1.מילות פתיחה לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף. במרכז הפרשה ניצבת תאונה קשה ומצערת עד מאוד שנגרמה לתובע, צעיר כבן 29 ביום התאונה. בעת שהתובע ביצע עבודות ריתוך במחסן מפעלה של הנתבעת, אירע לפתע פיצוץ עז שגרם לשריפה במחסן. כתוצאה מהשריפה נפגע התובע בצורה קשה ונכווה כוויות חמורות במרבית חלקי גופו. הצדדים חלוקים הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק. 2.מבוא א.התובע אילן מכלוף, יליד שנת 1973, עותר בתביעה זו לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שנפגע ביום 16.10.02 במהלך עבודתו במפעל נרות עציון שבקיבוץ מירב (להלן - "הנתבעת מס' 1" או "המפעל"), כתוצאה מאירוע של פיצוץ ושריפה, תוך כדי ניסיונו לבצע עבודות ריתוך במחסן שבמפעל (להלן - "התאונה"). ב.אשתו של התובע, הגב' שגית מכלוף, צורפה לתביעה כ"מי שהיטיבה עימי (היינו, עם התובע. ע.ג.) בדרך של עזרת צד ג'". (שניהם יחדיו יקראו להלן - "התובעים"). ג.הנתבעת מס' 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, הינה מי שביטחה את המפעל בתקופה הרלוונטית לתאונה. ד.התובעים הגישו את תביעתם לפי פקודת הנזיקין. לחילופין טענו כי יש לראות בתאונה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפלת"ד"). זאת, משום שבעת התאונה עמד התובע על מלגזה והנתבעת מס' 1 היא האחראית כמי שהיתה המחזיקה ו/או הבעלים ו/או התירה את השימוש במלגזה. לפיכך הוגשה התביעה, מלכתחילה, גם כנגד הנתבעת מס' 3, כלל חברה לביטוח בע"מ כמבטחת המלגזה. ה.בשלב מאוחר יותר ביקשו התובעים לחזור בהם מהחלק הרלוונטי בכתב התביעה, בו טענו את הטענה החילופית הנ"ל. בעקבות כך הוריתי, בפסק דין מיום 29.4.04, על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת מס' 3 כלל חברה לביטוח בע"מ. ו.עוד חשוב לציין כי בתחילת הדרך הגישו הנתבעות הודעת צד ג' כנגד חברת פרוטרום בע"מ, מי שעל פי הנטען בהודעה ייצרה ושיווקה את החומרים שהיו במחסן בעת האירוע. ביום 25.3.08 נמסרה הודעה בכתב לבית המשפט לפיה הגיעו הנתבעות וצד ג' להסדר ביניהם. בפסק דין מיום 25.5.08 הוריתי על דחיית ההודעה לצד השלישי ללא צו להוצאות. ז.התובע טען שבעקבות התאונה וכתוצאה ממנה הוא "(...) נותר עם כוויות קשות ונכות גבוהה, וסובל בין היתר מכיעור ניכר, צלקות מכאיבות ומכערות, מוגבלות בתנועות ובתפקוד, כאבים עזים ובעיות רפואיות אחרות שטרם גובשו". ח.התובע ביקש כי יאופשר לו צירוף של חוות דעת בתחומים שונים (פלסטי; פנימי; אורטופדי; נפשי ו/או פסיכולוגי; עיניים; נוירולוגי; שיקומי), או לחילופין כי בית המשפט ימנה מומחים בתחומים אלה מטעמו. ט.בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו התובעים תצהירי עדות ראשית מטעמם; מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר דני ששון, מי ששימש בעת הרלוונטית לתאונה מנכ"ל הנתבעת 1. כן הוגש תצהירה של הגב' עדנה שריר מי ששימשה כממונה על הבטיחות במפעל. י.מטעם התובעים העידו העדים הבאים: (1) מר רוני ברגמן - המפקח והחוקר מטעם משרד העבודה והרווחה שביצע את חקירת התאונה וערך את דו"ח החקירה (הדו"ח צורף לתצהיר התובע וסומן א' 1). (2) רס"מ מאיר זריהן - עד זה הביא עימו את תיק המשטרה בגין התאונה בה נפצע התובע (נ/15). (3) שני התובעים בעצמם. (4) ד"ר עמיקם טל - פסיכיאטר. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה נספח י"ז 2. (5) פרופ' דן מלר - פלסטיקאי. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה נספח י"ב. (6) ד"ר ירון בר לביא - מנהל מחלקת המיון בבית החולים רמב"ם בחיפה אליו הגיע התובע לאחר התאונה. הגיש לבית המשפט תצהיר ותמונות של התובע בסמוך להגעתו לבית החולים לאחר התאונה. (7) פרופ' מילר - תחום העיניים. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח ט"ז. (8) ד"ר קרין ציקל שלום - רופאה תעסוקתית. חוות דעתה צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח י"ח. (9) ד"ר רון פלד - נוירולוג. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח י"ז 1. (10) פרופ' מ' גורביץ' - אורטופדיה. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח י"ג. (11) פרופ' צ' יואכימס - תחום האוזניים. חוות דעתו צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח י"ד. (12) ד"ר איסק - תחום העור והמין. חוות דעתה צורפה לתצהיר התובע וסומנה כנספח ט"ו. ד"ר איסק לא העידה בבית המשפט והתובעים זנחו כל טענה בהקשר זה בסיכומיהם. (13) העובדת הסוציאלית הגב' נירה גרין - מי שערכה את נספח ל"א לתצהיר התובע לפיו מחיר שעת טיפול סיעודי וניהול משק בית הינו 35.35 ₪. (14) מר משה קצין - העיד על חוות הדעת שהגיש לעניין הצורך של התובע במיזוג והקושי של התובע בניידות. חוות הדעת הוגשו וסומנו ת/1 ו- ת/2. (15) מר חיים יעקובס - מנהל הייצור במפעל בו עבד התובע בעת התאונה ומנהל כוח אדם של התובע. במסגרת עדותו הוגש המוצג נ/19 (פנקס בטיחות בעבודה או בשמו "פנקס בטיחות כתום"). י"א.מטעם הנתבעות העידו העדים הבאים: (1) ד"ר עמוס לויאב - פלסטיקאי. (2) ד"ר מרדכי הימלפרב - תחום האוזניים. (3) ד"ר עאיד מחאג'נה - נוירולוג. (4) פרופ' אורנה גאייר - תחום העיניים. (5) ד"ר אברהם פלד - פסיכיאטר. (6) ד"ר מונל רורליך - מומחה לתחום התעסוקתי. (7) ד"ר דוד אנג'ל - אורטופד. 3.העובדות שאינן שנויות במחלוקת א. אין מחלוקת על כך שהתובע נפגע, ביום 16.10.02, בשעה 11:00 בערך, במפעל הנתבעת 1 בקיבוץ מירב, בעת שביצע עבודת ריתוך לאחד המדפים שבמחסן. (ס' 7 לכתב ההגנה; ס' 6-7 לכתב התביעה). כך תואר האירוע בעמ' 2 לדו"ח החקירה על התאונה: "ביום 16.10.02 עבדו להקמת מדפים לתוך המחסן חומר אריזה, צוות של 3 עובדים: דוד אלמועלם מלגזן, אילן מכלוף מסגר ועדי שטיין עובד מחסן שעזר לאנשי אחזקה. בעזרת מלגזה (הנהג דוד אלמועלם) עלה אילן מכלוף על המדפים שנבנו יום לפני הארוע על מנת לרתך את אחד מהמדפים באמצעות רתכת חשמלית. בסביבות השעה 11:00 כאשר התחיל הריתוך אירעה פיצוץ ושריפה שגרמו לפציעת שלושת העובדים (...)". ובעמ' 3 לדו"ח תחת הכותרת 'מסקנות': "התאונה אירעה בעת עבודות ריתוך בתוך מחסן מיועד לחומרי אריזה. לפי דעתו של חוקר כיבוי אש הפיצוץ נגרם עקב הצטברות גזים ויצור אוירה נפיצה שהופעלה בתחילת עבודות ריתוך". 4.העובדות השנויות במחלוקת א.הצדדים חלוקים לעניין שאלת האחריות. ב.התובעים טענו כי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן שבבעלותה ו/או בשליטתה של הנתבעת בהיותה תופסת הנכס שמתוכו נפלט הדבר המסוכן. לחילופין, טענו התובעים כי נסיבות התאונה מצביעות על רשלנות הנתבעת ו/או חוסר זהירותה ולכן יחול הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". עוד לחילופין, טענו התובעים כי התאונה נגרמה עקב רשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של הנתבעת מס' 1 ו/או עובדיה ו/או מי מטעמה וכי היא התרשלה ו/או הפרה חובה חקוקה משום שהנהיגה שיטת עבודה לקויה ו/או מסוכנת ו/או לא דאגה לקיום שיטת עבודה בטוחה; לא הזהירה את התובע מפני הסכנה ו/או הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה שנדרש לבצע בעת התאונה; לא בדקה את המחסן ו/או איפשרה דליפת חומרים מסוכנים בו; סיפקה לתובע מכונת ריתוך ו/או כלי ריתוך פגום ו/או מסוכן ו/או דליק ו/או לא בטיחותי; לא הדריכה את התובע כנדרש וחשפה אותו לסיכון חמור ובלתי סביר; הפרה את חובות הבטיחות בעבודה ו/או חובות חקוקות אחרות המוטלות עליה ואשר נועדו להגן על התובע; לא נקטה צעדים מתאימים להבטחת שלומו של התובע; עשתה מעשים שמעביד סביר לא היה עושה באותן נסיבות ו/או נמנעה מלעשות מעשים שמעביד ו/או אדם סביר היה עושה באותן נסיבות; הנהיגה שיטת עבודה פסולה ו/או מסוכנת ו/או רשלנית ו/או בלתי סבירה; איפשרה עבודת ריתוך בסביבה דליקה באמצעות מכונת ריתוך פגומה ו/או לא בטיחותית; לא הציבה שילוט אזהרה המזהיר מפני הסכנה הטמונה בביצוע עבודת ריתוך במקום; לא נהגה כפי שמעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין. ג.הנתבעות הכחישו את הנטען על ידי התובעים וטענו כי התאונה נגרמה באשמו הבלעדי או באשמו התורם של התובע. זאת, בין היתר, בשל כך שהתובע היה עובד מנוסה ובקיא בתחום עבודה זה; התובע סיים בהצלחה קורס נאמני בטיחות ולכן היה בקיא אודות הסכנות בגין התלקחות גז או אדים; התובע היה חייב לדעת אודות הימצאותם של חומרים דליקים במחסן ואודות הסכנות האפשריות ולפיכך היה עליו להרחיק את החומרים המסוכנים ולנקוט בכל פעולה שתנטרל את זירת פעולתו מהשפעת החומרים הללו. שאלת האחריות 5.דו"ח החקירה המהנדס רוני ברגמן ערך את החקירה ואת דו"ח החקירה בעניין התאונה מטעם משרד העבודה והרווחה. להלן ממצאי הדו"ח - "המפעל בנה לפני כ-6 שנים מחסן חדש לאיחסון חומרי אריזה. מידות המחסן: אורך 35 מ' רוחב 20 מ' וגובה כ 6-7 מ'. גג המחסן בנוי מפח אסקורית מצופה מבפנים עם יריעת בידוד טרמי בצבע כסף. בכל האורך הקירות הצדדיים, בגובה כ-4 מ' נמצא חלון, שגובהו כ- 1 מטר. החלון מכוסה עם חומר פלסטיק שקוף לחדירת אור ותריסים פתוחים לאיוורור. (המרחק בין התריסים כ- 5 מ'). האירוע ביום 16.10.02 עבדו להקמת מדפים לתוך המחסן חומרי אריזה, צוות של 3 עובדים: דוד אלמועלם מלגזן, אילן מכלוף מסגר ועדי שטיין עובד מחסן שעזר לאנשי אחזקה. בעזרת מלגזה (הנהג דוד אלמועלם) עלה אילן מכלוף על המדפים שנבנו יום לפני הארוע על מנת לרתך את אחד מהמדפים באמצעות רתכת חשמלית. בסביבות השעה 11:00 כאשר התחיל הריתוך אירעה פיצוץ ושריפה שגרמו לפציעת שלושת העובדים. השריפה כובתה מיד ע"י עובדי המפעל ומעכת מתזים. הוזמנו אמבולנסים של מגן דוד אדום והנפגעים הועברו לביה"ח העמק שבעפולה. שני עובדים שהיו במצב קשה הועברו אחר כך לביה"ח רמב"ם בחיפה. (....). ממצאים והערות 1.לפני כחודשיים הועברו לתוך המחסן חומרי ריח (בשמים) שהיו עד אז מאוחסנים במקום אחר עד לבניית מחסן חדש לבשמים. אנשי האחזקה בנו מדפים חדשים צמוד לדופן מערבי של המחסן. 2. לפי בקשתו של אורן ביטון אחראי מחסן חומרי אריזה, הנהלת המפעל אישרה הקמת מדפים נוספים. 3. התכנון בוצע ע"י אילן מכלוף בדומה לבנייה הקודמת (...). 4. העבודה התחילה יומיים לפני התאונה. (...). 5. על המדפים הישנים היו מאוחסנים בעת האירוע 544 מיכלים, עם חומרי ריח תוצרת "פרוטרום" (...). 6. המיכלים היו חלק בעמידה וחלק בשכיבה (ראה תמונה מס' 3 של המפקח ותמונה מס' 6 של המשטרה). 7. לפי דבריו של אחראי על המחסן לאחר שימוש בחומר במח' יצור, המיכל נשלח בחזרה למחסן כך שחלק מהמיכלים לא מלאים. 8. מהדו"ח שהתקבל מחוקר של כיבוי אש - סבאג עמוס, ארע פיצוץ נפחי בעת ביצוע עבודות ריתוך בתוך אווירה נפיצה שנגרמה עקב הצטברות של גזים או אדים לתוך המחסן. 9. לפי הכתוב בדו"ח שנמסר ע"י רס"מ מאיר זריהן ממשטרת בית שאן, צמוד מאוד למקום הריתוך נמצאו מונחים על הריצפה כמות גדולה מאוד של חומר זוהר (נצנצים). החומר ארוז בחביות קרטון בנפח 30 ליטר, ביניהם נמצאו כמה חביות פתוחות. 10. בבדיקה שביצע חוקר שריפות התברר שהנצנצים כאשר פזורים באויר נדלקים כשבאים במגע אש. 11. על התקרה נראה בבירור (תמונה מס' 2 - מפקח) סימני חריכה של האש. יכולתי להתרשם שהסימנים היו במקום מסויים שמעל הרווח בין שני תריסים הכי קרובים למקום בניית המדף. (...) 16. על פי הנתונים מהמכתב המפרט את המלאי של חומרי ריח היו במדף בעת הארוע לפחות 14 מיכלים השייכים לחומר מתלקח (מתוך 544). 17. לא ננקטו אמצעי בטיחות מתאימים לעבודת ריתוך בסמוך לחומרים דליקים. 18. היו עבודות ריתוך גם בימים שקדמו לתאונה. 19. הפיצוץ אירע כאשר המסגר ביצע הריתוך הראשון (לפי דבריו של עדי שטיין). 20. לאחר התאונה חומרי הריח הועברו למחסן חדש המיועד לזה רחוק יותר מהמפעל. מסקנות התאונה אירעה בעת עבודת ריתוך בתוך מחסן מיועד לחומרי אריזה. לפי דעתו של חוקר כיבוי אש הפיצוץ נגרם עקב הצטברות גזים ויצור אווירה נפיצה שהופעלה בתחילת עבודת ריתוך . אף על פי שהחומרים המאוחסנים לא נחשבים חומרים דליקים או נפיצים יש צורך להבחין במספר דברים: א. מתוך 544 מיכלים לפחות 14 כללו נוזלים מתלקחים. חלק מהמיכלים עמדו בשכיבה ולא בעמידה ויכול להניח שחלק מהנוזל נשפך. ב. סימני החריכה של האש שנשארו בתיקרת המחסן מצביעים על המרכז של ההתפוצצות. גם על פי איזורי כוויה של הנפגע: ראש, גב, חזה, גפיים עליונים, אפשר להסיק שהמרכז של ההתפוצצות היה מעליהם. ג. מיקום החלונות ותריסים פתוחים בגובה של 4-5 מ' מתוך 6-7 של המבנה מאפשר הצטברות של אדים או גזים במשך הזמן מתחת לתיקרה (מעל גובה של התריסים). בהסתמך על הנתונים האלה אפשר להניח שצירוף מקרים של הבזק ריתוך בתוך אוירה נפיצה שנוצרה ע"י נצנצים מפוזרים באוויר וגם כיסי גזים מתלקחים גרמו לפיצוץ ושריפה". (ההדגשה שלי. ע.ג.). 6.עדותו של חיים יעקובס מר חיים יעקובס הוזמן להעיד כעד מטעם התובעים (בעת הרלוונטית שימש מר יעקובס כמנהל הייצור במפעל) (להלן - "יעקובס"). יעקובס העיד כי הכיר את התובע במסגרת עבודתו כמסגר במפעל, לדבריו היה מסגר מקצועי מאוד, עבד מהר והיה חרוץ מאוד (עמ' 81 לפרו' הישיבה מיום 18.10.06, ש' 13 -17). יעקובס העיד כי לכל אורך עבודתו במפעל היו מדי מספר חודשים תדריכי בטיחות ולדבריו הדבר היה "שגרתי לחלוטין". (עמ' 109, ש' 14-15). העד הוסיף כי הוא עצמו קיבל פנקס בטיחות (מוצג נ/19). כמו כן, הסביר יעקובס, כי העובדים קיבלו במפעל הדרכות בטיחות בנושא ריתוך, וכי היו קיימים במפעל נהלים כתובים לגבי ריתוך, מסגרות וזהירות מאש (עמ' 109 ש' 20-28; עמ' 110 ש' 1-2; עמ' 110 ש' 16-22). להערכת העד האזור שהיה קרוב לאזור התאונה בו ריתך התובע היה פנוי מחומרים ומארגזים במרחק של כ - 5 מ' (עמ' 112 ש' 16-20). אולם יעקובס הוסיף כי לדעתו היה מקום להרחיק גם את שני המדפים הנוספים והקרטונים בצד השני שהכילו חומרי ריח (עמ' 114 ש' 23-28; עמ' 115 ש' 1-8). לדברי העד הוא לא ידע כי במחסן מצויים חומרי ריח שנשקפת מהם סכנת הידלקות. הוא ידע רק על קיומם של קרטונים (עמ' 126 ש' 1; 6; 17-19). יעקובס העיד כי הנהלת המפעל ו/או הממונה על הבטיחות במפעל הנתבעת לא הוציאו הוראה ו/או הנחייה לעובדים לפיה צריך להתייחס לחומרי ריח כאלה ואחרים כאל חומרים מסוכנים (עמ' 131 ש' 8-14). העד אישר בעדותו כי חומרי הריח אוחסנו במחסן מספר חודשים בטרם קרות התאונה (עמ' 140 ש' 9). וכי עבודות הריתוך במחסן החלו כמה ימים קודם לקרות התאונה (עמ' 141 ש' 24-28). העד העיד כי במחסן בו אירעה התאונה היו אמצעי כיבוי אש (ספרינקלרים) ופתחי אוורור בקירות (עמ' 140 ש' 18-25). 