זו בקשת רשות ערעור, שבהסכמת הצדדים נדונה כערעור. 1. הערעור מתיחס להחלטה של ביהמ"ש לעניני משפחה, שניתנה ביום 23.12.97. ההחלטה ניתנה בבקשה של המערער (שהיה הנתבע בבימ"ש קמא), לקבוע שהסמכות לדון בתביעות שהגישו המשיבה ושני ילדיה (שהם גם ילדי המערער) נתונה לביה"ד הרבני. התביעות עוסקות בשני נושאים: א) הגדלת סכום המזונות שנקבע עבור שני הילדים בהסכם גרושין שנכרת בין המשיבה למערער (להלן "ההסכם"); ב) הכרזה על בטלות ההסכם מחמת פגם ברצון של המשיבה. בהחלטה נשוא הערעור נדחתה הבקשה לגבי שני הנושאים שבכתב התביעה. 2. סומך אני את ידי על החלק שבהחלטה האומר שאין הילדים כבולים לסמכות ביה"ד, וכי ביהמ"ש לעניני משפחה מוסמך לדון בתביעת הילדים. הלכה זו מושרשת כבר שנים רבות בפסיקת ביהמ"ש העליון, הקובעת שלמרות שהסכם גרושין אושר ע"י ביה"ד, הילדים בני חורין לפנות בתביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי (וכיום לביהמ"ש לעניני משפחה) לקביעת מזונותיהם. הסכם הגרושין ופסק הדין של ביה"ד המאשר את ההסכם בפס"ד, אינו מונע מהילדים לפנות לפורום אחר, שונה מביה"ד, וכן אינו מונע מהם לבקש מהפורום שאליו פנו, לקבוע את שעור מזונותיהם, בסכום שונה מהאמור בהסכם הגרושין (ראה ע"א 76/411, פ"ד לב (1) 449, בעמ' 451, וכן ע"א 81/17, פ"ד לו (3) 207, בעמ' 212, ע"א 82/210, פ"ד לח (2)14, בעמ' 18, ורבים אחרים). 3. ועתה לחלק השני של ההחלטה, הנוגע לתביעת האשה להכריז על בטלות ההסכם. כב' השופטת קמא אומרת בהחלטה, שבדר"כ משאישר בי"ד רבני הסכם גרושין ונתן לו תוקף של פס"ד, הרי תביעה להכרזת ההסכם כבטל, יש להגיש לביה"ד ולא לביהמ"ש. גם זו הלכה מושרשת בפסיקה, והריהי מכונה "כלל ההמשכיות" (ראה למשל פסה"ד בע"א 91/3203, אזולאי, שצורף לבקשת הרשות לערער). ואולם אומרת כב' השופטת קמא שהמקרה שלנו יוצא מגדר הכלל. ומה ראתה כב' השופטת קמא על ככה, שמצאה לנכון לאבחן את עניננו מהכלל הרגיל? זה הדבר שראתה, שלפי דבריה אושר ההסכם בביה"ד על ידי דיין יחיד (ולא ע"י מותב תלתא), ודן יחיד "מוסמך לאשר הסכם אולם לא ליתן לו תוקף של פסק דין", כלשונה. 4. אפתח ואביא את דברי כב' השופטת במלואם כלשונה, שכן נאמרו בתמצית ובלשון בהירה. "3.אשר לשאלת סמכותו של בימ"ש זה לדון בתביעות האם, ההלכה היא שבקשה בדבר בטלות ההסכם מחמת פגם ברצון יש להגיש לבית-המשפט אשר נתן את פסק-הדין, והלכה זו שורשיה בכלל ההמשכיות (ע"א 91/3203 אזולאי לאורה נ' אזולאי יצחק). כאמור כדי שהלכה זו תחול יש צורך שהסכם הגירושין יקבל תוקף של פס"ד - האם כך בעניננו? הסכם גירושין בעניננו קיבל תוקף פס"ד בבית הדין הרבני, ע"י כב' הרב מנחם חשאי-אב"ד ועל ידו בלבד, זאת בעוד שעפ"י סע' 8 (ה) מחוק הדיינים תשט"ו - 1955, ועפ"י תקנות הדיינים (ענינים שניתן לדון בהם בדיין אחד) התש"ן - 1990 ס' 1 (1) (ב) בית הדין הרבני, בהרכב חסר, מוסמך לאשר הסכם אולם לא ליתן לו תוקף של פסק דין. "האישור להסכם גירושין כשלא ניתן לו תוקף של פס"ד הוא עניין טכני ופורמלי ואינו יוצר