'אבר, ערך את חוות-דעתו ביום 27.3.04, כשבעה חודשים בלבד לאחר הארוע (לא ניתן לדלות מחוות-הדעת את תאריך הבדיקה, אולם יש להניח כי זה היה מוקדם לתאריך הצילום מיום 14.3.04). המומחה מצא מגבלות תנועה, בעיקר בדורסיפלקציה ובפלנטרפלקציה, וציין כי קיימת גם "ירידה קלה בתנועות פרק סובטלרי" אולם לא ציין במעלות את שיעור הירידה בתנועה בפרק זה. עוד מצא המומחה כי לתובע צלקת בקרסול והיא "דבוקה, רגישה למגע, ניתן ללמשש את הברגים". על רקע ממצאים אלה, כמו גם אי סדירות בצד המדיאלי של העצם בתצלום רנטגן, קבע המומחה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% על פי "סעיף הסל" הוא סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות המל"ל. כן קבע המומחה נכות זמנית מליאה לשלושה חודשים ונכות זמנית בשיעור 50% לחודש ומחצה. 19. המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר ראול גלר, בדק את התובע ביום 23.12.04, כששה עשר חודשים לאחר התאונה. בבדיקתו מצא הפרשים בין היקף הקרסול הימני לשמאלי. התנועתיות שמדד המומחה היתה זהה ברוב המישורים, למעט ירידה קלה בפלנטרפלקסיה. הצלקת נמצאה כשאינה רגישה ואינה כואבת. צילומים עדכניים, שנערכו ביום 30.12.04, לא הראו שינויים ניווניים או העדר יציבות. על בסיס ממצאים אלה קבע המומחה נכות בשיעור 3% לפי סעיף 35(1)(א)-(ב) מותאם. כן קבע לתובע נכויות זמניות הזהות כמעט בכל לאלה שקבע המומחה מטעם התובע. 20. המומחים לא נחקרו על חוות-דעתם, וממילא הוטל על בית המשפט להכריע מה שיעור נכותו של התובע. כפי שהובהר לעיל, המומחה מטעם התובע נתן את חוות-דעתו על בסיס בדיקה שנערכה כשבעה חודשים בלבד לאחר התאונה, כאשר מקובל לחשוב כי בשלב זה טרם התייצב המצב הבריאותי באופן מלא. מאידך, נראה כי המומחה מטעם הנתבעות נתן משקל מזערי ביותר לירידה בהיקף מעל הקרסול, אף כי על פני הדברים נתון זה מצביע על ירידה בשימוש ברגל ועל השפעה מסויימת של הפגיעה. בנסיבות אלה, ועל אף שטווח התנועות של הקרסול השתפר ככל הנראה בין הבדיקות, נראה כי הנכות המזערית שקבע המומחה מטעם הנתבעות מקפחת את התובע. מכל מקום, לא ניתן גם לאמץ את קביעות המומחה מטעם התובע במלואן, שעה שאלה ניתנו במועד מוקדם מדי ועל בסיס הגבלת תנועות שככל הנראה חלפה ברובה. לפיכך אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 6%. מאחר ומדובר בפגיעה ברגל, ההנחה היא כי הנכות היא תפקודית במלואה. הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות 21. כידוע, בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ראו ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג(3) 875, 878), כאשר זו האחרונה, שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", משקפת בנכות אורטופדית, דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (השוו ע"א 3049/93 גרוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 מול האות ג', וראו שם, בעמ' 800 מול האותיות ו'-ז'). מאחר והתובע הוא קטין, היה מקום לכאורה לקביעה כי יש לחשב את שיעור הגריעה על בסיס מכפלת נכותו בשכר הממוצע (כפי שנקבע, בין היתר, בע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית, פ"ד מא(3) 514; ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור-שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450; ע"א 10064/02 מגדל נ' רים אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932). אלא שקביעה מעין זו מניחה כי הקטין העומד בפני בית המשפט הוא הקטין ה"ממוצע", ולא כך הם פני הדברים במקרה דנא. 22. כפי שהובהר בהודעת ב"כ התובע מיום 12.6.05, סיים התובע ארבע שנות לימוד בלבד, והפסיק את לימודיו בשנת 1999. התובע לא טען בתצהירו כי עבד במקום עבודה כלשהו לפני התאונה. כשנה לאחר התאונה החל לעבוד עם גיסו בחלוקת מחברות לחנויות (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 8-12), וכיום הוא עובד בבית החולים הדסה, בהיקף של שש שעות ביום (שם, שורות 13-16) . התובע לא הציג כל ראייה על הכנסותיו בעבודות אלה. לנוכח רקעו של התובע, הנעדר השכלה כמעט לחלוטין, אין להניח כי היה מגיע לשכר הממוצע במשק. בנסיבותיו נראה כי לכל היותר יש לצפות כי יזכה, לאורך חיי התעסוקה הארוכים הצפויים לו, להשתכר מעט למעלה משכר המינימום. לפיכך יש לאמוד את בסיס השכר לחישוב הגריעה מכושר ההשתכרות בסכום של 4,000 ₪ לחודש. 