7.עדותו של רוני ברגמן מטעם התובעים העיד המהנדס מר רוני ברגמן ביום 10.5.06. מר ברגמן חקר את התאונה מטעם משרד העבודה וערך את דו"ח החקירה בעניין (להלן - "ברגמן"). ברגמן ציין בעדותו כי חקר את המקרה מטעם משרד העבודה למרות שהכשרתו הינה בתחום של הנדסת מכונות ואין לו הכשרה ספציפית בתחום של חקירת שריפות ולפיכך הוא נעזר, בין היתר, בחוקר שריפות בשם עמוס סבג (עמ' 44-45 לפרו' הישיבה מיום 10.5.06). ברגמן העיד כי במחסן היו חלונות, היה פתח, היו מתזי מים למקרי שריפות (ספרינקלרים) והיו מטפים לכיבוי אש שאחד מהם הובא על ידי התובע העצמו (עמ' 45-46 לפרו'). ברגמן אישר בעדותו כי התובע עבר הדרכות בטיחות (עמ' 54 לפרו'). העד ציין כי מי שביצע עבודות ריתוך במקום היה אמור לדעת שיש שם חומרים דליקים (שם). ברגמן העיד כי במפעל הנתבעת בו היו חומרים דליקים היה על הנתבעת לנקוט באמצעי זהירות, בין היתר בדרך של ספרינקלרים ומטפי אש (עמ' 67 לפרו'). באשר למטרת חקירת התאונה העיד ברגמן בעמ' 67 לפרו' כי - "המטרה של החקירה היתה למצוא את הסיבה של הפיצוץ. פה היה מדובר בפיצוץ ולא בדליקה. הגעתי למסקנה שחלק מהחומרים דלפו אולי, כל מה שכתוב זה לא בטוח זה הנחה, דלפו ויצאו אדים שהצטברו במקום מסוים ובצירוף נסיבות, בעת הריתוך, נגרם הפיצוץ. זה כל הסיפור". (ההדגשה שלי. ע.ג.). 8.עדות התובע התובע אישר במהלך עדותו כי עבר הכשרה בת מספר שעות לתפקיד של נאמן בטיחות במפעל הנתבעת (עמ' 29 לפרו' הישיבה מיום 29.11.06 ש' 17-19; עמ' 58 לפרו' הישיבה מיום 10.12.06 ש' 17-28), אך לדבריו, כל האחריות שניתנה לו במסגרת תפקיד זה היתה להתריע ולדווח לממונה הבטיחות במפעל או לעובדים במקרה שיגלה סכנה. לא מעבר לכך (עמ' 31 ש' 17-22). התובע אישר שקיבל פנקס בטיחות בעבודה (עמ' 104 ש' 17-18). התובע אישר בעדותו כי במחסן בו התרחשה התאונה היו שני מטפי כיבוי אש וספרינקלרים (עמ' 41 ש' 15-21). ברם, התובע הדגיש כי במחסן, בניגוד למרבית חלקי המפעל האחרים, לא היו מותקנות "וונטות" להוצאת החומרים הרעילים (עמ' 78 לפרו' ש' 8). התובע ציין כי על גבי אריזות חומרי הריח שהיו במחסן לא היו מדבקות או סימני אזהרה כלשהם (עמ' 42 ש' 18-28). כן הוסיף התובע כי הוא ערך סיור עם המחסנאי בטרם החל את עבודת הריתוך ואף הסתכל בעצמו על תכולת המחסן לוודא ש"אין משהו שאני לא יודע עליו" (עמ' 43 ש' 11-22). אך לא היו במחסן חומרים דליקים ו/או נפיצים שניתן היה לראות או לאתר בעין (עמ' 75 ש' 1-12). התובע אישר בעדותו כי התחיל לעבוד באותו המחסן כשבועיים לפני יום קרות התאונה (עמ' 47 לפרו' הישיבה מיום 10.12.06, ש' 10-16). באשר להוראות הבטיחות ולביצוע סריקה טרם תחילת עבודת הריתוך במחסן העיד התובע בעמ' 50 לפרו' ש' 17-25, כדלקמן: "עו"ד לוי אנצ'ל: כן. הוא (הכוונה למנהל האחזקה במפעל. ע.ג.) נתן לך לפני ביצוע העבודה או במהלכה איזה שהן הוראות או הנחיות בנוגע לבטיחות? תבדוק את זה או תיזהר מזה? העד: כן. בדרך כלל היינו מאוד מחמירים בקטע הזה. במיוחד בעבודות ריתוך, הוא היה בא ובודק איתי ביחד, היינו עושים סריקה, היינו בודקים. כל חומר שלא נראה לנו היינו מדווחים לעדנה. מוציאים את החומר מהמקום. ש: כן. ת: ולא, לא זוכר שנתקלנו במשהו שנראה לנו מסוכן, אחרת הוא לא היה שמה". ובעמ' 51 לפרו' משורה 20 ואילך העיד התובע לאמור: "ש:(...) אני שואלת אותך האם בקשר לעבודה הזאת אתה קיבלת איזושהי הדרכה או האם נחשון להב במשך כל הזמן שביצעת את העבודה בא לבדוק את העבודה. הגיע למחסן מתישהו. ת: הוא וגם חיים יעקובסון, מנהל התפעול, היו מגיעים כל פעם ועושים ביקורת בעבודה. ש: מה היו בודקים? ת: היו באים לבדוק את ה, לעשות ביקורת במקום. ש: מה זאת אומרת, הם היו בודקים איך אתה עובד. ת: איך אני עובד, שאף אחד לא מעשן במפעל כי גם לא מרשים לעשן בתוך המחסנים. ש: הבנתי. אוקי. אתה יכול להעריך כמה פעמים נחשון להב הגיע? נניח ביום האירוע הוא הגיע? ת: ביום האירוע הוא היה במפעל. אני לא זוכר אם, יכול להיות שהוא עבר ולא ראיתי אותו. אני לא יודע". ובעמ' 68 לפרו' - "ש:כן. עכשיו תגיד לי, לפני שאירעה התאונה, כן? לפני שהתחלת לבצע את העבודה בכלל שזה היה בערך שבועיים לפני התאונה ולפני ביצוע העבודה ביום התאונה, האם אחראי בטיחות מהמפעל או מישהו מטעמו, כן? כי אני מבינה שהגב' שריר היתה בחופשת לידה, בא ובדק את האזור שמיועד לעבודה במחסן. ת:להצביע על מישהו ספציפי אני לא יודע, אבל המנהל תפעול שהיה לנו חיים יעקובי זה בן אדם מספיק אחראי לפי מה שאני הכרתי אותו ואני מניח שהוא עבר עם נחשון ביחד, אז הם ידעו בדיוק מה נמצא שמה ומה לא צריך להיות שמה ומה יכול להיות שמה. ואז כשאני ונחשון עברנו בביקורת בעצם שאני קיבלתי את העבודה אני בעצם גם כן לא, על סמך ההכשרה, קצת הכשרה שקיבלתי הצלחתי להבין שאין שמה דברים מסוכנים. אין שמה דברים נפיצים, דברים שעלולים לגרום למה שקרה בעצם. ש:כן. ת:ולא ראינו שום דבר חריג. ש:הבנתי. אבל אתה רק מניח שהם בדקו. אתה לא ראית אותם בודקים. ת:את חיים אני מניח ואני בטוח באחוזים גבוהים. לגבי נחשון אני הסתובבתי איתו ביחד אז פה אין לי הנחות". (ההדגשה שלי. ע.ג.). התובע העיד כי ביום התאונה הממונה על הבטיחות במפעל הנתבעת, הגב' עדנה שריר, לא היתה במפעל אלא בחופשת לידה, והוסיף כי הוא איננו יודע אם הנהלת המפעל מינתה לעת הזו אדם שיחליף אותה בתפקידה (עמ' 57 לפרו' ש' 23-28, עמ' 58 ש' 1-4). התובע העיד כי במהלך כל שנות עבודתו לא נחשף לנוהלי עבודה כתובים כלשהם בנושאי בטיחות העבודה עם אש, ריתוך וחום (עמ' 61-62 לפרו'). כמו כן, התובע העיד כי הוא הגיע למחסן לצורך ביצוע העבודה כשהוא מצויד במטף לכיבוי אש ובמסכה. התובע העיד על עצמו כי הוא אחראי בעבודתו, מודע לסכנה שבעבודת הריתוך ולכן נוקט באמצעי זהירות (עמ' 70-71 לפרו'). התובע העיד כי ערך סיור במחסן ועבר על המכלים שהיו בו. לדבריו הוא חיפש מדבקות אזהרה כלשהן אך לא מצא דבר (עמ' 74 לפרו'). התובע ציין כי לא עבר על כל מיכל ומיכל אלא "נתתי מבט כולל. לא ראיתי מיכלים שהם שונים אחד מהשני. כל המיכלים נראו אותו דבר" (עמ' 75 לפרו' ש' 14-15). לדברי התובע אף אחד מהאחראים עליו וממנהליו לא הזהיר אותו בטרם תחילת העבודה כי במחסן ישנם חומרים נדיפים שעלולים להידלק או להתפוצץ (עמ' 89-90 לפרו'). 9.חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות ד"ר מרדכי ארז הנתבעות הגישו ביום 14.4.05 את חוות דעתו של ד"ר מרדכי ארז, כימאי תעשייתי, בה נקבע כדלקמן: "מסקנה: מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה שהגורם היחיד שיכול היה לגרום להתפוצצות במחסן של "נרות עציון" ב - 16.10.02 אלו תערובות חומרי הריח שהיו במחסן בעת הריתוך. לא היו על המיכלים אזהרות בולטות בעברית המתריעות על סכנת התלקחות והתפוצצות של חומרים אלו". 10.טענות התובעים א.התובעים טענו כי התאונה נגרמה עקב הצטברות גזים שהיו במחסן מאחר ולא נמצאו במחסן פתחי אוורור להוצאתם. בנסיבות אלו, טענו התובעים, הנתבעת מס' 1, כמעבידתו של התובע היא האחראית להבערת האש, וממילא חלה בענייננו החזקה בדבר היפוך נטלי ההוכחה וזאת עפ"י סעיף 41 לפקודת הנזיקין ("הדבר מדבר בעד עצמו"). ב.לחילופין, טענו התובעים, יש להחיל במקרה זה את הוראת סעיף 38 לפקודת הנזיקין, לפיה במקרה רשלנות לגבי דברים מסוכנים נטל הראייה מתהפך. וכן את סעיף 39 לפקודת הנזיקין שעניינו "חובת הראייה ברשלנות לגבי אש". ג.התובעים טענו כי וויתור הנתבעים על העדתה של הגב' עדנה שריר, מי ששימשה בזמנים הרלוונטיים לתאונה כמנהלת הבטיחות במפעל, יש בו כדי לתמוך בגרסת התביעה בכל הנוגע לשאלת האחריות לתאונה. התובעים הוסיפו כי הנתבעים לא העידו גם את אחראי המחסן בו אירעה התאונה מר אורן ביטון. לטענתם, בהיעדר עדותם של אחראי המחסן והממונה על הבטיחות במפעל יש להישען אך על עדותו של המהנדס ברגמן, המפקח מטעם משרד העבודה אשר חקר את התאונה. ברגמן, שהעיד ונחקר בבית המשפט, כתב בסעיף ג' למסקנות בדו"ח החקירה כי מיקום החלונות במחסן אפשר הצטברות של גזים או אדים במשך הזמן מתחת לתקרה. ד.התובעים טענו כי יש לקבוע כי מנהל הייצור במפעל הנתבעת אישר באופן פוזיטיבי לתובע לעבוד במפעל. עובדה זו נלמדת מכך שמנהל הייצור במפעל, מר יעקובס, העיד כי הן ביום שלפני התאונה והן ביום התאונה הוא ביקר במחסן ולא היה בידיו להעיר כל הערה על בעיה כלשהי. ה.התובעים טענו כי בנסיבות העניין עשה התובע כל אשר נדרש מעובד סביר, אחראי ומיומן לעשות. בכלל זה אף הביא עימו מטף לכיבוי אש. ברם, קרות התאונה בשל הצטברות גזים במחסן היתה בלתי נמנעת מבחינתו, מאחר שמערכת האוורור הקיימת במקום לא איפשרה את פליטתם של הגזים החוצה כנדרש. ו.התובעים טענו כי על הנתבעת 1 היו מוטלות מספר חובות חקוקות שנועדו להגן על התובע ולשמור על בטיחותו וטובתו בעבודה. התובעים הפנו לסעיף 99 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל -1970 הקובע כי - "99. חומר נפיץ או דליק (תיקון: תשל"ד) (א) במיתקן או במיכל המכילים או שהכילו חומר נפיץ או דליק או חומצה, או בחפץ הנתמך במיכל כאמור או מונח עליו, לא יעשו ריתוך, הלחמה רכה או קשה או חיתוך תוך שימוש בחום, כל עוד לא ננקטו כל האמצעים המעשיים לסילוק החומר וכל אדים העולים ממנו, או לעשות אותם לבלתי - נפיצים או לבלתי - דליקים. (ב) מיתקן או מיכל שעשו בהם פעולה כאמור, אין להכניס לתוכם שום חומר נפיץ או דליק עד שהמתכת נצטננה במידה מספקת כדי למנוע סכנה שהחומר יצת". ז.התובעים טענו כי בענייננו, ולאור מבחן התוצאה, לא עשתה הנתבעת את המוטל עליה ולא הכינה כנדרש את המחסן לצורך עבודת הריתוך. ח.התובעים טענו כי הן עפ"י עדות התובע והן עפ"י עדותו של ברגמן ניתן לקבוע כי הן בהיבט העובדתי והן בהיבט התוצאתי התאונה נגרמה עקב רשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של הנתבעת מס' 1. בהקשר זה טענו התובעים כי הנתבעת הנהיגה שיטת עבודה לקויה ולא דאגה לקיומה של שיטת עבודה בטוחה. כן טענו כי הנתבעת לא הזהירה את התובע מפני הסכנות שהיו כרוכות בביצוע העבודה. נטען כי התובעת לא בדקה את דליפת החומרים המסוכנים במחסן. הנתבעת לא הפעילה מערכות אוורור ו/או קליטת אדים מתאימות במחסן וכן לא התקינה מספיק חלונות במחסן. כן נטען כי החלונות שהיו במחסן לא היו ממוקמים בגובה המתאים כדי לאפשר את פליטת הגזים הרעילים החוצה. עוד טענו התובעים כי הנתבעת סיפקה לתובע כלי ריתוך פגום וכן לא נתנה לו הוראות עבודה מתאימות ההולמות את תנאי העבודה בשטח. ובכלל טענו התובעים כי הנתבעת לא נהגה כפי שהיה על מעביד סביר לנהוג בנסיבות העניין. בא כוח התובעים הפנה למספר פסקי דין לעניין חובות המעביד לדאוג כי העובד יעבוד בסביבת עבודה בטוחה. ט.התובעים טענו כי רשלנות הנתבעת שגרמה לתאונה הינה רשלנות מוחלטת וכי אין לייחס לתובע כל אשם תורם. לחילופין, טענו התובעים כי רשלנותה של הנתבעת בנסיבות העניין היא כה מכרעת עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי שבין רשלנות התובע, המוכחשת כשלעצמה, לבין התאונה והנזק שנגרם. 11.טענות הנתבעות א.הנתבעות טענו כי הוכח שהנתבעת מס' 1 הינה מפעל אשר שם כנר לרגליו את כל עניין הבטיחות בעבודה. תוך כך, טענו הנתבעות כי הוכח בראיות כי המחסן היה תקני לחלוטין וכי היו בו פתחים, ספרינקלרים וגלאי עשן כנדרש. כמו כן, טענו הנתבעות, המפעל הקפיד על עריכת תדריכי בטיחות לעובדים אחת למספר חודשים וכן היו בו נוהלי בטיחות כתובים ואף חולק פנקס בטיחות עם הנהלים לכלל העובדים, לרבות לתובע. באשר לעבודות הריתוך טענו הנתבעות כי המפעל נקט באמצעי הזהירות הנדרשים, דוגמת קסדות לרתכים, מה שסביר שהציל את חייו של התובע במקרה זה. בנוסף טענו הנתבעות, שכפי שהעיד התובע בעצמו, היה מנהל העבודה, מר נחשון להב, מגיע עם התובע בטרם תחילת ביצוע עבודת הריתוך ושניהם היו בודקים ביחד אם ישנם חומרים מסוכנים בסביבת העבודה ואם היו כאלה הם היו מוציאים אותם מחוצה לה. ב.הנתבעות טענו כי התובע התקשה להצביע על פרטי רשלנות ספציפיים אשר עשויים להקים אחריות על הנתבעת 1. לטענת הנתבעות התובע טען בתצהירו טענות חלופיות למכביר אשר רובן ככולן התבררו בשלב הראיות כטענות שנוסחו על ידי בא כוחו ולא טענות המבוססות על עובדות המצויות בידיעתו האישית. ג.הנתבעות טענו כי דומה שהסיבה שבעטייה נגרמה השריפה נותרה עלומה. לטענתן לא ניתן לקבוע בוודאות מה בדיוק גרם לשריפה. הנתבעות ציינו כי אף התובע בעדותו אישר כי הוא עבד במחסן מספר ימים קודם לכן וכי לא אירעה כל תקלה. בנסיבות אלה, טענו הנתבעות, לא היה דבר מה לא כשורה בהוראת הנתבעת 1 לתובע להמשיך את העבודה במחסן, ואף אחד לא יכול היה לצפות את התרחשות התאונה כפי שקרתה. ד.הנתבעות טענו כי הראיות מצביעות על כך שנוסף על היות התובע איש אחזקה ורתך הוא אף שימש בתפקיד של נאמן בטיחות במפעל לאחר שעבר הכשרה מתאימה. לטענת הנתבעות לאור ההכשרה המקיפה שעבר התובע בנושא הבטיחות הוא היה מוסמך לבדוק והוא ידע לזהות חומרים מסוכנים, לקרוא תוויות ולהבחין בשילוטים, לכן היה עליו לעצור את העבודה כאשר הבחין שמשהו מתבצע באופן לא בטיחותי. לפיכך, טענו הנתבעות, באם ימצא כי יש להטיל אחריות כלשהיא בגין האירוע על הנתבעת הרי שיש לתובע אשם תורם שכן הוא לא פעל כפי שנאמן בטיחות היה אמור לפעול בסיטואציה האמורה. ה.הנתבעות ציינו כי לאי העדתה של הממונה על הבטיחות במפעל אין כל משמעות שכן במהלך הבאת הראיות הובהר כי הגב' שריר היתה בחופשת לידה בזמנים הרלוונטיים לתובענה ולכן העדתה לא הייתה רלוונטית והנתבעות רצו לייעל את הדיון. 12.העובדות על פי הראיות שהובאו בפני א.ביום 16.10.02 היה התובע עובד הנתבעת מס' 1. מספר ימים קודם לאירוע התובע החל לבצע פעולות ריתוך שונות בעבור הנתבעת מס' 1 במחסן הממוקם בשטח המפעל ונמצא באחריות הנתבעת מס' 1. ב.במחסן בו בוצעה העבודה היו מספר חלונות (אם כי עפ"י דו"ח הבוחן הם היו ממוקמים בגובה נמוך מדי, ראו בסעיף ג' בפרק המסקנות בדו"ח), הייתה דלת, היו ספרינקלרים ומטף לכיבוי אש. לא הייתה וונטה מרכזית כלשהי. ג.במחסן היו חומרים שונים שניתן לסווגם כחומרים דליקים (דוגמת הארגזים במחסן), וחומרים נפיצים (חומרי ריח שונים שהיו במיכלים שבמחסן). ד.על סמך הראיות שבאו בפני אני קובע כי התאונה קרתה בשל כך שהיתה דליפה של גזים נפיצים לחלל המחסן. הגזים הנפיצים הצטברו במחסן, סמוך לתקרה, ללא יכולת לצאת החוצה כתוצאה מהעדר אמצעי אוורור מתאימים ומספיקים. במהלך עבודתו של התובע, בעת הריתוך, גרם הבזק של הריתוך שבא במגע עם הגזים הנפיצים - לפיצוץ. התובע נפל מהמלגזה עליה עמד ונפגע באופן קשה. ה.