שום זיקה של המשך הדיון". עמ"ש 96/54, ד"ר ישראל לוין נ' אלינה לוין (לא פורסם). טענה בדבר בטלות הסכם מחמת פגם ברצון הינה טענה חוזית, אשר בית משפט זה מוסמך לדון בה, להבדיל מבקשה לבטול הסכם אשר קיבל תוקף של פס"ד. 5. הבה ונבחן האם צדקה כב' השופטת קמא באבחנה שעשתה. בתחילה ארחיב מעט את הרעיונות שהביעה כב' השופטת בקטע הנ"ל, שביסודם נכונים הם, כשמתרכזים בסעיף 1 (1) (ב) של תקנות הדיינים. כפי שניתן להבין כב' השופטת התיחסה אל פסה"ד המאשר את ההסכם כבטל ומבוטל, כעפרא דארעא, משום שניתן ע"י דיין אחד, ולדעתה דיין אחד לא היה מוסמך לעשות זאת (אלא לכל היותר מוסמך היה לאשר את ההסכם, אך לא כפס"ד). לפיכך, המשיכה השופטת הנכבדה ואמרה, לא חל כלל ההמשכיות, שכוחו וגבורתו רק משניתן פסק דין ע"י אחת מהערכאות בעלות הסמכות המקבילה. ומדוע לא היה דן יחיד מוסמך? משום שעל פי חוק הדיינים, תשט"ו1955-, בסעיף 8 (ה) שבו, נקבע ש"בי"ד רבני אזורי ידון בשלשה", זולת הענינים שפורטו בהמשך הסעיף, ושלגביהם "קבע השר לעניני דתות בתקנות בהסכמת נשיא ביה"ד הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה..." שיידונו בדיין אחד. בין הענינים שנמנו בסעיף 8 (ה), נמנים "ענינים שלא על ריב" (8 (ה) (1). והנה, שכשפונים אנו לתקנות שהתקין השר לעניני דתות, מכוחו של סעיף 8 (ה) לחוק הדיינים, מוצאים אנו פרוט ענינים שלא על ריב שדן יחיד מוסמך לדון בהם. בפרוט זה מופיע בין היתר: "בקשה משותפת לאישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-", ונפקד מקומו של מתן תוקף של פסק דין להסכם גרושין. מכאן מסיקה כב' השופטת קמא, ובכך נתלית היא באילן גדול, הוא חברי השופט חיים פורת בפס"ד עמ"ש 96/54, שלמרות שמתן תוקף של פס"ד להסכם גרושין שמגישים שני בני הזוג לביה"ד הוא ענין שאינו "על ריב", אין דיין אחד מוסמך לעשות את הדבר. 6. עד כאן הדברים מקובלים גם עלי. ואולם, דומני שראוי להמשיך עוד להלך בדרך, ולבחון שמא אלטרנטיבה אחרת בתקנות הדיינים תוביל אותנו בנתיב אחר. כוונתי לאלטרנטיבה שבסעיף 1 (3) (א), שזו לשונה: "ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיין אחד וביה"ד אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד". אקדים ואומר שאין בפנינו תיק ביה"ד, והדבר היחידי שהוצג מתוכו הוא פסה"ד מיום 30.6.96 שאליו מצורף ההסכם. בדף הבודד שבו מופיע פסה"ד מצויין בכותרת שמו של אב ביה"ד, שחתם לבדו בתחתית פסה"ד, וכן מופיעים שמות הצדדים והמלים "הנדון-גירושין", ובגוף הדף רשום אך ורק המצוטט להלן: החלטה ביה"ד מאשר את הסכם הגרושין המצ"ב ונותן לו תוקף חוקי של פס"ד. (-) מנחם חשאי ניתן ביום י"ג תמוז תשנ"ו אב"ד (30.6.96). אין אנו יודעים אם נרשם פרו' שקדם לפסה"ד (המכונה החלטה), ומה אמרו בעלי הדין לאבה"ד בטרם נרשמה ההחלטה. מותר לנו להניח שאבה"ד לא תפש בציציות ראשיהם של בעלי הדין, שעמדו לפניו שותקים כאילו ניטל הדיבר מפיהם, וכפה עליהם כגיגית את ההחלטה, מבלי שהביעו את רצונם שייעשה כדבר הזה. יתכן