רקע וטיעוני הצדדים: 1. לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע עקב מעורבותו בתאונת עבודה שארעה ביום 29/12/04. 2. התובע יליד 26.08.1969, הועסק בזמן הרלוונטי לתאונה אצל הנתבעת 1 (להלן:- "הנתבעת" או "אלמור") ושימש בתפקיד עוזר חשמלאי. במועד התאונה נדרש התובע, יחד עם עובד אחר- מר גימפל אלכסנדר (להלן:- "גימפל"), לבצע הרכבת תעלות לכבלי חשמל בגובה של שלושה מטרים בפרויקט חיצוני שביצעה הנתבעת בנמל אשדוד. בעת העבודה, עבד גימפל עם דיסק חיתוך, בעת ביצוע העבודה על ידי גימפל בדיסק החיתוך, הסתובב התובע עם הגב כלפי גימפל ולאחר שפסק הרעש מנובע מהשימוש בדיסק החיתוך, הסתובב התובע על מנת לבחון העבודה, כשלפתע, מבלי להודיע, המשיך גימפל לעבוד עם הדיסק ובורג ניתז לעבר עינו השמאלית של התובע, כתוצאה מכך נפגעה עינו השמאלית של התובע ונקבעה לו נכות רפואית צמיתה. 3. התביעה הוגשה נגד המעביד- אל מור ומבטחתו בפוליסת חבות מעבדים; אלו שלחו הודעת צד ג' למזמינת העבודה- נמל אשדוד (להלן:- "הנמל"), רשות הנמלים ומבטחם; צדדי ג' שלחו הודעת צד ד' כנגד הנתבעות הן בעילה נזיקית והן בעילה חוזית מתוקף הסכם ביניהם הכולל בתוכו סעיף שיפוי. 4. לטענת התובע, נגרמה התאונה עקב רשלנותה של הנתבעת בין היתר בכך שלא סיפקה לתובע משקפי מגן והורתה לתובע לבצע עבודתו בשיטת עבודה לא בטוחה ובכך הופרה חובת הזהירות מצד המעביד. 5. הנתבעת מנגד טענה כי עשתה המוטל עליה כמעביד, ציידה התובע בכל אמצעי המיגון הנדרשים, כולל משקפי מגן. בנוסף עבר התובע הדרכת בטיחות בשפה שלו, כך שהמעביד עשה כל שביכולתו על מנת לאפשר לתובע לבצע העבודה באופן רציף וכי גם לעובד יש אחריות לדאוג לבטיחותו ומשלא עשה כן ונמנע מלהשתמש במשקפי המגן, אין לו אלא להלין על עצמו ומשכך אין לנתבעות כל אחריות ויש לדחות התביעה כנגד הנתבעות לחילופין יש לקבוע שלתובע אשם תורם בכדי 100%. 6. במקביל, כאמור, הגישו הנתבעות הודעת צד ג' נגד הנמל כמזמין העבודה ומבטחתו בטענה כי ככל שיקבע כי לנתבעת אחריות כלפי התובע הרי שלנמל חלק מאחריות זו. 7. לטענת הנמל, הנתבעת היא מעבידתו של התובע וככזו חלות עליה החובות הנובעות מיחסי עובד מעביד ולפיכך ככל שקיימת אחריות לתאונה הרי שיש להטילה על הנתבעות בלבד, שכן הנמל הינו מזמין העבודה ולא קבלן ראשי ולפיכך במישור הנזיקי, הנתבעות הן אלו שאחראיות להדריך התובע ולספק לו אמצעי מיגון. במישור החוזי טען הנמל, כי בין הנמל לנתבעות נחתם הסכם בו תניית שיפוי לפיה הקבלן לבדו ישא באחריות מלאה לכל פגיעה לעובד ומכאן שהפרשנות הנכונה להסכם היא כי אלמור קיבלה על עצמה לשאת בלעדית בכל אחריות בין שלה בין של הנמל ומכאן ככל שתקבע אחריות לתאונה, משקיימת תניית שיפוי, אין לנמל כל אחריות. דיון והכרעה. 8. בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית, בית המשפט חזר ופסק כך במקרים רבים ובאופן עקבי (כך לדוגמא בע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). לצורך בחינת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע, כי חלה חובה על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים (ע"א 741/83 גוריין ואח' נ' גבריאל פ"ד לט (4) 266, 274). למעשה בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית יש לבחון אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פד"י נח 1). יש לבחון, אם כן, במקרה דנן הופרה אותה חובת זהירות על ידי הנתבעת. אחריות הנתבעות 9. התובע בהגינותו העיד בבית המשפט כי קיבל הדרכת בטיחות מהנתבעת וכן צויד הוא על ידי הנתבעת בציוד מתאים לעבודה לרבות משקפי מגן. אומר כבר עתה, כי עדותו של התובע הייתה מהימנה בעיניי באשר דבקה בה העקביות והתרשמתי כי התובע העיד נכונה גם בדברים שלא שירתו את האינטרסים שלו ואף פגעו בהם. בשל כך, הגם שבעניינים מסויימים נסמכה גרסת התובע בעדותו היחידה, מצאתי מקום לסמוך ידי על עדותו זו. 10. בעדותו העיד התובע בעניין ציוד לעבודה שניתן כך: "עבדתי עם נעליים ובגדי עבודה. נעלי עבודה עם אף ממתכת. אלמור סיפקו לנו את הנעליים והבגדים..." בהמשך העיד: "ש: מה עם כובע מגן. ת: כאשר אנחנו עבדנו באתרים היו לנו קסדות. ש:בנמל אשדוד היתה לך קסדה. ת: כן." וכן: "ש: ...איזה עוד ציוד קיבלת. ת: אם אתה רוצה לדעת אם קיבלתי משקפיים אז כן, זה היה ביחד עם הכלים." (עמ' 10 לפרוטוקול). לעניין הדרכת הבטיחות העיד התובע כך: "ש: אומר אברהם גז כי הוא נתן לך הדרכת בטיחות אתה מסכים איתו. ת: כן. כאשר אני התקלת כמו כולם ..." בהמשך העיד, "...