1. בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובעים, אלמנתו ושני ילדיו של ציון בן ישי ז"ל (להלן: המנוח), כיורשים וכתלויים, עקב מותו של המנוח מהתחשמלות בתאונת עבודה שארעה במפעל ישראלייזר רעים (הנתבעת מס' 1) (להלן: המפעל), ביום 12.9.97 (להלן: התאונה). במועד התאונה עבד המנוח במפעל כאיש אחזקה. הנתבעת מס' 2 ביטחה את אחריותו של המפעל בביטוח חבות מעבידים. הרקע העובדתי 2. ואלה העובדות הצריכות לענייננו: המנוח, יליד 4.6.1964, התגורר בקיבוץ רעים עם משפחתו מאז שנת 1991. המנוח ורעייתו היו חברי הקיבוץ. המנוח עבד במפעל מאז הגיע לקיבוץ רעים - לכתחילה כמפעיל מכונת לייזר ולאחר מכן כאיש אחזקה. בשנת 1995 החל המנוח ללמוד במדרשת רופין לקבלת תואר הנדסאי במגמת מיכשור ובקרה. התאונה מושא התביעה ארעה בסמוך לסיום הלימודים, והדיפלומה והתואר הוענקו למנוח לאחר מותו (בחודש פברואר 1998) (נספח ו' לתצהיר התובעת מס' 2). במהלך שנות הלימודים עבד המנוח במפעל בין 30 ל-50 ימי עבודה, בסופי שבוע ובחופשות, על פי רצונו, בהתחשב בתוכנית הלימודים ובאילוצים אישיים (ראה עדותו של יעקב קינן, בפרוטוקול עמ' 110 ו - 112). לפני שהגיע לקיבוץ רעים עבד המנוח כחשמלאי וכאיש אחזקה בקיבוץ סופה, והעיד על עצמו, בקורות החיים שערך סמוך למותו, כי מאז שהשתחרר מצה"ל ועד שיצא ללימודים רכש ניסיון כאיש אחזקה וכחשמלאי תעשייה (נספח ז' לתצהיר התובעת מס' 2). עוד יש לציין בהקשר זה, כי המנוח החזיק ברישיון מסוג "חשמלאי עוזר", אשר הוצא בשנת 1984 (מוצג נ/13). 3. המפעל הוא מפעל לעיבוד פלדה, עץ, שיש וכדומה באמצעות קרני לייזר. במפעל מספר מכונות, מדגמים שונים, לחיתוך בקרני לייזר (להלן: מכונות לייזר). המכונה שבמסגרת טיפולו של המנוח בה ארעה התאונה משתייכת למכונות חדשניות פחות (כפי שכינה זאת המהנדס אאוג'ין פטרסקו, מפקח עבודה, אשר חקר את התאונה. הדו"ח שערך הוגש כתעודת עובד ציבור). באותה עת שימש יעקב קינן (להלן: קינן) כמנהל האחזקה של המפעל. קינן הוא הנדסאי אלקטרוניקה, חשמלאי מוסמך, ובעל ניסיון מקצועי רב בעבודה עם מכונות לייזר. אנשי האחזקה במפעל היו אמנון גת (להלן: גת) והמנוח. גת עבד במפעל מאז הוקם (בשנת 1980), עם הפסקות קלות המסתכמות בתקופה של חמש שנים, תחילה כמפעיל, ושנה לפני התאונה כאיש אחזקה (בעמ' 81). קינן וגת העידו בבית המשפט. במועד מסירת העדות עבד קינן עבור חברה גרמנית המייצרת מכונות לייזר, ואילו גת שימש בתפקיד מנהל האחזקה של המפעל. 4. התאונה ארעה ביום ו', 12.9.97. ביום התאונה היו במפעל גת והמנוח. קינן לא היה במקום. אחד ממפעילי מכונות הלייזר דיווח על תקלה בלזירה באחת ממכונות הלייזר במפעל. גת והמנוח פנו לטפל בתקלה, ובמהלך הטיפול ארעה התאונה בה התחשמל המנוח. מכונת הלייזר בה מדובר (להלן: המכונה) כללה מספר רכיבים (כפי שניתן לראות בלוח התצלומים ת/4). ענייננו בארון הפיקוד (ארון בעל שלש דלתות). בחזית הארון הותקן לוח החשמל של המכונה, שכלל את רכיבי הפיקוד החשמליים ואת פנל הבקרה של המכונה, ואילו בעורף ארון הפיקוד נמצאו - מאחורי דלתות - הרכיבים החשמליים בהם נוצר המתח הגבוה (קבלים). המדובר במכונה שמתח ההזנה שלה מחברת החשמל היה מתח נמוך (380 וולט). באמצעות המערכת שבארון הפיקוד יוצַר מתח גבוה ישר (22,000 וולט), אשר שימש לצורך פעולת המכונה. המתח הגבוה נצבר לפרקי זמן קצרים בקבלים שבעורף ארון הפיקוד, נפרק לתוך שפופרות גז ושימש לעירור קרן הלייזר שבאמצעותה בוצע החיתוך (ראה חוות דעת המהנדס יעקב רוסק, מטעם התובעים, בעמ' 2 ואילך; וחוות דעת המהנדס אשר סלוצקי, מטעם הנתבעות, בעמ' 4 ו-5). ממצאי חקירת מפקח העבודה, המהנדס פטרסקו 5. כאמור, המהנדס אאוג'ין פטרסקו, מפקח עבודה באגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (להלן: המהנדס פטרסקו) ערך חקירה של התאונה, גבה הודעות מגת ומקינן, וריכז את ממצאיו בדו"ח שהוגש כתעודת עובד ציבור. המהנדס פטרסקו אף העיד בבית המשפט. בכל הנוגע לאופן שבו התרחשה התאונה, הגיע המהנדס פטרסקו לממצאים הבאים: כאשר ארעה התקלה ביצירת קרן הלייזר במכונה, כיבו המנוח וגת את הספקת החשמל למכונה באמצעות המפסק הראשי וניקו את ארון החשמל. כאשר התברר, כי התקלה לא תוקנה התקשר המנוח לקינן ודיווח לו על כך. קינן אמר, כי הורה למנוח להפסיק את הספקת החשמל על ידי הורדת המפסק הראשי, לאחר מכן לקצר את הקבל לאדמה, על מנת לפרוק את המתח שנשאר בו, על ידי חיבור הידית המקצרת המותקנת לשם כך בארון, ורק לאחר מכן לבדוק את השלמות הפיזית של המערכת. על פי דברי קינן, הוא הנחה את המנוח להמתין לחזרתו, אם לא יעלה בידו לתקן את התקלה. גת מסר למהנדס פטרסקו, כי המנוח עמד בעורף ארון הפיקוד, כאשר דלתותיו פתוחות, וביקש מגת להפעיל את המפסק הראשי. גת לא יכול היה לראות את המנוח באותו רגע. גת עשה כן, ומיד נשמע קול קצר חשמלי והתברר כי המנוח התחשמל. המהנדס פטרסקו הוסיף, כי על פי מצב המכונה, ביצע המנוח "עקיפה" של אמצעי הבטיחות למניעת התחשמלות, ככל הנראה מתוך כוונה לבחון את המכונה בעת שהיא חשופה למתח גבוה. עקיפת אמצעי הבטיחות בוצעה באופנים הבאים: ראשית, המנוח לא השתמש בידית המקצרת בין הקבל לאדמה; שנית, בעורף ארון הפיקוד היו מותקנות דלתות, שהיו מצויידות במתקן אבטחה, המכונה חיגור, אשר נועד לנתק את החשמל כאשר דלת הארון נפתחת. מנגנון החיגור היה בנוי מחלק זכרי וחלק נקבי, שהיו מורכבים על הדלת והמשקוף. רק כאשר הדלת היתה סגורה ונוצר מפגש בין שני החלקים, נסגר המעגל החשמלי, אשר איפשר הגעת חשמל למערכת, בעוד שכאשר נותקו החלקים, עם פתיחת הדלת, נותק גם זרם החשמל. המהנדס פטרסקו מצא, כי מנגנון החיגור בוטל באמצעות גשר מאולתר, חוט ברזל בצורת האות U, אשר הוכנס למשקוף הדלת ואיפשר את סגירת המעגל החשמלי תוך הותרת דלת הארון פתוחה (ראה צילומים 7 ו-8 ב-ת/4); שלישית, פנל הבידוד, העשוי חומר פלסטי, אשר נועד להגן בפני מגע עם רכיבים חשמליים "חיים" הוסר ממקומו (ראה צילומים 11 ו-12 ב-ת/4). באופן זה, היה המנוח חשוף למתח הגבוה, ועם הזרמת החשמל למכונה התחשמל. עוד מצא המהנדס פטרסקו, כי השילוט הקיים אינו מספק והוא קיים רק בשפה האנגלית; לא בוצעה הדרכה של העובדים על הסיכונים במקום העבודה ולא נמסרה לעובדים תמצית ההדרכה בכתב, בניגוד לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות ארגון הפיקוח על העבודה); בוצעו עבודות חשמל שלא על פי דרישות תקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל), התש"ן- 1990 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה (חשמל)), הקובעות כיצד יבוצעו עבודות במתקן משוחרר ממתח גבוה וכיצד יבוצעו עבודות תיקון ותחזוקה בציוד אשר מופעל באנרגיה חשמלית; לא קוימו הוראות תקנות החשמל (רשיונות), התשמ"ה- 1995 (להלן: תקנות הרשיונות), הקובעות מהו הרשיון הנדרש לביצוע עבודות חשמל במתקן חשמלי בעל מתח גבוה. בעקבות הדו"ח שערך, שלח המהנדס פטרסקו למפעל, ביום 22.9.97, מכתב (מוצג ת/8), המורה למפעל לנהוג על פי הוראות תקנות הבטיחות בעבודה (חשמל) בכל הנוגע לעבודה בהיעדר מתח ולביצוע עבודות תיקון ותחזוקה בציוד המופעל באנרגיה חשמלית, וכן לבצע את דרישות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה. עוד הורה המהנדס פטרסקו על סימון חומרים, ציוד ותהליכי עבודה מסוכנים בתווית או בשלט אזהרה, וכן על הצבת שילוט הדרכה לשימוש בציוד מגן אישי. המכתב נחתם בהוראה הבאה: "נא לאשר קבלת המכתב ולהודיע על ביצועו לא יאוחר מתאריך 5.10.97. אי ביצוע הדרישות דלעיל יאלץ אותנו להוציא צו בטיחות להפסקת העבודה במכונות עיבוד הנ"ל כדי למנוע פגיעה בשלמותם ובריאותם של העובדים". במכתב מיום 22.12.03 לממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה (מוצג ת/2) אישר המהנדס פטרסקו, כי מייד לאחר התאונה הושבתה המכונה בה התרחשה התאונה (גם בעדותו בבית המשפט חזר על כך בעמ' 29). עוד ציין, כי המפעל פעל על פי דרישותיו, כדלקמן: מונה ממונה בטיחות (מר אבנר נחושתן) ונשלחה תוכנית בטיחות במתקני לייזר. 6. בעדותו בבית המשפט התברר, כי המהנדס פטרסקו ערך ביקורת במפעל כחודש לפני התאונה (ביום 12.8.97) וערך את ממצאיו במכתב מיום 1.9.97 (מוצג ת/1). על פי האמור ב- ת/1 נדרש המפעל לבצע פעולות שונות בתחום הבטיחות, כמפורט להלן: למנות ממונה בטיחות, אשר יהא בשל "אישור כשירות". אישור כזה ניתן לקבל לאחר עמידה בקורס ממונים על הבטיחות בגוף שאושר לשם כך; לבצע תוכנית בטיחות על פי דרישות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תוכנית בטיחות), התשמ"ד- 1984; להקים ועדת בטיחות על פי התקנות האמורות; ולהדריך את העובדים על הסיכונים שבמקום העבודה. חשוב להדגיש את האמור בסעיף 5 למכתב, בו נדרש המפעל "לגדר לבטח את האזורים המסוכנים במכונות העיבוד בקרני לייזר", בתוספת הערה: "בעת ביקורי במפעל גידור אשר במכונה מס' 5 היה מנוטרל (על ידי ביי-פס המקרוסוויץ). יש לדאוג לתקינות הגידור". בעדותו של המהנדס פטרסקו הובהר, כי המכונה מס' 5 האמורה במכתב ת/1 איננה המכונה בה ארעה התאונה. עוד התברר, כי יצירת ביי-פס למיקרוסוויץ משמעותה ביצוע פעולת עקיפה של מנגנון בטיחות. המהנדס פטרסקו לא יכול היה לזכור מה היה סוג העקיפה שנמצא במכונה מס' 5 (בעמ' 28). המהנדס פטרסקו נדרש בעדותו גם לנושא סיווג המכונה לצורך בחינת השאלה מהו הרישוי הנדרש, מבחינת תקנות הרשיונות, לביצוע עבודות חשמל במכונה. המהנדס פטרסקו הבהיר, כי הקושי בסיווג מתעורר בשל כך שהמדובר במכונה המוזנת במתח נמוך, אך מייצרת מתח גבוה. המהנדס פטרסקו הבהיר, כי פנה לברר עניין זה במדור רישוי חשמלאים והתשובה שקיבל היתה, כי לצורכי רישוי חשמלאים אין המדובר במתקן מתח גבוה, שכן הקובע הוא מתח ההזנה. המהנדס פטרסקו הוסיף, כי קיימים מכשירים חשמליים רבים המופעלים באופן דומה, כגון, מכשירי טלוויזיה ומכשירים רפואיים שונים, והטכנאים המטפלים בהם אינם חייבים להיות בעלי הכשרה ורישוי של חשמלאים המורשים לטפל במתקני מתח גבוה. המהנדס פטרסקו הפנה מכתב בעניין זה לממונה עליו ביום 12.5.99 (מוצג נ/1). גירסותיהם של גת וקינן 7. דמויות המפתח העיקריות בניסיון להתחקות אחר אופן התרחשות התאונה הם גת וקינן.