אכן, בוצעו במפעל תדריכי בטיחות מדי מספר חודשים. כמו כן, חולקו במפעל "פנקסי בטיחות בעבודה כתומים" לעובדים, לרבות לתובע. התובע עבר הכשרה בת מספר שעות ומונה לתפקיד "נאמן בטיחות" במפעל הנתבעת. אלא שבמסגרת תפקידו זה כל שהיה עליו לעשות הוא להתריע במקרה שבו זיהה סכנה כלשהי לממונה על הבטיחות או לאחראי אחר. ו.אכן, הנתבעות טענו כי היו במפעל נהלים כתובים בדבר עבודה עם אש לרבות עבודת ריתוך באופן ספציפי. אני קובע כי טענה זו לא הוכחה משהנתבעות נמנעו מלהגיש את הנהלים הנטענים כראיה. ז.אכן, היתה במפעל ממונה על בטיחות. ברם, ביום האירוע היא לא היתה במפעל בשל חופשת לידה. לא עלה מחומר הראיות כי הנתבעת מינתה ממונה בטיחות שיחליף את הממונה הקבועה בעת חופשתה. משמעות הדבר והתוצאה הנובעת מכך היא שבמשך מספר חודשים נותר המפעל ללא אדם הממלא את תפקיד הממונה על הבטיחות. ח.ביום התאונה, כבכל תחילת יום עבודה, ערך התובע סיור ביחד עם מנהל האחזקה במפעל, ולא ראה כל דבר חריג ואף לא הבחין במדבקות אזהרה כלשהן על גבי המכלים. ט.ביום התאונה מספר ארגזים ומכלים שהיו על המדפים הקרובים למקום הריתוך הורחקו למרחק של כ - 5 מטרים על מנת שהתובע יוכל לבצע את העבודה. המחסן לא פונה לגמרי. י.התובע הגיע לביצוע העבודה במחסן כשהוא מכוסה בקסדה על פניו וכן הביא עימו מטף נוסף לכיבוי אש, נוסף על מטף אחד שכבר היה במחסן. 13.דיון: שאלת האחריות א.לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהובאו בפני הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל וכי הנתבעת מס' 1 היא האחראית הבלעדית לתאונת התובע. ב.התאונה אירעה במקום עבודתו של התובע. מעביד חב חובת זהירות לעובדיו, שמא ייפגעו במהלך עבודתם. חובה זו כוללת את החובה להנהיג שיטת עבודה שתשמור על העובדים מפני סיכונים ותקלות שאדם סביר עשוי וחייב לצפותם מראש, תמנע מהעובד סכנות מיותרות ותזהירו מפני סכנות קיימות: ע"א 371/90 חמוד סובחי נגד רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349. נטל הראייה ג.סעיף 38 לפקודה מגדיר דבר מסוכן כדלקמן - "38. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". ד.התנאים להעברת נטל הראייה אל הנתבע כשעסקינן ב"דבר מסוכן" עפ"י סעיף 38 לפקודה הוגדרו בע"א 7877/02 ג'וויליס זיאד נגד חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, בעמ' 285 כדלקמן: "9. כדי להעביר את חובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה". (להלן - "פרשת זיאד"). ה.בענייננו כדי להעביר את נטל הראייה אל שכמה של הנתבעת 1 מכוח סעיף 38 לפקודה היה על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק גוף; כי הנזק נגרם במישרין מדליפת גז או דליפת חומר דליק אחר שהינם "דבר מוסכן"; וכי אותו גז או חומר דליק מצוי בפיקוחה ובאחריותה של הנתבעת 1. סבורני כי לאור העובדות שנקבעו על ידי, כאמור לעיל, הרי שהתובע עמד בחובת ההוכחה הנדרשת ממנו להוכיח את שלושת האלמנטים שפורטו בפרשת זיאד. על שום כך אני קובע כי חובת הראיה הועברה אל שכמה של הנתבעת 1. ו.ואם לא די בכך, הנה סבורני כי במקרה זה חל גם הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעד עצמו". אבהיר את דברי. אכן, קבעתי, היום, על סמך כלל חומר הראיות שהובא בפני, כאמור לעיל, כיצד אירע הפיצוץ שגרם לנזקו של התובע. עשיתי כן תוך הסקת מסקנה מן הראיות שהובאו בפני. ברם, התובע עצמו, כפי שהעיד פעמים מספר, לא ידע מהי הסיבה שגרמה לנזקו. בודאי שכך היו פני הדברים בעת אירוע התאונה. בנסיבות העניין אף אין מקום לבוא על התובע בטרוניה בשל כך. סעיף 41 לפקודה מורה כדלקמן - "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". ז.על מנת שיחול כלל "הדבר מעיד על עצמו" ויעבור נטל הראייה לכתפי הנתבעת על התובע להוכיח קיומם של שלושה תנאים. תנאים אלו הוגדרו ברע"א 9113/05 מדינת ישראל נגד יוסף אבו גו'מעה (פורסם ב"נבו") (להלן - "פרשת אבו ג'ומעה"), בסעיף 8 לפסק הדין: "סעיף 41 לפקודת הנזיקין - הקובע את כלל "הדבר מעיד על עצמו" - מעביר את נטל השכנוע לשכמו של הנתבע להראות כי לא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה, בהתקיים שלושה תנאים. האחד, שלא הייתה לתובע ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו לאירוע שבו ניזוק; השני, שהנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה". ח.סבורני כי בנסיבות העניין מתקיימים שלושת התנאים שפורטו בפרשת ג'ומעה דלעיל. אשר לתנאי הראשון: סבורני כי תנאי זה מתקיים בענייננו. כפי שציינתי לעיל, במקרה שלפני התובע לא יכול להציג והוא איננו מתיימר להציג, גרסה עובדתית פוזיטיבית מפורטת באשר למה שאירע. כל שהוא יכול היה לעשות הוא לנסות ולשער מה אירע מתוך ראיות חיצוניות כאלה ואחרות (ראו לעניין זה: ע"א 8701/02 אלשייך נגד המפקד הצבאי באזור רצועת עזה (טרם פורסם), בפסקה 7). אשר לתנאי השני: סבורני כי גם תנאי זה מתקיים בענייננו. הוכח כי הנזק שנגרם לתובע נגרם על ידי נכס שהיה בשליטת הנתבעת 1, בין אם מדובר בגז או חומרי ריח או נצנצים או כל חומר דליק אחר שגרם לפיצוץ במחסן. עובדה זו נלמדת, בין היתר, מדו"ח הבוחן ברגמן, מדו"ח חוקר השריפות מטעם כיבוי האש וכן מתיקי האשפוז של התובע המתארים את מצבו כשהגיע לבית החולים מיד לאחר האירוע (להרחבה בעניין התנאי השני ראו: ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 54, 80). אשר לתנאי השלישי: סבורני כי על סמך כלל הראיות שהובאו בפני, מטעם שני הצדדים, הרי שמבחינה הסתברותית אירוע הנזק מתיישב יותר עם התרשלותה של הנתבעת 1 מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה (לעניין התחשבות בראיות הכלליות בלבד בשלב זה ולעניין הקושי שמעורר התנאי השלישי, ראו: ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נגד מדינת ישראל (לא פורסם), ס' 19-21 לפסק דינו של השופט ריבלין; ע"א 8151/98 שטרנברג נגד ד"ר אהרון צ'צ'יק ואח', פ"ד נו(1) 539, 559-564). אכן עפ"י האמור בכתבי הטענות הראשוניים שהגישו הצדדים, במחסן היו ספרינקלרים, חלונות ומטף לכיבוי אש. בנוסף הנתבעת 1 ציידה את התובע במסכה לפנים. עוד נטען כי מדי מספר חודשים נערכו תדריכי בטיחות במפעל וכי התובע קיבל לידיו פנקס בטיחות ואף הוכשר במסגרת קורס הכשרה של כמה שעות לתפקיד נאמן בטיחות. ברם, לא היה די בכל אלו. הוכח שבמחסן לא היו מספיק פתחי אוורור. לא היתה במחסן וונטה. בניגוד לחלקים אחרים במפעל, לא היו מספיק חלונות וגובהם של החלונות הקיימים לא היה מתאים שכן הם מוקמו נמוך מדי דבר שאיפשר את הצטברות הגזים ו/או האדים סמוך לתקרה. ועוד: כזכור, ביום התאונה, וכן בתקופה שקדמה לה, לא היה כל ממונה על בטיחות במפעל הנתבעת 1. לא די בכך שהתובע הוכשר לתפקיד נאמן בטיחות. שכן כפי שהעיד התובע, כל שהוטל עליו במסגרת תפקיד הנאמן היה להתריע במקרה של זיהוי סכנה, אך במצב הדברים שנוצר, כאשר הסכנה לא זוהתה, ממילא גם לא היתה לתובע כל אפשרות להתריע בפני מאן דהוא. על שום כך גם התנאי השלישי מתקיים בענייננו. ט.לאור כל האמור לעיל אני קובע כי מתקיים בענייננו הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, "הדבר מעיד על עצמו". על כן עובר נטל הראייה לכתפי הנתבעת 1 להוכיח כי לא התרשלה במקרה דנן. רשלנות המפעל י.עוולת הרשלנות קבועה בסעיף 35 לפקודה ומנוסחת כדלקמן: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". יא.הנה כי כן יסודותיה של עוולת הרשלנות הם שלושה: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבע כלפי התובע; הפרת חובת הזהירות דהיינו התרשלות הנתבע; גרימת נזק לתובע כתוצאה מהפרתה של חובת הזהירות (ראו: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122) (להלן - "עניין ועקנין"). יב.חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובע נבחנת משני היבטים: הראשון, חובת הזהירות המושגית העוסקת בהיבט העקרוני ובו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות (ראו: עניין ועקנין לעיל, בעמ' 123-124). השני, חובת הזהירות הקונקרטית העוסקת בהיבט הספציפי ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני בנסיבותיו של אירוע אלמוני קיימת חובת זהירות (עניין ועקנין, עמ' 125). יג.מן הכלל אל הפרט: בעניינו מדובר בתאונה שאירעה לעובד במקום עבודתו תוך כדי ביצוע העבודה. קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו הינה בבחינת מושכלות ראשונים. הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו. הפסיקה קבעה לא פעם כי יחסים של עובד ומעביד מטילים על המעביד חובה מוגברת לדאוג לביטחון עובדיו. בכלל זה, נקבע כי חייב המעביד לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט סכנות שניתן לצפותן מראש כסכנות שנובעות מאופי העבודה או אופי המקום שבו מתבצעת העבודה (ראו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 76; ע"א 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271; ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נגד סימון אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 211; ע"א 477/85 אפרים בוארון נגד עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 422; ע"א 515/83 בשיר עגור נגד דב איזנברג ואח', פ"ד לט(1) 197, 203). יד.הואיל ומתקיימת בענייננו חובת זהירות מושגית, נבדוק עתה אם מתקיימת גם חובת זהירות קונקרטית. בבואנו לבחון שאלה זו נבדוק האם מעביד סביר היה נוהג בנסיבות העניין כפי שנהגה הנתבעת 1 בענייננו. בבואנו לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית עלינו לזכור כי האחריות תוטל על המעביד רק בגין אותן סכנות "בלתי רגילות" שבפניהן עמד העובד ולא במקרה של סכנה שהינה אינהרנטית למקום העבודה או למהות העבודה ומהלך ביצועה (ראו לעניין זה: עו"ד משה ויסמן, "חבות מעבידים" (2004), עמ' 95-99; עניין ועקנין לעיל, בעמ' 126). טו.לאור היפוך נטל הראיה, כאמור לעיל, יש לבחון האם עלה בידי הנתבעת 1 להראות כי לא התרשלה? תשובתי החד משמעית היא בלאו! אדרבא, לאור מכלול הנתונים שהוכחו בפני אין כל קושי לקבוע באופן פוזיטיבי כי הנתבעת 1 התרשלה: הנתבעת 1 לא פעלה כאמור בסעיף 99 לפקודת הבטיחות בעבודה ולא נקטה את כל האמצעים המעשיים לסילוק החומרים הדליקים והנפיצים מהמחסן בטרם התחיל התובע לבצע את עבודתו ביום האירוע. הוכח שכל שהנתבעת עשתה היה להרחיק מרחק של כ-5 מ' את הארגזים והמיכלים שהיו סמוכים למדפים אותם היה על התובע לרתך. שאר החומרים הנפיצים והדליקים נותרו במחסן, ואף היו שם עוד שבועות וחודשים קודם לתחילת העבודה. אך באורח נס לא התרחש אסון נוסף. בהקשר זה ניתן לקבוע כי הנתבעת 1 הנהיגה שיטת עבודה לקויה בה לא פינו את מקום העבודה מחומרים מסוכנים בטרם הוחל בעבודה. הנתבעת 1 לא דאגה לסביבת עבודה ולתנאי עבודה תקינים. כך, נקבע בדו"ח הבוחן ברגמן מטעם משרד העבודה, כי לא היו במקום מספיק פתחי אוורור. מעדות התובע אנו למדים כי לא היתה וונטה, בניגוד לחלקים אחרים במפעל. עוד עלה מהדו"ח כי החלונות הקיימים מוקמו בגובה נמוך מדי, דבר שלא איפשר פליטה יעילה, סדירה ומספקת של האדים והגזים הנפיצים שהיו במחסן. הדבר גרם להצטברות הגזים בסמוך לתקרה עד מועד קרות התאונה. בזמן הרלוונטי לתאונה לא היה במפעל אדם בתפקיד ממונה על הבטיחות, על מנת שיוכל לפקח על הנעשה ולפעול למען בטיחות המתקנים במפעל באופן שוטף. בכל אלה יצרה הנתבעת 1 סיכון בלתי סביר אשר גרם לתאונה ולפגיעה קשה בתובע שנכווה במרבית חלקי גופו. אשם תורם טז.הנתבעות טענו, כאמור לעיל, כי יש לייחס לתובע אשם תורם שכן בנסיבות העניין הוא לא פעל כפי שנאמן בטיחות שקיבל הכשרה מתאימה היה צריך לנהוג. התובעים התנגדו לטענה וטענו כי רשלנות הנתבעות הינה רשלנות מוחלטת. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות באי כח הצדדים הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין אין לזקוף לחובת התובע אשם תורם כלשהו. המגמה שהשתרשה בפסיקה היא שכאשר מדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד משבאים לייחס לו רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נגד אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527). היסוד לתפיסה זו הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג כי תנאי העבודה ושיטת העבודה יהיו בטוחים (ראו: ע"א 530/70 אליאס רביבו נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כה(1) 724, 727-728). עם זאת יש לבחון, כתמיד, כל מקרה לגופו ועפ"י נסיבותיו וכך יהיה גם במקרה זה. נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בד' אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו (ראו: 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273-274). המקרים שהוכרו בפסיקה כמקרים בהם נמצא אשם תורם של הנפגע היו אותם מקרים בהם הוכיחו המעבידים בראייה פוזיטיבית כלשהי את אשמו התורם של העובד הנפגע. כך למשל, הוכר מקרה של טייח מנוסה שנפל מפיגום. באותו עניין הוכח כי הטייח עבד באופן עצמאי ואף הקים לעצמו את הפיגום שעליו עבד, ולכן משנפל הטייח מהפיגום שהיה ללא מעקה, נקבע כי הטייח המנוסה שהקים את הפיגום בעצמו היה צריך להבחין בסכנה [ע"א 226/60 שולדנפריי נגד ברט, פ"ד יד1.661, 1662-1663; וכן ראו מקרה נוסף: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נגד אמסלם, פ"ד לח(1) 72)]. במקרה שלפני, לא השכילו הנתבעות להביא ראייה פוזיטיבית כלשהי, שיהא בה כדי להצביע על מעשה או מחדל של התובע, שגרמו או סייעו לתאונה. הנתבעות טענו כי התובע עבר הכשרה בת מספר שעות והוסמך לנאמן בטיחות במפעל. כן טענו כי היה על התובע לשים לב לסביבת העבודה במחסן בטרם החל לרתך ולנקוט באמצעי זהירות מעבר למה שעשה בפועל. דין הטענות להדחות. אכן, ייתכנו נסיבות שבהן העובדה שהנפגע הוא עובד מיומן ואחראי שאף הוכשר לעניין נוהלי הבטיחות במקום העבודה יהיה בה כדי להביא למסקנה כי ניתן לייחס לנפגע אשם תורם מסוים משלא נקט בכל אמצעי הזהירות והמיומנויות הידועות לו תוך כדי עבודתו. ברם, לא כך הוא המקרה שלפני. הוכח כי התובע פעל כפי שעובד סביר ומיומן היה פועל בנסיבות העניין. התובע הגיע עם מסכה לפנים ועם מטף כיבוי אש למחסן. התובע ערך סיור עם מנהל האחזקה במחסן בטרם החל בעבודה. התובע העיד כי הוא הסתכל על תוויות המכלים שהיו במחסן וחיפש אם יש עליהן תוויות אזהרה מיוחדות המעידות על סכנות כלשהן. התובע העיד כי הרחיק מרחק של כ-5 מ' את המכלים והקרטונים מהמדף עליו עמד לבצע את הריתוך. בנסיבות אלו לא ניתן להצביע על מחדל מסוים של התובע שגרם או סייע לתאונה. כאמור לעיל, מן הראיות עלה כי הצטברות של גזים סמוך לתקרת המחסן היא שגרמה לפיצוץ. עובדה זו בנוסף לעובדה שהתובע עבד מספר ימים קודם לכן באותו המחסן תוך שהוא נוקט באותן פעולות ובאותם אמצעי זהירות ולא אירע דבר מובילות למסקנה שהתובע נהג כעובד סביר ואחראי ולא ניתן לייחס לו כל אשם תורם. לסיכום: הנתבעת 1 ברשלנותה נושאת באחריות מלאה לאירוע התאונה. .