כאשר התקבלתי לעבודה אולי כעבור חודש הוסבר לי.... "ש: אומר אברהם גז שהוא העביר הדרכת בטיחות... ת: אני זוכר שהוא הסביר, מאז חלפו 5 שנים, אבל אני זוכר שהוא הסביר." (עמ' 14 לפרוטוקול). בהמשך העיד בעניין זה: "ש: אתה אמרת שעברת הדרכת בטיחות אחת בערך חודש לאחר שהתקבלת לעבודה. ת: אני לא זוכר במדוייק, כעבור חודש חודשיים שלושה. ש:מי העביר לך את ההדרכה הזו. ת: זה שעובד באלמור שמטפל בזה... ש: הוא מדבר רוסית. ת: לא... הוא היה עם מישהו שהמישהו הזה עזר לתקשר והסביר... ש: איפה נערכה ההדרכה. ת: באלמור באשקלון, איפה שנמצא המשרד." (עמ' 23 לפרוטוקול). 11. מעדות התובע עולה אם כן, כי התובע קיבל מהמעביד לאחר קבלתו לעבודה הדרכת בטיחות וכן קיבל ציוד מגן הכולל בגדי עבודה ומשקפי מגן. אלא שבמועד התאונה עבד התובע בשטח הנמל בפרויקט באזור אחר בשטח הנמל, שם על פי הנטען ניתן לו ולגימפל ארגז כלים אחד בו היה זוג משקפי מגן בודד בו השתמש גימפל אשר ביצע את עבודת החיתוך ובאותה עת נפגע. בעדותו בבית משפט העיד התובע בעניין זה כך: "ש: כשאתה ראית שאתם עובדים על הבמה, אתה הנחת את הכלים על הבמה לידך. ת: כן. ש: גם את משקפי המגן שמת על הבמה. ת: לא. ש:השארת אותם בחדר. ת: כן. אבל זה היה אובייקט אחר, אתר אחר... ש: מי נתן לגימפל אלכס את משקפי המגן. ת: מנהל. ש: למה לא ביקשת גם אתה משקפי מגן. ת: לא היה יותר, היה רק אחד. אני יכול אפילו להסביר למה... ש:לא כתוב שהיה רק אחד. ת: אני מסביר הצוות שיש לו מנהל עבודה אורן הם רק מעבירים את הכבל יש להם עבודה מסויימת היה להם רק ארגז אחד כלים בלבד, ושם בתוכו היו משקפיים. ש: מה שאתה אומר שבמקרה היה ארגז כלים ומצאו משקפי מגן. ת: זה לא במקרה באופן קבוע יש להם ארגז כלים אחד." בהמשך העיד: "... כאשר הוא עבד הוא אמר לי שאני אסתובב עם הגב אליו. כי היה קרוב ולא היה את המשקפים השניים הוא אמר לי להסתובב עם הגב... בפעמים קודמות שעליהם דיברתי משקפיים תמיד היו לידי כי ארגז הכלים תמיד היה לידי" (עמ' 12-13) 12. מטעם אלמור העיד מר אורן דבוש מנהל עבודה אצל הנתבעת, בעדותו ציין בין היתר כי לתובע היה בעת התאונה ציוד מגן וכי ניתנה לתובע הדרכת בטיחות. כן העיד ממונה הבטיחות מטעם הנתבעת, מר גז, אך זה לא נכח במקום בזמן התאונה. החל להעיד גימפל, שהוא היה היחיד שהיה נוכח בזמן התאונה, זאת לאחר שדבוש, הגם שהיה באיזור לא ראה את התאונה עצמה. עדותו של גימפל נעצרה בסמוך לאחר תחילתה, בשל קשיי השפה, הנתבעת לא מצאה מקום להעיד את גימפל פעם נוספת עם מתורגמן. 13. התרשמותי מהעדויות שהובאו לפני הינה כי אלמור דאגה דרך כלל להבאת ציוד עבודה לתובע, אולם כפי העולה מעדות התובע אשר לגבי אמינותה בעיניי כבר ציינתי התרשמותי, במועד התאונה, במקום האירוע הספציפי בו היו התובע וגימפל, ניתן לתובע ולגימפל ארגז כלים אחד ובו הציוד הנדרש אלא שארגז הכלים ככל הנראה הוא ארגז עבודה אישי ומשכך בארגז הכלים היה זוג אחד של משקפי מגן בו השתמש גימפל אשר עבד עם דיסק החיתוך. התרשמותי, כאמור, כי התובע בעת מתן עדותו בבית המשפט, העיד מהימנה על התנהלות אלמור מולו כעובד כאשר בחלק מן הדברים בעדותו תאר מצב שלא משרת את האינטרסים שלו, התובע תיאר את הדברים כהווייתם ומשכך אני מקבלת גם את עדותו לעניין הימצאות זוג משקפי מגן בודדים בארגז הכלים שבו השתמש גימפל, כך שמסקנתי היא כי התובע בזמן הרלוונטי לתאונה נותר ללא משקפי מגן. 14. אציין, כי גרסתו של התובע בעניין זה נאמרה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית, ולטענת הנתבעות יש לפיכך לדחותה, אלא שלמרות האמור, מצאתי מקום לקבלה. תצהירו של התובע היה לאקוני בעניינים רבים ונראה, כי התובע לא מצא מקום לפרט יתר על המידה בתצהירו. הנתבעת מנגד, יכולה היתה להעיד את גימפל על מנת שיסתור את גרסתו של התובע, אלא שהיא נמנעה מלעשות כן. בעדותו הקצרה של גימפל למעשה אישר גימפל את גרסתו של התובע בעניין: "לפני הנמל אנחנו רק עזרנו בנמל לקחו אותנו רק ליום אחד בלבד." (עמוד 10 לפרוטוקול שורה 8) 15. באשר לאחריות הנתבעת, על הנתבעת כמעביד היה לדאוג להימצאות ציוד עבודה להגנה במקום העבודה, מצופה מהמעביד לבדוק חזור ושנה האם העובד מצויד בכל אמצעי המיגון הנדרשים לעבודה, האם הוראות הבטיחות שניתנו על ידו מבוצעות בפועל על ידי העובדים הן על ידי כינוס העובדים ורענון הוראות הבטיחות לעיתים תכופות ובפרט לפני ביצוע פרויקט אצל מזמין במקום עבודה חיצוני והן על ידי פיקוח מעת לעת הבודק, כי הוראות הבטיחות מבוצעות. בע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה פד"י מב(1) 420 נקבע: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו היא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע..." ובע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פד"י מה(2) 594 נקבע: "במסגרת חובותיו כלפי עובדו, על המעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים" 16. במקרה שלפני, התרשמותי מהעדויות כאמור, כי התובע עבר הדרכת בטיחות כלשהי בעבר אולי יותר מאחת. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין היקף הדכרות הבטיחות אותן עבר התובע כאשר התובע מחד טוען כי עבר הדרכת בטיחות אחת בסמוך לקבלתו לעבודה, כאשר גם הוא וגם גימפל טוענים, כי לא עברו הדרכה בנמל ואילו מנגד טוענת הנתבעת באמצעות שני עדיה, כי הדרכת בטיחות מתקיימת מידי יום באתר העבודה, כאשר ההדרכה היומית ניתנת הן על ידי מנהל העבודה והן על ידי מי מטעם עובדי הנמל. 17. התרשמתי מהעדויות, כי הגם שהנתבעת מייחסת חשיבות לנושא הבטיחות והיא מקיימת תדריכי בטיחות קבועים, כי הנתבעת הפריזה בעדויותיה בעניין היקף הדרכות הבטיחות הניתנות לעובדים. ראשית יצויין, כי לשיטתו של התובע, הוא לא עבד בצוות העבודה של אורן דבוש, אלא באותו יום שבו התרחשה התאונה, כאשר קודם לכן עבד בצוות שבו מנהל העבודה היה בחור בשם סרגיי, כאשר אותו סרגיי לא העיד מטעם הנתבעת, אך גם דבוש בעת שהעיד בנוגע להיקף ההדרכה היומית הניתנת מטעם התובע, נשאל והשיב: ש: לפני שאתם מתחילים לעבוד אתה נותן הוראות בטיחות. ת: הוראות עבודה וגם חברה תיזהרו תשימו משקפיים, זה אלף בית. (עמוד 14 לפרוטוקול 8-9). נראה, כי ההדרכה היומית היתה לכל היותר תזכורת לעובדים כי עליהם להיזהר, אין מדובר בהדרכה מסודרת על פי ספר (כאשר בנוגע לאותו ספר הדרכה, העיד גז, כי זה נמצא באתר, אך לשיטתו של דבוש, ספק אם תיק הבטיחות נמצא באתר - ראה עדותו בעמוד 14 לפרוטוקול). גם אותה הדרכה שנעשית על ידי מי מטעם הנמל הוכחשה על ידי הנמל וגם גימפל טען שלא היתה עובר לתאונה ולשיטתו של דבוש, ייתכן וביום התאונה ההדרכה היתה מאוחרת לתאונה, כך שלא נסתרה גרסתו של התובע לפיה הוא לא קיבל הדרכה מהנמל. 18. נראה, כי במקרה דנן, בין אם ניתנו הוראות בטיחות בתדירות גבוהה ובין אם לאו, התובע הכיר את כללי הבטיחות הנוגעים לעבודה עם הדיסק, התובע ידע שאסור לעבוד עם הדיסק ללא משקפי מגן ואף תיאר, כי בדרך כלל, בעת שגימפל עבד עם הדיסק, דאג התובע להתרחק מהמקום על מנת לא להיחשף לסיכון הנובע מעבודת הדיסק. 19. במקרה דנן, התובע עבד בנסיבות שבהן הסיכון שנוצר בנסיבות עבודתו הוא סיכון, שהכרת כללי הבטיחות לא היתה מועילה לו לתובע על מנת למנוע את הסיכון שנוצר. הגם שהתובע הכיר את כללי הבטיחות, הרי שהתובע לא יכול היה לישמם, בשל העובדה שביום בו נפגע התובע, לא היו ברשותו משקפי מגן ולכן הוא לא יכול היה לעשות בהם שימוש. התובע העיד, כי במקרה כאן, מצוי התובע בעבודה בפרויקט חיצוני של מעסיק חיצוני בשטח עבודה זר כאשר באותו פרויקט הוא מועבר במועד התאונה בהתראה שניתנה ערב קודם לאזור עבודה אחר באתר, בפיקוח ראש צוות אחר, כך על פי עדותו. אל אזור זה הוא מגיע דרך כניסה אחרת והצוות אינו עובר דרך המכולה בה נמצא ציודו האישי. בנסיבות אלו היה מצופה מהמעביד להקפיד הקפדה יתרה לבצע הדרכת בטיחות ברורה הכוללת פירוט שיטות עבודה בטוחות ובדיקה כי אמצעי המגן ניתנו לעובדים. הקפדה יתרה זו נדרשת כאשר לצוות העבודה מגיע עובד חדש (לאו דווקא בוותק), שציודו מצוי במכולה הנמצאת בחלק אחר של הנמל, וכאשר ידוע שהציוד האישי אינו נמצא עם העובד, יש לוודא, כי ינתן לעובד מלוא הציוד הנדרש לו בשים לב לטיב העבודה אותה הוא עתיד לבצע. קבלת שני זוגות משקפי מגן בנסיבות דנן היתה הכרחית. הגם שהתובע עצמו לא עבד על הדיסק, הרי שהוא וגימפל עמדו על משטח קטן בשטח של מטר אחד על שלושה מטרים, גם לשיטתו של דבוש: "אם הוא נמצא בטווח של חמישה ששה מטר מהדיסק, זה אני אומר מנסיון, לא צריך משקפיים." (עמ' 12 לפרוטוקול למעלה), אלא שבמקרה דנן, התובע עמד במרחק של לא יותר משלושה מטרים מגימפל, כשאין לו כל אפשרות להתרחק מעבר לכך, בשים לב לכך שהשניים עומדים על משטח מוגבה. איני מסכימה עם עמדתו של גז במקרה דנן, כאשר טען, כי היות והתובע לא עבד עם הדיסק אך היה במקום, הרי שהרכבת משקפי המגן היתה בשיקול דעתו של התובע בלבד (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 27-28). במקרה דנן, עמד התובע קרוב מאוד לגימפל, באופן שבו הסיכון הנשקף מהעבודה עם הדיסק הינו סיכון הנשקף גם כלפי התובע ולפיכך, בשים לב לקרבה שהיתה בין התובע ובין גימפל, כללי הזהירות מחייבים, כי גם התובע ירכיב משקפי מגן. דברים אלו עולים בקנה אחד עם הוראות סעיף 160 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970, הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז- 1997, כאשר על פי סעיף 4 לתקנות האמורות, יש מקום ליתן הוראה בדבר ציוד מגן אישי, כל מקום שנדרש לכך וכן הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (הגנה על עיניים), 1947, כאשר לדידי, חובת ההגנה על העיניים הינה בכל מקום הנמצא בסביבת העבודה שיש סיכון לגביו שיתוזו חלקיקים כתוצאה מביצוע העבודה. התובע לא קיבל ציוד מגן ולכן, נאלץ הוא בעת שעלה הצורך להשתמש בדיסק, לנקוט באמצעי הזהירות הסבירים ביותר, דהיינו הפניית גבו של התובע אל גימפל בעת שזה עבד עם הדיסק, אמצעי זהירות אשר מסתבר, כי לא היה די בהם. 20. לאור כל האמור ומשקבעתי כי לתובע במועד התאונה לא ניתנו משקפי מגן ומשהנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הסבירים כנדרש ממנה כדי לוודא שהתובע יוכל לבצע את עבודתו בתנאי בטיחות אופטימליים ולא פיקחה במידה הנדרשת, אני מוצאת לקבוע כי לנתבעת אחריות לאירוע התאונה שנגרם לתובע. 