השופט ח' מלצר: 1.זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' מזרחי), אשר קבע כי המשיב 1, המרכז הבהאי בחיפה (להלן: "המרכז הבהאי") חב כלפי המערער חובת זהירות, שאותה הפר. בית המשפט חייב את המרכז הבהאי בנזקו של המערער בסכום של 550,000 ש"ח (נכון למועד פסק הדין), בקיזוז 10% בגין אשם תורם, שייחס למערער. 2.המערער, יליד שנת 1953, מסגר אומנותי במקצועו ותושב העיר סיאטל בארצות הברית, שהה בארץ באשרת שהייה של תייר החל מיוני 1995 ועד דצמבר 2003. בעת שהותו בארץ הועסק המערער במרכז הבהאי כמתנדב. בתאריך 26.10.2001, במסגרת עבודתו ההתנדבותית במרכז הבהאי, התבקש המערער לסייע לאחראי על התחזוקה בהעברתו של כבל חשמל מעל גגות בתי המלאכה. לשם כך התבקש המערער לעלות על אחד הגגות. בעת שהמערער הילך על הגג, הוא דרך על פתח אור עשוי פיברגלס, שכוסה והוסתר על ידי לכלוך. הפתח נשבר והמערער נפל דרכו על רצפת בית המלאכה ונפגע באגן, בעמוד השדרה ובכף ידו הימנית. המערער נלקח לבית החולים, שם עבר מספר ניתוחים ואושפז למשך 28 יום. לאחר מכן התגורר המערער כחודשיים בבית חבריו עד שיכול היה לשוב ולהתגורר לבדו. 3.בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בפסק דינו כי המרכז הבהאי חב כלפי המערער חובת זהירות, שאותה הפר, מאחר שלא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את נפילת המערער מן הגג. בין אמצעי זהירות אלה ציין בית המשפט את החובה שהיתה קיימת לצייד את המערער באמצעי בטיחות לעבודה בגובה, סימון פתחי האור שעל הגג, או מתן הנחיות נכונות לגבי מקום הימצאם. בפרט הדגיש בית המשפט כי מאחר שהגג היה מלוכלך, לא ניתן היה להבחין בפתח האור. בית המשפט הוסיף וקבע כי אילו ננקטו אמצעי זהירות סבירים למניעת נפילה מן הגג, הייתה נפילת המערער נמנעת. עם זאת, ייחס בית המשפט המחוזי למערער אשם תורם בשיעור של 10%, מאחר שהלה היה מודע לסיכון הכרוך בעבודה על הגג, ובאמצעי הבטיחות שבהם משתמשים בעבודה בגובה. בקביעת נזקו של המערער, אימץ בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט וקבע כי נכותו הצמיתה המשוכללת של המערער - הרפואית והתפקודית גם יחד - עומדת על 23.05% (10% בשל פגיעה בעמוד השדרה המותני; 10% בשל הגבלת התנועות בשורש כף היד; ו-5% בגין פגיעה קלה בעצב המדיאני הימני). בגין פגיעות אלו פסק בית המשפט למערער פיצוי של 130,000 ש"ח בגין כאב וסבל. בהעדר ראיות מספיקות, כך לקביעתו של בית המשפט המחוזי, נקבעו למערער פיצויים גלובליים בסכום של 150,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר; 200,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעתיד; 10,000 ש"ח בגין עזרת הזולת לעבר; 40,000 ש"ח בגין עזרת הזולת לעתיד; ו-20,000 ש"ח בגין עלות הוצאותיו הרפואיות של המערער בארצות הברית. עוד נקבע כי המשיבה 2, חברת הביטוח אשר ביטחה את המרכז הבהאי בביטוח אחריות צד שלישי, תהא חייבת בשיפוי המערער בגין כל סכום שיתבע להשיב למרכז הבהאי עבור הוצאות רפואיות ששילמה בעבורו בארץ. סך הפיצוי בו חויבו המשיבים מעבר לכך הועמד על סכום של 550,000 ש"ח, בניכוי של 10% בגין אשם תורם שיוחס למערער. 