לאור מסקנתי האמורה איני רואה עוד צורך לדון בעניין העילה החלופית בדבר הפרה חובה חקוקה. מהו שיעור הנזק שנגרם לתובעים? 14.התאונה והאשפוזים שבעקבותיה א.התובע נפגע כאמור ביום 16.10.02. צוות מד"א שהגיע למקום האירוע ביצע בתובע אינטוביציה והנשמה, ולאחריהם הוא הובהל באמבולנס לבית החולים "העמק" בעפולה, כשהוא סובל מכוויות בדרגה חמורה בכל חלקי גופו. ב.עוד באותו היום הועבר התובע מבית החולים העמק אל בית החולים רמב"ם בחיפה, ואושפז במחלקה לטיפול נמרץ. בדו"ח קבלה וסיכום ההעברה (נספח א' 3 לתצהיר התובע) נכתב: " (...) נבדק ע"י פלסטיקאי שהתרשם מכוויות בכ- 85% TBSA דרגה 3 בפנים, צוואר, בית חזה, בטן, גב וגפיים עליונות, דרגה 2 עמוקה 3 בגפיים תחתונות, (...)". ג.התובע היה מאושפז בבית החולים רמב"ם במשך כ- 5 חודשים ו- 8 ימים, מתוכם שהה 3.5 חודשים במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא מונשם, ויתר התקופה היה מאושפז במחלקה לכירורגיה פלסטית. ד.התובע עבר 7 ניתוחים של הטריית כוויות והשתלות עור בכל חלקי גופו. ה.במהלך אשפוזו סבל התובע מאירועים חוזרים של "שוק ספטי" (קריסה כללית של כל המערכות בגוף); היה במצב של תת תזונה ונזקק לטיפול של הזנה תוך וורידית וכן הזנה בזונדה דואודנלית; עבר הידרדרות בתפקוד הכליות עקב קבלת טיפול נפרוטוקסי במשך זמן רב; טופל בסוגים שונים של אנטיביוטיקות; עבר פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לחיזוק שריריו; כמו כן סבל התובע במהלך אשפוזו מאי שקט, חרדה ועצבות שבאו לידי ביטוי בין היתר בהפרעות בשינה. על כן טופל במינון תרופתי נמוך ונמצא במעקב עוזרת סוציאלית. ו.ביום 24.3.03 התקבל התובע לשיקום בבית החולים לוינשטיין, שם שהה כ- 4 חודשים נוספים, עד ששוחרר לביתו ביום 28.7.03. ז.בבית החולים לוינשטיין עבר התובע טיפולים פיסיותרפיים מידי יום וכן הפעלות אקטיביות ופסיביות שונות לחיזוק השרירים ולשיפור טווחי התנועה. כמו כן עבר התובע טיפולים יומיים של עיסוי ושימון הצלקות בגופו וטופל על ידי קלינאית תקשורת וקיבל טיפול ומעקב תזונתי. ח.במהלך האשפוז בבית לוינשטיין הופנה התובע למספר בדיקות CT וצילומים וכן לבדיקת שמיעה. בתחילת האשפוז נזקק התובע לכיסא גלגלים ובשחרורו כבר יכול היה לנוע בעזרת הליכון. ט.סה"כ אושפז התובע בכל המוסדות הרפואיים משך 9 חודשים ו- 12 ימים. י.לאחר שחרורו מבית לוינשטיין המשיך התובע לקבל טיפולים פיסיותרפיים וכן טיפולים אחדים במרכז לבריאות הנפש. 15.הנכות הרפואית מספר מומחים, מטעם התובעים ומטעם הנתבעות, העידו לעניין הנכות הרפואית אשר נגרמה לתובע בעקבות התאונה, בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל", או "התקנות"), ולהלן ממצאיהם: תחום הפלסטיקה א. מטעם התובעים הוגשו חוות דעת וחוות דעת משלימה של פרופ' דן מלר מיום 6.11.03 ומיום 6.2.05. פרופ' מלר קבע כי לתובע קיימת נכות גבוהה בגין הצלקות שעל גופו: בגין הצלקות בצוואר ובראש קבע המומחה נכות צמיתה בשיעור של 15% על בסיס הממוצע בין סעיף 2/75/ב' וסעיף 2/75/ג' לתקנות; בגין הצלקות בגוף ובגפיים - בנקודה זו ציין פרופ' מלר כי עפ"י סעיף 1/75/ ג' לתקנות המל"ל הנכות המרבית שניתן לקבוע היא 20%, אך הוא המליץ לקבוע בגין חלק זה נכות צמיתה בשיעור 30% וזאת "(...) משום שמדובר בנזק נרחב ביותר, שנדיר לראות כמותו בנפגעי כוויות שנותרו בחיים, ולדעתי קובץ התקנות לא התייחס למצב חמור כזה ...". בגין פגיעה בסיבולת הגוף לתנאים אקלימיים של חום ולחות קבע פרופ' מלר נכות צמיתה בשיעור 40% בהסתמכו על "מחקרים משנות ה-80, שנעשו במרכז הרפואי "שיבא", ופורסמו בביטאונים רפואיים בחו"ל הראו, שאנשים שנפגעו מכוויות עמוקות מעל לשטח של 40%, סובלים כל חייהם מאובדן הסיבולת לחום וללחות". אעיר כבר כאן כי תקנות המל"ל אינן מכירות בנכות זו של ויסות חום הגוף ואין תקנה לעניין זה. בגין גרד קבע פרופ' מלר נכות צמיתה בשיעור של 20%, תוך שהוא מציין כי בהעדר התייחסות לנושא זה של הגרד בתקנות, הנכות נקבעה עפ"י השוואה למצב דומה של אקזמה כרונית עפ"י סעיף 3/80 לתקנות. בגין פצעים כרוניים ברגליים קבע פרופ' מלר נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 20%, עפ"י סעיף 2/86 לתקנות. בגין הגבלה בתנועת הצוואר - קבע פרופ' מלר נכות תפקודית צמיתה בשיעור 10%, עפ"י סעיף 37 / 5 / א' לתקנות. בגין הגבלה בתנועת הכתף השמאלי - קבע פרופ' מלר נכות תפקודית צמיתה בשיעור 15%, על בסיס סעיף 41 /4 /ב' לתקנות. בגין קישיון נוח של אצבע 5 ביד שמאל - קבע פרופ' מלר נכות תפקודית צמיתה בשיעור 5% על בסיס סעיף 4/44 לתקנות. ולסיכום קבע פרופ' מלר "סך כל הנכויות מסתכם בנכות משוקללת של 83.5%, ולאור מצבו הכללי והפגיעה בכושר העבודה, כפי שגם נקבע בבי"ח השיקומי לוינשטיין, קיימת מלוא ההצדקה להגדיל את נכותו של אילן מכלוף לשיעור של 100%". ב. ביום 6.2.05 הגיש פרופ' מלר תוספת לחוות דעתו הראשונה לעיל, בה העריך כי - "1. לאור השיפורים שחלו בצלקות בגופו של מר אילן מכלוף מאז בדיקתי ביום 6.11.03 ועד היום, נכותו הצמיתה היא בהתאם למרכיבים הבאים: 2. נכות בשיעור 40% בגין פגיעה בסיבולת הגוף לתנאי חום. עדיין לא קיימת תקנה בתקנות המל"ל בנושא זה. 3. נכות בשיעור 20% בגין צלקות נרחבות באזורי גוף רבים (...). 4. נכות בשיעור 15% בגין צלקות מכערות בראש ובצוואר (...). 5. מכות בשיעור 5% בגין קישיון נוח של אצבע 5 ביד שמאל". ג. במהלך עדותו בבית המשפט ביום 8.5.06 העיד פרופ' מלר כי ישנו שיפור במצב הצלקות שעל גוף התובע ועוד צפוי שיפור שיבוא לידי ביטוי, לדבריו, "בהתרככות נוספת של הצלקות, בהתעדנות הצורה החיצונית" (עמ' 14 לפרו'). יחד עם זאת ציין פרופ' מלר כי לא עשוי להיות שיפור מבחינת השלכות הפגיעה, לדבריו, "שטח הצלקות הוא קבוע. אם יהיו קצת בצבע יותר בהיר או יותר כהה זה לא ישנה את המצב. הוא נפגע והוא מכוער ברמה איקס. רמת הכיעור נשארת" (עמ' 15 לפרו'). לשאלת בית המשפט, כיצד נדע שהשינוי לטובה שחל במצבו של התובע בפרק הזמן שחלף מהבדיקה הראשונה לבדיקה השנייה לא יימשך גם בעתיד, השיב פרופ' מלר כי "השאלה מתאימה למקצוע הרפואה שהוא מקצוע מדעי לא מדויק, אבל אם נבדוק מה השתפר ומה נשאר נראה שהשתפרו דברים מאוד מסוימים. הצלקות - הצלקות התעדנו לא נסוגו בשטח, מה שהפריע מבחינה תפקודית בצלקות נעלם ברובו, ופצעים שהיו ברגליים לא חזרו. אבל המסה של הבעיות ה- 63% נשארו" (עמ' 16 לפרו'). פרופ' מלר ציין בעדותו כי מתוך הנכות הבעיה העיקרית היא הבעיה של ויסות החום בהיקף של כ- 40% (עמ' 16 לפרו'). ד. לאחר כל אלה טענו התובעים בסיכומיהם כי יש לקבוע לתובע בתחום הפלסטי נכות משוקללת בשיעור של 66% לצמיתות. ה. מטעם הנתבעות הוגשה חוות הדעת של ד"ר עמוס לויאב מיום 1.11.04 וחוות דעת משלימה מיום 25.7.06. בחוות הדעת הראשונה, אשר במסגרתה נבדק התובע כשנה לאחר שנבדק לראשונה ע"י המומחה מטעם התובעים פרופ' מלר, קבע ד"ר לויאב כי "אין ספק שמדובר אצל אילן בפציעה רב מערכתית קשה, אך לא על חומרת הפציעה הדיון אלא על תוצאותיה הצמיתות". בהתאם לתקנות המל"ל קבע ד"ר לויאב 20% נכות צמיתה בגין צלקות גוף עפ"י סעיף 75/1/ג' לתקנות, וכן 10% נכות צמיתה בגין צלקות פנים וצוואר עפ"י סעיף 75 / 2 / ב' לתקנות. סה"כ העריך ד"ר לויאב את הנכות בתחום זה בשיעור 30% נכות צמיתה. ד"ר לויאב התייחס בחוות דעתו לעניין קביעתו של פרופ' מלר אודות הנכות בגין ויסות חום הגוף. ד"ר לויאב טען כי הסתמכותו של פרופ' מלר על המאמרים אליהם הפנה אינה מדויקת ואיננה מתאימה לעניין, וכך גם מסקנתו. מסקנתו של ד"ר לויאב בדבר שיעור הנכות הצמיתה שיש להעניק לתובע לא השתנתה גם בחוות הדעת המשלימה שהגיש לבית המשפט. ו.הנתבעות טענו בסיכומיהן כי אין ספק, ועל כך גם מסכימים שני המומחים, כי מאז התאונה ועד היום חל שיפור במצבו של התובע, ואף עשוי לחול שיפור נוסף בהמשך. הנתבעות טענו כי התובע לא סובל מגרד, ומכל מקום אין צורך להיזקק לכך שכן פרופ' מלר, המומחה מטעם התובעים, לא קבע נכות בגין גרד בחוות דעתו המשלימה. בכל הנוגע לנכות בשיעור 5% בגין הקישיון באצבע 5 ביד שמאל שקבע פרופ' מלר, טענו הנתבעות כי נכות זו כלל לא נמצאת בתחום מומחיותו של פרופ' מלר אלא היא שייכת לתחום האורתופדי. כמו כן, הוסיפו הנתבעות כי המומחים לתחום האורתופדי התייחסו לעניין זה במסגרת חוות דעתם. הנתבעות טענו כי קביעתו של פרופ' מלר לפיה הוא "מגדיל" את הנכות בגין הצלקות בגוף לשיעור 30%, למרות שהתקנות קובעות שיעור מירבי של 20%, איננה יכולה לעמוד. לדידן משנבחר סעיף הליקוי המתאים בתקנות המל"ל לא ניתן להגדיל את הנכות הקבועה בו. הנתבעות טענו כי דין קביעתו של פרופ' מלר באשר לנכות בשיעור 40% בגין ויסות חום הגוף - להידחות. לטענתן, לא ניתן לקבל קביעה שרירותית של מומחה שאיננה נתמכת בתקנות המל"ל. כמו כן טענו הנתבעות כי האנלוגיה שפרופ' מלר ערך על מנת להגיע למסקנה זו, השוואה לתחום ההפרעות הפסיכוטיות, איננה נכונה ואיננה מן העניין. בשולי הדברים נטען כי פרופ' מלר איננו מומחה לעניין זה של וויסות החום ולפיכך אין מקום לקבל את קביעתו האקראית כפי שפורט. הנתבעות הוסיפו וטענו כי לא הוכחה טענת התובעים לפיה התובע זקוק למזגן 24 שעות ביממה. לדידן, הסתמכות פרופ' מלר לצורך קביעה זו על מאמר בודד איננה יכולה לעמוד וממילא פרטי הנבדקים לצורך מאמר זה שונים בפגיעותיהם מהתובע. בכל הנוגע להיזקקות למזגן טענו הנתבעות כי ממילא בארצנו החמה מעל 90% מהבתים מצוידים במזגן כך שלכל היותר ניתן לדבר על צורך מוגבר במזגן ולא מעבר לכך. אורתופדיה א. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר מ' גורביץ מיום 7.12.03 אשר צורפה כנספח י"ג לתצהיר התובע. בתחום זה נקבעה נכות משוקללת בשיעור 40% לצמיתות: 10% נכות בגין פריקה בכתף שמאל עפ"י סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; 10% נכות בגין קישיון לא נוח של זרת ימין עפ"י סעיף 44(1) לתקנות; 8% נכות בגין פגיעה בזרת שמאל עפ"י סעיף 48(3)א' לתקנות; 10% נכות בגין הגבלה ניכרת בתנועת קרסול שמאלי עפ"י סעיף 48(3) א' לתקנות; 10% נכות בגין הגבלה ניכרת בקרסול ימין עפ"י סעיף 48(3) א' לתקנות. ב. מטעם הנתבעות הוגשה חוות הדעת של ד"ר דוד אנג'ל מיום 27.5.05. בגין פגיעה בכתף שמאל קבע ד"ר אנג'ל נכות בשיעור 10% לצמיתות עפ"י סעיף 35 1 ב'. בגין קישיון לא נוח באצבע הרביעית נקבעה נכות בשיעור 5% לצמיתות לפי סעיף 44(4), ולאצבע החמישית נכות בשיעור 8% עפ"י סעיף 43(4)ב'. בגין ההגבלה בתנועת קרסול שמאל נקבעה נכות בשיעור 10%. סה"כ הנכות המשוקללת שנקבעה הינה 29.21%. ג. לאחר שהמומחה מטעם התובעים טען בבית המשפט כי "(...) למעשה מצבו של התובע שוב אינו כזה כפי שתואר בחוות דעתי המקורית וכי מצבו השתנה והשתפר" (עמ' 27 לפרו' הישיבה מיום 8.5.06), זנחו התובעים את טענותיהם בהקשר זה וטענו בסיכומיהם כי יש לקבוע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 30% (בעיגול) כאמור בחוות דעתו של ד"ר אנג'ל מטעם הנתבעות. ד. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי נוכח אמירתו המפורשת של ד"ר גורביץ בבית המשפט אודות השיפור שחל במצבו של התובע, אזי יש מקום להפחית משיעור הנכות שנקבעה לתובע על ידי ד"ר אנג'ל. לטענת הנתבעות, משלא הוגשה על ידי התובעים חוות דעת אורתופדית מעודכנת, לא עלה בידי ד"ר אנג'ל לבדוק שנית את התובע ולראות האם חל שיפור נוסף במצבו בחלוף הזמן. אף, אוזן, גרון א. מטעם התובעים הוגשה חוות הדעת של פרופ' יואכימס אשר צורפה לתצהיר התובע כנספח י"ד. המומחה קבע כי "בעקבות התאונה הנדונה סובל הנבדק מליקויי שמיעה באוזנו השמאלית ומטינטון באוזניים. אני מעריך את נכותו הצמיתה ב- 10% בגין טינטון תמידי לפי הסעיף 72 (4) ד". המומחה ציין כי אומנם נמצאה ירידה בשמיעה של התובע, אך אין ירידה זו מזכה את התובע באחוזי נכות אלא רק מהווה תמיכה לתלונות התובע בגין טינטון. אחוזי הנכות אם כן ניתנו בגין הטנטון ולא בגין הירידה בשמיעה. ב. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר הימלפרב מיום 17.11.04. ד"ר הימלפרב קבע לאחר בדיקות שנערכו לתובע כי אין מקום להענקת נכות לתובע בתחום זה. ד"ר הימלפרב העיד בבית המשפט ביום 6.2.08 וטען כי "הניסיון אומר שהטנטון מופיע מיד ומיד אנחנו מדברים מיד, כך זה כתוב, אני לא ממציא את הדברים, לכן עצם העובדה שטנטון מופיע פתאום חודשים, שנה או יותר אחרי זה אין לו הקשר לדבר הזה, טנטון הוא לא פונקציה של אירוע מסוים אלא אם כן הוא הופיע בתזמון המתאים לאירוע המסוים הזה" (עמ' 279, ש' 28-29). ד"ר הימלפרב הוסיף והעיד כי התובע התלונן מספר פעמים במהלך אשפוזו על רגישות באוזניים וירידה בשמיעה, אך לא התלונן ולו פעם אחת על טנטון, וכדברי העד אף לא התלונן על תחושה המזכירה טנטון כמו צפצופים או רעשים באוזניים (עמ' 280-281 לפרו'). ג. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי עיון במסמכיו הרפואיים של התובע מעלה כי הפעם הראשונה שהתובע התלונן על טנטון הייתה בסוף שנת 2003, דהיינו כשנה לאחר קרות התאונה. לטענת הנתבעות הדבר מעיד שאין לתובע נכות בתחום זה, לאור העובדה שהטנטון אמור להופיע מיד בסמוך לאירוע כפי שהסביר ד"ר הימלפרב בעדותו. הנתבעות הוסיפו כי ההסברים שסיפק פרופ' יואכימס מטעם התובעים לעניין זה, לפיהם על מנת לשמוע טנטון צריך להיות בתנאי שקט כמעט מוחלט שאינם מצויים בטיפול נמרץ או שהתובע היה שרוי במכאובים גדולים יותר שהסיטו את דעתו מלהתלונן אודות הטנטון, אינם יכולים לעמוד והם מהווים תירוצים בלבד. הנתבעות טענו כי התובע התלונן גם התלונן על כאבי אוזניים וירידה בשמיעה במהלך אשפוזו כך שיכול היה להתלונן גם אודות הטנטון. נוירולוגיה א. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר רון פלד מיום 28.4.04 אשר צורפה לתצהירו של התובע וסומנה כנספח יז-1. ד"ר רון פלד העריך את נכותו הצמיתה של התובע בתחום זה בשיעור 27%: 10% נכות בגין פגיעה עצבית ברגל ימין לפי סעיף 29(6) | |; 10% נכות בגין פגיעה עצבית ברגל שמאל לפי סעיף 29(6) | |; 5% נכות בגין פגיעה בעצב האולינרי מימין לפי סעיף 31(5) ; 5% נכות בגין פגיעה בעצב האולינרי משמאל לפי סעיף 31(5). (בעניין זה ראו את התיקון לחוות הדעת בסעיפי הנכות שנעשה על ידי ד"ר פלד בעצמו במהלך עדותו בבית המשפט ביום 4.2.08 בעמ' 263 לפרו'). ב. ד"ר רון פלד העיד בבית המשפט ביום 4.2.08 כי גם בתחום פגיעתו הנוירולוגית של התובע, פגיעה נקודתית בעצבים (פולי- נוירופתיה) יכול שתהא הטבה עם הזמן (עמ' 239, ש' 25). ד"ר פלד העיד כי לדעתו זהו עדיין שיעור הנכות של התובע ולא חל שיפור במצבו, הוא אף הוסיף כי "אני מאוד מצטער אבל אני חייב להגיד לך שאני כן אתמול ראיתי את הבחור ועדיין יש לו דלדול שרירים ברגליים" (עמ' 243, ש' 27-28). יחד עם זאת אישר ד"ר פלד בעדותו כי בבדיקת ה- E.M.G המאוחרת שביצע ד"ר מחאג'נה מטעם הנתבעות כשנה אחרי הבדיקה שבוצעה על ידו אכן חל שיפור במצבו של התובע (עמ' 251, ש' 23-28; עמ' 256 ש' 23-25). העד יישב בין הממצאים בכך שאמר שלא בכל מקרה שישנו שיפור בהיבט מסוים השיפור מאיין את הנכות, וכך במצבו של התובע, כאשר השיפור בא לידי ביטוי בהיבט האלקטרו - פיזיולוגי ולא בהיבט הקליני (עמ' 258 לפרו'). ד"ר פלד הוסיף בעדותו כי לפי דעתו הבעיה הנוירולוגית ברגליו של התובע אשר בגינה הוא העניק לו אחוזי נכות מהווה תוספת לנכות האורתופדית שנקבעה ברגליים ואינה חופפת לה (עמ' 265, ש' 22-23). ג. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר עאיד מחאג'נה מיום 2.2.05. ד"ר מחאג'נה העריך כי הנכות שנותרה לתובע בתחום הנוירולוגי הינה בשיעור של 10% בלבד: 5% בגין פגיעה עצבית ברגל ימין ו-5% נוספים בגין פגיעה עצבית ברגל שמאל. ד. הנתבעות טענו במסגרת סיכומיהן כי אף בתחום זה חל שיפור ניכר עם הזמן במצבו של התובע, כך לפי תוצאות הבדיקות שנערכו לתובע וכן על פי עדויות המומחים בבית המשפט. לדידן של הנתבעות מצבן הנוירולוגי של ידיו של התובע אינו כזה המצדיק קביעת אחוזי נכות. בהקשר זה הסתמכו הנתבעות על דבריו של ד"ר מחאג'נה בעמ' 285 ש' 15 לפרו' לפיהם תחושותיו של התובע בידיים מסתכמות בכך ש"כשאתה נוגע, קצת לא נעים לו", ותו לא. עיניים בתחום זה הייתה הסכמה בין המומחה מטעם התובעים פרופ' בנימין מילר והמומחית מטעם הנתבעות פרופ' גאייר. שני המומחים העריכו את סה"כ נכותו הצמיתה של התובע 14.5%: 10% נכות בגין הפגיעה בראייה כתוצאה מהצטלקות חמורה בעין ימין לפי סעיף 52(א)(4)א' לתקנות המל"ל ו- 5% עקב העכירות הבולטת בקרנית הימנית. פסיכיאטריה א. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר עמיקם טל מיום 25.4.04 וכן חוות דעת משלימה נוספת מיום 12.10.06. ד"ר עמיקם טל העריך את נכותו של התובע בתחום הנפשי כנכות צמיתה שאיננה עתידה להשתנות בשיעור של 30%. ד"ר עמיקם טל סבר שהתובע סובל מתסמונת בתר חבלתית (PTSD) שכוללת בתוכה את מרכיב הטראומה, מרכיב השחזור (חלימה והיזכרות באירועים וסיטואציות המזכירים את הטראומה), מרכיב ההימנעות מכל מה שמזכיר את התאונה ומרכיב העוררות הרגשית שמופיע אצל התובע תוך כדי ההיזכרות באירוע. ד"ר עמיקם טל זיהה אצל התובע "(...) שינויים ביחסים בתפישת העצמי וערך עצמי, שינויים ביחסים עם הסביבה. במקרה שלפנינו, מבטאים שינויים אלו תחושות חוסר ערך, עצבנות, תחושה שמסוכסך עם עצמו, חוסר ביטחון ודיכאון קבוע". כמו כן זיהה ד"ר עמיקם אצל התובע תסמונת כאב כרונית שבאה לידי ביטוי במצב רוח ירוד, קוצר רוח, התפרצויות ותחושת כעס וניכור מן הסביבה. ד"ר עמיקם קבע כי כל התופעות והתגובות הללו אירעו לתובע למן התאונה ובשל התאונה שעבר, ולא היו קיימות אצלו קודם לכן. ב. ד"ר עמיקם טל העיד בבית המשפט ביום 18.10.06 וכן ביום 23.10.06. ד"ר טל העיד כי מבדיקתו השנייה את התובע עלה כי חל שיפור במצבו של התובע, ברם, אין המדובר בשיפור המשנה את אחוזי הנכות (עמ' 154 לפרו', ש' 12-15). ד"ר טל העיד כי היה לו קשה להתאים את הנכויות של התובע לאמור בתקנות המל"ל (עמ' 169, ש' 18-25). הוא הוסיף כי קבע לתובע אחוזי נכות כפי שקבע "על פי ניסיוני שהוא רב שנים לקבוע אחוזי נכות עם איזושהי התאמה פחות או יותר לתקנות של ביטוח לאומי אבל ההתאמה היא לא מלאה" (עמ' 170 לפרו', ש' 1-2; וראו גם בעמ' 182). ד"ר טל אישר בעדותו כי בדיקת התובע העלתה כי התובע סובל מהפרעות פסיכונוירוטיות אך לא התגלו אצלו הפרעות פסיכוטיות (עמ' 180 לפרו'). ג. מטעם הנתבעות הוגשה חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר אברהם פלד מיום 29.8.04 ומיום 16.10.06. תחת פרק ה"דיון" באבחנה תאר ד"ר פלד את התובע בהתייחסו לאפשרות של הפרעה נפשית כזו ה"מזכה" בנכות, וכך קבע: "אין ספק שמדובר בבחור אשר עבר פציעה קשה, אולם בבדיקה כעת לא התרשמתי כי התפתחה כל הפרעה נפשית בעוצמה של נכות נפשית. לנבדק אין סימפטומים בסטטוס מנטאלי (בבדיקה) כלל. כל התלונות הנפשיות נופלות בתחום הנורמה כתגובה טבעית ונורמאלית למצבו הגופני. לא התגלה כל ממצא אובייקטיבי המראה על פגיעה בתפקוד סוציאלי או תעסוקתי (על רקע נפשי). ממשיך לקיים יחסי אישות כבעל משפחה, ומתפקד בהליכי השיקום הטיפול וההליכים המשפטיים לפיצוי, מה שמראה כי מבחינה נפשית מתארגן לתפקוד טוב. במקרה של הגבלה תעסוקתית באם קיימת הרי שהיא גופנית בלבד ולא נפשית. (...). אני מסכים עם ד"ר טל כי קיימת תגובה פסיכולוגית לאובדן האסתטיקה מהצלקות (על כל המשתמע מכך לערך העצמי) וגם תגובה לכאבים כרוניים שתיאר, אולם מהבדיקה נראה כי מדובר בתגובה פסיכולוגית ונפשית בתחום הנורמה, דהיינו בהיותה בגדר הנורמה לא גרמה לכל נכות נפשית. אינני מסכים גם עם אופן קביעת הנכות בחוו"ד ד"ר טל. בכדי לקבוע נכות בשיעור 30% לפי סעיף 34 ד' לתקנות המל"ל יש להראות סימנים קליניים נפשיים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. דר' טל מצא סידרה של תלונות נפשיות כולן סובייקטיביות ואין כל ראייה אובייקטיבית לקיומה של ההגבלה בהתאמה סוציאלית וכושר העבודה מהבחינה הנפשית". לאור כל האמור קבע דר' אברהם פלד מטעם הנתבעות כי אין לתובע נכות נפשית או אובדן כושר עבודה על רקע נפשי. ד. ד"ר אברהם פלד העיד בבית המשפט ביום 6.2.08. ניכר בעדותו של ד"ר אברהם פלד כי הוא מודע לחומרת הפגיעה של התובע והוא איננו מקל בה ראש. ברם, בדומה לקביעותיו בחוות הדעת, המומחה מטעם הנתבעות חזר והדגיש בעדותו כי למרות הפגיעה הקשה לא נוצרה נכות פסיכיאטרית אצל התובע. לדידו, יש לאבחן את שאלת הסבל האנושי שברי שהוא קיים אצל התובע משאלת קיומה של הפרעה פסיכיאטרית (ראו תשובות העד המומחה לשאלות בית המשפט בעמ' 295-297 לפרו'). ה. הנתבעות טענו באריכות במסגרת סיכומיהן לעניין זה של הנכות הנפשית אצל התובע. הנתבעות הדגישו כי בבוא בית המשפט או בבוא מומחה לקבוע האם לנפגע מסוים קיימת נכות נפשית עליו לשאול עצמו האם מצבו של הנפגע חורג מעבר לתחושות הברורות והבלתי נמנעות (דוגמת כאב, יגון, עצב או מרירות) אל עבר הפרעה פסיכיאטרית של ממש, כזו הפוגעת בתפקודו של אדם. ראשית, טענו הנתבעות כי אבחנתו של ד"ר עמיקם טל, המומחה מטעם התובעים, לפיה התובע סובל מתסמונת PTSD איננה יכולה לעמוד, שכן על מנת לבסס תסמונת כזו חייבים להתקיים ארבעה תנאים. במקרה של התובע תנאי אחד מתוך הארבעה, התנאי בדבר שחזור וחלימה ועוררות רגשית, לא התעורר אצל התובע והרישומים מראים כי הוא כלל לא התלונן בפני המומחה מטעם הנתבעות ד"ר פלד לעניין זה. הנתבעות הפנו לכך שד"ר עמיקם טל העיד בבית המשפט שיש בעניין זה בכדי לשלול את האבחנה (עמ' 227 לפרו', ש' 9). שנית, טענו הנתבעות כי ד"ר עמיקם טל הסתמך באופן שגוי על סעיף 34 לתקנות המל"ל בקביעת הנכות, שכן, עיון בסעיף מעלה כי על מנת ליתן נכות לפיו יש לקבוע קיומם של נתונים אובייקטיבים שונים אצל הנפגע. מה שלא התקיים במקרה של התובע. הנתבעות הוסיפו וטענו כי חוות דעתו של ד"ר עמיקם טל הינה מגמתית ואינה משקפת את המציאות דהיום לפיה כמעט בכל התחומים חל שיפור במצבו של התובע. המומחה מטעם התובע לא ציין את השיפור ולא שינה מאחוזי הנכות שקבע גם בחוות הדעת השנייה שהגיש לבית המשפט כשנתיים לאחר מכן. הנתבעות אף הפנו לפסיקת בית המשפט העליון לפיה המומחה הינו אך כלי עזר בידי בית המשפט לפסוק, אך בית המשפט הוא הפוסק האחרון. לפיכך, טענו הנתבעות, כאשר המומחה מטעם התובעים העיד כי הוא הסתמך בקביעת הנכות בעיקר על ניסיונו העשיר וכי תקנות המל"ל היו אך בגדר מכוון עבורו - אין מקום שבית המשפט יסתמך על חוות דעתו ועליו להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות. התחום המיני התובע לא טען לעניין הנכות בתחום המיני במסגרת סיכומיו. זאת, למרות שהגיש חוות דעת לבית המשפט גם בתחום זה. המסקנה היא, על כן, שהתובע זנח את טענותיו בהקשר זה. מסקנות הביטוח הלאומי הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 100% (הודעה על החלטת הועדה הרפואית מיום 5.9.06 הוגשה לבית המשפט). 16.אחוזי הנכות הצמיתה שנותרה אצל התובע לאחר עיון בחוות הדעת שהוגשו על ידי המומחים, בעדויות המומחים בבית המשפט ובטענות הצדדים, אני קובע את אחוזי נכותו הרפואית של התובע כדלקמן: א. תחום הפלסטיקה: אני מקבל את טענות הנתבעות על כך שלא היה מקום לכך שפרופ' מלר יקבע נכות בגין פגיעה בסיבולת הגוף לתנאי חום. כמו כן אני מקבל את טענות הנתבעת על כך שנושא הנכות בגין קישיון של אצבע 5 ביד שמאל נדון על ידי המומחה האורטופד ועל כן אין מקום לקבוע אחוזי נכות בתחום הפלסטיקה בגין הפגימה האמורה. לפיכך אני קובע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בתחום הפלסטיקה בשיעור משוקלל של 32% נכות: 15% בגין הצלקות בצוואר ובראש לפי סעיף 75(2)ב' ו- 75(2)ג' לתקנות ועוד 20% בגין הצלקות בגוף לפי סעיף 75(1)ג' לתקנות. ב. תחום האורתופדיה: בתחום זה הסכימו התובעים כי יש לקבוע את אחוזי הנכות כאמור בחוות דעתו של ד"ר אנג'ל המומחה מטעם הנתבעות. לפיכך אני קובע כי לתובע נותרה נכות אורטופדית משוקללת בשיעור של 29.20%: 10% בגין פגיעה בכתף שמאל לפי סעיף 35 1 ב' לתקנות; 5% בגין קישיון לא נוח באצבע הרביעית לפי סעיף 44(4) לתקנות; 8% בגין קישיון באצבע החמישית לפי סעיף 43(4) ב'; 10% בגין ההגבלה בתנועת קרסול שמאל לפי סעיף 48(3) א' לתקנות. ג. תחום א.א.ג. בתחום זה אני מקבל את טענות הנתבעות, מטעמיהן המפורטים לעיל, ואני קובע כי לא נותרה לתובע נכות בשל טנטון. ד. תחום הנוירולוגיה לאחר שעיינתי בחוות הדעת של שני הצדדים בתחום זה אני מעדיף לבסס את פסק דיני על חוות דעתו ועל עדותו של ד"ר רון פלד מאשר על חוות דעתו של ד"ר עאיד מחאג'נה. ד"ר פלד שכנעני בעדותו כי מצבו של התובע אכן תואם את הנכויות שנקבעו על ידו. לפיכך אני קובע כי בתחום הנוירולוגי נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 27.3%: 10% בגין פגיעה עצבית ברגל ימין לפי סעיף 29(6) ב' לתקנות; 10% בגין פגיעה עצבית ברגל שמאל לפי סעיף 29(6) ב' לתקנות; 5% בגין פגיעה בעצב האולינרי משמאל לפי סעיף 31(5) א' לתקנות; 5% בגין פגיעה בעצב האולינרי מימין לפי סעיף 31(5) א' לתקנות. ה. תחום העיניים כאמור לעיל, בתחום זה היתה הסכמה בין המומחים מטעם שני הצדדים. לפיכך אני קובע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בתחום העיניים בשיעור של 14.5%: 10% בגין הפגיעה בראייה כתוצאה מהצטלקות בעין ימין לפי סעיף 52(א)(4)א' לתקנות; 5% בגין העכירות הבולטת בקרנית בעין ימין לפי סעיף 61א' לתקנות. ו.פסיכיאטריה בתחום זה אני מעדיף את חוות דעתו ועדותו של ד"ר אברהם פלד על פני חוות דעתו ועדותו של ד"ר עמיקם טל. מנימוקיו של ד"ר אברהם פלד אני קובע כי לא נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית. ז. התחום המיני כאמור לעיל, התובעים זנחו את טענותיהם בעניין זה. לפיכך אני קובע כי לא נותרה לתובע נכות בתחום המיני. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הוא 100% (כפי שנקבע גם על ידי המוסד לביטוח לאומי). 17.הנכות התפקודית א. הנכות הרפואית הינה המדד שבאמצעותו יכול בית המשפט לקבוע מהי הנכות התפקודית שממנה סובל הנפגע ומהי השלכתה על כושר השתכרותו לעתיד (ראו: ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710; ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז(1) 178, 185; ע"א 722/86 יונס נ' המאגר, פ"ד מג(3) 875, 878). כלל הוא שקיומה של נכות רפואית הוא תנאי לקביעתה של נכות תפקודית, ברם, אין הכרח שתהא חפיפה בין שיעור שתי הנכויות הללו (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 (להלן - "עניין רמזי"). בעוד שהנכות הרפאית מסורה, בדרך כלל, להערכתם של מומחים רפואיים, הרי שהנכות התפקודית היא בתחום החלטתו של בית המשפט, שיכול, בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו, לסטות הימנה מטה או מעלה [ראו: ד' קציר, 'פיצויים בשל נזק גוף', (מהדורה חמישית - 2003), בעמ' 252 (להלן - "קציר")]; ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174). הנכות התפקודית באה, איפוא, לבטא את מידת הפגיעה הנודעת לנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע הספציפי בכושר השתכרותו (ראו: קציר, בעמ' 240). נסיבותיו האישיות של הנפגע, מקצועו ועיסוקו של הנפגע קודם לפגיעה, גילו, מצבו המשפחתי וכן מצבו הנפשי לאחר התאונה משפיעים, ללא ספק, על קביעת מידת ה"תפקודיות" של הנכות הרפואית שנגרמה לו (ראו: קציר, עמ' 249). ב.