21. הואיל ומדובר בשאלה של חלוקת האחריות בין הנתבעות כמעסיק לבין צדי ג' כמזמין העבודה, תבחן כבר בשלב זה חלוקת האחריות בין הנתבעות לצדי ג' וההחלטה בחלוקת האחריות תהווה הכרעה גם בתביעה כנגד צדי ג' וכנגד צדי ד'. אחריות צד ג' 22. צד ג' טענו להעדר אחריות בצד הנזיקין וכן להעדר אחריות בשל תניית שיפוי הקיימת בהסכם ביניהם. 23. אדון ראשית בשאלת האחריות בתחום הנזיקין. בעניין זה טען הנמל כי אלמור היא מעבידתו של התובע וככזו חלות עליה כל החובות הנובעות מיחסי עובד מעביד, הנמל הוא מי שהזמין העבודה ואיננו קבלן ראשי אלא אלמור נלקחה על ידו כקבלן לצורך ביצוע עבודות חשמל בנמל משלנמל אין את הידע והכישורים בתחום זה. משהזמין הנמל את ביצוע העבודות והטילן על קבלן ראשי אחד, יראו אותו כמבצע הבניה לעניין תקנות הבטיחות וכל החובות הנובעות מאותן תקנות חלות עליו ולא על מזמין העבודה. עוד טען הנמל, כי לא ניתן לזקוף אחריות לחובתו, בשל כך שהנמל דאג לפקח כי העבודה מתנהלת לפי נוהלי הבטיחות שכן הנמל כגוף אחראי הדואג לשלום הנמצאים בו מקפיד הקפדה יתרה בנושא בטיחות. 24. אחר עיון בחומר הראיות אני מוצאת לקבל טענות הנמל בעניין זה ולקבוע, כי הנמל אינו אחראי לאותו אירוע תאונה ספציפי שנגרם לתובע. הנמל לא חלק על כך כי כגוף המזמין עבודה, דואג הוא לשלום הנמצאים בו ומקפיד הקפדה יתרה בנושא בטיחות וכי הוא דואג לפקח כי הקבלנים במקום יקפידו על ביצוע הוראות בטיחות. אף העדים מטעם הנתבעת ומטעם צד ג' ציינו זאת. אכן כך מצופה ממזמין עבודה שבשטחו מתבצעת העבודה, שכן כבר נפסק כי יש לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על חייו ושלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי (ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי המוזכר מעלה). למעשה הציפיות מן הנמל כמזמין עבודה היא אכן לפקח כי העובדים המבצעים עבודה בשטחה פועלים על פי כללי הבטיחות ולכל הפחות לוודא כי נעשתה הדרכת בטיחות לעובדים העובדים בפרויקטים אצלה ובדיקת קיומם של אמצעי מיגון טרם תחילת ביצוע העבודה. 25. יחד עם זאת, במקרה מן הסוג שלפנינו, באירוע ספציפי, בו ברגע מסוים נכח התובע ליד גימפל שביצע עבודות קידוח כשהתובע ללא משקפי מגן מאחר שבארגז הכלים לא היה מצוי זוג נוסף עבורו, הגם שבדרך כלל ניתן לכל אחד מהעובדים ארגז כלים שבו מצוי ציוד המגן האישי הנחוץ לכל אחד מהעובדים, לא ניתן לצפות מהנמל כמזמין עבודה בלבד להיות אחראי בפרטים קטנים מסוג זה. יש לזכור, כי מדובר באירוע נקודתי, הנתבעת הקפידה ככלל לספק לכלל עובדיה משקפי מגן ואף לשיטת עדי הנתבעת, הגם שלא היתה חובה לספק משקפי מגן לכלל העובדים, אלו סופקו. 26. מסכימה אני עם טענת הנמל כי העובדה שהנמל דאג לפקח על ביצוע העבודה על ידי מפקח מטעמה אין בה כדי להטיל אחריות באירוע הספציפי בו נכח התובע ליד גימפל בעת קידוח מבלי שהוא מרכיב משקפי מגן. מודעת אני לפסיקה המתייחסת לאחריות קבלן ראשי גם כלפי עובדים חיצוניים שאינם עובדים מטעמה, אולם יש לדעת מתי לשים את הגבול ברמת הציפיות באחריות שדורשים ממזמין עבודה אל מול המעביד האחראי באחריות ישירה כלפי עובדו. 27. איני נדרשת להכריע הכרעה חד משמעית בשאלה האם ביצע הנמל הדרכת בטיחות לעובדי אלמור אם לאו, הגם שהנתבעת מצידה טוענת, כי הנמל הקפיד הקפדה יתרה בענייני בטיחות. שאלה זו בנסיבות התאונה כאן איננה רלוונטית, יתכן ואם היה מדובר בתאונה מסוג אחר שאלה זו הייתה רלוונטית, אולם במקרה בו עובד נפגע בעין לאחר שלא ניתנו לו משקפי מגן בסביבת קידוח, כאשר בדרך כלל ניתנו לעובדים משקפי מגן, לא מצופה כי הנמל כמזמין העבודה ישא בחלק מן האחריות גם במצבים מעין אלו. 28. באשר לטענת הנתבעת בסיכומים על הימנעות הנמל בהעדת עד- ממונה הבטיחות בנמל, אומר בקצרה כי בנסיבות של המקרה כאן לא היה הכרח בהעדתו של העד הספציפי ודי היה בהעדת אותו דני גת ועדותו הייתה רלוונטית לעניין לכך יש להוסיף העובדה, כי נטל ההוכחה הוא על הנתבעת להוכיח אחריות הנמל לאירוע. יתכן ואם היה מדובר באירוע אחר אשר אחריות הנמל הייתה זועקת ממנו כגון פגיעה של עובד בשל מפגע בטיחותי בשטח הנמל, יתכן ואז היה מקום להעיד את מי שממונה על בטיחות בנמל, אולם במקרה כזה שלפנינו בו מדובר בפגיעה של עובד קבלן חיצוני בשל אי שימוש במשקפי מגן בעבודה ספציפית שביצע, לא היה הכרח להעיד את ממונה הבטיחות של הנמל ואף סביר שעדות כזו לא הייתה רלוונטית ואף לא תורמת דבר להכרעה. 