גם שפרט לאמירה בעל פי שיצאה מפי בני הזוג בביה"ד, שהם חפצים לאשר את ההסכם כפסק דין, כאמור בסעיף 8 (ג) להסכם, הוגשה בקשה משותפת האומרת זאת, וניתן היה שלא להרבות במלים בזמן הדיון. מותר לנו גם להעמיד את אבה"ד על חזקתו, שעשה את המינימום ושאל את בני הזוג אם חפצים הם באישור ההסכם כפס"ד. ראוי גם לזכור ששני בני הזוג חפצו באישור ההסכם כפס"ד בהקדם, כמבוא לביצוע הגט, שכן לדברי האשה היה הבעל בהול לקצור את פרי העושק שלטענתה עשק אותה בהסכם, ולדברי הבעל היתה האשה בהולה להפטר בגט כדי להצטרף לאהוב לבה האחר (אין צריך לומר שאינני קובע עמדה לגבי טענות אלה לגופן). עובדה היא גם שההסכם נחתם ב14.6.96-, ואושר ב30.6.96- והגט בוצע ב3.7.96-. זרוז הליכים כזה אינו דבר שכיח בביה"ד, אלא אם כן בעלי הדין דוחקים בו. לפיכך ברור הדבר שבעומדם לפני אבה"ד ביום 30.6.96, ביקשו בני הזוג את אישור ההסכם כפס"ד, ובראותם רק דיין אחד לפניהם הסכימו, במפורש או בשתיקה, שבקשתם תידון ע"י דיין אחד. 7. אכן, בדברים הנ"ל עדיין לא באה על סיפוקה תקנה 1 (3) (א) הנ"ל, שכן התקנה אומרת בסופה "וביה"ד אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד". והנה השאלה הניצבת בפתח עינים היא: האם הדרישה במלים "וביה"ד אישר" פרושה שבכל מקרה אינדיוידואלי צריך ביה"ד לומר את הסיסמה "שהענין ראוי" וכו', או שמא די שהדבר נאמר ונעשה כבר בעבר, כפי שאכן נוהגים בתי הדין כמעשים בכל יום לאשר הסכם גרושין בדיין יחיד, ובודאי שלא כל בתי הדין היו טועים מדי יום בדבר הלכה, ודנים בדן יחיד בענין שעפ"י ההלכה מצריך הרכב של שלושה. נראה לי שלשון אחרון עדיף. אגב, בסעיף 1 (3) (א) נאמר "וביה"ד אישר", ולא נאמר שנחוץ דוקא אישור שייכתב בפרוטוקול או בפסה"ד. לכאורה די שביה"ד דן בינו לבין עצמו ולא מצא שיש מניעה הלכתית לדיון בדן יחיד. אפילו תמצי לומר שהדבר נחוץ בכל מקרה אינדיוידואלי, נראה לי שאין הדברים אמורים בענין כמו זה שלפנינו, שכן הקביעה "שהענין ראוי" וכו' מצויה בתקנות סדרי הדין של בתי הדין הרבניים, תקנות שנתקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני ביה"ד הרבני הגדול שכוחם בודאי יפה יותר מכח כל בי"ד אזורי פלוני והיכן מצויה קביעה זו בתקנות סדר הדין? הדבר עולה מן האמור בפרק א', סעיף ד'. בסעיף ד' (1) נאמר שביה"ד ידון בשלשה, "להוציא מקרים שבהם רשאי ביה"ד לדון, מבחינת ההלכה, בפחות משלשה", ובהמשך נאמר: "ד (2): מבלי לגרוע מכלליות ההוראה שבס"ק (1), רשאי בי"ד אזורי לדון בהרכב של פחות משלשה בענינים אלה: "א) בענינים שלא על ריב; ג) ענין שהסכימו עליו הצדדים, כשעל פי ההלכה ניתן לותר על הרכב של שלשה". משמע שמנסחי התקנות הניחו שבענינים שאינם על ריב ההלכה מתירה לדון בדן יחיד, שהרי תקנות סדר הדין לא סייגו את המלים "ענינים שלא על ריב", אלא הורו שבכל ענין שאינו על ריב ניתן לדון בדן יחיד, ומשתמע מסעיף ד (1) בשילוב עם סעיף ד(2)(א), שענינים שלא על ריב ההלכה מתירה לדון בהם בדן יחיד. חשוב להדגיש. מגמת הסעיף 8 (ה) לחוק