4.הערעור שלפנינו עניינו בגובה הפיצויים שנפסקו למערער. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה עת ייחס לו 10% מהאחריות לנזק בשל אשם תורם. המערער מדגיש בהקשר זה את הקביעה כי לא יכול היה לראות טרם נפילתו את פתח האור דרכו נפל וכי לא יכול היה לדעת גם על קיומו של פתח האור האמור, במיוחד שעה שהוזהר מפתח אור אחר. עוד הוא מוסיף כי הוא היה חסר ניסיון מקצועי בעבודה על גגות. לטענתו, היה סביר מצידו לסמוך על שיקול הדעת של האחראי על התחזוקה, שעל פי הנחיותיו פעל. עוד נטען כי במקרים של תאונות עבודה הפסיקה מקלה עם העובד ביחס לרשלנותו, ומדקדקת עם המעביד. המערער גם גורס כי לאור קביעתו של בית המשפט כי המערער אינו יכול עוד לעבוד כמסגר, ולאור אימוץ קביעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט כי אם ימשיך המערער להפעיל כוח על שורש כף היד יש סיכון ממשי של האצת התפתחות השינויים השחיקתיים בכף ידו, על בית המשפט היה לקבוע לו נכות תפקודית העולה על נכותו הרפואית. לטענת המערער הערכאה הדיונית אף טעתה, כאשר שללה את תוקפו הראייתי של מסמך, שעליו ביקש המערער להסתמך לצורך הוכחת פוטנציאל ההשתכרות שלו - פרסום השכר של האיגוד המקצועי בארצות הברית, שאליו השתייך המערער. המערער טוען כי הגשת מסמך זה שלא בידי גורם מקצועי מוסמך שיאשר את נכונותו, נעשתה מאחר שהמסמך הוגש כראיה קבילה, בהסכמת הצדדים. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט פסק לו פיצוי חסר עבור השתכרותו לעבר. לטענתו טעה בית המשפט הנכבד קמא כשקבע כי המערער יכול היה לחזור לארצות הברית ולמצוא שם עבודה בתוך 8 חודשים מיום התאונה, זאת, כאשר בפועל הוא נמנע מלשוב לארצות הברית בשל חששו כי בהתחשב בפציעתו, בגילו ובמיתון ששרר אז בארה"ב, הוא לא יוכל למצוא עבודה שם. המערער טוען כי בית המשפט שגה גם בקביעת הפסד השתכרותו לעתיד, שנקבע על בסיס הערכה גלובלית. לגישתו, היה על בית המשפט לקבוע את הסכום על פי השכר המפורסם באיגוד המקצועי שאליו הוא משתייך. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהאפשרות שיפוטר ויתקשה למצוא עבודה חליפית, במיוחד בשים לב לכך שבמקרה כזה יעלה הפסד ההשתכרות שלו באופן משמעותי. המערער מוסיף כי נוכח גילו, חוסר ניסיונו בעבודתו החדשה והאופי הדינאמי של שוק העבודה בארצות הברית האפשרות לפיטוריו היא אפשרות ממשית. לבסוף משיג המערער וטוען כי היה על בית המשפט המחוזי הנכבד לפסוק לו סכום גבוה יותר בגין כאב וסבל מאחר שאיבד למעשה את עבודתו ואת מקצועו, שהגדירו במידה רבה את זהותו העצמית ומאחר שנאלץ לזנוח את תחביביו. עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט בגובה הפיצוי שהעניק לו בגין עזרת צד ג' והוצאותיו הרפואיות לעתיד. 5.