29. משזו קביעתי, הרי שמתייתר הצורך בבחינת שאלת האחריות בפן החוזי, בטענת הנמל כי על פי תניית השיפוי בהסכם ההתקשרות התחייבה אלמור לשאת באחריות לכל נזק שייגרם כתוצאה מביצוע העבודות באתר וכן לערוך ביטוחים מתאימים ולשפות הנמל בגין כל נזק שיחויב לשאת בו. אומר בקצרה בעניין זה, כי בפסיקה התעוררה שאלה של פרשנות סעיפי תניית שיפוי בהסכמים בין צדדים, התגבשו שתי גישות שונות האחת המצמצמת והקובעת סייגים לסעיף שיפוי וגישה אחרת הנותנת תוקף ללשון החוזה ולסעיף השיפוי. לאחרונה עלתה סוגיה זו לדיון בבית משפט העליון בברע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נג'אר בע"מ, תק- על 2008(1) 583, בו גובשה המגמה לפרשנות מצמצמת ודווקנית של תנית השיפוי משיקולי מדיניות שיפוטית. ברוח אותה פסיקה מצמצמת אני מוצאת לומר, כי קביעת סעיפים כוללנים בהם מוטלת אחריות גורפת על קבלן משנה כמו אלמור על כל נזק שנגרם לכל עובד ללא קשר להתנהגות של אלמור מחד או של הנמל מאידך, משרתת מדיניות בלתי מקובלת ובלתי רצויה, לא ניתן לייחס אחריות על כל אירוע ביחס לכל עובד כולל עובדי הנמל עצמם הקורה במקום עבודה גדול כמו נמל ולהשית האחריות על קבלן משנה שהוזמן לבצע עבודות במקום. יחד עם זאת אומר לגבי הסעיף הביטוחי, כי משמוסכם כי קבלן המשנה ידאג לכיסוי ביטוחי לעובדים בעבודה לשמה הוזמנו, הרי שדבר זה סביר ומקובל בנסיבות העניין. 30. לאור כל האמור, אני מוצאת לראות בנתבעת המעוול היחיד ולקבוע כי על שכמה רובצת עיקר האחריות ואני קובעת כי אין לייחס כל אחריות לנמל באירוע התאונה נשוא התביעה ומשכך נדחית התביעה כנגד צדי ג'. היות שכך, אין גם צורך להכריע בהודעת צד ד'. אשם תורם 31. בעניין אשם תורם, השתרשה ההלכה, כי יש להקפיד עם המעביד יותר מאשר עם העובד, אשר השתדל למלא אחר הוראות מעבידו. הרציונל הוא שלמעביד שליטה על סוג העבודה ומהותה וכן על ציוד ונוהלי העבודה והבטיחות, המעביד הוא שתוחם את גבולות העבודה לעובד על פי כישוריו וניסיונו התעסוקתי של אותו עובד, כן אחראי המעביד על אופן ההדרכה של העובד ומכאן ההנחה שעובד נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון שנוצר על ידי המעביד ואשם תורם יחול על העובד רק כאשר העובד חרג מגבולות הסיכון שיצר המעביד. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אליהו אמסלם (לא פורסם), צויינו העקרונות המנחים לקבוע שאלת אשם תורם של עובד בגרימת נזק שהוא עצמו סבל וחלוקת האחריות בין מזיק לניזוק, כך נקבע שם: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו..." כן נפסק בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232: "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" 32. עם זאת מצינו גם פסיקה, בה חרף מגמה זו, מקרים בהם הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד וברי כי יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו הוא. 33. הנתבעים וצדי ג' במקרה דנן עתרו להעמיד אשמו של התובע על שיעור של 100%, בטענה כי לתובע ניתנו אמצעי המגן והוא שנמנע מלהשתמש בהם ואף העיד, כי התאונה ארעה עת הסתובב לכוון גימפל, לאחר ששמע כי פסק רעש הקידוח ולא בירר קודם עם גימפל האם סיים את מלאכת הקידוח, אלא הסתובב על דעת עצמו, מבלי שהוא מרכיב משקפי מגן ומודע לסכנה הכרוכה בדבר. התובע נשאל והשיב לגבי אופן אירוע התאונה כך: "ש: בכל הפעמים שעבדת עם אלכס גימפל שמת משקפי מגן. ת: אני הלכתי הצידה ולא שמתי. אם הוא חתך ואני לא התעסקתי עם זה אני פשוט הלכתי הצידה.. בהמשך העיד, "...אני שוב חוזר אם הייתי במרחק גדול בחלל גדול הייתי מתרחק עוזב. אם היה שטח קטן בקרבה הייתי מרכיב משקפיים." בהמשך העיד, "...הוא חתך עם הדיסק בורג... ואני עמדתי שמעתי את הצליל כהוא הפסיק אני התחלתי להסתובב חזרה. אבל הוא חשב שהוא חתך עד הסוף, והוא היה רק מתנדנד לא עד הסוף, ואז הוא הפעיל שוב עד הסוף, וזה קרה בו זמנית בזמן שאני הסתובבתי. ש: בזמן שהסתובבת לא שאלת את גימפל אם הוא סיים. ת: לא שאלתי. ש: אתה מבין שלא היית צריך להסתובב בזמן שהסתובבת. ת: אני פשוט שמעתי שהוא ניתק את הדיסק ואז התחלתי להסתובב" (עמ' 12-14 לפרוטוקול). 34. אכן היה מצופה מהתובע כמי שהעיד על עצמו שמודע לצורך בהרכבת משקפי מגן בעת קידוח והעיד כי בעת הקידוח סובב את גופו על מנת להימנע מלהינזק וככזה המבין את הסיכון הקונקרטי הקיים, להיות ערני יותר בשמירה על שלומו בהרכבת משקפי מגן או לכל הפחות בהעדרם, בפניה לגימפל בשאלה האם סיים עבודות והאם ניתן להסתובב, אולם יחד עם זאת החובה לצפות את התרחשותו של אירוע כזה מוטלת בעיקרה על המעביד ובשלה החובה להרכיב משקפי מגן, אך קיימת כאמור במידת מה אחריות על התובע שאמור היה להקפיד על שיטת עבודה נכונה. 