התובע הוא כיום כבן 36 (בעת קרות התאונה כבן 29), אב ל-2 ילדים קטנים. התובע בוגר 11 שנות לימוד בבית הספר המקיף כללי בבית שאן. התובע שרת בצה"ל שרות מלא בחיל החימוש כמאבטח מתקנים. עפ"י עדותו, לאחר השחרור מצה"ל השלים 12 שנות לימוד בבית הספר "משלב" בחיפה, וכן ניגש לבחינות הבגרות במספר מקצועות, כך שרכש תעודת בגרות חלקית (עמ' 18, ש' 5-12). עובר לתאונה היה התובע מסגר ומלגזן במקצועו, מבלי שעבר קורסים או הכשרות לשם כך (עמ' 18, ש' 23 ואילך). התובע עבד כשנה כחקלאי במטעי התמרים בקיבוץ שדה אליהו, וכ- 4 שנים בקיבוץ כפר רופין בייצור פלסטיק (עמ' 20 לפרו'). לאחר מכן עסק תקופה של כשנתיים כעצמאי בעסק של מסגריה (עמ' 21, 24 לפרו'). כל שהציג התובע לעניין עבודתו כעצמאי היה תעודת עוסק מורשה, ותו לא. ג. גם לעניין הנכות התפקודית הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים בתחום הרפואה התעסוקתית, ולהלן ממצאיהם: מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר קרין שלום ציקל מיום 4.1.04 אשר צורפה לתצהיר התובע וסומנה נספח י"ח, וכן חוות דעת משלימה מיום 18.7.06. ד"ר קרין שלום ציקל מתארת בחוות דעתה את פגיעותיו הקשות והמרובות של התובע. כמו כן מציינת המומחית כי התובע מצוי גם היום במסגרות של טיפולים פיסיותרפיים, ריפוי בעיסוק וכן כי הוא לובש בגדי לחץ. באשר למגבלותיו הפיסיות וכושר עבודתו של התובע ציינה ד"ר שלום ציקל כי- "במצבו הרפואי הוא מוגבל לגבי פעילויות יומיומיות ונזקק להתאמות. הוא מוגבל לגבי ישיבה, עמידה והליכה. עקב פגיעה בסיבולת הגוף לחום ולחות, הוא זקוק לשהות ולפעול, רק בתנאי מיזוג. פרופ' דן מלר בחוות דעתו מציין שהטיפולים אותם עובר צפויים לשפר את מצבו של אילן מכלוף ואת צורת הצלקות, יחד עם זאת מבחינת נכותו הוא צפוי לשינויים קטנים. לכן, במצבו הרפואי כיום יותר משנה מאז התאונה, איני צופה שאילן מכלוף יוכל לשוב ולהשתלב במעגל העבודה. בהתאם למסמכים וממצאי הבדיקה, הרי שמר מכלוף בלתי כשיר מוחלט לכל עבודה ולא צפוי שינוי בהחלטה בטווח זמן הנראה לעין". בחוות הדעת המשלימה ציינה ד"ר שלום ציקל שכשבועיים קודם לפגישה נולד בנו של התובע "בעקבות הפריה חוץ גופית (שאיבת זרע משק אשכים)". בהמשך ציינה המומחית כי "לאחרונה ניסה לשוב ולהתנדב בעבודה משרדית למשך שעתיים שלוש, אך לא מסוגל לבצע אף מטלה, והניסיון נכשל". בפרק "דיון וסיכום" קבעה ד"ר שלום ציקל כי התובע עודנו בלתי כשיר מוחלט לעבודה מכל סוג שהוא - "(...) כיום, חל שיפור במצבו הגופני, עם החמרה במצב הנפשי. נראה שהטיפולים אותם עבר שיפרו את מצבו וצורת הצלקות. בולט עדר הפצעים והגלדים על פני השוקיים בבדיקתי. לציין שהשטח של הצלקות לא השתנה, הצלקת לא נעלמה, איכותה השתנתה. הצלקות השתפרו שינוי צבע מאדום לחום. אך עדיין עור דק ורגיש. מר מכלוף עדיין סובל מסימני נוירופתיה פריפרית מוטורית וסנסורית עם חולשת כיפוף גבי בקרסוליים וסימני פגיעת עצב אולנריס בשתי הידיים. וכן נותרה המגבלה של האצבע החמישית ביד שמאל שנגרמה מפגיעה בפרק. חומרת מצבו באה לידי ביטוי באחוזי נכותו כפי שנקבעו על ידי ועדה רפואית של המל"ל אם כי בקביעה זו אין התייחסות למצבו הנפשי ולבעיות בליעה מהן סובל. במצבו הרפואי הנוכחי נראה שקיימת הגבלה ניכרת בכושר עבודתו על רקע נפשי, כמו כן הוא מוגבל לגבי עבודה בשמש או בתנאי אקלים קיצוניים, ומוגבל לגבי מטלות הכרוכות במאמץ גופני. (...) בהתאם למסמכים וממצאי הבדיקה, הרי שמר מכלוף בלתי כשיר מוחלט לכל עבודה ולא צפוי שינוי בהחלטה בטווח זמן הנראה לעין". ד"ר שלום קרין העידה בבית המשפט ביום 21.2.07. העדה הדגישה בעדותה כי מהבדיקה השנייה שערכה לתובע עלה כי מצבו הכללי ומצבו הנפשי של התובע לא עומד להשתפר, נהפוך הוא המומחית העידה כי מצבו הכללי של התובע אף החמיר (עמ' 163 לפרו'). כשנשאלה המומחית על ידי בא כוח הנתבעות לשם מה נדרשה חוות דעת נוספת לאחר שהמסקנה בחוות הדעת הראשונה הינה כה נחרצת ("לא צפוי שינוי בהחלטה בטווח זמן הנראה לעין") השיבה ד"ר שלום קרין כי בא כוח התובעים פנה אליה בבקשה לערוך חוות דעת נוספת לאור ההידרדרות במצבו הנפשי של התובע בפרק הזמן שחלף (עמ' 166-167 לפרו'). ד"ר קרין שלום ציינה בעדותה כי אף ללא קשר למצבו הנפשי הירוד של התובע בעת עריכת חוות הדעת השנייה, המסקנה לפיה התובע הינו בלתי כשיר לחלוטין לעבוד התבקשה אך ממצבו הפיזיולוגי החמור כשלעצמו. בהקשר זה ציינה המומחית כי למרות השיפור לכאורה בצורת הצלקות והפצעים, הרי ששטח הפנים של הצלקות בגופו של התובע לא השתנה, דהיינו הנזק נשאר (עמ' 171-172 לפרו'). לשאלת בית המשפט בהקשר זה השיבה ד"ר שלום ציקל כדלקמן: "כן. אוקי. אז מבחינתי הייתה נותרת בעינה. הפגיעות הפיזיות שלו נותרו. הוא למד להסתדר איתן פחות או יותר ביום יום. אז הוא מתקלח, הוא יודע לקרוא לאשתו לעזור לו להתקלח. אבל הוא מסתדר, הוא חי את היום יום שלו. כשהוא הגיע אלי עם הפגיעה הפיסית ב 2004 הוא אפילו עוד לא התרגל לחיים היום יומיים. הוא היה במצב מאוד מאוד קשה. אבל עדיין הוא סובל מ, הוא נחנק, יש לו קושי בבליעה. עדיין יש לו את הפגיעה העצבית שמפריעה לו בהליכה. הוא מרגיש כל מיני תחושות וכאבים שבכלל אין מה לדבר עליהם. ושוב המצב הנפשי קשה להפריד אותו, ממש קשה לי להפריד, אבל גם אם הייתי מפרידה הוא לא אדם שיכול לחזור לעבודה". (עמ' 173 לפרו'). (ההדגשה שלי - ע.ג.). באשר ליכולת ההשתלבות של התובע במעגל העבודה בהווה או בעתיד העידה המומחית בעמ' 187 לפרו' כי - "מבחינה תעסוקתית מפרנסת אני לא רואה שום עבודה שיכולה להתאים לו. זה אדם מאוד עצבני, הוא קם, יש לו קשיי שינה, הוא התחיל להשתמש קצת אפילו באלכוהול, הוא קם כל בוקר, הוא לא בבוקר בכלל, הוא קם בצהריים, סדר היום שלו מאוד לא סדיר. הוא גם מאוד אגרסיבי. אפילו אולי יש לו איזה סגנון דיבור מאוד אגרסיבי. הוא לא מסוגל להיות בקשב כל הזמן". ד. מטעם הנתבעות הוגשה חוות הדעת של ד"ר מונל רורליך מיום 12.9.06. המומחה ציין כי מצא שהליכתו וישיבתו של התובע תקינות, מצבו הכללי טוב, ניכרות צלקות על כל חלקי גופו. כן ציין הגבלות קלות בכתף שמאל, זרת שמאל והטיית כפות הרגליים. וכך קבע ד"ר מונל רורליך בפרק הדיון ומסקנות בחוות דעתו: "באשר לכושר עבודתו, לא התרשמתי שהתובע סובל מאובדן כושר עבודה על רקע נפשי, ואני מקבל את מסקנתו של ד"ר פלד בעניין זה. כמו כן איני יכול לקבל את מסקנתה הגורפת של ד"ר ציקל שבחור צעיר, כבן 33 שלפניו עוד 34 שנות עבודה, לא מסוגל להשתקם בשום עבודה. אין ספק שעצם הישיבה בבית בחוסר מעש לא תיטיב את מצבו הגופני ולא את תלונותיו בתחום הנפשי. ככלל, מן הידועות הוא שאין קשר ישיר בין שיעור הנכות הרפואית וכושר העבודה. מכוח זאת, אדם עם נכות רפואית גבוהה, ואף מלאה, אינו מנוע מלעבוד, אף במשרה מלאה. לאור האמור לעיל לאחר שבדקתי את מר מכלוף ועיינתי במסמכיו הרפואיים, להערכתי כשיר לעבודה במשרה מלאה תוך הימנעות ממאמץ פיזי קשה, עבודה בתנאי חום קשים או בחשיפה ממושכת לשמש. לנוכח גילו הצעיר והשכלתו ממליץ על שיקום מקצועי לפי מבחני יכולת והתאמה (אולי לתחומי המחשוב כגון גרפיקה ממוחשבת, או לחילופין הכשרה בתיקון מכשירי חשמל קטנים). כמו כן יוכל לעבוד בעבודות כגון מתן מענה טלפוני במודיעין טלפוני, עבודות טלמרקטינג, עובד ייצור במפעל להלחמות בדיל". ד"ר מונל רורליך העיד בבית המשפט ביום 6.2.08. ד"ר רורליך העיד כי בבדיקת הנפגע הוא זיהה "תגובה נורמטיבית לאירוע כל כך טראומטי" (עמ' 305 לפרו', ש' 4). ד"ר רורליך העיד כי התרשם שהתובע יוכל לחזור למעגל העבודה, גם אם לאחר שיקום ובתנאים ומסגרת המותאמים לו, כפי שנעשה בהרבה מקרים אחרים של אנשים שחוו אירועים טראומתיים כאלה ואחרים (עמ' 305 לפרו'). ה. באשר לשיעור הנכות התפקודית טענו הנתבעות כי הנכות בעיניים וכן הנכות בא.א.ג בגין הטנטון אינן תפקודיות כלל. באשר לנכות התובע בתחום הפלסטיקה טענו הנתבעות כי המשמעות היחידה של נכות זו, אם בכלל, היא היזקקות מוגברת למזגן, ולכן יש לקבוע כי הנכות התפקודית בתחום הפלסטיקה הינה בשיעור של כ - 14% (מחצית). באשר לתחום הנוירולוגי טענו הנתבעות כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמן ולקבוע את נכותו התפקודית של התובע בשיעור 10% בלבד בשל הפגיעה העצבית הקלה ברגליו. כך גם באשר לפגיעה האורטופדית. לטענת הנתבעות יש להעריך את נכותו התפקודית של התובע בתחום זה בשיעור 10% בלבד בגין ההגבלה בקרסול המתבטאת בצליעה קלה של התובע. בשאלת הנכות הנפשית גרסו הנתבעות כי למרות שלדידן ולדעת המומחה מטעמן לא נותרה נכות כלשהי לתובע בתחום זה, הרי שבשל כך שמדובר באירוע חמור אזי שיש לקבוע לתובע 10% נכות תפקודית בגין פגיעה נפשית כלשהי. לסיכום: הנתבעות טענו כי יש להעמיד את סה"כ נכותו התפקודית של התובע על 40% במעוגל. ו. התובע טען בסיכום חלק זה של טענותיו כי יש להעמיד את נכותו התפקודית, בהתאם לקביעת המוסד הביטוח הלאומי ובהתאם לנכות הרפואית, בשיעור 100% נכות צמיתה. ז. עדות התובע התובע העיד כי חייו מאז קרות התאונה השתנו מן הקצה אל הקצה. לדבריו, הוא זקוק לעזרה בכל פעולות היומיום, לרבות, עזרה להתקלח ולהתלבש (עמ' 92 לפרו'). התובע העיד כי איננו יכול לעמוד יחף (עמ' 93 לפרו'). וכן כי איננו יכול לשאת משאות קלים ואיננו מסוגל ללכת הליכות ארוכות מבלי להתעייף (עמ' 98, 105 לפרו'). התובע העיד כי מאז התאונה הוא מפחד מגז, מאש ולכן לא מתקרב לכיריים ולא מבשל בבית. כמו כן העיד התובע כי הוא מפחד להישאר לבד בבית משום שהוא נכנס לחרדות (עמ' 101-102 לפרו'). 18.דיון: הנכות התפקודית כאמור לעיל, התובע העיד בפני ועדותו הותירה עלי רושם עמוק. שוכנעתי כי פגיעתו של התובע קשה ביותר. ראיתי איך היה קשה לו לשבת על דוכן העדים. הוא סבל מאוד במהלך העדות. התרשמתי גם מקוצר הרוח שלו (גם כאשר מי שפנה אליו היה בא כוחו עו"ד פינגרר). לפיכך, לאחר עיון בחוות הדעת של המומחים לרפואה תעסוקתית שהוגשו על ידי הצדדים, ולאור התרשמותי מן התובע עצמו וממכלול נסיבות העניין, אני קובע כי נכותו התפקודית של התובע עד ליום 31.10.09 היא 100% ומיום 1.11.09 היא בשיעור של 80%. אין ספק ואין מחלוקת כי פגיעתו של התובע הינה פגיעה קשה מאין כמותה. השפעתה על חיי התובע ועל חיי משפחתו הינה משמעותית וקיצונית ביותר. לפיכך קבעה ד"ר קרין שלום ציקל, מטעם התובע, כי התובע הינו "בלתי כשיר מוחלט לכל עבודה ולא צפוי שינוי בהחלטה בטווח הנראה לעין". למרות זאת, לאור עברו התעסוקתי של התובע, גילו הצעיר יחסית, העובדה כי בתחום הפיסי חל שיפור מה במצב הצלקות (אם כי לא בשטח הפנים שלהן) ובמצב בריאותו, נראה שיש סיכוי לכך שהתובע יוכל לעבוד באופן חלקי במשרה שתביא בחשבון את מגבלותיו ואת צרכיו. נראה לי כי צודק ד"ר מונל רורליך מטעם הנתבעות בהנחת המוצא שלו לפיה עצם הישיבה בבית בחוסר מעש מוחלט ללא כל מסגרת והשתלבות כזו או אחרת במעגל העבודה לא תטיב עם מצבו הרפואי של התובע, ובעיקר לא עם תלונותיו בתחום הנפשי והרגשי. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט ג' בך בע"א 663/84 אליהו עטיה נ' יגאל עטיה, פ"ד מד(3) 720, בעמ' 726: "6.(…). כאמור, השופטת קמא העריכה, כי המערער עשוי להשתלב בעתיד בעבודה כלשהי באופן חלקי; על כך כבר נפסק, כי "גם להתרשמותו הישירה של השופט מהניזוק עצמו עשויה להיות השלכה להערכתו את כושר עבודתו של הניזוק, בנוסף לחוות הדעת ולראיות האחרות בנדון" (ראה דברי השופט וינוגרד בע"א 435/85 [3], בעמ' 530). 7. אוסיף עוד הערה להשלמת הדיון בנקודה זו. כאמור, המערער הוא אדם צעיר, שנגרמה לו נכות כבדה ביותר והוא מסוגל לתפקד בישיבה בלבד. אין ספק, כי עבורו זו טרגדיה קשה, אך אין זה סוף החיים ורצוי שהמערער ישתחרר מדרך מחשבה המבקשת להטביע חותמת של חוסר תקווה על עתידו ולהציגו כחסר כל תועלת חברתית. אוכל בהקשר זה אך לחזור על הדברים שאמרתי בע"א 151/84 [4], בעמ' 782: "חזרתו של נפגע מתאונה למעגל של עבודה רגילה ופרודוקטיבית, אם מצבו הבריאותי אך מרשה זאת, משרתת את האינטרסים של כל הנוגעים בדבר ומעל הכל את האינטרס האמיתי של הנפגע עצמו. אפילו נדמה לו, כי הימנעות מעבודה עשויה להגדיל את סיכוייו לזכות בפיצוי מוגדל, הרי לרוב זו אשליה, ומכל מקום אין הדבר שקול כנגד היתרון הכרוך בהמשך חיים נורמליים, מבחינה חומרית ומבחינת הדאגה לבריאות הנפשית והגופנית כאחד". 17.חישוב נזקי התובעים א. הפסד השתכרות לעבר טענות התובעים: התובעים תארו בסיכומיהם את פועלו של התובע עובר לתאונה. כנטען, התובע היה מסגר במקצועו, מבקר בטיחות ומלגזן. כמו כן הצהיר התובע כי בשנת 1997 עבד כעצמאי. התובע ציין בתצהירו כי שכרו הממוצע ערב התאונה אצל הנתבעת עמד על סך של 7,395 ₪ ברוטו (ס' 8 לתצהיר התובע). התובע צירף לתצהירו מספר תלושי שכר מהחודשים ינואר - יוני 2002 לתמיכה בטענתו (נספח כ"ח 2 לתצהיר). מטעם התובעים העיד מנהל הייצור של הנתבעת אשר העיד על היותו של התובע עובד ממושמע, אחראי, מקצועי ומסור (עמ' 81 לפרו'). כמו כן העיד מנהל הייצור כי למיטב ידיעתו רתך מקצועי וטוב משתכר כיום כ - 40 ₪ לשעה בערך (עמ' 85, ש' 8). לאור כל אלה ביקשו התובעים להעמיד את שכרו של התובע על סך 10,171 ₪ לחודש (40 ₪ לשעה x 10 שעות עבודה ליום x 25 ימי עבודה בחודש). התובעים טענו כי יש לקבוע את הפסד השכר לעבר של התובע על פני התקופה שראשיתה מיום קרות התאונה וסופה ביום הגשת הסיכומים לבית משפט זה, קרי תקופה של 68 חודשים. לצורך כך הפנה בא כוח התובעים לעדות התובע בעצמו שהעיד כי הוא איננו מסוגל לעבוד בשום סוג של עבודה, וכן לעדותה של הרופאה התעסוקתית ד"ר קרין שלום שקבעה בחוות דעתה כי התובע איננו מסוגל לעבוד באופן מוחלט בכל סוג של עבודה, כפי שפורט לעיל. אי לכך ביקשו התובעים להעמיד את סך כל הפסד השכר של התובע לעבר על סך של 691,628 ₪ (= 68 חודשים x 10,171 ₪ שכר בסיס משוערך). ובעניין התובעת: התובעים ביקשו לקבוע את בסיס שכרה של התובעת על סך של 5,000 ₪ לחודש, המהווה את השכר בגין משרה מלאה כמטפלת ב"ויצו". התובעת הצהירה כי קודם לתאונה עבדה כמטפלת מחליפה בגן במשך כ- 3 שעות ביום בהן היתה אמורה להשתכר סך של 1,500 ₪ להתחלה, וכי בכוונתה היה להשתלב בעבודה זו במשרה מלאה, וזאת כפי שסוכם, לטענתה, עם מקום העבודה עצמו (ס' 8.3 לתצהיר התובעת). ברם, תאונת בעלה קטעה את התוכניות הללו. אי לכך ביקשו התובעים להעמיד את סך כל הפסד ההשתכרות של התובעת על סך של 268,000 ₪ ( = מיום התאונה ולמשך שנתיים שכר של 2,000 ₪ בגין משרה חלקית + לאחר מכן מיום 1.11.04 ועד ליום הגשת הסיכומים שכר של 5,000 ₪ בגין משרה מלאה). טענות הנתבעות: הנתבעות טענו כי יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 7,174 ₪ לחודש, וזאת עפ"י הכנסתו הממוצעת של התובע במפעל הנתבעת לפי תלושי השכר שהגיש (6,515 ₪) ובשערוך להיום. לטענת הנתבעות אין התובע זכאי לשכר גבוה מהשכר המוצע על ידן שכן לא עלה בידו להציג בפני בית המשפט נתונים אובייקטיביים לתמיכה בבקשתו. הנתבעות טענו כי מעדותו של התובע עולה כי הוא חסר השכלה אקדמאית וכי רק לאחר השירות הצבאי הוא השלים 12 שנות לימוד וכן נבחן במספר בחינות בגרות. גם את עבודתו כמסגר רכש התובע תוך כדי עבודה במסגרות מבלי שלמד אי אלו קורסים. הנתבעות ציינו כי עברו התעסוקתי של התובע בשנים שלאחר שחרורו מהצבא (שנה בקיבוץ שדה אליהו כחקלאי, 3-4 שנים בקיבוץ כפר רופין כמפעיל ואחראי משמרת לייצור פלסטיק, שנתיים כעצמאי ובשנת 99 החל לעבוד במפעל הנתבעת) מלמד כי התובע לא השכיל להתמיד במקום עבודה אחד והוא עבר ממקום אחד למשנהו. לפיכך, טענו הנתבעות, כי ספק אם בכלל היה התובע נשאר לעבוד במפעלה של הנתבעת עוד זמן רב. ממילא, טענו הנתבעות, גם לולא אירוע התאונה היה התובע מפסיק לעבוד במפעל הנתבעת, שכן המפעל נסגר לאחר כשנה מיום