המשיבים דוחים את טענותיו של המערער. לטענתם, פיצוייו של המערער נפסקו ברוחב לב, בהתחשב ביריעת הראיות המצומצמת, כפי שנפרסה על ידי המערער. ביחס לטענת המערער כי אין לקבוע לו אשם תורם, גורסים המשיבים כי המערער היה עובד כפיים מנוסה ובעל ניסיון לא מבוטל בעבודות בגובה, ובנסיבות כאלו -המרכז הבהאי אינו חב כלפיו בחובת זהירות מוגברת. עוד מבקשים המשיבים לטעון כי פתח האור היה שונה בצבעו משטח האסבסט וכי המערער הוזהר מפניו. המשיבים מוסיפים כי אין לקבוע למערער נכות תפקודית העולה על נכותו הרפואית. לטענתם, נכותו התפקודית של המערער נופלת משמעותית מנכותו הרפואית. הם מציינים כי מעדותו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי מרבית פגיעותיו של המערער אינן תפקודיות כלל. בפרט מציינים המשיבים את העדרו של תיעוד רפואי מן השנים האחרונות בכל הנוגע לפגיעה, שאירעה לו בעמוד השדרה, או ביחס לנכות האורטופדית שבכף היד, שיש בהם כדי ללמד על מצבו של המערער היום. אשר לפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות לעבר ולעתיד, טוענים המשיבים כי המסקנות אודות הנכות התפקודית מחייבות גם לעניין שיעור הפיצוי שנפסק בגין אובדן ההשתכרות. המשיבים מציינים כי מעדותו של המערער, אשר הייתה עדות יחידה לעניין השתכרותו בעבר וכיום, עולה כי המערער מצא ללא כל קושי עבודה בשכר העולה על שכרו קודם לעזיבתו את עבודתו, בשנת 1994, עת הגיע כמתנדב לארץ. עוד נטען כי המערער לא הביא ראיות ועדויות לכך שרצה, או יכול היה לשוב לעבודתו כמסגר לאחר שנים רבות שבהן נעדר מעבודתו מרצונו. המערער, כך לטענתם, גם לא הוכיח מה היה השכר שהיה צפוי לו, והסתפק בנתונים בודדים אודות הכנסתו קודם הגעתו לעבודה בישראל ובפלט אינטרנט של איגוד עובדים במדינת וושינגטון, המפרט לכאורה את זכויות העובדים בענף זה. אשר לפלט, טוענים המשיבים כי הגם שהסכימו כי המסמך יהא ראיה קבילה, לא הסכימו הצדדים על משקלו, אשר לטענתם הינו אפסי. גם הסכום שנפסק למערער בגין עזרת הזולת, כאב וסבל והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד הינו, לטענת המשיבים, סכום ראוי, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בו. בפרט נכון הדבר, כך נטען, כאשר המערער לא הביא ראיה לעזרה כלשהי לה הוא נזקק כיום, או עלול להידרש לה בעתיד. דיון והכרעה האחריות בגין הנזק ושאלת האשם התורם 6.אין מחלוקת כי המשיבה חבה בחובת זהירות כלפי המערער. היותו של המערער מתנדב לא השפיעה על חובתה זו (ראו: ע"א 2472/90 מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ, פ"ד מו(5) 447, עמ' 452 (1992)). כן אין מחלוקת כי בנסיבות המקרה היה צריך האחראי על התחזוקה במרכז הבהאי, שלוחו של המרכז, לצפות כי המערער עלול ליפול מהגג, אם לא ינקטו אמצעי בטיחות מתאימים, וכי הוא התרשל (ראו גם: תקנה 139 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח- 1998 ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986. הפרת החובות החקוקות הכלולות בתקנות הנ"ל מהווה - מעבר לעילות אחרות - גם אינדיקציה לקיומה של רשלנות. עיינו: ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד ל"ט (4) 266, 271 (1985). 7.