מחומר הראיות עולה, כי היה אדם נוסף, פרט לגת ולמנוח, שנכח במפעל בעת התאונה. המדובר במפעיל המכונה, אלכס ויימן, המוזכר על ידי גת בהודעותיו כמי שהפעיל את מתג המתח הגבוה לבקשת המנוח. משום מה, אותו ויימן לא נחקר - לא במשטרה ולא על ידי המהנדס פטרסקו - ואף לא הובא כעד לבית המשפט. נפנה, איפא, לבחינה מקרוב של גירסותיהם של גת וקינן בפני רשויות החקירה השונות ובבית המשפט. 8. גת מסר הודעה ראשונה במשטרה ביום התאונה (12.9.97) (מוצג ת/16). על פי האמור שם, המנוח ערך מספר בדיקות והמכונה לא פעלה, "ואז הוא הלך להתקשר ליעקב [קינן] מנהל האחזקה ודיבר איתו ואז חזר למכונה וביצע עוד בדיקה נוספת, וזה כפי הנראה הבדיקה שלא הייתה צריכה להיעשות...". גת מסר במשטרה הודעה נוספת ביום 16.5.99. בהודעה זו נאמר, כי "ציון [המנוח] חשב שיוכל לזהות את התקלה על ידי ניטרול של גורם מסוים במערכת האבטחה של המתקן ולצערי הרב לאחר שציון ניטרל את אותה הנקודה במערכת המכונה לא היה מה שיגן עליו מפני התחשמלות". בהודעה זו מוזכר מפעיל המכונה אלכס ויימן, אשר לדברי גת בהודעה זו הוא זה שהפעיל את מפסק המתח הגבוה לבקשת המנוח, שהועברה אליו באמצעות גת. גת הזכיר בהודעה זו את שיחת הטלפון בין המנוח לקינן והוסיף, כי אינו יודע אם קינן נתן למנוח הוראה לטפל בתקלה, שכן המנוח לא אמר לגת מה קינן אמר לו. ביום 14.9.97 מסר גת הודעה למהנדס פטרסקו (צורף כנספח לתעודת עובד הציבור), ואלה היו עיקרי דבריו: לאחר שהתברר כי קיימת תקלה "חצי לייזר לא עבד", ניקו גת והמנוח את ארונות החשמל מאבק (הכוונה לארונות שבחזית המכונה). כאשר נוכחו השניים, כי התקלה עדיין קיימת, הפעיל גת את המתח הגבוה לפי בקשתו של המנוח, "לצורך שהוא יבדוק האם נוצר הלייזר. לצורך זה הנפגע פתח את דלתות הארון [בעורף ארון הפיקוד], יצר גשר על החיגור (Inter Lock), ולפי הערכתי ניסה לבדוק את הסיבים האופטיים. לפתע היה הבזק חשמל והנ"ל התחשמל". גת הוסיף, כי לא היה בקשר עין עם המנוח, אשר היה מוסתר בין שתי דלתות הארון הפתוחות. בתצהיר העדות הראשית שערך גת בתיק זה ביום 19.9.04 ציין גת, כי המנוח ביצע עקיפה של אמצעי הבטיחות שבעורף המכונה, בכך שביטל את החיגור בארון על ידי גשר מאולתר ובכך שהסיר את פנל הבידוד המגן מפני נגיעה במגעים "חיים". יש לציין, כי נושא הסרת הפנל הוזכר לראשונה בתצהיר העדות הראשית. גת הוסיף, כי במהלך עבודתו במפעל ראה את המנוח עובד בצמידות למנהל האחזקה קינן וכן ראה את המנוח מעיין בספר המכונה, בשפה האנגלית. בתצהיר נוסף שערך גת נאמר, כי דרך קבע, לרבות במועד התאונה, היה מותקן בארון מוט לפריקת מתח גבוה. עוד נאמר, שוב לראשונה, כי במפעל היו כפפות מגומי המבודדות כנגד חשמל במתח גבוה, אשר עמדו לרשות המנוח. בחקירתו של גת בבית המשפט נוספו הפרטים הבאים: גת ציין, כי על אף שעבד במפעל מאז שנת 1980 והיה וותיק בהרבה מהמנוח, "מבחינת החשמל ציון עבורי היה הסמכות" (בעמ' 81). גת הוסיף, כי בתקופת התאונה לא נערכו השתלמויות בנושא בטיחות בעבודה, אלא "רק משיחות בעל פה תוך כדי עבודה, עם קינן. מה לעשות ומה לא לעשות" (בעמ' 83); לא היתה סדנה עם ממונה בטיחות חיצוני (בעמ' 84); ולא היו נהלי בטיחות כתובים (שם). אשר לנסיבות התאונה, חזר גת על כך שהמנוח התקין אמצעי לעקיפת מנגנון האבטחה, על מנת שיוכל לפתוח את הדלת שבעורף ארון הפיקוד והחשמל לא יתנתק. לדברי גת, המנוח הכין את אותו אמצעי מאולתר בעת שישב בחדר האחזקה שבמפעל (בעמ' 74). גת אישר, כי המנוח הכין את אותו מתקן לאחר השיחה בטלפון עם קינן, ואולם לדברי גת הוא לא התעניין מה נאמר באותה שיחה - "ציון היה היוזם בכל הסיפור הזה. אני הייתי סטטיסט אדיש, לא בעל עמדה" (בעמ' 71). גת אמר, כי היה במחיצת המנוח כל זמן הטיפול בתקלה עד לקבלת ההוראה "הרם מתח גבוה". לדבריו, "הוא [המנוח] העריך שאחד הסיבים האופטיים לא עובד. איך הוא יכול לבדוק זאת. רק אם הוא מפרק את לוח הפרספקס כי הסיבים נמצאים מאחוריו. ובנוסף לכל הוא צריך לדאוג שהמכונה לא תיכבה כשהדלת פתוחה. אני ידעתי מה הוא הולך לעשות ולא הערכתי את הסיכונים האלה" (בעמ' 79). גת אמר, שאינו זוכר איפה לוח הפרספקס היה מונח בעת התאונה. "כנראה הוא היה מפורק" (בעמ' 78), ואישר כי אינו זוכר שראה אותו במקום כלשהו. בכל הנוגע לספר המכונה, אשר הוזכר בתצהירו של גת כספר שהמנוח עיין בו במהלך עבודתו במפעל (בסעיף 3 לתצהיר), אמר גת בחקירתו, כי המנוח השתמש בספר המכונה ביום התאונה. לדברי העד, "אני זוכר אותו יושב ומעיין בספר. לא יודע מתי" (בעמ' 87). גת אמר, כי ספרי המכונות נמצאים בארון בחדר האחזקה והמנוח ישב ליד השולחן עם הספר (שם). יש לציין, כי ספר המכונה, אשר הוגש כמוצג (ת/17), לא אותר במועד התאונה ואף לא לאחר מכן. הספר נמצא רק בעת הכנת חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות, המהנדס סלוצקי, לבקשתו (בעמ' 92). 9. קינן נחקר במשטרה ביום התאונה (הודעתו כלולה במוצג ת/6). קינן אמר, כי המנוח דיווח לו על "תקלה במתח הגבוה באחד הלייזרים במפעל". לדבריו, "אמרתי לו דבר ראשון לקצר את קבל המתח הגבוה לאדמה בעזרת המוט המיוחד שתלוי על הדלת של ארון המתח הגבוה של הלייזר, ואז הוא דיווח לי שהוא כבר עשה את השלב הזה ובדק כבר את הפיוזים של המתח הגבוה ואת הסיבים האופטיים, ולכן הוריתי לו לבדוק את הקצה השני של הסיבים האופטיים שנמצא בארון רגיל ללא מתח גבוה [בחזית ארון הפיקוד] ... ואמרתי לו אם זה לא יעזור תסגור וכשאני אגיע מתל אביב, אני אתקן את זה...". בתשובה לשאלה, אם המנוח טיפל בעבר במתח גבוה או בסוג כזה של תקלות, השיב קינן כי המנוח עשה כן מספר פעמים, "גם טיפול וגם תיקון". בתשובה לשאלה אם המנוח היה חשמלאי המוסמך לעסוק במתח גבוה, השיב קינן: "כן, הנ"ל חשמלאי. הוא בוגר הנדסאי מיכשור ובקרה ועובד איתנו מזה כשנתיים באחזקה שוטפת של המפעל". קינן נחקר על ידי המהנדס פטרסקו (הודעתו מצורפת כנספח לתעודת עובד ציבור). קינן אמר, כי במקרה של תקלה במתח גבוה, יש לסגור את הלייזר כולל מפסק ראשי; לחבר את ידית הקיצור לאדמה המותקנת בדלת עורף ארון הפיקוד; ורק לאחר מכן ניתן להסיר את הלוח הפלסטי (פוליקרבונט) המגן על חוטי המתח הגבוה ולבדוק את השלמות הפיזית של המערכת. קינן הוסיף, כי "אין לבצע בשום מקרה עקיפה של אמצעי ההגנה על ארונות המתח הגבוה לשם הפעלתו כשהדלתות פתוחות". אשר לנסיבות התאונה סיפר קינן על שיחת הטלפון שקיבל מהמנוח בדבר התקלה בלזירה. גם בפני המהנדס פטרסקו חזר קינן על כך, שהמנוח דיווח לו על ביצוע בדיקת החיבורים של הסיבים האופטיים למגירות המתח הגבוה ועל בדיקת הפיוזים של המתח הגבוה. קינן הורה למנוח לבצע בדיקה של הסיבים האופטיים בארון הפיקוד (שבו מתח נמוך), ואם התקלה לא תתוקן, שימתין לשובו. קינן ציין, כי "כל העקיפות שנעשו כדי להפעיל מתח גבוה עם דלתות פתוחות היו אסורות וציון ידע על זה...". בתצהיר העדות הראשית נאמר על ידי קינן, בניגוד לאמור לעיל, כי "המנוח קיבל ממני הוראה לא לטפל בתיקון תקלה במתח גבוה. הוא ידע שרק בנוכחותי מטופלות תקלות במתח גבוה" (סעיף 6 לתצהיר). עוד נאמר בתצהיר, כי קינן הדריך את המנוח כיצד לטפל בתקלה והורה לו לבצע את השלבים הבאים: לנתק את החשמל בארון המתח הגבוה; לקצר את הקבל לאדמה באמצעות ידית הקיצור; לוודא שאין מתח בארון ולגשת לבדוק את התקלה; אם התקלה תימשך, יש להמתין לבואו של קינן. קינן ראה להוסיף לתצהירו את הפרט החדש הבא, כי כאשר הגיע למקום התאונה ראה ליד המכונה את ספר המכונה (מוצג ת/17), כשהוא פתוח בעמוד המתייחס להוראות הבטיחות, שאליו היה מוצמד דף הוראות בעברית. בחקירתו של קינן בבית המשפט נוספו הפרטים הבאים: על אף שלמנוח היה רשיון של חשמלאי-עוזר, סבר קינן כי הוא חשמלאי-מוסמך. קינן הסביר, כי הניח כך, שכן "אם אתה מטפל [בחשמל] בקיבוץ, חזקה עליך שיש לך רשיון של חשמלאי מוסמך" (בעמ' 108). קינן הוסיף, כי בחופשות בתקופת הלימודים המנוח עבד עמו, ו"אז הוא קיבל ממני את כל הוראות הבטיחות הנוגעות ללייזרים ברמה של מי שעובד איתי, איש אחזקה" (בעמ' 112). בכל הנוגע למכתב ת/1 שנשלח למפעל על ידי המהנדס פטרסקו ביום 1.9.97 (12 ימים לפני התאונה) אמר קינן, כי המכתב לא הובא לידיעתו, הוא אינו יודע מהי מכונה מס' 5 ואינו יודע גם מהו המעקף - או ניטרול הגידור - עליו מדובר במכתב (בעמ' 118-119). אשר לנסיבות התאונה, חזר קינן על גירסתו, כי הנחה את המנוח לבדוק את מוצא הסיבים האופטיים בארון המתח הנמוך, לאחר שהלה אמר לו כי כבר ביצע את הבדיקות הנדרשות בארון המתח הגבוה. היינו, קינן הנחה את המנוח לבצע בדיקות בארון המתח הגבוה (בעורף ארון הפיקוד), כולל פתיחת דלתות הארון ובדיקת הסיבים האופטיים, אלא שהמנוח השיב כי כבר ערך בדיקות אלה בעצמו קודם לכן (בעמ' 135). האחריות לתאונה 10. ההלכה היא, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. נקבע, כי "הלכה קבועה ונטועה היא, שמעביד חב חובת זהירות לעובדיו - שמא ייפגעו במהלך עבודתם - וחובה כל כוללת זו נחלקת לחובות משנה, ובהן החובה להנהיג 'שיטת עבודה אשר תשמור עליהם [על העובדים] מפני סיכונים ותקלות אשר אדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש'... כך אף באשר למניעת סכנות מן העובד, ולהעמדתו של עובד על קיומן של סכנות קיימות..." (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349, מפי כבוד השופט חשין). ב-ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, אמר השופט בך את הדברים הבאים, כי "...קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כלל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר, או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון אם אכן יתממש... ההבחנה בין סיכון "רגיל" לסיכון "שאינו רגיל" משתנה מעניין לעניין על פי נסיבותיו" (בעמ' 229-230). בפסק הדין בע"א 663/88 הנ"ל הבחין בית המשפט בין רכיביה השונים של חובת הזהירות המושגית שחב מעביד כלפי עובדו. כך, נקבע, כי יש והמדובר בחובה לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות; במקרים אחרים מודגשת החובה להזהיר את העובד בפני סכנות קיימות; ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים. עוד נזכיר את שנקבע ב-ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, כי תוכנה של חובת הזהירות שחב מעביד לעובדיו כוללת גם את הדאגה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל. חובתו של המעביד בהיבט זה היא כפולה: "להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע" (בעמ' 211). לא למותר לציין, כי לא אחת נקבע גם, שהחקיקה בעניין בטיחות בעבודה, כגון פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970, וחיקוקי המשנה הרבים שתוקנו מכוחה, מהווים חיקוקים, אשר לפי פירושם הנכון נועדו לטובתם ולהגנתם של עובדים. לפיכך, הפרתם של חיקוקים אלה, בהתקיים יתר התנאים הקבועים בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, [נוסח חדש], מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה (ראה: ע"א 663/88 הנ"ל; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1). 11. לאחר שחזרתי ובחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי עלה בידי התובעים להוכיח, כי התאונה בה נספה המנוח נגרמה ברשלנותו של המפעל (הנתבעת מס' 1) ותוך הפרת מספר חובות חקוקות. רשלנותו של המפעל חורגת מגבולות אירועי יום התאונה ומתייחסת לשני נושאים עיקריים: האחד, הטיפול בנושאי הבטיחות בעבודה בכלל, ובהיבט של מתן מענה לתקלות במכונות לייזר, בפרט. השני, אופן העסקתו של המנוח כאיש אחזקה במפעל. אירועי יום התאונה מהווים צומת מצערת, שבה חברו רכיבי ההתנהלות הרשלנית והיוו את הגורם למותו של המנוח בתאונה. במה דברים אמורים. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה 12. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה מטילות חובות שונות של המחזיק במקום עבודה בדבר מסירת מידע עדכני ועריכת הדרכות לעובדים בנושא סיכוני הבטיחות והבריאות הקיימים במקום העבודה (במועד התאונה היו בתוקף תקנות ארגון הפיקוח על העבודה משנת 1984. כיום מצויות בתוקף תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט - 1999). התקנות קובעות, כי המחזיק במקום העבודה ימסור לעובדים מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה וכן ידאג לעריכת הדרכות לעובדים בנושאים אלה באמצעות "אדם או גוף המתאימים לכך מבחינה מקצועית" (תקנה 2(ב) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה). יתרה מזאת, התקנות מורות, כי הדרכתם של מנהלי עבודה ועובדי תחזוקה תבוצע באמצעות המוסד לבטיחות ולגיהות או באמצעות אדם העוסק בבטיחות בעבודה ואשר הוכשר לכך מטעם המוסד לבטיחות ולגיהות או גוף מאושר אחר (תקנה 2(ד) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה). כמו כן, יש למנות במקום העבודה נאמני בטיחות וועדת בטיחות. עוד נקבע, כי המחזיק במקום עבודה ינהל פנקס הדרכה וימסור לעובדים "תמצית בכתב של המידע בדבר הסיכונים בעבודה..." (תקנה 6(א) לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה). עוד נקבע, כי חומרים, ציוד ותהליכי עבודה מסוכנים יסומנו בתווית או בשלט אזהרה מתאימים ומובנים וכן יותקן שילוט הדרכה לשימוש בציוד מגן אישי (תקנה 7 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה). עוד יש להזכיר בהקשר זה את תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), התשנ"ו - 1996, הקובעות באילו מקרים חייב מחזיק במקום עבודה למנות ממונה על הבטיחות, והקובעות גם כי במקרים אלה ימונה כממונה על הבטיחות רק אדם בעל אישור כשירות, כפי שנקבע שם. 13. על פי חומר הראיות שבתיק, ונראה כי אין על כך מחלוקת של ממש, לא קיים המפעל אף לא אחת מן ההוראות שבתקנות ארגון הפיקוח על העבודה. הדברים עולים באופן מפורש מן האמור במכתבו של המהנדס פטרסקו (מוצג ת/1) ומן הדו"ח שערך בעקבות התאונה. גם גת וקינן אישרו, כי נושא הבטיחות היה פרוץ. לא היו הוראות בטיחות כתובות; אנשי האחזקה לא עברו הדרכה "חיצונית" על ידי המוסד לבטיחות ולגיהות, או בדרך אחרת; תפקיד הממונה על הבטיחות לא אוייש; לא מונו נאמני בטיחות ולא מונתה ועדת בטיחות; לא היה שילוט מתאים זולת הסימון שניתן על ידי יצרן המכונה ("Danger, high voltage"), דוגמת המוצג נ/5. ההדרכה היחידה בנושא בטיחות בעבודה ניתנה במהלך העבודה על ידי קינן, מנהל האחזקה, אשר אמר "מה לעשות ומה לא לעשות" (בעמ' 83). על דרגתה של הרשלנות בהתייחסות לנושא הבטיחות ניתן ללמוד מן השינויים שנעשו במפעל בדיעבד, לאחר התאונה. בעקבות התאונה מונה ממונה על הבטיחות ונערכה תוכנית בטיחות במתקני לייזר (ראה: ת/2 ועדותו של איש האחזקה הנוכחי, אוקופניאק איגור, בעמ' 55). 14. הנתבעות ניסו לטעון, כי בקיומו של ספר מכונה, ובענייננו ת/17, הכולל גם הוראות בנושא בטיחות, יש כדי לצאת ידי חובת התקנות הנ"ל. אין בטענה זו ממש. ספר המכונה, הכתוב בשפה האנגלית, אינו יכול להחליף ביצוע הדרכות ומסירת מידע בעל פה ובכתב, בעברית. המדובר בקלסר גדול, רב היקף, המכיל חומר מקצועי סבוך. אציין, כי כאשר התבקש גת, העובד במפעל משנת 1980 ובמועד מסירת העדות שימש מנהל האחזקה של המפעל, להראות, במהלך עדותו, כיצד ניתן למצוא בספר המכונה מענה לבעיה בה נתקל המנוח, לא מצא את ידיו ואת רגליו בספר המכונה. היתה זו סיטואציה מביכה לצפות בעד מדפדף בספר הלוך וחזור ואינו מצליח להתמצא בו (ראה בעמ' 93-94). אכן, קינן הפגין התמצאות טובה יותר בספר, אך אין לשכוח שהמדובר במומחה למכונות לייזר, העוסק בתחום זה עשרות שנים. נזכיר, כי המנוח היה איש אחזקה, אשר עבד במפעל בסופי שבוע ובחופשים מן הלימודים, במשך 30-50 ימים בתקופה של שנתיים שקדמו לתאונה. במצב דברים זה ניתן להניח, שמידת התמצאותו של המנוח בספר המכונה היתה קרובה יותר לזו של גת מאשר לזו של קינן. זאת ועוד. אקדים את המאוחר בנושא הטענה בדבר "נוכחותו" של ספר המכונה ביום התאונה. על יסוד חומר הראיות אני סבורה, כי גירסתם של גת וקינן בדבר עיונו של המנוח בספר המכונה עובר לתאונה היא גירסה שנטוותה לצורך המשפט, ואין בה אמת. ספר המכונה אינו מוזכר בכל ההודעות שנגבו בסמוך לתאונה, ואף לא בדו"ח שערך המהנדס פטרסקו. גם בלוח התצלומים ת/4, שצולם ביום 15.9.97, לא נראה ספר המכונה. ספר המכונה לא אותר לאחר התאונה, וכאמור, נמצא רק לבקשת המהנדס סלוצקי, אשר ערך חוות דעת מטעם הנתבעות. קיומו של הספר "צץ" לראשונה בתצהיריהם של גת וקינן. כפי שהוזכר, גת ציין בתצהירו כי ראה את המנוח מעיין בספר המכונה במהלך עבודתם של השניים במפעל. רק בבית המשפט אמר, לראשונה, כי המנוח עשה כן גם ביום התאונה. ואולם, לדבריו, המנוח עיין בספר בחדר האחזקה. קינן, אשר לא היה במפעל בעת התאונה, מסר בתצהירו, לעומת זאת, כי לאחר התאונה מצא את הספר ליד המכונה. לא זו בלבד, אלא שהספר היה פתוח בפרק העוסק בהוראות הבטיחות, והיה צמוד אליו דף הוראות בעברית שערך קינן. גירסה זו, העומדת בסתירה לגירסתו של גת, אינה נראית אמינה על פניה ויש בה כדי לבטא ניסיון מלאכותי ומאולץ להשתחרר מאחריות. 15. ניתן להדגים את הרשלנות שבה נהג המפעל בנושא הבטיחות בעבודה באמצעות המוצג ת/13 "טופס טיפול בחשמל/מתח גבוה - במכונת לייזר" ו"נוהל בטיחות בעבודה עם לייזר". הנוהל והטופס נכנסו לתוקף רק ביום 1.1.99. המדובר בהוראות הפעלה המהוות יישום של ההוראות הקבועות בתקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל), אשר הוזכרו לעיל. תקנה 8 קובעת כיצד יבוצעו עבודות במתקן משוחרר ממתח גבוה, כדלקמן: ” עבודות בהעדר מתח יש לבצע בדרך הבאה: (א)פעולות מתוכננות של ניתוק מתקן חשמלי, בדיקת העדר מתח, התקנת מקצרים וחיבורו מחדש למתח חייבות להיעשות לפי הוראה בכתב מאת חשמלאי. (ב)החלק של המתקן החשמלי שבו אמורה להתבצע העבודה יופסק וינותק ממקור המתח באופן גלוי לעין ויובטח בידי חשמלאי על ידי התקן נעילה אמין ושלט אזהרה מתאים. (ג)החשמלאי יבחן העדר מתח באמצעות בוחן מתח מתאים; נוכח החשמלאי בהעדר מתח, יקצר את כל מוליכי המופעים ואת מוליך האפס להארקה. (ד)רק לאחר השלמת כל הפעולות האמורות יורשה האחראי לביצוע העבודה להתחיל בביצועה. (ה)העבודות במתקן חשמלי למתח גבוה יבוצעו בהשגחתו של חשמלאי. (ו)חיבור מחדש של מתח למתקן החשמלי יבוצע בידי חשמלאי ורק לאחר קבלת הודעה, בכתב, מהאחראי, על ביצוע העבודה, שכל העובדים עזבו את מקום העבודה, רוכזו במקום מוסכם או שוחררו ושאפשר לחבר מתח." לא למותר להביא גם הוראות תקנה 9 הקובעת כיצד יבוצעו עבודות תיקון והחזקה בציוד אשר מופעל באנרגיה חשמלית, כדלקמן: "(א) בכל מקרה של עבודת תיקון ותחזוקה ינותק ציוד ממקור אנרגיה חשמלית; הניתוק יתבצע באמצעות מפסק של הציוד באופן גלוי לעין ויישמר על ידי התקן נעילה אמין אשר בשליטת מבצע עבודות התיקון או התחזוקה; המפסק יסומן בשלט נראה לעין שבו ייאמר: 'אין להפעיל - המכונה בטיפול'. (ב)במקרים בהם הציוד הקיים אינו מאפשר נעילה, חייב תופס המפעל להבטיח באופן אחר ניתוק המתח ואי חיבורו מחדש עד לסיום העבודות. (ג)לפני פירוק חלקים אשר מהווים רצף של הארקה, לרבות צנרת מים מתכתית, מד-מים או פס הארקה, יותקן גשר אשר יבטיח את רציפות ההארקה." הנוהל שב-ת/13 והטופס שנבנה על פיו, קובעים הוראות מדוייקות כיצד לטפל במתח גבוה בשני סוגי מכונות (רופין SMו-טרומפ). על פי האמור שם, יש לסגור את המפסק הראשי, לשלט את המפסק הראשי, לנעול ולשלט את מפסק המתח הגבוה, לחבר את מוט ההארקה המקצר, ולבדוק את המתח הגבוה. עוד נקבע שם, כי "הטיפול בחשמל ובמתח גבוה יבוצע על ידי חשמלאי מוסמך בלבד ולאחר חתימה על טופס זה". וכן, כי "במהלך העבודה בחשמל ובמתח גבוה יהיה נוכח איש אחזקה נוסף צמוד השומר קשר עין קבוע עם החשמלאי המטפל". בהמשך הטופס נקבע, כי חיבור המכונה לחשמל יבוצע רק על ידי חשמלאי מוסמך לאחר שוידא כי אין אנשים באזור המכונה, וכי כל דלתות החשמל והמתח הגבוה סגורות והקצרים הוסרו. גת העיד, כי במועד מסירת העדות, כאשר יש תקלה במתח גבוה נוהגים על פי הטופס ת/13 (בעמ' 85). יש לקבוע בצער, כי אילו היו הנוהל והטופס ת/13 בתוקף במועד התאונה, התאונה היתה נמנעת והמנוח היה עימנו היום. כפי שהובא לעיל, במועד התאונה לא היו נהלי בטיחות ולא נעשה שימוש בטופס טיפול בתקלות במתח גבוה. בכך הפר המפעל את ההוראות שבתקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל). הפרה זו מצטרפת להפרת תקנות ארגון הפיקוח על העבודה, כפי שתואר לעיל. התנהלות זו של המפעל אינה מהווה אך הפרה של חובות חקוקות אלא התרשלות בקיום סביבת עבודה בטוחה. בכך הפר המפעל את חובת הזהירות שהוא חב כלפי עובדיו והמנוח בכללם. על רקע מציאות זו יש לבחון את נסיבות התרחשותה של התאונה ביום 12.9.97. תקנות הרשיונות 16. הצדדים התייחסו בטיעוניהם לשאלה, האם היתה רשלנות בהעסקתו של המנוח כאיש אחזקה במפעל, שעיסוקו, בין היתר, גם בטיפול בתקלות במכונות לייזר, והאם היה בכך משום הפרה של תקנות הרשיונות. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים בהקשר זה התייחסה לשאלת סיווגה של מכונת הלייזר כ"מתקן חשמלי" בעל "מתח גבוה" (מתח שעולה על 1,000 וולט בין המוליכים) או כמתקן בעל "מתח נמוך" (מתח שאינו עולה על 1,000 וולט בין המוליכים). חשיבות סיווג המתקן כמתקן בעל מתח גבוה או מתח נמוך היא בכך, ש"גובה" המתח במתקן החשמלי קובע את דרגת הכשירות הנדרשת מן החשמלאי המוסמך לטפל בו ואת סוג הרשיון הניתן לו. בענייננו, כאמור, מדובר במכונה שמתח ההזנה שלה הוא נמוך, אך נוצר בה מתח גבוה. על פי תקנות הרשיונות, בעל רשיון חשמלאי-עוזר, כפי שהיה למנוח, רשאי לעזור בביצוע עבודות חשמל במתקן בעל מתח נמוך, בפיקוחו של בעל רשיון חשמלאי-מוסמך, חשמלאי-ראשי, חשמלאי-טכנאי, חשמלאי-הנדסאי, חשמלאי-מהנדס וחשמלאי בודק-סוג 1 (תקנה 9 לתקנות הרשיונות). היינו, חשמלאי-עוזר מורשה לעזור בביצוע עבודות חשמל במתקן בעל מתח נמוך, ואין לו כל הרשאה לעסוק במתקן בעל מתח גבוה. חשמלאי-מוסמך, לעומת זאת, כפי שהיה קינן, יכול לעסוק בביצוע עבודות חשמל במתקן בעל מתח גבוה, אך זאת בהשגחתו ובנוכחותו של בעל רשיון חשמלאי-טכנאי, חשמלאי-הנדסאי, או חשמלאי-מהנדס, ובלבד שיש בידו תעודת סיום של קורס בנושאי בטיחות מתקני חשמל מתח גבוה ומתן עזרה ראשונה לנפגעי חשמל (תקנה 13 לתקנות הרשיונות). עוד יש להזכיר את הסיווג של חשמלאי-הנדסאי. נוסיף ונזכיר, כי המנוח עמד בפני סיום לימודיו לתואר הנדסאי מיכשור ובקרה. חשמלאי-הנדסאי הוא הנדסאי חשמל הרשום במדור חשמל בפנקס הטכנאים, אשר עבד במשך שנתיים לפחות כחשמלאי-ראשי (תקנה 18 לתקנות הרשיונות). חשמלאי-הנדסאי רשאי לעסוק בביצוע עבודות חשמל במתקן חשמלי בעל מתח גבוה, ובלבד שיש בידו תעודת סיום של קורס בנושאי בטיחות מתקני חשמל מתח גבוה ובהתקיים תנאים נוספים (תקנה 19 לתקנות הרשיונות). סיווג נוסף שיש להזכיר הוא חשמלאי-שירות, המבצע עבודות חשמל ואלקטרוניקה בתחום התמחות ספציפי, כגון מערכות רדיו ואודיו, טלוויזיה, אנטנות, מערכות חשמל ביתיות וכדומה (תקנה 29 לתקנות הרשיונות). בהקשר זה טענו התובעים, כי המפעל התרשל בכך שהעסיק את המנוח, שהיה בעל רשיון חשמלאי-עוזר בלבד, בטיפול במכונות לייזר, שהן מתקן בעל מתח גבוה, ואילו הנתבעות טענו, כי המכונות הן מתקן בעל מתח נמוך, שהתובע, אשר היה בעל ניסיון כחשמלאי וכמפעיל מכונת לייזר, ונמצא על סף סיום לימודי תואר הנדסאי, היה בעל הכשרה מתאימה לטפל בהן. כל אחד מן הצדדים תמך את טענותיו בחוות דעת המומחה מטעמו. בהקשר זה יש להזכיר גם את עדותו של המהנדס פטרסקו בקשר עם המוצג נ/1, כי על פי בירור שערך במדור רישוי חשמלאים, מתח ההזנה של המתקן החשמלי הוא הקובע את סיווגו. בענייננו, מתח ההזנה של המכונה היה מתח נמוך. 17. נתתי דעתי לטענות הצדדים ומסקנתי היא, כי גם אם מבחינה פורמאלית יש לסווג את מכונת הלייזר כמתקן חשמלי בעל מתח נמוך, עדיין הפר המפעל את תקנות הרשיונות, בכך שהמנוח לא "עזר" בביצוע עבודות חשמל בפיקוחו של בעל רשיון חשמלאי גבוה יותר, כמפורט שם, אלא שימש כאיש אחזקה עצמאי, המורשה לבצע עבודות ותיקונים ללא פיקוח. זאת ועוד, וזה העיקר. קינן העיד, כי סבר שהמנוח הוא בעל רשיון חשמלאי-מוסמך. סברה זו לא נסמכה על מסמך כלשהו, אלא על "חזקה", כי חשמלאי של קיבוץ הוא בעל רשיון חשמלאי-מוסמך. לדידו של קינן, כמנהל האחזקה, איש אחזקה במפעל צריך להיות חשמלאי-מוסמך, והמנוח ענה לצורך זה. קינן אמר בהודעתו במשטרה (הכלולה במוצג ת/6), כי המנוח גם טיפל וגם תיקן בעבר סוג כזה של תקלות במתח גבוה, כפי שארע ביום התאונה, וכי הוא חשמלאי-מוסמך. רק בתצהיר העדות הראשית של קינן נאמר, לראשונה, בניגוד לאמור לעיל, כי המנוח קיבל הוראה שלא לטפל בתיקון תקלות במתח גבוה, אלא בנוכחות קינן (סעיף 6 לתצהיר). במילים אחרות, קינן לא בדק מהי הכשרתו של המנוח והניח כי הוא חשמלאי-מוסמך. מתוך הנחה שגויה זו הועסק המנוח כאיש אחזקה במפעל והורשה לטפל גם ברכיבי המכונה שבהם מתח גבוה. הראיה הניצחת לכך מצויה בגירסתו של קינן, כי בשיחת הטלפון עם המנוח, ביום התאונה, הנחה אותו לבדוק את הסיבים האופטיים ואת הפיוזים של המתח הגבוה שבעורף ארון הפיקוד, אלא שהמנוח אמר לו שכבר ביצע בדיקה זו לפני כן. דברים אלה של קינן מעידים על כך, שלמנוח ניתנה גישה לרכיבי המתח הגבוה שבמכונה ובמסגרת תפקידו הוא הורשה לטפל ברכיבים אלה, לבדוק אותם ולתקנם. קינן זיהה את הבעיה עליה דיווח המנוח כבעיה במתח הגבוה, והנחה את המנוח לטפל בבעיה באמצעות בדיקת רכיבי המתח הגבוה שבעורף ארון הפיקוד. קינן לא ראה בכך כל בעיה, שכן, כפי שאמר במשטרה, המנוח טיפל בתקלות במתח גבוה גם בעבר. נזכיר, כי במפעל היו באותה עת שני אנשי אחזקה - גת והמנוח. גת העיד על עצמו, כי הוא איננו חשמלאי וכי עסק בהיבט הטכני של משימות האחזקה, ואילו המנוח נחשב בעיניו כבר-סמכא בנושא החשמל. עוד יש להזכיר, כי המנוח לא עבד במפעל באופן קבוע ויומיומי, אלא על בסיס התנדבותי, בסופי שבוע ובחופשות מן הלימודים, על פי אפשרויותיו ורצונו. קינן העריך את כמות הימים בהם עבד במפעל בשנתיים שלפני התאונה בכמות של 30 עד 50 ימים. 18.התמונה המצטיירת מן המקובץ היא, כי המפעל העסיק כאיש אחזקה, בעל אוריינטציה לטיפול בנושאי החשמל, לרבות בטיפול ברכיבי המתח הגבוה, אדם אשר נתפס כבעל רשיון של חשמלאי-מוסמך, על אף שהיה בעל רשיון חשמלאי-עוזר בלבד. המפעל לא טרח כלל לברר, אם הכשרתו של המנוח תאמה את דרישות התפקיד, והלכה למעשה הועסק המנוח בביצוע עבודות חשמל שלא היה מורשה לבצע על פי רשיונו. לא נעלמה מעיני העובדה, כי המנוח למד באותה תקופה לקראת קבלת תואר של הנדסאי בתחום המיכשור והבקרה. לימודיו של המנוח אמנם העשירו את ידיעותיו והרחיבו את השכלתו, אך מבחינה מעשית עבודתו במפעל היתה בהיקף מצומצם, על בסיס מזדמן. בהקשר זה יש להזכיר, כי על פי תקנות הרשיונות, לשם קבלת רשיון חשמלאי-הנדסאי נדרש ניסיון של שנתיים לפחות כחשמלאי-ראשי, ולשם עיסוק בביצוע עבודות חשמל במתקן בעל מתח גבוה, נדרשת עמידה בקורס בטיחות מיוחד ובתנאים נוספים. אין ספק, כי המנוח לא עמד בתנאים אלה. במצב דברים זה, כאשר מדובר במי שאינו נמנה על צוות העובדים הקבוע, אינו עובד במפעל מידי יום, ונמצא בו אך לעיתים, בין 15 ל-25 ימי עבודה בשנה, היה זה מעשה רשלני להפקיד בידיו, באופן עצמאי, את הטיפול בכל ההיבטים של נושאי החשמל במפעל, לרבות העיסוק באיזורי המתח הגבוה. הנתון בדבר היותו של המנוח חשמלאי-עוזר, כשהוא מצטרף לנתון בדבר ניסיונו המעשי המועט כאיש אחזקה, מצביעים על חוסר התאמתו של המנוח למלא תפקיד עצמאי של איש אחזקה במפעל, שעיסוקו בחיתוך בלייזר באמצעות מכונות מורכבות, הכוללות אזורים בהם נוצר מתח גבוה. נתונים אלה היו בפני המפעל, או יכולים היו להיות בפניו אילו ביקש לקבלם, ויש בהם כדי ללמד על רשלנותו של המפעל בהעסקת המנוח בתפקידו, כאמור לעיל. לא למותר לציין, כי החל מחודש ינואר 2001 מעסיק המפעל כאיש אחזקה אדם המחזיק ברשיון חשמלאי-מוסמך (הוא איגור אוקופניאק). ארוע התאונה 19. לאחר עיון מקרוב בגירסותיהם של גת וקינן בנוגע להשתלשלות העניינים ביום התאונה, נותר המעיין במבוכה ובחוסר בהירות, בכל הנוגע למהלך הדברים עובר לשיחת הטלפון שהתקיימה בין המנוח לבין קינן, שכן גירסות שני העדים סותרות זו את זו. בעוד גת מספר על ביצוע ניקיון מאבק בחזית ארון הפיקוד, באזור המתח הנמוך, עובר לשיחה בטלפון, מספר קינן על ביצוע בדיקה בעורף ארון הפיקוד, באזור המתח הגבוה, ועל מתן הנחייה לבצע בדיקה בחזית ארון הפיקוד. על פי עדותו של גת ניגש המנוח לאזור המתח הגבוה שבעורף ארון הפיקוד רק לאחר השיחה בטלפון עם קינן. גת אמר, כי לא התעניין בתוכן השיחה בין המנוח לבין קינן, ואולם הוא אישר כי לאחר השיחה בטלפון התיישב המנוח במשרדי האחזקה במפעל על מנת להכין את המתקן המאולתר אשר נועד לעקוף את אמצעי האבטחה שבדלת ארון החשמל. לאחר שהמנוח השלים את הכנת אותו אמצעי, פנו השניים לעורף ארון הבקרה לביצוע הבדיקה שתוצאותיה היו קטלניות. כאמור, אין מחלוקת על כך שהמנוח נפנה להכנת מתקן הגישור לאחר השיחה בטלפון עם קינן. מתקן הגישור עוקף את אמצעי האבטחה המותקן בדלת ומאפשר עבודה במתח גבוה, כשדלת עורף ארון הפיקוד פתוחה. האם קינן אמר למנוח להכין את מתקן הגישור ולבדוק את רכיבי המתח הגבוה "מקרוב"? מחד גיסא, ניתן לטעון, כפי שהתובעים טוענים, שפעולותיו של המנוח לאחר שיחת הטלפון מעידות על תוכן השיחה ועל ההנחיות שקיבל המנוח ממנהל האחזקה, קינן. מאידך גיסא, קינן מכחיש שהנחה את המנוח לבצע בדיקה של אזור המתח הגבוה בנוכחות מתח גבוה, ולדבריו הנחה אותו לבצע אותה בדיקה ללא מתח, והמנוח אמר שכבר ביצע בדיקה כזו לפני כן. כשלעצמי, האפשרות שקינן הנחה את המנוח לעקוף את מנגנון החיגור שבדלת הארון באמצעות מתקן מאולתר היא אפשרות מסתברת. יש להזכיר, כי דווקא קינן בעדותו הרחיב את הדיבור על כך, שעשיית שימוש במתקני עקיפה של מנגנוני האבטחה היתה פרקטיקה מקובלת במפעל. כאשר נשאל, אם המנוח ראה אותו מבצע מעקף, השיב קינן: "לא פעם ולא פעמיים" (בעמ' 113). יתרה מכך, לדבריו, יצרן המכונה מספק מתקני עקיפה, למטרות ביצוע בדיקות מסוימות, ולעיתים "במקום לחפש בארגז הכלים את המעקף [המקורי] אתה לוקח חוט ברזל ועושה U ועוקף" (שם). קינן אומנם אמר, כי "מעולם לא השארתי אמצעי בטיחות עקוף במכונה עובדת ומעולם לא נתתי לאף אחד לעשות עקיפה במכונה שהיתה תחת אחריותי" (בעמ' 114). ואולם, דברים אלה עומדים בסתירה חזיתית לממצאיו של המהנדס פטרסקו בביקורת שנערכה במפעל חודש לפני התאונה, בדבר קיומו של "גידור מנוטרל" באחת המכונות, באמצעות "ביי-פס המיקרוסוויץ" (ראה מוצג ת/1). בעדותו בבית המשפט הרחיק עצמו קינן מן האמור במכתב שיצא בעקבות הביקורת (ת/1) וטען, כי אינו יודע במה מדובר. טענה זו נשמעת תמוהה מפיו של מנהל האחזקה במפעל, המופקד על אותם נושאים, ונראית כניסיון לא מוצלח להתחמק מן הצורך להתעמת עם ממצאי הביקורת, שהם בבחינת סימן מבשר לתאונה הקטלנית בה נספה המנוח. 