23. הנכות שנגרמה לתובע היא מזערית למדי, אולם יש בה כדי להשפיע על יכולת השימוש ברגל. מאחר והתובע נעדר השכלה, הרי שעתידו התעסוקתי טמון כולו בעבודות המצריכות עבודת כפיים, וממילא - גם עבודת רגליים. לפיכך נראה כי אין מקום לנכות חלק מהפיצוי לו זכאי התובע על בסיס ההנחה כי יתאים עצמו למלאכות המתאימות למומו, בדרך בה מהלך בית המשפט שעה שעניינו של קטין תלוי ועומד לפניו. קשת אפשרויות העבודה הפרושה בפני התובע מוגבלת למדי מלכתחילה, וקשה לשער כי ימצא עבודה שאינה מצריכה רגליים בריאות. יש גם לציין כי אף אם כיום עובד התובע ללא כל מגבלה, ולמצער - לא הוכח כי נגרמו לו הפסדים כתוצאה מהפגיעה, הרי שלא לעולם חוסן, ויש להניח כי ברבות השנים לא יוכל עוד לתפקד באופן בו הוא מתפקד כאדם צעיר כיום. 24. בתהחשב באמור לעיל, ומתוך ההנחה כי התובע היה אמור להשתכר שכר מינימום מהעבודה עד היום, יש לפסוק לו סכום של 19,000 ₪ בגין הפסדי השכר בעבר בתקופת אי הכושר המלא והחלקי (לצורך העניין הנחתי כי התובע לא היה מסוגל לשוב לעבודה בתקופה בה נקבעה לו נכות זמנית בשיעור 50%). מאחר והתובע לא הוכיח כלל במה עסק לאחר מכן, ומאחר ולא היתה הצדקה להימנעות מעבודה בשיעור נכות נמוך כגון זה שנקבע לו, המסקנה היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נגרע שכרו עד היום. התובע נמנע אף מלהציג את תלושי השכר מהדסה, ויש להניח כי לא היה מונע ראייה זו מבית המשפט אם היתה פועלת לטובתו. בגין הגריעה מכושר ההשתכרות יש לפסוק לתובע סכום של 73,000 ₪ במעוגל, על פי חישוב אקטוארי מלא על בסיס שכר של 4,000 ₪ וגריעה בשיעור 6%, מהיום ועד לגיל 67. נזק לא ממוני 25. הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל משימה קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה (ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242; ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה (1) 920, 930; ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1, 27). אף ביחס לראש נזק זה שולט בכיפה כלל בדבר "השבת המצב לקדמותו", וממילא מסתמכת שומת הנזק על "הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206; ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, תק-על 2006(4) 1811, בפיסקאות 9-12). לעניין זה יש לשקול את טיב הפגיעה, הפרעתה לחיים התקינים, הכאבים הכרוכים בה כמו גם המגבלה הנובעת ממנה. בהתחשב במכלול נסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. ראשי נזק נוספים 26. שיעור הנכות שנקבע לתובע אינו מצריך ואינו מצדיק עזרה בשכר. התובע אף לא הביא ראיות לעזרה מוגברת של בני משפחתו בעבר. לא הובאו גם ראיות כלשהן בעניין הוצאות, למעט הוצאות משפט. יש לזכור כי ממילא זכאי התובע להשבת הוצאותיו מהביטוח הלאומי, שהכיר בתאונה כתאונת עבודה. ניכויים 27. המל"ל הכיר בתביעתו של התובע. מתיק המל"ל עולה כי התובע לא התייצב לשניים או אף לשלושה מועדים שנקבעו לבדיקתו, ולפיכך נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 0% (וזאת על אף שמהדוחו"ת עולה כי התובע הציג בפני המל"ל את שתי חוות-הדעת). הנתבעות טוענות כי בנסיבות אלה אין מקום להקפיא את המענק הרעיוני מהפיצוי לו זכאי התובע, ויש לנכותו בפועל. כן טוענות הן כי יש לנכות את דמי הפגיעה, להן לא זכה התובע. ב"כ התובע טען כי אי התייצבותו נבעה מהעובדה כי לא נמסרה לו הודעה על מועד הועדות. 28. על מנת שלא לקפח את התובע אני קובע כי בשלב זה יוקפא מענק המל"ל. המענק יוקפא לתקופה של ששה חודשים, ואם במהלך תקופה זו לא יפעל התובע לעמידתו בפני ועדה ולקביעת נכותו - ינוכה המענק בפועל. המענק יוקפא על פי הקריטריונים הקבועים במל"ל לעניין פגיעתם של קטינים, ואם תשרור מחלוקת בין הצדדים בעניין בסיס השכר על פי יחושב המענק - הם מוזמנים להגיש בקשה לפסיקתא מתאימה. 29. אין מקום לנכות את דמי הפגיעה, שעה שמהראיות עלה כי התובע התקשה בהגשת התובענה במועד בשל העדר שיתוף פעולה מטעם המעביד. 30. לפיכך ישלמו הנתבעות לתובע את הסכומים דלהלן: א. נזק בלתי ממוני 40,000 ₪ ב. הפסד שכר בעבר 19,000 ₪ ג. גריעה מכושר השתכרות 73,000 ₪ סה"כ 132,000 ₪ 31. הסכומים שנפסקו בגין נזקי העבר כוללים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. לסכום יתוספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ וכן הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪. מהסכום שיתקבל יוקפא מענק המל"ל עם החלק היחסי של שכ"ט עוה"ד ומע"מ. אם לא ימציא התובע לידי ב"כ הנתבעות, עד ליום 29.5.07, דו"ח סופי של ועדת המל"ל בעניין נכותו, לאחר שנבדק על ידי הועדה, ינוכה סכום המענק בפועל (כולל החלק היחסי של שכר הטרחה). מוסךבטיחות בעבודה