35. איני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובע בכל מקרה לא היה מרכיב את משקפי המגן. התובע העיד, כי אם היה קרוב למקום היה דואג להרכיב משקפי מגן, אלא שתיאר, כי בעבר בעת שגימפל עבד עם דיסק, יכול היה להתרחק מהמקום מרחק רב על מנת להמינע מהסיכון שטמון בעבודה עם דיסק. 36. כמו כן, אינני סבורה, כי יש מקום להטיל על התובע אשם תורם בשיעור גבוה באופן בו ניתן היה לצפות מהתובע, כעובד, כי אם לא היו לתובע משקפי מגן באותה עת, היה עליו להימנע משהייה במקום. התובע העיד בעניין זה: "כאשר הוא (גימפל- ס.כ.) עבד הוא אמר לי שאני אסתובב עם הגב אליו. כי היה קרוב ולא היה את המשקפיים השניים הוא אמר לי להסתובב עם הגב" (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 11-12). התובע היה עוזר חשמלאי, כאשר הוא אמור לסייע לגימפל ומטבע הדברים ההיררכיה היא כזו שגימפל הוא זה שנותן את ההוראות לתובע אשר אמור לסייע בידיו של גימפל. גימפל עצמו ביקש מהתובע להסתובב, העובדה שהתובע הסתובב ולא ביקש מגימפל להוריד את הבמה על מנת שהתובע יתרחק מהמקום, הינה עובדה סבירה ביחס לעובד, אשר מבקש לבצע את הוראות הממונה עליו ביעילות ובמהירות, העובדה שהתובע הסתובב אף היא אמורה לכאורה להיות פתרון יעיל לחשש העולה מהשימוש בדיסק, שהרי העיניים מוגנות, אלא שבכך לא די ובשל כך מוטלת על המעביד החובה לספק את ציוד המגן, שכן העובד יכול, בהיסח הדעת או בשל טעות לסבור, כי הסיכון חלף, כפי שקרה במקרה דנן. בע"א 662/89 מ"י נ' קרבון המוזכר מעלה נאמר: "על מעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת ואפילו זולה יחסית. בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה." 37. בהתחשב במגמה הרווחות בפסיקה בכל הקשור לחלוקת אחריות בין עובד למעביד ובשים לב לאופן קרות האירוע ובשים לב לכך, כי מחד היה ניתן למנוע הפגיעה בציוד התובע באמצעי מיגון ומתן הדרכה ופיקוח, כאשר התובע לקח אחריות ודאג בדרך היחידה שעמדה לרשותו להגן על עצמו מפני הפגיעה ומאידך היה ניתן למנוע האירוע בגילוי אחריות נוספת מצד התובע, אשר היה מודע לסיכון הנשקף מהעבודה בדיסק בהימנעות מלהסתובב טרם בירור עם גימפל אם סיים עבודתו ובנסיבות של תיק זה אני מוצאת לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 10%, כך שהאחריות שתוטל בסופו של יום על הנתבעת תהיה בשיעור של 90%. הנזק: 38. נכות רפואית: בעקבות התאונה, כאמור, חדר גוף זר- חלק מבורג לעינו של התובע וגרמה לפציעה חודרת בקרנית עין שמאל של התובע, התובע נותח לצורך תפירת פצע החדירה לעין, בהמשך נותח בשנית בעין שנפגעה בו נעשתה השתלת קרנית והשתלת עדשה מלאכותית, בהמשך אושפז שוב התובע בשל דחית שתל הקרנית ולחץ תוך עיני, בשל לחץ תוך עיני טופל תרופתית להורדת הלחץ. בהמשך נותח בשלישית לצורך הורדת הלחץ התוך עיני. 39. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, התובע נבדק על ידי וועדה רפואית במסגרת תביעת המל"ל, הוועדה קבעה כי בתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 30%, עוד קבעה הוועדה, כי יש להפעיל תקנה 15 במלואה כך שהנכות בשיעור 45%. 40. בית המשפט הורה על מינוי מומחה מטעמו אשר, בהסכמה, חוות דעתו תהווה חוות דעת יחידה בתיק. מונה ד"ר אמיר בוקלמן מומחה בתחום רפואת העיניים כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בהתאם לחוות הדעת, הפציעה בעין שמאל בעניו של התובע גרמה לפגימות כדלקמן:- פגיעה בראיה עד תחושת אור בלבד, פגיעה בראיה דו עינית- תלת מימדית אשר תפריע לו בעתיד לתפקד ולבחור מקצוע, קרנית עכורה, גלאוקומה, פזילה, עדשה מלאכותית, עין ללא זגוגית, מצב לאחר ניתוח חיגור לרשתית ופגיעה במראה הקוסמטי. המומחה קבע כי בתובע נותרה נכות בשיעור 30% (אם כי שיעורי הנכות בגין כל אחד ואחד מהליקויים האמורים מביא לשיעור נכות מצטבר גבוה יותר וראה בעניין זה בפרט הוראת סעיף ליקוי 58 בתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, העוסק בליקוי גלאוקומה). כן ציין המומחה, כי הוא אינו מתנגד להחלטת הוועדה הרפואית לתוספת 15% בדין אובדן כושר עבודה דהיינו סה"כ 45% נכות. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה בשיעור 30%. 41. הנכות התפקודית: התובע בסיכומיו טען, כי בעקבות התאונה הוא אינו מצליח להשתלב בעבודה סדירה לפרק זמן ממושך וכתוצאה מהתאונה נפגע כושר השתכרותו, התובע טען כי הוא מפוטר בתום מספר חודשים בשל העיוורון וחוסר יכולתו לבצע תפקידו כנדרש, עוד טען כי הפוטנציאל הגבוה שהיה לו לקידום בעבודה ירד בשל מצבו הרפואי. 