התאונה. באשר לטענות התובע בעניין הכנסותיו מעבודתו כעצמאי טענו הנתבעות כי המדובר בטענות בעלמא מבלי שהתובע הציג כל אסמכתא לביסוסן, מלבד מסמך המעיד על פתיחת עסקו כעוסק מורשה. בנסיבות אלה, טענו הנתבעות, אין מקום לקבל את טענות התובע בעניין זה. הנתבעות הוסיפו וטענו כי הסתמכותו של התובע בקביעת רכיב זה של בסיס השכר על עדותו של מנהל הייצור חיים יעקובס איננה יכולה לעמוד. לדידן עד זה העיד באופן מפורש כי אינו יכול להעריך בדיוק את השיפור שיכול היה להיות בשכרו של התובע, וכל שכן לא הציג בפני בית המשפט כל אסמכתא המאגדת את מדרגי השכר עליהם דיבר. עוד בהקשר לעדות יעקובס טענו הנתבעות כי התובע אינו יכול להתבסס על הערכתו הסתמית של עד זה כשקבע כי רתך טוב מרוויח 40 ₪ לשעה לצורך קביעת בסיס השכר. בשולי הדברים ציינו הנתבעות כי גם בהנחה שעדותו של יעקובס תתקבל ממילא משרה מלאה מוגדרת כיום כמשרה בת 186 שעות ולא 250 שעות כטענת התובע, ולכן מקסימום יש להעמיד את בסיס השכר על 7,440 ₪ (40 ₪ x 186 שעות). באשר לאורך תקופת אי כושר העבודה של התובע טענו הנתבעות כי "לגישתנו, חרף מצבו הקשה של התובע, הוא אינו בלתי כשיר באופן מוחלט לכל עבודה שהיא, ולא רק שהוא מסוגל, מבחינת מצבו הפיזי והנפשי, להשתלב בעבודה שתואמת את מצבו וכישוריו, אלא שהדבר גם ייטיב עימו, שכן וודאי שעדיף שימצא מסגרת תעסוקתית מתאימה, אשר תאפשר לו שוב להרגיש כבעל תועלת חברתית, על פני ישיבה חסרת תכלית ובלתי פוסקת בביתו, הגורמת לו לשקוע ברחמים עצמיים". הנתבעות טענו כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה התעסוקתי מטעמן, ד"ר רורליך, על פני חוות דעתה של המומחית ד"ר ציקל שלום מטעם התובעים. לטענת הנתבעות המומחית מטעם התובעים חרצה את גורלו של התובע מראש כמי שלעולם לא יוכל לעסוק בשום עבודה, מכל סוג שהוא. המדובר בקביעה קיצונית ובלתי מדויקת. בהקשר זה הפנו הנתבעות את בית המשפט לכך שאף ד"ר ציקל עצמה מודעת, כך בעדותה וכך בחוות דעתה השנייה, לשיפור שחל במצבו הגופני של התובע ובמצב הצלקות שעל גופו עם הזמן. במסגרת חוות הדעת השנייה הסבירה ד"ר ציקל כי למרות השיפור הגופני של התובע הרי שבשל ההחמרה במצבו הנפשי הוא עדיין אינו כשיר לחלוטין לעבוד בכל סוג של עבודה. לטענת הנתבעות מדובר בקביעה שאינה נכונה. ד"ר ציקל איננה מומחית לתחום הפסיכיאטריה, ומכל מקום, אליבא דנתבעות, לא נותרה לתובע כל נכות בתחום הנפשי. הנתבעות הפנו לחוות דעתו של המומחה התעסוקתי מטעמן, ד"ר מונל רורליך, וטענו כי המדובר בקביעה הגיונית, מבוססת ומושכלת, שכן אף לתובע ישנן מסגרות עבודה מסוימות אשר יתאימו לו במצבו ואף ישקמו וישפרו את מצבו. לפיכך, טענו הנתבעות כי תקופת אי כושר העבודה המוחלט של התובע הינה שנתיים בלבד מיום התאונה, ולאחר מכן יש להעניק לתובע פיצוי בגין 40% נכות תפקודית בלבד. אי לכך החישוב אותו הציגו הנתבעות בסעיף 25 לסיכומיהן בעניין זה הינו כדלקמן - (7,174 ₪ x 24 חודשים = 172,176 ₪ ) + ( 7,174 ₪ x 40% x 46 חודשים) = 304,177 ₪. ובענין התובעת: הנתבעות טענו כי לא מגיע לתובעת כל פיצוי בגין הפסד שכר שכן התובעת לא הצליחה להוכיח כי נגרם לה נזק במישור זה. לטענת הנתבעות כל טענותיה של התובעת נטענו בעלמא מבלי שהוצגו מסמכים או הובאו עדים לתמוך בגרסה זו. הנתבעות ציינו כי כל שהגישה התובעת הוא את הנספח א'2 לתצהירו של התובע. מסמך זה הוא מכתב המאשר כי התובעת עבדה במעון יום "ויצו" ביום התאונה למספר שעות בודדות, כך ותו לא, התובעת לא הציגה כל אסמכתא אשר יש בה להעיד על כך שרשת "ויצו" התכוונה להעסיקה במסגרת של משרה מלאה, ואף כי עבדה באותו גן מעבר לאותו יום אחד בודד. במצב דברים זה טענו הנתבעות כי אין התובעת זכאית לכל פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר או לעתיד. ב.דיון: הפסד השתכרות לעבר סבורני כי אין כל הצדקה לקבוע לתובע שכר לפי 40 ₪ לשעה, 10 שעות ביום עבודה, כמוצע על ידי התובעים. בנסיבות העניין איני רואה כל סיבה שלא לפסוק בהתאם לממוצע השכר שהוכח בפני, וכך יהיה. התובע צרף לתצהירו שישה תלושי משכורת מחודשים 01/2002 ועד 06/2002: חודש התשלום - 01/02, סכום התשלום - 7,103 ₪ ברוטו. חודש התשלום - 02/02, סכום התשלום - 7,336 ₪ ברוטו. חודש התשלום - 03/02, סכום התשלום - 6,260 ₪ ברוטו. חודש התשלום - 04/02, סכום התשלום - 7,192 ₪ ברוטו. חודש התשלום - 05/02, סכום התשלום - 8,015 ₪ ברוטו. חודש התשלום - 06/02, סכום התשלום - 7,606 ₪ ברוטו. בהסתמך על נתונים אלה, שכרו הממוצע של התובע עובר יום קרות התאונה הוא - 7252 ₪ ברוטו. לפיכך הסכום המגיע לתובע עבור הפסד השתכרות לעבר ייעשה על פי החישוב שלהלן: השכר הממוצע שהוכח - 7,252 ₪ (אתייחס אליו כאל שכר שהתקבל באמצע התקופה מינואר עד יוני 2002, היינו, 31.3.02). בשערוך (הצמדה בלבד למדד המחירים לצרכן) ליום מתן פסק הדין - 8,571 ₪. מיום התאונה ועד היום חלפו 84 חודשים. לפיכך זכאי התובע לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר בסך של - 8,571 ₪ X 84 חודשים = 719,964 ₪. לסכום האמור יש להוסיף ריבית כחוק מאמצע התקופה (42 ח', היינו, מיום 1.7.2005). ג. פיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד כאמור לעיל, איני מקבל את טענות התובע באשר לגובה שכרו. חישוב הפיצוי ייעשה לפי שכר משוערך ליום מתן פסק הדין בסך של 8,571 ₪ ולפי נכות תפקודית בשיעור של 80%. ברוטו: 8,571 ₪. נטו (בניכוי מס הכנסה בלבד, 3.25 נקודות זיכוי): 8,122 ₪. 8,122 ₪ x 80% נכות תפקודית x 237.1894 (מקדם היוון ל- 30 שנה) = 1,541,162 ₪. ד.הפסדי ההשתכרות של התובעת 2 סבורני שצודקות הנתבעות בטענתן על כך שהתובעת לא הוכיחה הפסד השתכרות. על שום כך לא אפסוק לה פיצוי בגין הפסד השתכרות ובאשר להפסדי ההשתכרות הצפויים לתובעת בשל העובדה שהתובע יזדקק לעזרתה גם בעתיד אדון בעניין בפרק שיעסוק בעזרת צד ג'. ה. פנסיה אכן, מתלושי השכר שהציג התובע עלה כי לא הופרשו עבורו סכומים כלשהם לקרן פנסיה. ברם, מקובלת עלי טענת התובעים לפיה יש להחיל את החוק המחייב הפרשת תגמולי פנסיה (אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.08) גם על התובע. לפיכך, יחושב הפיצוי בגין ראש נזק זה כדלקמן: תוחלת חיים לגברים: גיל 80 הפסד פנסיה מגיל 67 ועד גיל 80: 13 שנים הפסד 2% פנסיה בגין כל שנת עבודה (משנת 2008 ועד שנת 2040 שאז יגיע התובע לגיל 67, היינו, 32 שנים) - 64%. הכנסה חודשית עתידית צפויה מן הפנסיה, בטרם שערוך, היא - 8,751 ₪ X 64% = 5,485 ₪ (מעוגל). 5,485 ₪ x 129.0454 (מקדם היוון ל- 13 שנים) x 0.3883 (מקדם היוון ל 32 שנים) x 80% (נכות תפקודית) = 219,875 ₪. ניכויים: מסכום זה יש להפחית את הפרשות העובד לפנסיה 5% בשנה עפ"י חוק - 1,541,162 ₪ (סך כל השכר שהיה משתכר בעתיד) x 5% = 77,058 ₪. 219,875 ₪ - 77,058 ₪ = 142,817 ₪. לפיכך אני פוסק לתובע בגין אובדן הפנסיה סך של 142,817 ₪. ו.כאב וסבל התובעים דרשו במסגרת סיכומיהם פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 2,000,000 ₪ לתובע ועוד 500,000 ₪ לתובעת. התובעים תארו בחלק זה של סיכומיהם את מהלך האשפוז הארוך של התובע, הניתוחים שעבר ותקופת שיקומו הממושכת. התובעים הפנו לעדותו של ד"ר ירון בר לביא, מנהל חדר המיון בבית החולים רמב"ם, באשר לחומרת מצבו של התובע בעת הגיעו לבית החולים. ב"כ התובעים הפנה לפסיקה, ממנה עולה, לטענתו, מגמה כללית של בתי המשפט בשנים האחרונות בפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל. מדובר במגמה של פסיקת פיצויים גבוהים יחסית לסכומים שנפסקו בעבר, ובמיוחד במקרים של פגיעות משריפות וכוויות. הנתבעות מצידן טענו בסיכומיהן כי מדובר בסכומים מופרזים, וביקשו, תוך הפנייה למקרה דומה בפסיקת בית המשפט המחוזי של כוויות קשות בגוף, להעמיד את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על 450,000 ₪ לתובע בלבד. באשר לתובעת, טענו הנתבעות כי ע"פ ההלכה אין היא כלל זכאית לפיצוי. פיצוי התובעת נעשה דרך ראש הנזק של עזרת צד ג' ואין להרחיב את מעגל הניזוקים. ז. דיון: כאב וסבל עוד בראשית שנות ה- 80 אמר השופט ברק כי - "הערכת הפיצויים בגין אב הנזק של כאב וסבל (הכולל בישראל גם אבדן הנאות החיים) היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים מקורו של קושי זה אינו רק בהעדר אמת מידה רציונאלית להערכה כספית של נזק לא כספי כמו כאב וסבל או הפסד הנאה או חיים, אלא בהיעדר הסכמה באשר לבסיס האינטלקטואלי, העומד ביסוד הפיצוי באב נזק זה" (ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, 796). סבורני כי המקרה שלפני הוא מקרה חריג וקשה המצוי ברף העליון של סוגי הפציעה ורף זה מצדיק רמת פיצוי גבוהה אשר תשקף את הסבל הגופני והנפשי הרב שנגרם לתובע בגין התאונה. נראה שהצטברותם של האלמנטים שלהלן הופכים את המקרה למקרה קשה: ראשית, עצם הנסיבות הטראומטיות של האירוע שבו נפגע התובע כאשר אש אחזה בכל חלקי גופו לאחר שאירע פיצוץ פתאומי במחסן בו עבד. שנית, התאונה גרמה לתובע לפגיעות גופניות קשות ביותר. הוא נכווה בכ- 90% מחלקי גופו, בכוויות מדרגה שלישית עמוקה, כפי שהעיד ד"ר בר לביא. התובע אושפז בבתי חולים למשך 9 חודשים ו- 12 ימים, מתוכם משך 3.5 חודשים במחלקה לטיפול נמרץ כשהוא מונשם. במהלך ימי האשפוז עבר התובע טיפולים קשים ו- 7 ניתוחים. למרות הטיפולים ומאמצי השיקום עדיין נותרו צלקות קשות כמעט בכל חלקי גופו של התובע. שלישית, לתובע נגרם סבל נפשי רב והוא נאלץ להתמודד עם החוויה הקשה שעבר; עם הסבל הכרוך בטיפולים הארוכים והקשים על התקוות והאכזבות במידת הצלחתם; עם הפגיעה במראהו החיצוני ועם התסכול שבניתוק הפתאומי והמתמשך ממהלך חייו הרגיל כמעט בכל תחומי החיים. כמו כן ניכרת הפגיעה בחיי הזוגיות של התובעים, יחסי האישות והקרבה ביניהם. גם אם לא נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית הרי שאין ספק שצלקותיו הגופניות הותירו צלקת נפשית חמורה. רביעית, במקרה כגון זה שלפנינו יש להביא בחשבון את האופי המתמשך של הסבל והכאב, הטיפול בנפגעי כוויות בדרגה כה חמורה, הוא טיפול ארוך שנים ומתמשך. גם כיום כ- 7 שנים לאחר הפגיעה ברור כי התובע יצטרך לעבור עוד ניתוחים וטיפולים בעתיד. עם התמשכות הטיפולים מתמשכים גם הסבל הגופני והנפשי המתלווים אליהם. לבסוף, אזכיר את גילו הצעיר יחסית של התובע בעת הפגיעה (גיל 29). לפיכך אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 1,000,000 ₪ (מיליון ₪). באשר לתובעת: סבורני כי התאונה שבה נפגע התובע פגעה גם בה אישית: האדם עמו חיה התובע לפני התאונה אינו אותו אדם שלאחר התאונה. לא במראהו, לא בהתנהגותו, לא ביכולת ההשתכרות שלו ולא באפשרות הקרבה עמו. אכן, התובע סבל וסובל כאבים פיזיים. רעייתו סובלת כאב וצער נפשיים. על שום כך אני סבור כי גם התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות אני פוסק לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה. ח. הוצאות רפואיות התובע טען במסגרת סיכומיו כי הוא ובני משפחתו יזדקקו לטיפול פסיכולוגי בעתיד בגין הטראומה והפגיעה הנפשית שעברו בעקבות התאונה. כן טען התובע שבעקבות הכוויות מהן הוא סובל הוא יצטרך לעבור ניתוחים פלסטיים בעתיד, חלקם אף בחו"ל. לפיכך, ביקש התובע לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי של 200,000 ₪ על דרך האומדנא. הנתבעות התנגדו וטענו כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה, וכי כל טענותיו נטענו בחצי פה ומבלי להציג קבלות ו/או סימוכין מקצועיים לניתוחים שיהא עליו לעבור או על עלות ניתוחים אלו. ממילא, טען בא כוח הנתבעות, הוצאות אלו ממומנות על ידי המל"ל ועל ידי קופת החולים בהיות התאונה תאונת עבודה. מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעות לפיה התובע יהא זכאי להחזר הוצאות בגין ראש נזק זה מהמל"ל וכן יהא הוא זכאי לקבל טיפולים רפואיים כאלה ואחרים במימון קופת החולים בה הוא מבוטח. יחד עם זאת, כפי שכבר פרטתי באריכות לעיל, פגיעתם של התובע ובת זוגתו הינה פגיעה קשה וטראומטית. הגם שקבעתי שלא נותרה לתובע נכות נפשית צמיתה כתוצאה מהאירוע, אין ספק כי חייו השתנו מהקצה אל הקצה. התובע עבר ועוד יעבור טיפולים קשים וכואבים, חייו הזוגיים בשל מראה גופו השתנו גם הם והוא נתון בפחדים וחרדות תמידיים באשר לפעולות רבות ביומיום ושרוי בתסכול רב. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי בגין טיפולים פסיכולוגיים עתידיים להם יזדקקו התובעים, לרבות טיפולי ייעוץ זוגיים, בסכום כולל של 50,000 ₪בסכום כולל. ט. הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר התובעים תבעו פיצוי בסך 102,880 ₪ בגין התקופה שמיום התאונה ועד השחרור מבית לוינשטיין. כן עתרו התובעים לפיצוי נוסף בסך של 172,000 ₪ (61.5 חודשים x 2,800 ₪ לחודש) בגין התקופה שמתחילה מיום השחרור מבית לוינשטיין ועד ליום הגשת הסיכומים (דהיינו סה"כ פיצוי בגין הוצאות נסיעות לטיפולים רפואיים בעבר בסך 274,880 ₪). התובע צירף לתצהירו מספר קבלות שהוצאו על ידי אדם בשם אורי אברהם, לכאורה בגין הסעות, ברם אין המדובר בקבלות בגובה הסכומים הנטענים, וממילא, אורי אברהם לא העיד בפני. כמו כן, הסכומים הנקובים (400 ₪ הוצאות נסיעה לתובעת ליום או 2,800 ₪ לחודש) הם בגדר סכומים משוערים ובלתי מדוייקים. ממילא, ישנה אסמכתא בתיק בית המשפט לפיה 80,000 ₪ מעלות הנסיעות מומנו על ידי הנתבעת מס' 1, ולמרות טענות התובעים על היות הסכומים הללו בגדר הלוואה בפועל הם לא נדרשו להחזירם עד היום. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין נראה לי כי לאור נכותו של התובע והנסיעות המוגברות להן נזקק, אני פוסק לתובע, בגין הוצאות נסיעה לטיפולים מיום התאונה ועד לשחרור מבית לוינשטיין, פיצוי בסכום כולל של 80,000 ₪. י. ניידות, נסיעה וליווי לעבר ולעתיד הוצאות נסיעה לעבר התובעים טענו כי מיום התאונה ועד השחרור מבית לוינשטיין ביקרו התובעת והורי התובע את הנפגע בבית החולים מדי יום. כמו כן הצהירו התובעים כי למן יום השחרור מבית החולים הם נוסעים לבדיקות רפואיות בתדירות גבוהה. לעניין הוצאות הנסיעה בעבר של הנפגע ובני משפחתו הציגו התובעים אך קבלות חלקיות. לעניין זה העריכו התובעים כי הם הוציאו סכום של כ- 2,800 ₪ לחודש לצורך נסיעה לבדיקות רפואיות וכן סכומים נוספים עת היה התובע מאושפז בבתי החולים. סבורני כי מקום שהנזק המיוחד הוכח - זכאי הניזוק לפיצוי אף אם לא עלה בידו להוכיח את שיעורו. שכן ברי כי הוצאות אלו הוצאו למען הנפגע, הן נחוצות לסייע לו בחוליו ואף על מנת לעודד את רוחו ברגעיו הקשים. בעניין שלפני אקבע את הפיצוי כסכום גלובאלי על דרך האומדנה. בשל פגיעתו הקשה של התובע שהצריכה טיפולים רפואיים רבים, אני קובע, על דרך האומדן, פיצוי גלובאלי בגין הוצאות נסיעה לעבר (מיום השחרור מבית החולים ועד ליום פסק הדין) בסך של 20,000 ₪. יא. הוצאות נסיעה, ליווי וניידות לעתיד התובע העיד כי הוא חווה קושי של ממש לנהוג ברכב משום שהוא חש כאבים בכפות הרגליים וחרדה. כן העיד כי הוא נוטל כדורי הרגעה חזקים שמטשטשים את ערנותו (עמ' 6-10 לפרו' הישיבה מיום 10.12.06). כמו כן העיד התובע כי הוא מתקשה ללכת ברגל וכי הוא מתעייף אחרי מספר מטרים בודדים ונזקק להפסקות מרובות תוך כדי הליכה (עמ' 103 לפרו' הישיבה מיום 29.11.06). התובע הגיש את חוות דעתו של הכלכלן מר משה קצין (נספח ל' לתצהיר התובע) שהציג שתי חלופות אפשריות לעניין הניידות. עפ"י חלופה אחת התובע ירכוש מכונית המותאמת לצרכיו כנכה בעלות של כ- 92,000 ₪ וכן יזדקק להחזר הוצאות אחזקת רכב בסך של כ- 2,050 לחודש (עלות המסתכמת בכ- 863,000 ₪ למשך 40 שנה). עפ"י החלופה השנייה, הציע משה קצין, מימון נסיעות במוניות לתובע בעלות של כ- 1,632 ₪ לחודש להיקף נסיעות של כ- 500 ק"מ לחודש. התובעים העלו במסגרת סיכומיהם גם את האפשרות של מימון נהג מלווה לתובע בשל הפחדים והחרדות מהם סובל התובע, בעלות של כ- 3,000 ₪ לחודש. הנתבעות התנגדו וטענו כי התובע אינו זכאי לפיצויים בגין רכיב נזק זה. בשל הנסיבות בתיק הציעו הנתבעות לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי מינימאלי בגבולות 15,000 ₪. לטענת הנתבעות במהלך שמיעת הראיות התברר כי התובע מסוגל לנהוג מדי פעם והוא אף נוהג ברכב לעיתים רחוקות (עמ' 223 לפרו'), וכי הוא מתהלך למרחקים מסוימים ללא קביים (עמ' 104 לפרו'). הנתבעות הדגישו כי העובדה שהתובע לא מצא לנכון למסור את רישיון הנהיגה שלו עד היום, כשש שנים לאחר התאונה, למשרד הרישוי, היא הנותנת כי הוא מסוגל לנהוג וכי הוא מנסה כעת להאדיר ולנפח את נזקו. כמו כן ציינו הנתבעות את העבדה כי התובע לא דיווח על הקושי בנהיגה לאף אחד מהרופאים המומחים שבדקו אותו, לרבות לאורטופד או לפסיכיאטר. יב.דיון: ניידות מתעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי שהוגשה לבית המשפט עולה כי התובע אינו זכאי לגמול ניידות מהמל"ל לאחר שוועדת העררים שהתכנסה ביום 6.1.04 וביום 14.6.04 מצאה כי ליקוייו ותלונותיו של התובע אינם נכללים ברשימת הליקויים של המוסד. אכן אף מומחה מטעם התובע, לרבות האורטופד, הפסיכיאטר או הרופאה התעסוקתית, לא ציינו בחוות דעתם את ההגבלה של התובע מלנהוג בעצמו או מלנהוג ברכב רגיל, ולא ציינו כי התובע התלונן לעניין זה. בין מכלול השיקולים שיש לשקול ברכיב נזק זה אתחשב בעובדה כי לתובע ולבני משפחתו היה רכב עוד בטרם התאונה, וכי באם יפוצה התובע במימון קניית רכב חלופי או אחזקתו ייהנו מכך גם בני משפחתו. כידוע, ההלכה היא כי יש להקפיד שהנפגע יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך (ראו: ע"א 3263/96 קופת חולים נ' שבודי, פ"ד נב(3) 817, 831). מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעות כי התובע מסוגל לנהוג ומסוגל ללכת למרחקים קצרים, וכן כי התובע לא הוכיח את מוגבלותו הפיסית או הנפשית מלשוב ולנהוג. מנגד יש לשקול את האירוע הטראומטי שעבר התובע וכן את מצב רגליו המכוסות בפצעים ובכוויות ואת הקושי שלו ללכת. לפיכך נראה לי כי בנסיבות העניין נכון יהיה לקבוע, על דרך האומדן, סכום פיצוי גלובאלי בגין ההוצאות הכרוכות בהחלפת רכב שיהא נוח יותר לתובע או בגין נסיעה במונית, ואני פוסק בפריט זה סך של 300,000 ₪. יג.עזרת צד ג' לעבר ולעתיד אשפוזו הממושך של התובע בבית חולים רמב"ם ובבית החולים לוינשטיין הצריכו את עזרתם של התובעת ושל הורי התובעים, עזרה אשר חרגה מעזרה רגילה שמושיט בן משפחה אחד לרעהו. התובעים מתארים כיצד מדי יום, משך למעלה מ- 9 חודשים, שהו התובעת והורי התובע בבתי החולים לצידו וסייעו לו בכל אשר נזקק. התובעת העידה בבית המשפט ותיארה את הקושי הגדול שהיא חוותה בטיפול היומיומי בתובע מאז קרות התאונה. הוריו של התובע לא העידו בפני, כך שלא עלה בידי בא כוח הנתבעות לחקור את אביו של התובע ולהתרשם בדבר נכונות הטענה כי פוטר מעבודתו בשל השהייה הממושכת לצד בנו. התובעים תבעו בגין ראש נזק זה סך של 4,906,988 ₪ (1,066,872 ₪ לעבר בגין העזרה שהושיטה התובעת, אבי התובע והורי התובעת ששמרו על ילדי התובעים בזמן הזה, ועוד סך של 3,840,116 ₪ לעתיד). על מנת לחשב את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לתובע בעתיד הפנו התובעים לעדותה של הגב' נירה גרין, מנהלת סניף חיפה של עמותת מט"ב (נספח ל"א לתצהיר התובע). עדה זו העידה שכיום המחיר עבור שעת טיפול סיעודי הינו 36.91 ₪, והתעריף גבוה יותר בימי מנוחה ובשעות הלילה (עמ' 130-131 לפרו'). התובעים חזרו ותארו את מצבו הגופני ואת נכותו הקשה של התובע. התובעים סיפרו כי התובע זקוק לעזרה בהכנת האוכל ובהגשתו, וכן עזרה להתלבש, לנעול נעליים ולהתקלח. תוך כך, הדגיש התובע גם במסגרת עדותו את חרדותיו ופחדיו הרבים מאז התאונה להישאר לבד והעיד כי הוא חייב שיהיה איתו מישהו. התובעת העידה על קשייה ביומיום בטיפול בתובע ועל מצבי הרוח המשתנים שלו. הנתבעות התנגדו וטענו כי אך בשל נסיבותיו המיוחדות של תיק זה יש לפצות את התובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין תקופות האשפוז, ופיצוי גלובאלי של 100,000 ₪ מיום השחרור ולעתיד. באשר להורי התובעים טענו הנתבעות כי יש לדחות את הטענות ככל שהן מהוות הרחבת חזית אסורה. הורי התובעים אינם תובעים בתביעה זו והם אף לא העידו במהלך המשפט. באשר להפסדי השכר שנגרמו לתובעת טענו הנתבעות כי כל שהציגה התובעת היתה אסמכתא כי החליפה גננת ליום אחד. לא הוצגו כל אסמכתאות כי התובעת עבדה במשרה חלקית או עתידה היתה לעבוד במשרה מלאה בויצו, וכך גם עולה מחקירתה הנגדית של התובעת בבית המשפט. הנתבעות ביקשו לתחום את הפיצוי המגיע לתובע בגין עזרת בני המשפחה במהלך תקופת האשפוז על סך כולל של 10,000 ₪. לטענת הנתבעות בתקופה זו כל צרכיו של התובע סופקו לו על ידי הצוות הרפואי במקום, וממילא עזרת התובעת וההורים לא חרגו מהעזרה המקובלת הניתנת מבן משפחה בנסיבות המקרה דנן. הנתבעות טענו כי תיאורו של התובע על כך שאינו יכול לעשות כמעט דבר לבדו רחוק מהמציאות ומהווה ניסיון להאדיר את נזקו. הנתבעות טענו כי מהעדויות עלה כי התובע זקוק לעזרה במספר תחומים ספציפיים: להתלבש, להתקלח, להכין אוכל ולסחוב משאות שאינם קלים. לכל אלה העריכו הנתבעות כי התובע זקוק לפחות משעה אחת של עזרה ביום. במסגרת זו ציינו הנתבעות כי ממילא התובעת היא שהייתה עושה את מרבית הפעולות הללו גם בטרם התאונה, כגון בישול וקניות, ולפיכך אין לקבוע פיצוי לתובע בגינן. לסיכום, כאמור, הציעו הנתבעות להעמיד את סך כל העזרה שתושיט התובעת לבעלה בעתיד על סך גלובאלי של 100,000 ₪. יד. דיון: עזרת צד ג' סבורני כי נכותו הקשה של התובע כעולה מהמסמכים הרפואיים ומחוות הדעת בתיק, והכוויות שמכסות את מרבית חלקי גופו, אכן הצריכו ומצריכות את עזרת הזולת בחיי היומיום. עפ"י העדויות שהובאו בפני נחה דעתי כי התובע אכן זקוק, מאז התאונה, לעזרה כדי לערוך קניות (שכן הוא אינו מסוגל להרים משאות כבדים), להתקלח, להתלבש ולהכין אוכל. כאן המקום לציין כי מקובלת עלי טענת בא כוח הנתבעות על כך שניכר שגם עובר לתאונה לא היה התובע מופקד על הכנת האוכל בבית ואשתו היא שעשתה זאת. עם זאת נראה לי כי בנסיבות העניין, כשהתובע פוחד מאש ומכיריים פחד של ממש, הוא נרתע גם מביצוע פעולה פשוטה ביותר כמו חימום אוכל או הרתחת מים. יש להתחשב גם בהוצאות ובהפסדי השכר שנגרמו לאביו של התובע, הגם שאיננו צד לתובענה. זאת, משום שלפי ההלכה הוא יכול לזכות להחזר הוצאותיו דרך הפיצויים שיפסקו לנפגע עצמו (ראו: קציר, עמ' 816-817). ברם, נכונה טענת הנתבעות על כך שאביו של התובע לא העיד בבית המשפט. לפיכך נושא ההוצאות וההפסדים שנגרמו לאבי התובע לא הוברר דיו. מה גם שהטענה לגבי האב נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים. כך עומדים הדברים גם לגבי הורי התובעת שסייעו בשמירה על ילדי התובעים בתקופת האשפוז. כידוע, העובדה שמדובר בבן משפחה ולא בעובד שכיר איננה משנה לעניין הזכאות לפיצוי, וזאת כל עוד העזרה הניתנת היא מעבר לעזרה המקובלת במסגרת חיי משפחה תקינים (ראו: קציר, עמ' 822). באשר לפיצוי לעבר בגין עזרת התובעת לבעלה מקובלת עלי טענת הנתבעות לפיה לא הוכח שהתובעת עבדה במשרה חלקית או מלאה בגן ויצו, ולכן אין היא זכאית לפיצוי בגין העזרה שהושיטה לבעלה במהלך תקופת האשפוז. לאחר ששקלתי את טענות באי כח הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין, לרבות הראיות בדבר עלות שעה של עזרה ביום (כ- 36 ₪ לשעה), אני פוסק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על דרך האומדנא - סכום גלובאלי של 500,000 ₪. טו. מיזוג אוויר התובע הגיש בעניין זה את חוות דעתו של מר משה קצין על פיה הוצג חישוב העלויות לעבר ולעתיד בגין התקנת המזגנים ואחזקתם. בא כוח התובעים טען שכעולה מחוות דעתם של פרופ' מלר וד"ר שלום ציקל קרין הרי שהתובע זקוק למזגן בכל חלקי ביתו וכן לשימוש מוגבר במזגן בשל סוג הפגיעות והקושי בוויסות חום הגוף מהם הוא סובל. התובעים טענו, בהסתמך על חוות דעתו של מר משה קצין, כי עלויות המזגנים לעבר ולעתיד מגיעות לסכום של כ- 500,000 ₪. הנתבעות התנגדו לנטען וטענו כי התובע לא הוכיח כי מהבחינה הרפואית הוא אכן זקוק למזגן, לכל היותר ניתן לפצות בגין שימוש מוגבר במזגן, הגם שממילא היה מותקן מזגן בביתו של התובע כבכל בית בישראל ובני משפחתו כולם נהנים ממנו ולא הוא לבדו. הנתבעות ציינו כי כיסוי ההוצאה של התקנת המזגן בביתו של התובע בעלות של כ- 11,000 ₪, מומנה על ידי המל"ל כמענק, וזאת לאחר שנכותו של התובע הוכרה כצמיתה. לאחר עיון בטענות הצדדים, ולאור טיבן של הפגיעות והכוויות מהן סובל התובע אני סבור כי בנסיבות העניין פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ₪ מהווה פיצוי סביר בגין השימוש המוגבר במזגן על ידי התובע. טז.מנוי בחדר כושר התובע טען כי התעמלות בסביבה ממוזגת ו/או שחייה הינן הכרחיות לשם חיזוק גופו ושיפור טווח התנועה שלו, והוסיף כי רופאת המשפחה שלו המליצה לו על כך. התובע לא הוכיח באמצעות חוות דעת רפואית את הצורך בסוג זה של פעילות. מכאן שלא עלה בידו להוכיח את הצורך בפיצוי המבוקש. כן לא ניתן מענה לשאלה למה טיפולי הריפוי בעיסוק והפיזיותראפיה שהוא מקבל מקופת החולים ללא תשלום אינם מספיקים. על שום כך אני דוחה את בקשת הפיצוי בהקשר זה. 18.לפני סיום - הוצאות כלל חברה לביטוח בע"מ בגין הליך זה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - "כלל") הנתבעת מס' 3, הינה המבטחת של המלגזה עליה עמד התובע בעת קרות התאונה. כזכור, נמחקה כלל מהתביעה לאחר שכתב התביעה תוקן והוסרה הימנו העילה החילופית עפ"י חוק הפלת"ד (ראו החלטותיי מיום 29.4.04 ומיום 30.5.04). ברם, גם לאחר מחיקת כלל מהתביעה, טענה הנתבעת מס' 2 כי התביעה נשוא התיק הינה תביעה לפי חוק הפלת"ד, וזאת משום שהעובדות בכתב התביעה עליהן מבוססת התאונה נותרו ללא שינוי גם לאחר התיקון. לפיכך, הוריתי בהחלטתי מיום 1.5.06 על ביטול מחיקת התביעה כנגד כלל, וכך התחדשה התביעה כנגדה והיא נטלה חלק בשלב ההוכחות. כעת, בסיום ההליך, תובעת כלל סכום של כ- 94,000 ₪ בגין הוצאותיה בהליך זה. טענתה העיקרית היא כי חידוש התביעה כלפיה והיגררותה להליך ההוכחות מקורו אך בטעות הנתבעות, שכן לאחר שהושגה ההסכמה בדבר מחיקת התביעה, עמדה הנתבעת 2 על טענתה באשר לתחולת הפלת"ד וכך השאירה את כלל כבת ערובה שלא לצורך בהליך. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי עמידת כלל על הוצאותיה בנסיבותיו של תיק זה איננה ראויה, בלשון המעטה. הנתבעות טענו כי מי שמלכתחילה פתח חזית כנגד כלל הינו התובע בעצמו אשר טען את טענת הרשלנות ואת הטענה בדבר היות התאונה תאונת דרכים כטענות חלופיות בכתב התביעה. לאחר התיקון מחק התובע את הקטע מכתב התביעה עפ"י חוק הפלת"ד, ברם, הוא לא שינה את כל החלק העובדתי של כתב התביעה אשר עדיין התאים להיות התאונה תאונת דרכים. משכך הם פני הדברים, טענו הנתבעות, הרי שכל "חטאן" הוא בכך שהסכימו כי תאור הנסיבות על ידי התובע יוותר כפי שהיה, בהנחה שהתובע הוא היחיד שיודע את העובדות לאשורן. במצב דברים זה טענו הנתבעות אין לבוא בטרוניה אליהן, וככל שיש לחייב מאן דהוא בהוצאות, הרי שיש לחייב את התובע בעצמו שלא שינה את גרסתו העובדתית כשתיקן את כתב התביעה. כן צוין כי במרבית ישיבות ההוכחות באי כוחה של כלל לא התייצבו ובחלק אחר מהישיבות הם לא חקרו בחקירה נגדית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שכלל זכאית לכך שייפסקו לטובתה הוצאות משפט ושכ"ט. לפיכך אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לנתבעת מס' 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. 19.אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים שלהלן: א. בגין הפסד השתכרות בעבר - 719,964 ₪ לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מיום 1.7.05 ועד ליום מתן פסק הדין ומיום זה ואילך, במקום ריבית כאמור, יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום המלא בפועל. ב. בגין הפסד השתכרות בעתיד - 1,541,162 ₪. ג. בגין פנסיה - 142,817 ₪. ד. כאב וסבל לתובע - 1,000,000 ₪. ה. כאב וסבל לתובעת - 100,000 ₪. ו. הוצאות רפואיות בעתיד - 50,000 ₪. ז. הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים בעבר עד לשחרורו של התובע מבית לוינשטיין - 80,000 ₪. ח. הוצאות נסיעה מיום השחרור מבית לוינשטיין ועד ליום מתן פסק הדין - 20,000 ₪. ט. הוצאות נסיעה ניידות וליווי בעתיד - 300,000 ₪. י. עזרת צד ג' - 500,000 ₪. י. מיזוג אוויר - 50,000 ₪. סה"כ 4,503,943 ₪. מן הסכום האמור יש לנכות את התקבולים שקבל התובע מהמל"ל בסך של 3,043,041 ₪. היתרה לאחר הניכוי תשולם לתובעים בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן היתרה האמורה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסך כל הסכומים שנפסקו לעיל, בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פיסקה 19 של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד רן פינגרר המופיע היום גם בשם עורך דין ליטווין ממשרד עו"ד קמין בא כח הנתבעות. ריתוךבטיחות בעבודה