20. עניין נוסף שיש להתייחס אליו בהקשר זה הוא הסרת לוח הפלסטיק המבודד את רכיבי החשמל החשופים בפני מגע. אין חולק, כי בעת שהמנוח טיפל בעורף המכונה היו המגעים "החיים" חשופים ולוח הפלסטיק המגן לא היה במקום. בגירסותיו המוקדמות של גת, במשטרה ובפני המהנדס פטרסקו, לא התייחס גת כלל לנושא הסרתו של לוח הפלסטיק ולא אמר כי המנוח הוא שהסירו ממקומו. נושא זה עלה לראשונה בתצהיר העדות הראשית ובעדות בבית המשפט, בהם נטען כי לאחר שהמנוח התקין את מתקן עקיפת החיגור, הוא הסיר את לוח הפלסטיק, ולאחר שהשלים את ביצוען של שתי פעולות אלה הורה להפעיל את המתח הגבוה. עיון חוזר בלוח התצלומים שערך המהנדס פטרסקו (מוצג ת/4) ובדו"ח החקירה שערך מעלה, כי בנושא לוח הפלסטיק אין כל ממצא, זולת הקביעה כי הלוח הוסר. הלוח לא נמצא, לא צולם, וכך גם הברגים המחברים את הלוח לגוף המכונה. נזכיר, כי גת בעדותו אמר, שאינו זוכר אם ראה את לוח הפלסטיק או היכן ראה אותו (עמ' 78). נראה, איפא, כי זולת העובדה שבעת התאונה לוח הפלסטיק לא היה במקומו, קיימת אי בהירות מתי הוסר ובידי מי. גם בהקשר זה קיימת אפשרות סבירה, כי הלוח לא היה במקומו בעת שהמנוח נדרש לתקלה, ולא היה זה המנוח שהסיר אותו. עיון בלוח התצלומים ת/4, ובמיוחד בצילום 10, מעלה, כי על לוח הפלסטיק אשר הגן על המגעים היו מודבקות תוויות אזהרה של יצרן המכונה, אשר הזהירו בפני קיומו של מתח גבוה מאחורי הבידוד. התוויות כללו הנחיה, כי לפני הסרת המגן לצורך ביצוע כל טיפול שהוא, יש לנתק את המתח הגבוה ולבצע הארקה באמצעות המוט לפריקת מתח גבוה. אך מובן, כי אם לוח הפלסטיק לא היה במקומו בעת שהמנוח ניגש לעורף ארון החשמל, לא יכול היה המנוח לתת את דעתו לאמור בתוויות האזהרה. 21. סיכומה של נקודה זו. נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמנוח ביקש לבצע בדיקה מקרוב של רכיבי המתח הגבוה בעורף ארון הפיקוד תוך כדי הזרמת חשמל למכונה. אין חולק גם, כי המנוח עשה כן כאשר דלת הארון היתה פתוחה ומתקן החיגור מנוטרל וכאשר לוח הפלסטיק המבודד איננו במקומו. מובן גם, כי לא נעשה שימוש בידית המקצרת שתפקידה למנוע אגירת חשמל במכונה. במצב דברים זה נוצרה קירבה מסוכנת בין המנוח לבין רכיבים חשמליים "חיים", אשר הביאה להתחשמלות ולמוות. על פי הראיות שהובאו, קשה לקבוע באיזה שלב ועל ידי מי נוטרלו שני מנגנוני האבטחה שהיה בהם כדי למנוע את התאונה, אף כי יש רגליים לסברה, שאמצעי העקיפה היו במקום לפני כן או שהמנוח הונחה על ידי קינן לנטרל את מנגנוני האבטחה, על מנת לבדוק את מקור התקלה ללא כל "חיץ". בחנתי אפשרות זו, ואולם בסופו של יום, מסקנתי היא כי לא עלה בידי התובעים להוכיח במאזן ההסתברויות את הטענה, כי קינן הורה למנוח לנטרל את שני מנגנוני ההבטחה או אחד מהם, או כי זה היה מצב הדברים במכונה עובר לתקלה. חומר הראיות בעניין זה הוא דל, ואין הוא אוצר כח מספיק כדי להקים ממצא עובדתי בעל משמעות כה רבה. המשך הבדיקה יעשה, איפא, על יסוד ההנחה העובדתית, כי המנוח הכין את מתקן הגישור והסיר את לוח הפלסטיק על דעת עצמו, על מנת לבצע בדיקה מקרוב של המכונה תוך כדי הזרמת חשמל לתוכה. אשם עצמי תורם 22. הנתבעות טוענות, כי התאונה נגרמה באשמו הבלעדי של המנוח, אשר ביצע, כפי שכינה זאת המומחה מטעם הנתבעות, המהנדס סלוצקי, "פעולת התאבדות", בכך שעקף את אמצעי ההגנה של המכונה וחשף עצמו לסכנת התחשמלות. אני סבורה, כי לא ניתן לייחס למנוח כל אשם עצמי תורם, וכי האחריות לתאונה רובצת במלואה לפתחן של הנתבעות, אשר גרמו לה, גם אם לא היתה זו אצבען ש"לחצה על ההדק". במה דברים אמורים. ההלכה בכל הנוגע לאשם תורם כאשר המדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד היא ברורה. "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו" (ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד ל"ו(2) 592, 603 מפי כבוד השופט ד' לוין). ב-ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן) וערעור שכנגד, פ"ד מא(4) 524, נאמר בהקשר זה, כי "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (בעמ' 528, מפי כבוד השופט וינוגרד). 23. כפי שהובא לעיל, סביבת העבודה בה עבד המנוח התאפיינה בואקום מבחינת הוראות בטיחות ונהלי עבודה מסודרים. לא ניתנה הדרכה בעל פה בנושא בטיחות ולא היו הוראות כתובות; אנשי התחזוקה, כולל המנוח, לא עברו הדרכה "חיצונית" על ידי המוסד לבטיחות ולגיהות או בדרך אחרת; תפקיד הממונה על הבטיחות לא אויש, ועוד. בפרט, לא היה נוהל מסודר לעבודה במתקן חשמל משוחרר ממתח גבוה או מאנרגיה חשמלית (דוגמת הנוהל ת/13 שהוכנס לפעולה לאחר התאונה והוראות הביצוע שבתקנות 8 ו-9 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל)). מחומר הראיות עולה, כי לא זו בלבד שנושא הבטיחות לא טופל והוזנח, אלא נעשו ביודעין פעולות שהיה בהן כדי לנטרל אמצעי אבטחה קיימים, דוגמת מנגנוני העקיפה שתוארו על ידי קינן בעדותו והסרת הגידור במכונה מס' 5, כאמור בדו"ח הביקורת ת/1. המנוח פעל בתרבות ארגונית קלוקלת זו ואימץ את שראה סביבו. נזכיר, כי ספק אם למנוח היו הכישורים הנדרשים למלא תפקיד של איש אחזקה, בעל אוריינטציה מיוחדת לתחום החשמל, לצידו של גת, ובוודאי לא היו לו הכישורים הנדרשים לטפל באזורי המתח הגבוה שבמכונות. עוד נזכיר, כי המנוח לא עבד במפעל באופן קבוע ויומיומי, אלא על בסיס מזדמן, בסופי שבוע ובחופשות. חרף כל זאת, הועסק המנוח כאיש אחזקה, ניתן לו מנדט לטפל באזורי המתח הגבוה ולתקן תקלות במתח הגבוה, ומנהל האחזקה קינן הניח כי הוא חשמלאי-מוסמך והתייחס אליו ככזה. במצב דברים זה, היינו, בסביבת העבודה בה עבד המנוח מזה ועל פי כישוריו המקצועיים וניסיונו מזה, לא ניתן לבוא אל המנוח בטענה, שביצע בדיקה במתח גבוה ללא אמצעי הגנה. לא היה כל נוהל מוכח שאסר על פעולה כזו, ונראה כי המנוח לא יכול היה להעריך את עוצמת ההסתכנות מתוך ניסיונו המקצועי. המסקנה היא, איפא, כי האחריות לתאונה רובצת במלואה על הנתבעות, אשר ניהלו את העבודה במפעל ברשלנות ותוך הפרת חובות חקוקות, כפי שפורט לעיל. אילו התקיימה במפעל שגרת בטיחות תקינה, במיוחד בכל הנוגע באופן הטיפול בתקלות במתח הגבוה, התאונה הייתה נמנעת. דא עקא, לא כך היו פני הדברים. זאת ועוד. המנוח לא היה לבד בעת התאונה. לו אכן היה מדובר ב"פעולת התאבדות", כפי שטענו הנתבעות, כיצד זה איפשר גת למנוח "להתאבד" ולא נקף אצבע. נזכיר, כי גת עבד במפעל מאז הוקם בשנת 1980 (עם הפסקות בתקופה המסתכמת בחמש שנים), ובמועד התאונה, בשנת 1997, היה עובד אחזקה ותיק ומנוסה. גת ראה שהמנוח נמצא בעורף ארון הפיקוד; הוא ראה גם שהמנוח התקין מעקף מאולתר; לדבריו, ראה גם שהמנוח מסיר את לוח הפלסטיק. מדוע זה נענה לבקשת המנוח והרים את ידית המתח הגבוה. אילו היה מדובר ב"פעולת התאבדות", יכול היה גת למנוע אותה, ואולם הוא לא עשה כן, ככל הנראה, בשל כך שגם הוא לא ראה בפעולות שביצע המנוח חריגה מן הפרקטיקה הנוהגת במפעל. כדבריו של גת: "אני ידעתי מה הוא הולך לעשות ולא הערכתי את הסיכונים האלה" (עמ' 79). אם גת - העובד הוותיק והמנוסה - לא העריך את הסיכונים, כיצד יכול היה המנוח להעריכם. סיכום ביניים 24. לסיכום פרק האחריות, יש לקבוע כי התאונה בה נספה המנוח נגרמה ברשלנותו של המפעל ותוך הפרת שורה של חובות חקוקות, כפי שפורט לעיל, ואין להטיל על המנוח כל תרומה לגרימתה. שיעור הנזק 25. המנוח הותיר אחריו אלמנה (ילידת 9.8.60) ושני ילדים - מור (ילידת 29.8.89) ועמרי (יליד 4.5.93). התביעה הוגשה על ידי התובעים כיורשיו של המנוח וכנציגי עזבונו וכן כמי שהיו תלויים בו. לפני שנפנה לדיון מפורט בראשי הנזק, נניח להלן מספר קווים מנחים לדיון בנזקי התובעים, כיורשים וכתלויים. 26. המנוח והאלמנה היו חברי קיבוץ רעים (להלן: הקיבוץ). השניים עבדו בקיבוץ ולא קיבלו משכורת, אלא "תקציב אישי". על-פי נהלי הקיבוץ, גם כאשר חבר עובד מחוץ לקיבוץ, שכרו מועבר לקופת הקיבוץ (ראה תצהירו של גזבר הקיבוץ יוסי גבאי (להלן: גבאי) סעיפים 2 ו-3). לאחר מותו של המנוח המשיכו התובעים לקבל תקציב מהקיבוץ. על-פי המוסכם בין בעלי הדין, "נהגו בתובעת לפני ואחרי התאונה כחברת קיבוץ לכל דבר ועניין לרבות מגורים, אפשרות לארוחות וחוגי ילדים" (בעמ' 46). בהקשר זה יצויין, כי קיצבת השאירים שמקבלים התובעים מועברת לקיבוץ (בעמ' 48). הנתבעים טוענים, כי לתובעים לא נגרם כל הפסד ממון עקב מותו של המנוח, שכן הקיבוץ ממשיך לדאוג לכל מחסורם כפי שהיה בחיי המנוח. התובעים טוענים, לעומת זאת, כי יש לערוך את חישוב הפיצויים שהנתבעים-המזיקים חייבים לתובעים בהתעלם מן התמיכה לה זוכים התובעים מן הקיבוץ. טענתם היא, כי הקיבוץ איננו צד להליך, וכי ההתחשבנות הכספית שבין התובעים לבין הקיבוץ, בין היתר גם באשר לחלוקת עוגת הפיצויים בגין התאונה, תיערך במסגרת אחרת. סוגית הפיצוי שיש לפסוק לאלמנות, חברות קיבוץ, נבחנה ב-ד"נ 24/81 חונוביץ ואח' נ' אאידה כהן ואח', פ"ד לח(1) 413. בפסק דינו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) נקבע, כי " ...