1. לפני שתי בקשות, האחת מטעם הנתבעת - נשוא בש"א 164515/06, לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ו/או מאי צירוף חוות דעת רפואית כדין ו/או אי צירוף מסמך מהותי וכן בקשת רשות להתגונן. כן במסגרת בקשתה עותרת הנתבעת למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" והשנייה מטעם התובע- נשוא בש"א 165169/06 למחיקה על הסף של טענות מבקשת הרשות להתגונן. ואלה עיקרי העניינים הנדרשים לענייננו 2. ביום 30.10.05 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר על ידי התובע, יליד 28.7.58, לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. 3. ביום 7.6.06, במסגרת דיון במעמד הצדדים, הצהירו הצדדים בהסכמה לפרוטוקול כי הבקשה למחיקת סעיפים מתצהיר התמיכה תידון, כך שהבקשה לרשות להתגונן תתקבל באופן שהתצהיר יהפוך לכתב ההגנה. ב"כ הנתבעת ביקש במעמד הדיון כי ביהמ"ש ידון בשאלת ההתיישנות במסגרת בש"א 164515/06, בעוד שב"כ התובע טען כי ניתן לדידו לדון בשאלת ההתיישנות בשעת הסיכומים ואין טעם לדון בה עכשיו. במעמד הדיון קבעתי "היה כי בית המשפט יחליט שלא לדחות את התביעה על הסף, כי אז יגיב ב"כ הנתבעת לבקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה...". אקדים ואציין כי הצדדים העלו במסגרת בקשתם, התגובות לבקשות והתשובות לבקשה, טענות רבות תוך ציטוט פסיקה ענפה. סבורני כי בטרם אדון בכל אחת מהבקשות, על סעיפי המשנה בה, תוך התייחסות לפסיקה הענפה, אשר העלה כל צד בתמיכה לבקשתו, אדון תחילה בשאלת ההתיישנות לגופה, שכן במידה וזו תתקבל יתייתר הדיון באשר לכל סעיפי המשנה אשר נדרש בית המשפט לדון בהם. ואלו הן טענות הצדדים באשר לשאלת ההתיישנות 4. לטענת הנתבעת, "... תביעת המשיב בגין אובדן כושר עבודה, התיישנה, כולה ולחילופין מקצתה, ודינה דחייה על הסף, שכן המחלה אשר גרמה לאובדן כושר העבודה הנטען, אם קיים, נגרמה כולה ולחילופין מקצתה, למעלה משלוש שנים לפני הגשת התביעה. מקרה הביטוח, על פי הנטען בכתב התביעה, הוא מחלה אשר החלה ביום 15.3.01. כתב התביעה הוגש לבית המשפט רק ביום 30.10.05, במסגרתו עותר המשיב לחייב את המבקשת בתשלום תגמולי ביטוח על פי ביטוח אובדן כושר עבודה בדין התקופה שבין 15.3.01 לבין 4.6.05". הנתבעת מסתמכת בטענותיה על הקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 וטוענת כי "לאור העובדה כי ממועד מקרה הביטוח, הנטען והמוכחש ועד מועד הגשת התביעה לבית המשפט חלפו למעלה מ-ארבע שנים וחצי, תטען המבקשת כי התביעה התיישנה כולה, ולמצער בחלקה, ולפיכך יש לדחותה על הסף". 5. התובע מתנגד לבקשה. לטענת התובע, "... המבקשת הודיעה למשיב ביום 26.6.05, כי היא מכירה במצב במקרה הביטוח החל מיום 4.6.05 וממועד זה החלה לשלם לתובע תגמולי אי כושר בשל אובדן כושר עבודתו. ויובהר במכתבה זה של הנתבעת, מכירה היא בעובדה כי מועד האירוע הינו 15.3.01 ואמירתה זו הינה הודאת בעל דין לכל דבר ועניין". התובע ממשיך וטוען כי "... על בסיס טופס התביעה והחומר הרפואי שמסר המשיב למבקשת, הודיעה המבקשת, במכתבה מיום 14.7.05 את עמדתה לתביעה ולפיה תביעת המשיב אושרה אך ורק מתאריך 4.6.05 ועד לתאריך 1.4.06. סתמה ולא פרשה". התובע מבקש להדגיש בתגובתו כי "המבקשת הכירה בעובדה כי המשיב מצוי באובדן כושר עבודה על סמך המסמכים הרפואיים שנמסרו לידיה המעידים כי התובע שרוי במצב סטטי של אובדן כושר עבודה כבר משנת 2001". עוד טוען התובע כי "המבקשת אף שלחה את המשיב לבדיקה אצל מומחה פסיכיאטרי מטעמה אשר אישר את היות המשיב באי כושר". התובע בתגובתו מסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 וטוען כי "... המבקשת נשאה בתגמולים להם זכאי המשיב בגין אובדן כושר עבודה ובעשותה כן הודתה בזכותו של המשיב לתגמולים על פי הפוליסה ומשכך ובהתבסס על סעיף 9 לחוק ההתיישנות הרי שמרוץ התיישנות עמד מלכת...". לחילופין, טוען התובע כי אין מקום להעלאת טענת ההתיישנות "... בו בעת שקיימת עילת תביעה מתחדשת מדי חודש בחודשו, אשר קמה ועומדת כל עוד קיימת תקופת אי הכושר-כאשר המדובר בתקופת אי כושר צמיתה, אשר לא הסתיימה וכל זאת מתוקף הפוליסה הספציפית אשר הוצאה לתובע, אשר מהווה פוליסה נמשכת ולא פוליסה המקנה כיסוי עבור אירוע בודד ו/או נכות תאונתית. קרי המדובר בעילה מתחדשת אשר מתחדשת כל עוד מצוי המשיב באי כושר לעבוד". בתמיכה לטענתו זו של התובע, מפנה הוא לפס"ד בעניין דוד אמיתי בתק-מח 2003(2), 94, עמ' 5. 