השאלה שבמחלוקת היא אם היה מקום לייחס למערער אשם תורם. בית המשפט המחוזי מצא לנכון לייחס למערער אשם תורם מסוים, למרות שפתח האור הוסתר על ידי לכלוך באופן שלא ניתן היה להבחין בו ולמרות שהמערער הוזהר מפניו של פתח אור אחר, זאת מאחר שהמערער ידע את הסיכון שבעבודה על הגג ומאחר שידע כי בארצות הברית משתמשים באמצעי ביטחון בעבודה בגובה (עמ' 6 לפסק הדין). לטעמי - אין בעובדות אלה כדי להביא לייחוסו של אשם תורם למערער בנסיבות המקרה. אבהיר: נקודת המוצא לדיוננו היא כי על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהירם מפני הסכנות הכרוכות בעבודתם. דברים אלו נכונים מקל וחומר מקום בו העובד אינו מנוסה בעבודה מסוג זה שנתבקש לבצע (ראו: ע"א 214/58 קירילין נגד סברנסקי, פ"ד יב(2) 1727 (1958); ע"א 284/64 בית חרושת "אלבר" בע"מ נגד גולדמן, פ"ד יט(1) 371 (1965); ע"א 707/79 וינר את טיקו נגד אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980); ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון פ"ד מ"ה (2) 593 (1991)). עוד יש להניח כי התנאים שבהם מועסק העובד אינם מאפשרים לו תמיד לעמוד על הסיכונים ב"זמן אמת" והוא עשוי למצוא את עצמו פועל תוך סיכון עצמי, שעליו לא חשב די הצורך בלהט עבודתו. כן יש להניח כי העובד עשוי גם לטעות. על דברים ברוח זו עמד השופט ח' אריאל בע"א 477/85, בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988), בעמ' 425: "עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד למענו עבד ובשרותו זה נפגע - עלינו לקחת בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת". דעה דומה הביע גם השופט מ' לנדוי ב-ע"א 5/65, המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים ..." (שם, בעמ' 212-211). 8.במקרה דנן התבקש המערער לעלות על הגג ופעולה זו לא נעשתה מרצונו, או מיוזמתו. זאת ועוד, האחראי על התחזוקה קרא למערער לעזור לו בעבודה על הגג, בזמן שהאחראי ניצב כבר על הגג. במצב דברים זה ספק אם עמדו לעובד זמן ואפשרות מספיקים לבחון את הסיכון שבעליה לגג, או לחפש אחר אמצעי בטיחות, או לסרב לקריאה שהופנתה אליו. דברים אלו נכונים גם בהתחשב במעמדו של המערער כמתנדב - המערער נמנה למעשה על צוות המקום והיה חלק אינטגראלי ממנו. במצב זה היה זה אף סביר מצידו להניח כי ככל שהוא נקרא לבצע עבודה מסוימת, יינקטו לצורך זה כל האמצעים הדרושים לשם שמירה על בטחונו. זאת ועוד - אחרת. במקרה דנן לא נפל המערער משולי הגג, סכנה שהמערער יכול אולי היה לצפותה. נפילתו הייתה דרך פתח אור במרכזו של הגג, פתח שהמערער לא יכול היה לצפות את הימצאותו שם בנסיבות המתוארות ובפרט כשהאחראי על התחזוקה הזהיר את המערער דווקא מפתח אור אחר בגג. אזהרה זו, מפני פתח אור אחר, שהיה מסומן ובולט באופן משמעותי יותר מפתח האור דרכו נפל המערער, היה בה דווקא כדי להטעות את המערער, ככל שהיה מדובר בפתח האור דרכו נפל המערער בסופו של דבר. 9.לאור האמור לעיל - יש לקבל את טענת המערער, כי אין לייחס לו אשם תורם. נכות תפקודית, כאב וסבל 10.בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ, כאמור, את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט וקבע למערער נכות משוקללת של 23.05%. כן קבע בית המשפט למערער פיצוי כולל בגין כאב וסבל בסך של 130,000 ש"ח. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי בית המשפט נתן דעתו גם לפגיעה באיכות חייו של המערער מעבר לנכותו הרפואית ובפרט לכך שהמערער אינו יכול עוד לעבוד במקצועו ולעסוק בתחביביו (עמ' 8 לפסק הדין). בחירתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלא לקבוע נכות תפקודית גבוהה מזו הרפואית, ופסיקת הפיצוי האמור - אינן חורגות ממתחם שיקול הדעת הנכון לערכאה המבררת, בהתחשב במידת הפגיעה של המערער ובגילו; משכך, לא מצאתי מקום להתערב בהן. אובדן השתכרות לעבר ולעתיד 11.בית המשפט קבע למערער פיצוי גלובאלי, מאחר שמצא כי אין בפניו נתונים מספיקים לקביעת הפסדו המדויק של המערער. סכום הפיצוי הועמד על סכום כולל של 350,000 ש"ח (מהם 150,000 ש"ח בגין הפסד שכרו לעבר ו-200,000 ש"ח לעתיד). לצד נתונים ידועים כגון שכרו של המערער עובר לתאונה, מועד התאונה ושכרו של המערער ממועד התאונה ועד למתן פסק הדין, ולצד קביעות עובדתיות של בית המשפט (כגון קביעתו כי יש לראות במערער כמי שעבד החל משמונה חודשים לאחר מועד התאונה) - עמדו ונותרו בפני בית המשפט, בבואו לקבוע את הפיצוי הראוי, נתונים חסרים רבים. כך לדוגמא, בית המשפט ציין את הקושי לקבוע מה היה שכרו של המערער אילולא התאונה, זאת נוכח ההפסקה הארוכה שעשה המערער מיוזמתו קודם לתאונה והעדרן של ראיות באשר לכוונותיו או יכולותיו של המערער לשוב לעבודתו. בית המשפט הוסיף וציין כי לא ברור גם מה התוקף הראייתי של מסמך ת/9 שהוגש בידי המערער, הוא תדפיס מפרסום מקוון של האיגוד המקצועי שאליו השתייך המערער, המתאר את שכרם של חברי הארגון. קביעה זו התבססה על העובדה שעורך המסמך לא העיד ולא הוגשה חוות דעת של גורם מוסמך, שיאשר את הנתונים הנזכרים במסמך. בנוסף ציין בית המשפט את הקושי לאמוד את ערכו הפוטנציאלי של שכרו של המערער עובר לתאונה, בהעדרם של נתונים על שיעור ההצמדה בארצות הברית בתקופה הרלוונטית. משכך התקשה בית המשפט להשוות את פוטנציאל השכר של המערער נכון לשנת 1994, עת השתכר כ-39,000 דולר לשנה עם פוטנציאל השכר שלו במועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אשר עמד על כ-42,000 דולר לשנה. עם זאת ציין בית המשפט כי ניתן להניח, כי אכן הייתה עליה מסוימת במדד שם. עוד ציין בית המשפט כי לא הובאו בפניו נתונים על גיל הפרישה מעבודה בארצות הברית. 12.לאור הקשיים עליהם עמד בית המשפט המחוזי בקביעת פיצוי מדויק בגין אובדן ההשתכרות של המערער, לעבר ולעתיד, סבורני כי אכן יש מקום לפסיקת הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות על דרך האומדנה. אלא שמצאתי כי יש מקום להגדיל במקצת את סכום הפיצוי שנפסק בידי בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת משני הטעמים, שיובאו להלן, בהם לא דן בית המשפט המחוזי: (א) ראשית, יש לתת משקל לכך שפוטנציאל הקידום של המערער בעבודתו החדשה כמפקח (וכנגזר מכך - פוטנציאל ההשתכרות שלו עד לפרישתו, הצפויה לקרות בעוד כעשר שנים) - נמוך יותר משהיה בעבודתו הקודמת, כמסגר. (ב) שנית, יש להתחשב בקושי בו עלול המערער להימצא ככל שיפוטר מעבודתו במציאת עבודה חדשה בכלל, ועבודה בה לא יפגע שכרו, בפרט. דבר זה נובע מגילו, מהעובדה שאינו יכול עוד לעבוד בעבודה בה צבר מומחיות וניסיון וממוגבלותו בביצוען של עבודות פיזיות. עם זאת, בעניין זה יש להתחשב בכך שבתקופה מאז החל המערער לעבוד כמפקח ועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי- לא התממש חשש זה. 13.