42. הנתבעות מנגד טענו כי לנכות שנקבעה אין משמעות תפקודית, הנתבעות בסיכומים מטעמן התייחסו לפסיקה לפיה פגיעה בעין אחת של אדם שאינו מבוגר אינה סותמת את הגולל על אפשרות עבודה במקצועות אחרים ומגוונים ככל שאלה מתאימים לתובע, וכן פסיקה לפיה כושר ראיה אינו בהכרח מחייב אובדן כושר השתכרות הזהה לנכות הרפואית. עוד טענו הנתבעות, כי על פי התיעוד הרפואי ועל פי עדות התובע עולה, כי בתום ששה חודשים מיום התאונה בהם היה התובע באי כושר, חזר התובע לעבוד באותו סוג של עבודה וכי השתכרותו היא אותה השתכרות שמלפני התאונה. על פי עדותו, התובע עוזר בניקיונות הבית כפי שעזר עובר לתאונה, התובע בניהול סדר יומו מתעורר בחמש וחצי בבוקר ומגיע הביתה בחזרה בשעה שש בערב, סדר יומו הוא ככל אדם ומכל אלו עולה כי נכותו אינה תפקודית כלל וכלל. 43. מסכימה אני עם טענת הנתבעות, כי פגיעה בעין אחת של אדם שאינו מבוגר אינה סותמת הגולל על אפשרות עבודה במקצועות אחרים ומגוונים, ואכן גם התובע בהגינותו הרבה העיד כי הוא ממשיך לעבוד ולהשתכר ונראה כי נכותו לא מאיינת את יכולתו לעשות כן. עם זאת יש לשים לב לסוג הנכות, התובע אינו סובל מנכות של מה בכך, המדובר בפגיעה בעין שגרמה בין היתר לאיבוד הראיה של התובע באותה עין, בעקבות כך סובל התובע מלחץ תוך עיניי, התובע נותח שלוש פעמים והוא מטופל תרופתית, סוג כזה של פגיעה יותר מסביר, כי נותן אותותיו כעת וייתן אותותיו באופן אף יותר משמעותי עם התבגרותו של התובע בעתיד, התובע נותר רואה בעין אחת כאשר בעין האחרת איבד הראיה ובנסיבות אלו גם קשת הראיה שלו וטווח הראיה לצדדים מוגבל, דבר שוודאי פוגע תפקודית. סביר גם, כי התובע מאמץ יותר את עינו הימנית בשל הנכות בעין השמאלית. זאת ועוד, במצב של פגיעה מסוג זה של התובע שהשלכותיה לחץ תוך עיני, סביר כי על התובע יהיה להימנע מעבודה מאומצת. 44. מומחה בית המשפט הגדיר את מצבו הרפואי של התובע: "מר רייסקי אלכסנדר סובל מפגיעה קשה בעינו השמאלית. פגיעה אשר גרמה לעוורון על רקע דחיית שתל הקרנית וגלאוקומה ועלולה לפתח סיבוכים קשים בעתיד, עד כדי אובדן ראיה לצמיתות בעין זו. אין לי ספק שהפגיעה בתאונת העבודה הינה הגורם האחראי לכך. סיבוכים שכיחים מאוחרים העלולים להופיע בעקבות פגיעה עינית הכוללת ניתוחים כפי שעינו השמאלית של אלכסנדר עברה, כוללם הפרדות רשתית וגלאוקומה- בה העין נפגעה. בנוסף עקב אי שימוש בעין שמאל התפתחה פזילה בעין זו, אשר עוד לעלולה להתקדם. סיכויי השתלת קרנית חוזרת נמוכים עקב צמיחת כלי הדם, הגלאוקומה והדחיה הקודמת." כאשר נשאל התובע לגבי אפשרות חזרתו לעבודה אצל הנתבעת השיב: "איך להסביר, זה עבודות תעשיתיות שצריך לעשות תאורה למעלה לפני תקרה כמו שפה, צריך לעשות עבודה כל הצינורות שיש למעלה, יש חשמל אני צריך לעבוד למעלה נגיד, הזוית ראייה שלי לא 50 אחוז, אבל ב-40 אחוז אני לא יכול לראות אני יכול להסתובב ולקבל מכה מכל דבר כי אני לא אראה מה שמותקן שם למעלה. אני לא יכול לבצע את העבודה הזו ספציפית." ולגבי עבודתו הנוכחית השיב לשאלת בית המשפט: "ש: אני לא מבינה מה ההבדל בין העבודה שם ובין העבודה של היום. ת: אני סיכמתי שאני אעבוד איך שאני יכול, לפי היכולת שלי. הוא אמר אם אני אסתדר והכל יסתדר אנחנו נפתור את זה." (עמ' 25-26 לפרוטוקול). בישיבת יום 13.11.08 ציין התובע: אני עבדתי כעוזר להתקנת גני ילדים, לאחר שאושפזתי פוטרתי. אני חזרתי מהעבודה הרגשתי לא טוב, אישפזו אותי למשך 12 יום, וכשחזרתי פיטרו אותי. הלחץ התוך עיני היה גבוה מאוד ולכן אושפזתי." 45. בנסיבות אלו ועל פי שיקול הדעת של בית המשפט בכל הקשור לבחינת תפקודיות התובע, בשים לב למגבלת התובע במציאת מקום עבודה, עקב הקושי בעבודה פיזית ובשים לב לכך שמנגד, חרף מומו, הצליח התובע להשתכר במשכורת שאינה נופלת הרבה ממשכורתו עובר לאירוע התאונה, אני מוצאת להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 30%. 46. שכרו של התובע עובר לתאונה לפי נתוני המל"ל הינו 4,446 ₪, בשערוך להיום- 5,212 ש"ח. בעת התרחשות התאונה היה התובע בארץ קרוב לארבע שנים, לאחר שעלה ארצה מרוסיה. בארץ מולדתו עבד התובע כחשמלאי וציין, כי לא השלים לימודיו לשם קבלת תעודת חשמלאי בארץ לאחר שהובהר לו על ידי הנתבעת, כי יוכל למצוא עבודה כעוזר חשמלאי ולא כחשמלאי. בשים לב לתקופת שהייתו הלא ארוכה של התובע בארץ עובר לאירוע התאונה, בשים לב לגילו של התובע ובשים לב לעיסוקו עובר לעלייתו ארצה, והעובדה שהתובע החל לעבוד בעבודה קרובה לעיסוקו זה, אך מנגד בשים לב לקשיי השפה שיש לתובע, קשיי שפה שליוו אותו גם במהלך ניהול ההליך, הינני סבורה, כי ניתן לומר שהתובע היה משביח את שכרו עם הזמן בשיעור של 10%. 47. הפסד שכר לעבר התובע היה באי כושר מלא משך שישה חודשים, באוגוסט 2005 פוטר מעבודתו לפי מכתבו של רופא תעסוקתי המלמד על אי התאמתו של התובע לעבודה. מאז התאונה ועד פיטוריו עברו כשמונה חודשים ובהתחשב בכך אני מוצאת לקבוע פיצוי מלא עבור 8 חודשי אי כושר בסך- 35,568 ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד היום מאמצע התקופה- 49,802 ₪. 