הדיינים היתה להקל על בתיה"ד ועל צבור המתדיינים, ולא לדרוש שבכל ענין יעסוק הרכב בן שלשה דיינים, ובכלל זה ענינים שאינם "דברי ריבות". הדיון בשלשה דוקא לא זו בלבד שהוא מיקר את עלות ההליכים, אלא גם מכביד מאד על בעלי הדין, שכן דבר מצוי הוא שאחד משלשה ייעדר ביום פלוני מסיבות כלשהן. נראה שמגמת הסיג שבמלים "שהענין ראוי" וכו' היתה לענינים המצריכים עפ"י הדין גביית עדויות ושמיעת טענות והכרעה דוקא במותב תלתא, שהוא ההרכב המינימלי הרגיל של בי"ד עפ"י ההלכה. 8. כידוע כלל ההמשכיות מבוסס על העקרון של כבוד הדדי בין הערכאות בעלות הסמכות המקבילה (ראה למשל ע"א 88/394, פ"ד מד (2) 471, 474 וכן ע"א 91/3203, אזולאי, הנ"ל). הדברים אמורים בצורך שביהמ"ש האזרחי יכבד את ביה"ד הדתי, כשם שביה"ד חייב בכיבוד הערכאה המקבילה (כפי שנאמר בע"א 88/394 הנ"ל, שביה"ד הרבני חייב בכבוד ביהמ"ש). כיבוד זה מן הראוי שיכלול גם את ההנחה לכאורה, שכל אחד משני הפורומים עומד על חזקתו שהוא פועל כראוי. אכן, כאשר מתברר בעליל שפורום פלוני פעל שלא כראוי, אין הצדקה שנסתיר פנינו מפגם כזה, אך לא מן הראוי שפורום אחד יבדוק בציציות של האחר, שמא יצליח למצוא אבק טעות או קורטוב של פגם בדבר זה או אחר שעשה הפורום המקביל. עוד ראוי לזכור שעלינו לומר חזק לבתיה"ד המקבלים על עצמם לדון בדן יחיד כשהדבר אפשרי בעיניהם. בל נשכח שאם נקפיד אתם על כל קוצו של יוד, ונפסיל בהחלטותיהם, עלולים אנו להביא להכבדה רבה על המדיינים דוקא. הצבת דרישה של דיון בשלשה דוקא, גם בענינים שביה"ד מוכן להסתפק באחד (ויודגש, הדברים אמורים באותם ענינים שיש לבתיה"ד אפשרות לתלות עצמם בהוראות החוק המתירות זאת, גם אם יפורשו פרוש מרחיב, ולא בענינים שדרישת החוק בהם ברורה בעליל), תביא לידי כך שבכל מקרה שמטעם כלשהו ייעדר דיין מהרכבו, יושבו פני בעלי הדין ריקם, והם יישלחו לביתם על מנת שיבואו במועד אחר. דקדוקי עניות של הקפדה ופסילה, ש"הקלת בהם בתחילתם", יביאו "לחומר" קשה לבעלי הדין בסופם. 9. כב' השופטת קמא הסתמכה על פסה"ד הנ"ל של כב' השופט פורת. ואולם מכמה סיבות אין דומה המקרה ההוא לעניננו, ואפרט שתיים: א) ביה"ד שם דן בשלשה, אך פסה"ד נחתם ע"י שני דיינים בלבד. אכן דבר זה נוגד את תקנות סדרי הדין של בתי הדין הרבניים, שכן תק' קי"א אומרת בראשיתה: "כל החלטה וכל פס"ד ייחתמו ע"י כל הדיינים שישבו בדין"; ב) במקרה ההוא הוסיף ביה"ד בפסה"ד סעיף מהותי על האמור בהסכם שהוגש לאישור. כוונתי להוספת הסעיף ג' שבפסה"ד, שבו כתוב לאמור: "פרט לאמור בהסכם אין לצדדים כל תביעות זה נגד זה, כולל הכתובה שהאשה מותרת עליה...". 10. סוף דבר, הערעור נדחה בחלקו ומתקבל בחלקו. אני מורה שביהמ"ש לעניני משפחה מוסמך לדון בתביעת המזונות של הילדים, והערעור על חלק זה של ההחלטה נדחה. אני מורה שאין ביהמ"ש לעניני משפחה מוסמך לדון בתביעת האשה להכריז על בטלות הסכם הגרושין, וכן שתביעה זו נתונה לסמכות ביה"ד הרבני האזורי בחיפה. עפ"י תוצאות הערעור, אין צו להוצאות. חוזהבטלות חוזה