לאור האמור בסעיף 12 שלעיל, מצאתי כי ראוי להוסיף לפיצוי שנפסק למערער במרכיב זה סכום נוסף של 100,000 ש"ח, כך שהפיצוי עבור הפסד עבודתו לעתיד יעמוד על 300,000 ש"ח (בערכי יום פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד -25.4.06), וסך כל הפיצוי בגין הפסד עבודתו לעבר ולעתיד יעמוד על 450,000 ש"ח (בערכי יום פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד -25.4.06). בקובעי כן נתתי גם משקל מסוים (אך בהחלט נמוך) לנתונים שהובאו במסמך ת/9 שהורד מהאינטרנט ואשר הוגש בהסכמה, כאשר לצדדים נשמרה הזכות לטעון לגבי משקלו. עזרת הזולת והוצאות רפואיות 14.בהעדר ראיות לצרכיו הרפואיים של המערער ולעזרת הזולת לה נזקק ובהתחשב בנכותו של המערער מקובל עלי הפיצוי הגלובלי שנפסק למערער - 50,000 ש"ח בגין עזרת הזולת ו-20,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות. סוף דבר 15.לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהפיצוי המגיע למערער בגין אובדן השתכרות לעתיד יועמד על סכום של 300,000 ש"ח, במקום 200,000 ש"ח (בערכי יום פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד - 25.4.06). משכך, סכום הפיצויים הכולל שהמשיבים יחויבו בתשלומם למערער יעמוד על 650,000 ש"ח (נכון למועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים - 25.4.2006), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ואילך. חברת הביטוח אף תשלם למערער כל סכום שהמערער ייתבע להשיב למרכז הבהאי העולמי בגין הוצאות בישראל שמומנו על ידו, כפי שעולה מפסק הדין, נשוא הערעור. מכל הסכומים הנ"ל זה לא ינוכה סכום כלשהו בשל אשם תורם. כמו כן ישלמו המשיבים למערער את הוצאות המשפט (מיום הוצאתם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין) ואת שכר הטירחה של עורכי דינו בשיעור של 20% מהסכום הכולל שנפסק כאמור בתוספת 20,000 ש"ח כשכר טרחת עו"ד של המערער בבית משפט זה. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. השופט א' רובינשטיין: א.מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט מלצר. ב.אוסיף רק זאת: חברי השתית את ההימנעות מייחוס אשם תורם על חובות המעביד לפי הדין והפסיקה ועל נסיבות של טעות מצד העובד שאין לראות בה, בלהט העבודה, רשלנות תורמת, אף זאת לפי הפסיקה. ברי כי נושא האשם התורם, גם בהתחשב ב"מקדם האהדה" החקיקתי והפסיקתי לעובד, שהוא מובן וראוי, המציאות האנושית מגוונת והדברים נבחנים לנסיבותיהם, במבחני אחריות וזהירות ובמבחני אשם מוסרי, שלדידי הוא "אבן הראשה" (ראו הערותי ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה נ' אריה (לא פורסם) ובע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר (לא פורסם)). דוקטרינת האשם התורם בעינה עומדת, אך כמובן לא הרי "קבלן-עובד" אנדרוגני כבפרשת פלסטניר, כהרי עובד בנסיבות דנא, כמתואר על-ידי חברי. כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. בטיחות בעבודהרגליים