עם מות הבעל נפגעת התמיכה שלה זכתה האלמנה-חברת הקיבוץ בעבר ושלה זכאית היא אף בעתיד, ועל כן נגרם לה הפסד ממון למעשה, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל המזיק לפצותה בגין הפסד זה. זכותה זו של האלמנה קיימת בלא לבחון כלל את שאלת סיכוייה לעזוב את הקיבוץ" (בעמ' 427). בכל הנוגע לשאלת סיווגה של התמיכה לה זוכה האלמנה מן הקיבוץ, נאמרו הדברים הבאים: "לאלמנה נגרם הפסד ממוני עם מות בעלה. הקיבוץ מכסה הפסד זה. משמע, הקיבוץ תומך בה למחייתה שנצטרכה לה עקב הנזק. אמת הדבר, תמיכה זו באה בשל חובתו החוזית של הקיבוץ לעשות כן, אך אין בכך ולא כלום, שכן לפי הוראת חוק הטבת נזקי גוף 'אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חוב שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות' (סעיף 4)" (בעמ' 430). ובהמשך: "על-פי הגישה האמורה, יש בה בתמיכת הקיבוץ, שניתנה לאלמנות לאחר מות בעליהן, כדי לשלול מהאלמנות את זכותן לפיצויים בגבולות ההטבה" (בעמ' 431). באותו עניין המחה הקיבוץ - המיטיב את זכויותיו כלפי המזיק לניזוקות - האלמנות, ולכן זכו האלמנות במלוא סכום הפיצויים. ואולם, בפסק הדין בענין חונוביץ טמונה ההנחה, כי זכותו של הקיבוץ כמיטיב להיפרע את סכום ההטבה נשמרה במסגרת מערכת יחסיו החוזיים עם האלמנה, שאלמלא כן היתה האלמנה זוכה בפיצוי כפול (מהמזיק ומהמיטיב) והמזיק היה נדרש לשלם יותר מגובה הנזק (לאלמנה ולמיטיב) (ראה: ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, תשס"ג - 2003, כרך ב', בעמ' 1462 -1463). אני סבורה, כי כך יש לנהוג גם בענייננו. הקיבוץ ממשיך לדאוג למחסורם של התובעים, אך נראה כי הם צפויים לתביעת השבה מן הקיבוץ בגין ההטבות המוענקות להם. על-פי דבריו של העד גבאי, פיצויים שמקבל חבר קיבוץ בגין תאונת דרכים מועברים לקיבוץ, כמו גם תגמולים המשתלמים לנכי צה"ל, ופיצויים מגרמניה (בעמ' 141). גם האלמנה בתצהירה התייחסה לעניין זה: "הקיבוץ 'כמיטיב' דורש ממני להסכים להמחות לו את מרבית כספי הפיצויים, אם יפסקו..." (סעיף 38 לתצהיר). הקיבוץ אמנם לא הצטרף כצד לתביעה בגין תשלומי ההטבה ששילם לתובעים לאחר מות המנוח, אך אין בכך כדי להעיד על ויתורו של הקיבוץ על הזכות להשבת כספים אלה. נראה, כי הקיבוץ ממתין להכרעה בשאלת זכותם של התובעים לקבל פיצויים מן הנתבעים, ולאחר שיינתן פסק דין זה, הקובע את אחריותם של הנתבעים לפצות את התובעים ואת סכום הפיצויים, יתבע הקיבוץ מן התובעים את השבת תשלומי ההטבה. לפיכך, חישוב סכום הפיצויים לו זכאים התובעים יערך ללא הבאתה בחשבון של ההטבה המתקבלת מן הקיבוץ, כמו גם ללא הבאתה בחשבון של העובדה שגמלת השאירים שהתובעים מקבלים מועברת במישרין לקיבוץ. 27. כפי שהוזכר לעיל, תבעו התובעים את נזקם כיורשי המנוח וכתלויים בו. במצב דברים זה, היינו כאשר תביעת התלויים חוברת לתביעת העזבון ושתיהן נדונות יחד, ניתן לאחרונה פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח', תק-על 2006(3) 2260, מפי כב' השופט ריבלין. בין היתר, מפנה פסק הדין להלכה שנקבעה, גם כן לאחרונה, ב-ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199 בסוגית הפיצוי לעזבון בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" ביחס לניזוק שיש לו תלויים. בעניין אחרון זה נקבע, כי יש לשלם את הפיצוי לעיזבון לפי שיטת הידות וליישמה על-פי הנתונים הקיימים לגבי מספר הנפשות במשפחתו של הניזוק, תוך התחשבות ביציאתם של הילדים לשירות צבאי, ובתום השירות - ביציאתם ממעגל התמיכה. ביישום שיטת הידות יש להביא בחשבון גם ידת חיסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. גובה הפיצוי יהא, איפא, בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום שלו. בפסק הדין ב-ע"א 4431/05 הנ"ל הדגיש בית המשפט, כי כמו בתביעת התלויים, כך גם בתביעת העזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות", יישום שיטת הידות נעשה תוך הכללת הכנסת בן הזוג או בת הזוג בגדר "הקופה המשותפת" לצורך גזירת ידת הקיום. בשאלת היחס בין תביעת התלויים לבין תביעת העזבון, קבע בית המשפט ב-ע"א 4431/05 הנ"ל, כי יש להיזהר מפני יישום "עיוור" של הכלל בדבר פסיקת הפיצוי "הגבוה מבין השניים". כלל זה נגזר מ"הלכת הניכוי", לפיה יש לזקוף לחובת התלויים את היתרונות החומריים הצומחים להם ממות המנוח, לעומת הנזק שנגרם להם, ולנכות מסכום הפיצויים הנפסק להם כתלויים את הפיצויים שהגיעו לידם בכובעם כיורשים. בית המשפט קבע, כי "... יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם פסיקת 'הגבוה מבין השניים' - להבדיל מפסיקה מצטברת של ראשי נזק משתי התביעות - אכן משקפת את התוצאה המתחייבת מיישום הלכת הניכוי לפי ההגיון שביסודה. יש להישמר מפני יישום 'עיוור' של כלל 'הגבוה מבין השניים', יישום שעלול לפרוץ את גבולותיה הראויים של הלכת הניכוי" (פיסקה 13). בית המשפט הביא כדוגמא לכך שפסיקת "הגבוה מבין השניים" אינה בהכרח הולמת את מצב הדברים - הרלבנטי לענייננו - שבו הסכום שיש לפסוק לעזבון הוא הגבוה מבין השניים. בית המשפט מציין, כי מקרה זה שוב אינו נדיר לאחר שינוי ההלכה בסוגיית "השנים האבודות". ההנחייה שניתנה במקרה זה היא, כי "אם תביעת העזבון גבוהה יותר, אך בתביעת התלויים נפסק פיצוי עבור אבדן שירותים - עמדתי היא, כי אין לנכות פיצוי זה מתביעת העזבון ... עומדים אנו על הקביעה כי מתביעת העזבון - כעניין שבעיקרון אין לנכות פיצויים הנפסקים לתלויים בגין ראשי נזק שאינם הפסדי תמיכה, כגון אובדן שרותים" (פיסקה 15). ואולם, בכל הנוגע ליחס שבין הפיצוי עבור הפסדי תמיכה (בתביעת התלויים) לבין הפיצוי בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" (בתביעת העזבון), יש לקבוע מנגנון של ניכוי או קיזוז - "אין איפא מנוס, גם כאן, מהפחתת תביעת התלויים (בגין הפסדי תמיכה) מתביעת העזבון" (פיסקה 16). 28. בענייננו, כוללת תביעת העזבון שלושה פרטי נזק: הוצאות קבורה, מצבה ואבל; פיצוי בגין נזק לא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים); ופיצוי בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות". תביעת התלויים כוללת גם היא שלושה פרטי נזק: הוצאות קבורה, מצבה ואבל; אובדן תמיכה עקב מות המנוח; ואובדן שירותי אב ובעל. בנסיבות העניין, ברור הוא על פני הדברים, כי סכום הפיצויים לו זכאי העזבון בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" גבוה מסכום הפיצויים לו זכאים התלויים בגין אובדן תמיכה. הטעם לכך הוא, שחישוב על פי שיטת הידות הכולל תוספת של ידת "חיסכון" לידות בני המשפחה ולידת משק הבית, כפי שיש לערוך בחישוב הפיצוי לעזבון בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", מביא להקטנת ערכה של כל אחת מן הידות ולהגדלת סכום הפיצוי בראש נזק זה (המהווה את הכנסת המנוח בניכוי ידתו). לפיכך, זכאים התובעים לפיצוי בגובה הנזק שנגרם לעזבון, שהוא "הגבוה מבין השניים". כמו כן, על-פי ההלכה שנפסקה ב-ע"א 4431/05 הנ"ל, זכאים התובעים, בכובעם כתלויים, גם לפיצוי בגין אובדן שרותי אב ובעל. נפנה איפא לבחינתם מקרוב של ראשי הנזק. הוצאות קבורה, מצבה ואבל 29. התובעים מבקשים לפסוק לזכות העזבון סך של 10,000 ₪ בראש נזק זה, על אף שהקיבוץ נשא בהוצאות הקבורה והמצבה. כפי שהובא לעיל, יש לערוך את חישוב הפיצויים בעניינם של התובעים ללא ניכוי ההטבות שקיבלו מן הקיבוץ עם מות המנוח, על בסיס ההנחה שבשלב הבא תיערך התחשבנות בין הקיבוץ כמיטיב לבין התובעים בנושאים אלה. הוצאות קבורה ומצבה הן הוצאות ממוניות, וככל נזק ממוני על התובעים להוכיחן. בענייננו, לא הובאו ראיות להוכחת הנזק בעניין זה. ואולם, לא אחת נקבע פיצוי בגין הוצאות קבורה ואבל על דרך האומדנה, כאשר אין מחלוקת כי המדובר בהוצאות שהוצאו (ראה: קציר, שם, בעמ' 1084). בענייננו, הסכום שנתבע אינו חורג מן הסביר, ובהעדר מחלוקת כי המדובר בהוצאות שהוצאו והתובעים יידרשו להשיבן, יש לפסוק את הסכום שהתבקש. לפיכך, אני פוסקת לזכות התובעים סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות קבורה, מצבה ואבל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה (12.9.97). נזק לא ממוני 30. התובעים עותרים לתשלום פיצוי לעזבון בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חייו של המנוח. התובעים העריכו את סכום הפיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 200,000 ₪, נכון ליום התאונה, ואת הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בסכום של 600,000 ₪, נכון לאותו מועד. הנתבעות טוענות, כי העזבון אינו זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בשל כך שהמנוח איבד את הכרתו בתאונה, וזו לא שבה אליו עד מותו. אשר לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, סבורות הנתבעות כי יש להעמידו על הסך של 200,000 ₪ בלבד. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל, הצדק עם הנתבעות. ב-ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד לו(4) 816 נקבעה הלכה, כי אין פוסקים פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד הכרתו ברגע שנפגע ולאחר מכן נפטר. הטעם לכך הוא, שבשל אובדן ההכרה אין תחושה של כאב וסבל, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. אשר לנזק בגין קיצור תוחלת חיים, המנוח היה בן 33 שנים במותו, ואלמלא התאונה יכול היה לחיות 45 שנים נוספות (על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תוחלת החיים הצפויה לזכר יהודי בישראל בן גילו של המנוח עומדת כיום על גיל 78). בנוגע לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, מגמת הפסיקה כיום היא לפסוק סכומים, אשר יבטאו את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות אלמלא המוות. ואולם, כפי שאין לפסוק סכומים סמליים, אין גם להגזים בשיעור סכום הפיצויים בראש נזק זה. כפי שנאמר על ידי חברי ב-ע"א (י-ם) 6599/05 החברה האמריקאית הישראלית לגז בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח דוד אשוש ז"ל ואח', תק-מח 2006(1) 9771, "המגמה בשנים האחרונות הייתה להעלות את רף הפסיקה באשר לראש נזק זה, שבעבר נפסקו בו סכומים צנועים יותר. עם זאת, לנוכח ההכרה בראש הנזק של השנים האבודות יש מקום לשקול התאמה בין ראשי הנזק, שכן אחד מהשיקולים להגדיל את שיעור הפיצויים עבור קיצור תוחלת חיים היה היעדר פיצוי עבור הפסדי שכר בשנים האבודות, לפי ההלכה שחייבה באותה עת". לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הצדדים באשר לגובה הסכום שיש לקבוע, ובשים לב לסכומים שנפסקו בעת האחרונה בראש נזק זה (ראה, למשל, ע"א 7644/02 יגאל עמר ואח' נ' חברת מקור הירדן בע"מ ואח', תק-על 2006(3), 4716; ת"א (י-ם) 4158/02 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' משטרת ישראל, תק-מח 2006(4) 9544, הכולל סקירת פסיקה מקיפה), אני פוסקת לעזבון סכום של 400,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים, נכון להיום. לסכום זה תיתוסף ריבית מיום הפטירה. אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" 31. המנוח והאלמנה היו חברי הקיבוץ. השניים עבדו בקיבוץ וקיבלו תקציב אישי. ואולם, בחישוב אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", כמו גם בחישוב אובדן התמיכה בתלויים, יש להעריך את שכרו של חבר הקיבוץ לפי שכר העבודה הרגיל, בשוק החופשי, המשולם בגין סוג העבודה שהוא ביצע (ע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611, 617). "המגמה להעריך את כושר ההשתכרות של חבר קיבוץ לפי אמות מידה רגילות הלכה והתחזקה לאחרונה, לא במעט בשל התהפוכות שעברו על הקיבוצים בשנים האחרונות; ובתי המשפט מעריכים את שכרו האפשרי של עובד קיבוץ, בין אם עבד בתוככי הקיבוץ ובין אם עבודתו נעשתה מחוץ לקיבוץ, לפי השכר שהוא היה מסוגל להשיג, אילולא נפגע, ב'שוק החופשי'" (קציר, שם, בעמ' 159; א. ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, התש"ס - 1999, בעמ' 876 -877). 32. התובעים טוענים, כי בסיס השכר לצורך חישוב אובדן ההשתכרות של המנוח צריך לעמוד על הסך של 15,000 ₪, מיום התאונה ועד לתום תוחלת חיי העבודה של המנוח בגיל 67. טענת התובעים היא, כי המנוח עמד להשלים את לימודיו כהנדסאי מיכשור ובקרה, ואלמלא התאונה היה משתלב בשוק העבודה מחוץ לקיבוץ. בהקשר זה נטען, כי לנוכח יחסי העבודה העכורים בין המנוח לבין קינן, לא היה המנוח צפוי לקידום במסגרת המפעל, ולכן פנה לחפש מקום עבודה מחוץ למפעל. המנוח היה בקשר עם חברת "טוקיו אלקטרון", ובמהלך המשא ומתן שם נאמר לו כי שכר ברוטו של 10,000 ₪ הוא שכר נמוך לאדם בעל כישורים והשכלה כשלו (ראה: סעיף 21 לתצהיר האלמנה). מטעם התובעים הובא לעדות חברו של המנוח לספסל הלימודים, רונן אצילי, אשר שכרו החודשי בעת מתן העדות היה בסך של 14,000 ₪ ברוטו. עד זה עובד בחברת "סיסמטריק" מאז שנת 2002 בתפקיד של נותן שירות למכונות וציוד אצל לקוחות החברה ברחבי הארץ. הנתבעות טוענות, כי לא הוכח שהמנוח התכוון לעזוב את הקיבוץ או לחפש עבודה מחוץ לקיבוץ, ויש להניח כי היה ממשיך בעבודתו במפעל כאיש אחזקה. שכרו במקרה זה היה לכל היותר כשכרו של העד איגור אוקופוניאק, שהוא בעל כישורים גבוהים יותר משל המנוח ואף מחזיק ברישיון חשמלאי-מוסמך, אשר השתכר בעת מתן העדות סך של 8,520 ₪ ברוטו בחודש. לפיכך, טוענות הנתבעות, יש לערוך את החישוב של הפסד ההשתכרות ב"שנים האבודות" על בסיס שכר חודשי של 6,500 ₪ ברוטו למשך שנתיים, עד לקבלת רישיון חשמלאי למתח גבוה, ולאחר מכן על בסיס שכר חודשי של 8,500 ₪ ברוטו, למשך יתרת תוחלת חיי העבודה של המנוח. 33. בענייננו, עבד המנוח כאיש אחזקה במפעל. הוא החל לעבוד במפעל בשנת 1991, כאשר הגיע עם משפחתו לקיבוץ. בשנים הראשונות עבד כמפעיל מכונה. לאחר מכן יצא ללימודים והמשיך לעבוד במפעל כאיש אחזקה, כפי שתואר לעיל. אך מובן, כי קשה להעריך את כיווני ההתפתחות המקצועית של המנוח, לאחר תום הלימודים לתואר הנדסאי. עם זאת, על יסוד הראיות שהובאו, נראה כי ניתן לקבוע, לצורך עריכת החישוב בדבר אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", כי המנוח היה ממשיך לעבוד במפעל, לפחות בתקופה הראשונה לאחר תום הלימודים, ויתכן כי לאחר מכן היה משתלב בעבודה מחוץ לקיבוץ. נזכיר, כי הכלל הוא שתוכניות הניזוק לפני התאונה אינן נשקלות בגדר חישוב כושר ההשתכרות, אלא אם כן נעשו צעדים של ממש להגשמתן, "ומכל מקום נחוצה זיקה סולידית של הניזוק אליהן" (ע"א 1492/05 דורון דואני נ' אמנון מלחי ואח', פסק דינו של בית משפט העליון מיום 14.12.06, מפי כב' השופט רובינשטיין). התובעים טענו, כי המנוח לא התכוון לחזור לעבוד במפעל ועשה צעדים למציאת מקום עבודה מחוץ לקיבוץ. דא עקא, טענות אלה לא הוכחו. אשר לטענה כי היו יחסים עכורים בין קינן לבין המנוח, שבעטיים חיפש המנוח עבודה אחרת, לא הובאו ראיות לאישושה, ואף קינן - בעל הדבר - לא נשאל כל שאלה בעניין זה. נהפוך הוא. האלמנה ראתה לצרף לתצהירה כנספח (נספח א') מכתב שכתב קינן לאחר התאונה, הכולל דברי שבח וקילוסין רבים אודות המנוח. עוד נטען, כי המנוח ניהל משא ומתן עם חברת אלקטרו-יפן (או טוקיו אלקטרון), ולאחר מותו אף התקבלה הודעה כי התקבל לעבודה. ואולם, גם טענה זו לא הוכחה. האלמנה העידה, כי לא התקבל כל אישור בכתב בעניין זה, אלא התקיימה שיחה בטלפון עם נציג חברת אלקטרו-יפן. לדבריה, איש הקשר בחברת אלקטרו-יפן סירב להעיד מטעם התובעים, על אף פניות שנעשו אליו בעניין זה על ידי משרדם של באי כוחה. ב"כ התובעים הודיע (בעמ' 49), כי עורך דין ממשרדו, עו"ד יואב רבינא, יובא כעד בעניין זה, ואולם בסופו של דבר לא התבקשה העדתו של עו"ד רבינא, והטענות בנושא המגעים עם חברת אלקטרו-יפן נותרו בלתי מבוססות. עוד יש לציין, כי בעלי הדין הסכימו, שלא נעשו על ידי המנוח והאלמנה כל צעדים ממשיים לעזיבת הקיבוץ, כגון שכירת דירה, רישום הילדים לבתי ספר, הגשת בקשה מתאימה לקיבוץ, וכדומה (בעמ' 42). העולה מן המקובץ, כי לא הוכח שהמנוח ביקש להשתלב במקום עבודה אחר, מחוץ לקיבוץ, לאחר סיום לימודיו או נקט בפעולות לחיפוש מקום עבודה מחוץ לקיבוץ. במצב דברים זה, יש להניח שהמנוח היה משתלב בעבודה במפעל בהיקף מלא. נזכיר, כי המנוח בחר להמשיך ולעבוד במפעל בתקופת לימודיו, בסופי שבוע ובחופשות. יש לראות צעד זה כביטוי לשמירת הקשר עם המפעל ולכוונה לשוב ולעבוד במפעל עם תום הלימודים. לפיכך, לצורך חישוב הפיצויים, יש לקבוע כי המנוח היה ממשיך לעבוד במפעל תקופה נוספת. נזכיר, כי המנוח היה בן 33 שנים במותו, ולפניו היו שנות עבודה רבות. ניתן להניח, כי היה מבקש, לאחר מיצוי התפקידים הקיימים במפעל, להתקדם מבחינה מקצועית ולעבור לעבוד במקום מתאים אחר (בדומה למסלול ההתקדמות של העד קינן). אשר לגובה השכר שיש להביא בחשבון, לכתחילה סברתי כי יהיה זה נכון להבחין, מבחינת שכרו של המנוח, בין תקופת עבודתו במפעל לבין תקופת עבודה אפשרית מחוץ למפעל. ואולם, במחשבה שנייה, הגעתי למסקנה כי יש לערוך את חישוב אובדן ההשתכרות על פי בסיס שכר אחד, שיקבע על יסוד שיקלולם של מכלול הנתונים שהובאו, אשר יחול לגבי כל משך חיי העבודה של המנוח. הטעם לכך הוא, שחישוב אובדן השתכרות של אדם צעיר שהלך לעולמו מבוסס ממילא על השערות יותר מאשר על עובדות, ואין להכביר בעניין זה ולהוסיף השערות על גבי השערות. לאחר שנתתי דעתי לנתונים שהובאו בנוגע לשכרו הנוכחי של איגור אוקופוניאק, מחד גיסא, ובאשר לשכרו הנוכחי של רונן אצילי, מאידך גיסא, ובשים לב לכישוריו של המנוח ולכך שעמד לסיים לימודי הנדסאי מכשור ובקרה, אני סבורה כי יש להעמיד את שכרו הממוצע של המנוח, במשך כל התקופה, על הסך של 10,000 ש"ח ברוטו לחודש, וזאת מיום מותו ועד תום תוחלת חיי העבודה שלו, בגיל 67. 34. בחישוב אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" יש להביא בחשבון גם את השתכרותה של האלמנה. התובעים טוענים, כי יש להעמיד את השתכרות האלמנה על שכר המינימום, בסך של 3,500 ₪ ברוטו בחודש, ואילו הנתבעות טוענות, כי יש להביא בחשבון השתכרות חודשית בסכום העולה על השכר הממוצע. נזכיר, כי האלמנה היא ילידת 1960, ובמועד התאונה היתה בת 37. הנתונים שהובאו בעניינה של האלמנה הם, כי היא למדה במשך שנתיים בסמינר הקיבוצים בשנים 1980-1981, אך לא סיימה את לימודיה. עובר לתאונה עבדה האלמנה בקיבוץ בעבודות שונות, היתה רכזת התרבות במשק, עבדה בגן הילדים של הקיבוץ, בחדר האוכל ובעבודה פקידותית במפעל. לאחר התאונה יצאה האלמנה ללימודי הדרכה באמנויות במכללה בבאר שבע. הלימודים ארכו שלוש שנים, והאלמנה סיימה אותם בהצלחה. עם תום הלימודים עבדה בקיבוץ שכן כגננת במשך שנה, ולאחר מכן השתלבה בעבודה בקיבוץ כגננת (סעיפים 27-29 לתצהירה). בעלי הדין לא הביאו כל ראיה בדבר שכרה של האלמנה על פי אמות המידה הרגילות. הנתבעות, אשר הנטל להוכחת הגדלת הקופה ובכך הקטנת ההפסד לעיזבון מוטל על שכמן, לא תמכו את הטענה כי שכרה של האלמנה הוא כשכר הממוצע בכל ראיה שהיא. שכר ממוצע יכול להוות אמת מידה לקביעת שכרו של קטין שטרם החל לעבוד, ואולם בענייננו מדובר במי שרכשה מקצוע ועבדה כגננת. אין כל ידיעה שיפוטית כי גננת משתכרת כשכר הממוצע. לעומת זאת, נראה כי גם שכר המינימום אינו יכול לשמש אמת מידה הולמת בענייננו. במצב דברים זה, הגעתי למסקנה, כי יש להעמיד את השתכרותה של האלמנה, לצורך חישוב "הקופה המשותפת" של המשפחה על הסכום של 5,000 ש"ח ברוטו לחודש, לגבי כל התקופה. סכום זה מבטא את הערכת כושר ההשתכרות של האלמנה בשים לב לניסיונה המקצועי, השכלתה הפורמלית ואפשרויות העבודה שלה. 35. בחישוב אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" יש להביא בחשבון את הכנסותיהם של שני בני הזוג, שכן זו "הקופה המשותפת", שממנה נוגס כל אחד מבני המשפחה על-פי שיטת הידות. "... הכלל הוא, שמקום בו בני זוג קיימו קופה משותפת, יחושבו נזקי תלותו של מי מהם בזולתו תוך התחשבות בקיומה של הקופה המשותפת" (ע"א 64/89 גבאי ואח' נ' מ' לוזון ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(4) 673, 680). במקרה כזה, אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות", כמו גם הפסד התמיכה לתלויים, הוא בשיעור תרומתו של המנוח לקופה המשותפת בהפחתת שווי ידתו. כפי שהסביר זאת כבוד השופט מצא: "חישוב פיצויי התלות של המשיבים [התלויים] על יסוד נתוני השכר של בני הזוג בלבד, צריך היה בנסיבות אלה להביא לכך שסכום התמיכה הכולל שייפסק למשיבים יהיה קטן מזה שבו היו זוכים אלמלא קיום הקופה המשותפת, כשההפרש שווה לגובה תרומת המשיבה לקופה המשותפת, בהפחתת ידתו של המנוח בהכנסה החודשית הכוללת של בני הזוג המשמשת בסיס לחישוב. טעם הדבר הוא, שבהתחשב בקיומה של התלות ההדדית בין בני הזוג, הפסד התמיכה הכספית הישירה שנגרם למשיבים במות המנוח, אינו יכול להתבטא ביותר משיעור תרומתו של המנוח לקופה המשותפת, בהפחתת ידתו שלו באותה קופה. אכן, המשמעות היחידה שיש להחלת עקרון הקופה המשותפת על החישוב היא, שלא רק המשיבים היו תלויים במנוח, אלא אף המנוח היה תלוי במשיבה" (ע"א 64/89 הנ"ל, בעמ' 681). כפי שהובהר לעיל, בחישוב הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" יש להביא בחשבון, בתקופה הראשונה, שש ידות (ידת המנוח, ידת האלמנה, ידת משק הבית, ידת חסכון, ושתי ידות לילדים), בעוד שבחישוב אובדן התמיכה בתלויים יש להביא בחשבון, באותה תקופה, רק חמש ידות (ללא ידת חסכון). על-פי החישוב הראשון שוויה של כל ידה נמוך יותר, ולכן שיעור האובדן לעיזבון גבוה יותר משיעור אובדן התמיכה לתלויים. 