48. התובע לא טרח להביא בפני בית המשפט נתונים מדוייקים על מקומות עבודתו מאז התאונה ועד היום ועל נתוני שכר מדוייקים לתקופה זו. התובע העיד כי עבד במקומות עבודה שונים והשתכר בשכר הדומה לשכר שהשתכר עובר לתאונה. התובע העיד, כי לא עבד ברציפות. בשל פגיעתו, הניתוחים, האשפוזים, הצורך בטיפולים מפעם לפעם, סביר כי התובע נעדר מעבודתו מעת לעת, בנסיבות אלו אני מוצאת לקבוע סכום גלובאלי נוסף בסך 70,000 ₪ בשל הפסדי שכר שסביר שנגרמו לו בשל פגיעתו מאז תקופת אי הכושר ועד היום הן בשל היעדרויות והן בשל הפסקות עבודה במעברים שבין עבודה אחת לאחרת חרף העובדה שלא נטען מראש כי חילופי העבודות קשורים תמיד לתאונה. 49. סה"כ פיצוי בראש נזק זה- 119,802 ₪. 50. אובדן כושר השתכרות לעתיד התובע העיד, בהגינותו כאמור, כי הוא ממשיך לעבוד ולהשתכר ועל פי נתוני השכר שציין, לא הייתה ירידה בשכרו. עם זאת כמפורט מעלה בפרק הדן בתפקודיות התובע בנכותו ובשים לב למעברים במקומות העבודה השונים ולאור סוג הפגיעה והשלכותיה, תועמד הגריעה מכושר השתכרותו בשיעור 30%. שכרו של התובע בשערוך להיום ובתוספת 10% בממוצע עקב השבחת שכרו- 5,733 ₪. לאור גילו של התובע, צפויות לו עוד 25.5 שנות עבודה ולפיכך הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין הפסדי העתיד עומד על הסך של היום 41, מקדם היוון לפיכך יועמד הפיצוי על סך- 367,500 ₪. 51. כאב וסבל תאור הפגיעה קשה למשמע כל אוזן, ולמראה כל עין. חדירת חלק מבורג לעינו של אדם וחדירתו באופן שנגרם קרע המצריך ניתוחים היא ללא ספק פגיעה המסבה כאב וסבל רב. בנוסף, בשל אובדן איבר כה חשוב וחיוני, נאלץ התובע לחיות בחשש מתמיד ולנהוג בזהירות יתרה, בשל החשש לפגיעה כלשהי בעין הנוספת או לירידה בראיה בה. כמו כן, התובע סובל מלחץ תוך עיני, המגביל אותו. לאור חומרת הפגיעה וסוגה, גילו של התובע ועגמת הנפש הכרוכה בפגיעה הקשורה בראיה, בהתחשב במספר הניתוחים להם נזקק והאשפוזים אני מוצאת להעמיד הפיצוי בראש נזק זה בסך 250,000 ₪ בערכים דהיום. 52. הוצאות לטענת התובע, מאז התאונה וכתוצאה ממנה, נזקק התובע למעקב רפואי הכרוך בהוצאות רפואיות וכי גם בעתיד יזדקק להוצאות רפואיות וניידות. לטענת הנתבעות, התובע לא הביא ראיות לכך שנגרמו לו הוצאות, זאת ועוד המדובר בתאונת עבודה ומשכך אין כל מקום לפיצוי בראש נזק זה. התובע לא צירף אסמכתאות להוצאות שנגרמו לו, בעדותו בבית משפט ציין כי ביקר שבע פעמים בקליניקה פרטית בירושלים, כאשר כל בדיקה כזו הייתה כרוכה בתשלום של כ- 200 ₪ וכן בעלויות נסיעה לירושלים, אולם התובע לא צירף קבלות בגין הטיפולים האמורים והנסיעות. באשר לטיפול התרופתי לו נזקק היום, ציין כי מטופל בטיפות לטיפול בלחץ התוך עיני רק כאשר עולה הלחץ התוך עיני. בנסיבות אלו, בהן לא הובאו ראיות להוצאות רפואיות שנגרמו ובשים לב לכך כי מדובר בתאונת עבודה ובהתחשב בטענה לקבלת טיפול תרופתי בטיפות מעת לעת וקבלת טיפול רפואי פרטי בעבר אני מוצאת לקבוע סכום גלובאלי של 8,000 ₪, בערכים דהיום 53. עזרת צד ג' לטענת התובע, מאז התאונה וכתוצאה ממנה, נזקק הוא לסיעוד ועזרת הזולת כולל במשק הבית. לטענת הנתבעות, כפי העולה מעדות התובע עצמו, התובע עובד משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב, הוא מנקה את הבית ומבשל, מתלבש ומתקלח לבד ויוצא לבלות כך שנראה שכל לא נזקק לעזרת הזולת מלבד התקופה שהייתה סמוכה לתאונה. 54. בעדותו בבית המשפט העיד התובע כך: "...ת: אני עוזר לאישתי לסדר את הבית. ש: מה אתה עושה. ת: אני יכול לשטוף ריצפה, לשטוף כלים, יכול לבשל משהו... ש: אתה מתלבש לבד, מתרחץ לבד. ת: כן..." (עמ' 16 לפרוטוקול). 55. אין ספק, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקק התובע לעזרה מוגברת, בפרט בתקופת האישפוזים. כמו כן, בעיקר באותה תקופה, עקב הלחץ התוך עיני, יש להניח, כי התובע נמנע מכל פעילות מאומצת. בפגיעה מהסוג ממנה סובל התובע של אובדן ראיה בעין ולחץ תוך עיני סביר כי הוא נזקק לעזרת הזולת ויזקק לסיוע אף מעבר בעתיד אם כי לא על בסיס יומיומי, שכן על פי עדותו של התובע, הוא מתפקד באופן שגרתי. לפיכך אני מוצאת לקבוע פיצוי בראש נזק זה סכום גלובאלי בסך 15,000 ₪ לעבר ולעתיד. 56. סך כל הפיצוי: הפסד שכר עבר- 119,802 ₪. אובדן כושר השתכרות- 367,500. כאב וסבל- 250,000 ₪. הוצאות- 8,000 ₪. עזרת צד ג- 15,000 ₪. סה"כ- 760,302 ₪. ולאחר הפחתת אשם תורם בשיעור 10% סך של 684,272 ₪. 57. ניכויי המל"ל מהסכומים שנפסקו יש לנכות תגמולי התובע מהמוסד לביטוח לאומי. לתיק הוגשה חוות דעת אקטוארית של הכלכלן גד שפירא, על פי חוות דעתו, נכון ליום 04/03/09 עומדים הסכומים שיש לנכותם על סך של 467,339 ₪, סכום זה משוערך בהפרשי הצמדה נכון למועד מתן פסק הדין עומד על סך 515,900 ₪. 58. לפיכך, על הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 168,372 ₪. על סכום זה על הנתבעות להוסיף את הוצאות המשפט, כדי שיעורן וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 29,000 ₪. בטיחות בעבודה