36. בענייננו, יש לחשב את אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" על-פי החלוקה לתקופות, כמפורט להלן: א. מיום התאונה ועד מועד פסק הדין, לפי שש ידות. ב. מיום פסק הדין ועד למועד גיוסה של הבת מור, ביום 29.8.07, לפי שש ידות. ג. מיום 29.8.07 ועד ליום 29.8.09, מועד שחרורה של הבת מור, לפי 1/3 5 ידות (ראה: ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מה(3) 374, 378-379; ע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר ז"ל ואח' נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד מט(1) 594, 598). ד. מיום 29.8.09 ועד ליום 4.5.2011, מועד גיוסו של הבן עמרי, לפי 5 ידות. ה. מיום 4.5.2011 ועד ליום 4.5.2014, מועד שחרורו של הבן עמרי, לפי 1/3 4 ידות. ו. מיום 4.5.2014 ועד 4.6.2031, תום תוחלת חיי העבודה של המנוח, לפי 4 ידות. אעיר, כי ניתן היה לפצל תקופה זו לשתי תקופות בשל כך שנראה כי האלמנה היתה מגיעה למיצוי תוחלת חיי העבודה שלה לפני המנוח, ואולם מאחר שהתובעים לא טענו זאת, אמנע מעריכת החישוב באופן זה. בכל הנוגע לכל אחת מן התקופות יחושב אובדן ההשתכרות בגין "השנים האבודות" על פי שיעור השתכרותו של המנוח, כפי שנקבע לעיל, בניכוי הסכום המבטא את ידתו ב"קופה המשותפת", באותה תקופה. התובעים זכאים לתוספת של ריבית מאמצע התקופה על סכום הפיצוי בגין התקופה הראשונה. סכום הפיצוי בגין התקופה השניה יהוון, וסכומי הפיצוי בגין התקופות הנותרות יהוונו בהיוון כפול. החישוב האקטוארי על פי האמור לעיל ייערך במשותף על ידי בעלי הדין. אובדן פנסיה 37. התובעים טענו, כי יש לפסוק לזכות העיזבון הפסדי פנסיה בגין אובדן ההשתכרות ב"שנים האבודות" לתקופה שמיום סיום תוחלת חיי העבודה של המנוח ועד לסיום תוחלת חיי האלמנה, לפי 4 ידות וקופה משותפת בסך 7,000 ₪. זאת, על פי ההנחה כי המנוח היה זכאי לפנסיה מלאה, ואילו האלמנה לא היתה זכאית לפנסיה כלל. הנתבעות טענו, לעומת זאת, כי לא הוכחה כלל זכאותו של המנוח לקבל פנסיה לאחר גיל הפרישה, ולכן אין לפסוק לזכות העיזבון פיצויים בגין הפסדי פנסיה. שיעור הפיצוי בשל אובדן פנסיה הוא ענין שיש להוכיחו בראיות. על התובע, התובע פיצוי בשל אובדן פנסיה, להוכיח את עצם הסיכוי שהיה לו לזכות בתשלומי פנסיה עם פרישתו, ואת תנאי אותה פנסיה. נקבע, כי אין די בהוכחת חברות בקרן פנסיה, אלא יש להוכיח את תנאי הזכאות לקבלת פנסיה (קציר, שם, בעמ' 457). אכן, קיימים מקרים בהם, גם בהעדר ראיות ממשיות, קבעו בתי המשפט פיצוי גלובלי בגין הפסדי פנסיה. ואולם, רבים יותר המקרים בהם, בהעדר הוכחה על שיעור הפנסיה הצפויה, לא נפסק מאומה בראש נזק זה (ראה: ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים "המשפחה הקדושה", פ"ד מב(1) 779, 783). נראה, איפא, כי יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו ובהתאם לראיות שהובאו, כאשר נקודת המוצא היא, כי על התובעים להוכיח את זכותו של העיזבון לקבל פיצוי בגין אובדן פנסיה. ב-ע"א 531/91 עיזבון המנוח משה חיון ז"ל ואח' נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד נא(2) 51, 61, נאמרו בענין זה דברים מפורשים: "הפסד פנסיה יובא בחשבון כאשר הוכח כי המוות אכן גרם לאבדן של הפנסיה או של הזכויות הסוציאליות שלהן היה זכאי בעת פרישתו מן העבודה. תשלומי הפנסיה המגיעים לאדם תלויים, כמובן, בהפרשות אותן הפריש במהלך שנות עבודתו. כפי שמציינת הסנה בצדק, לא הובאו כל ראיות כי המנוח הפריש כספים לטובת פנסיה, או הוכחות אחרות כי המנוח היה זכאי לפנסיה. במקרה זה, אין לקבל את הטענה שהמנוח זכאי היה לפנסיה או לזכויות סוציאליות אחרות ...". בענייננו, זולת העלאת הטענה, שבצדה השערה כי המנוח היה צובר זכויות פנסיה, לא הביאו התובעים כל ראיה בנוגע לזכותו של המנוח לקבלת פנסיה. כזכור, בבית המשפט העידו עובדי המפעל - גת ואיגור אוקופניאק. השניים לא נחקרו כלל בנושא חברותם בקרן פנסיה. התוצאה היא, כי לא עלה בידי התובעים לבסס את זכותם לקבלת פיצוי בגין אובדן פנסיה. עד כאן - נזקי העיזבון. אובדן שירותי בעל ואב 38. כפי שהובא לעיל, זכאים התלויים לקבלת פיצוי בגין אובדן שירותי בעל ואב בנוסף להפסדים שנגרמו לעיזבון. בענייננו, קיימת זהות בין יחידי העיזבון לבין התלויים, ואין מתעורר כל קושי בענין זה. לפי סעיף 80 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] זכאים התלויים לפיצויים עבור "הפסד הממון" שנגרם להם. אובדן בעל ואב - כמו גם אובדן רעיה ואם - גורם, מטבע הדברים, לנזקים רבים ומורכבים, הן לאלמנה והן ליתומים. לא כל הנזקים הם בני פיצוי. חלקם אינו ניתן לפיצוי כלל, וחלקם אינו ניתן לפיצוי במסגרת עילת התביעה של התלויים (ע"א 2572/90 ח' קרחש ואח' נ' בן עזרא ואח', פ"ד מט(5) 150, 153; ע"א 531/91 הנ"ל, בעמ' 61). עם זאת, שווי שירותי בן הזוג הניתנים להמרה בעזרה חיצונית בשכר, נחשב כנזק שניתן לפצות עליו במסגרת זו (ע"א 64/89 הנ"ל, בעמ' 682). עוד נקבע, כי הפיצויים עבור אובדן שירותי בעל ואב יוענקו, גם אם בפועל לא נשכר בתשלום אדם אחר לבצע אותן המטלות. בענייננו, טענו התובעים, כי המנוח היה קשור למשפחה ולבית והיה שותף מלא בביצוע עבודות משק הבית והטיפול בילדים. כמו כן, נטען כי למנוח היו "ידי זהב", והוא תיקן בעצמו כל מכשיר חשמלי או חפץ שהתקלקלו בבית (סעיפים 24 ו- 25 לתצהיר האלמנה). התובעים הציעו להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של כ- 350,000 ₪, לפי חישוב של 1,000 ₪ בחודש. הנתבעות טענו, כי אין לפסוק לתלויים פיצוי בראש נזק זה, שכן המנוח היה עסוק בעבודתו ולא נותר לו זמן לעזור במשק הבית. עוד נטען, כי היקף העבודה הנדרשת במשק הבית בקיבוץ הוא קטן ביותר. לאחר שבחנתי את טענותיהם של בעלי הדין, אני סבורה כי יש לפסוק פיצוי בסכום גלובלי בגין אובדן שירותי בעל ואב, וזאת בשים לב לגילו הצעיר של המנוח ולגילם הצעיר של שני הילדים במועד התאונה. בשים לב לאמות המידה שהותוו בפסיקה בענין זה (ראה: ת"א (ת"א-יפו) 2761/99 עיזבון המנוח אילן צוקרניק ז"ל ואח' נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2005(1) 4172; ת"א (ב"ש) 7040/99 איצקוביץ שרה ואח' נ' אררט חב' לביטוח ואח', תק-מח 2004(1) 1964; ת"א (ת"א-יפו) 315/97 עיזבון המנוח וולפרם ריינר ז"ל ואח' נ' ALLIANZ VERSICHERVNGS AKTIENGESSLLSCHAFT, תק-מח 2006(3) 13624), אני פוסקת פיצוי כולל לעבר ולעתיד בסכום של 100,000 ₪, נכון להיום. ניכויים 39. הנתבעות טענו, והתובעים לא חלקו על כך, כי יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל שמקבלים התובעים במסגרת קיצבת שארים (ראה בענין זה דברי כב' השופט ריבלין בשולי ע"א 4431/05 הנ"ל, בפסקה 18). בקשר לכך הוגשה חוות דעת אקטוארית של מר שי ספיר, לפיה סכומן המהוון של קיצבאות המל"ל הוא סך של 527,257 ₪, נכון ליום עריכת חוות הדעת (8.12.04). על-פי ההערות שבחוות הדעת, יהיו הילדים זכאים לקבל דמי מחייה מן הביטוח הלאומי בתקופת לימודיהם בתיכון בסכום מהוון של 40,224 ₪, וכן תוספת בסך 6,870 ₪. עוד נאמר בחוות הדעת, כי לו בחרה האלמנה בקיצבת תלויים, במקום בקיצבת שארים, היתה זוכה בתוספת בסכום של 107 ₪ בחודש. בא כוח הנתבעות ביקש לערוך את חישוב הניכוי על פי קיצבת התלויים, שיכולה היתה האלמנה לקבל, על אף שהיא מקבלת קיצבת שארים. עוד נטען, כי יש לנכות מסכום הפיצויים גם את סכום דמי המחייה. ב"כ התובעים לא התייחס בסיכומיו לנושא הניכויים כלל. אשר לניכויים הנוספים בגין דמי מחייה, נראה כי ניתן להורות גם על ניכוי סכומים אלה מסכום הפיצויים, על בסיס ההנחה, שלא נסתרה, כי ילדי המנוח ילמדו בבית ספר תיכון. בכל הנוגע להערה המתייחסת לקצבת תלויים, הרי מעת שהתובעים מקבלים גמלת שארים, אין לבצע ניכוי ביחס לגמלה שאיננה מתקבלת. כאמור, חוות הדעת של שי ספיר נערכה ביום 8.12.04 ולא עודכנה. איני סבורה, כי ראוי שבית המשפט יבצע את עדכונה של חוות הדעת, שהייתה יפה לשעתה, ולכן אני מורה לב"כ הנתבעות לדאוג לעריכת חוות דעת מעודכנת (ראה: קציר, שם, בעמ' 1532). עוד אזכיר, כי על פי ההלכה שנפסקה ב-ע"א 6129/04 אסתרינה טרטמן נ' הכשרת הישוב, תק-על 2005(4) 3640, יש לנכות את תגמולי המל"ל ששולמו לתובעים עד למועד פסק הדין בתוספת ריבית מאמצע התקופה. לאחר שתיערך חוות הדעת המעודכנת, ניתן יהיה לקבוע במדויק את סכום הניכוי. סיכום 40. על יסוד כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצויים בגין התאונה על פי הפירוט שלהלן: א. הוצאות קבורה, מצבה ואבל - סך של 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה (12.9.97); ב. נזק לא ממוני - סך של 400,000 ₪, נכון להיום. סכום זה ישא ריבית מיום התאונה (12.9.97); ג. אובדן השתכרות ב"שנים האבודות" - הצדדים יערכו חישוב אקטוארי על פי אמות המידה שהותוו בסעיפים 31-36; ד. אובדן שירותי בעל ואב - סך של 100,000 ₪, נכון להיום; ה. מן הסכום שיתקבל מצירופם של כל הסכומים הנ"ל יש לנכות את תגמולי המל"ל (וכן דמי מחייה) על פי חוות דעת שתוכן על ידי שי ספיר ותהיה נכונה למועד פסק הדין. אזכיר, כי ניכוי תגמולי המל"ל ששולמו לתובעים עד ליום פסק הדין יעשה בתוספת ריבית מאמצע התקופה. הנתבעות ישלמו לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצויים, כאמור לעיל. באי כוח הצדדים יערכו פסיקתא מוסכמת, על פי האמור לעיל, תוך 30 יום מהיום, אשר תובא לחתימתי. בטיחות בעבודה