6. הנתבעת הגישה תשובה לתגובת התובע. לשיטתה, "... בחינת האמור במכתב הדחייה מעלה כי בשום מקום לא מכתב כי המבקשת מכירה בעובדה כי מועד האירוע הינו 15.3.01 וכי ממועד זה המשיב זכאי לקבל תגמולי ביטוח. למעלה מכך, במכתב בדחייה לא הוכרה תביעתו של המשיב ממועד כלשהו בכלל, ומיום 15.3.01 בפרט, וכל שנאמר בה הוא כי על המשיב להיבדק ע"י מומחה רפואי מטעמה, ולאחר מכן תינתן החלטה באשר לתביעתו". עוד טוענת הנתבעת כי "... ציינה בצורה מפורשת ומודגשת בראש מכתב הדחייה כי כל האמור במכתבה 'כפוף לטיעון התיישנות' כך שכל ניסיון לטעון לויתור על טענה זו אין לו על מה שיסמוך". באשר לטענת התחדשות העילה טוענת הנתבעת כי "...המשיב מעלה טיעון סותר: לטענת המשיב, התשלום החודשי המשולם לו מאז 4.6.05 מהווה בזכות כלפי תקופה מוקדמת לתאריך זה. טיעון זה (שכשלעצמו נסתר לעיל ע"י המבקשת) סותר את הטיעון לפיו המדובר בתביעה עפ"י עילה מתחדשת, באשר לית מאן דפליג כי עילה מתחדשת מצריכה ראיות בכל פעם מחדש, בגין כל חודש אי כושר, ומשכך-אין בתשלום המבוצע ב- 6/05, כדי ללמד דבר וחצי דבר על מצבו של המשיב ב- 3/01, מכאן- שגם אליבא דמשיב, לא הייתה כל הודאה בזכות מצידה של המבקשת". דיון 7. תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח: "31. התיישנות תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". לשיטתו של התובע וכפי שטוען אף במסגרת כתב התביעה בסעיף 4, "מאז 15.3.01, התובע מצוי במצב של אובדן מוחלט של כושר עבודה". כשמדובר בביטוח אבדן כושר עבודה מקרה הביטוח הוא אבדן הכושר כמוגדר בפוליסה. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 31 הנ"ל, נוכח העובדה שהתביעה לקבלת תגמולי ביטוח הוגשה ביום 30/10/05, התביעה לתשלום תגמולי ביטוח לפני 30/10/02 התיישנה. 8. עם זאת טוען התובע לסעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "9. הודאה בקיום זכות. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לפי סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". טוען התובע כי המכתב מיום 26.6.05 מהווה "הודאה בקיום זכות" כנדרש לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. מפאת חשיבותו אביא להלן נוסח המכתב: "26.6.05 מבלי לפגוע בזכויות בכפוף לטיעון ההתיישנות לכבוד חגי קליפר באמצעות בנפיט א.נ., הנדון: פוליסה לביטוח חיים מס' 8056632 על שמך: תביעתך עפ"י הנספח לאובדן כושר עבודה אנו מאשרים בזה קבלת המסמכים לתביעתך שבנדון. על פי תנאי הפוליסה, "את ההודעה בכתב על מקרה המחלה או התאונה שגרמו לאובדן כושר עבודה, חייב על הפוליסה או המבוטח למסור לחברה, בעוד המבוטח בחיים, עד חודש ימים לפני תום תקופת ההמתנה. אם ההודעה תימסר מאוחר יותר, לא ישולם פיצוי בעד 30 הימים שלאחר מסירת ההודעה. בכל מקרה לא ישולמו פיצויים בעד הזמן שלפני תום תקופת ההמתנה." תביעתך הוגשה לראשונה בתאריך 4.5.05 כאשר האירוע בגינו הנך תובע היה בתאריך 15.3.01. לפיכך, תום תקופת ההמתנה, בגין הגשת תביעה מאוחרת שלא על פי תנאי הפוליסה, היא 4.6.05. בימים הקרובים ייצרו עמך קשר מכון קרדיומדיקס לשם קביעת מועד לבדיקה מטעמנו, באם נצטרך מסמכים נוספים לטיפול בתביעתך -נודיעך. 5. עם קבלת חוות הדעת הנ"ל נודיעך דבר. בכבוד רב, טל ארזי תביעות חיים האגף לביטוח חיים" 9. בע"א 1017/91, פסח משה ו- 51 אח' נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ ואח', דינים עליון, כרך מג, 400, נקבעו קריטריונים לבחינת מסמך אשר יכול להיחשב כהודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, לפיהם יש לבחון המסמך מבחינה צורנית ומבחינת תוכנו. 10. מן הבחינה הצורנית, יש לבדוק אם מדובר במסמך המוצא על הנייר הרשמי של כותבו, זהות הכותב ותפקידו, סמכותו לחייב את מוציא המסמך, הנסיבות בהן הוצא וכלפי מי הוא מופנה. מבחינת התוכן, אומר כב' השופט זמיר בע"א 1017/91 הנ"ל כי "סעיף זה (סעיף 9 לחוק ההתיישנות - ס.א) דורש שהודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע", כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". 11. על פי הקריטריון של צורה נראה על פניו כי המכתב מקיים את דרישת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. שכן מבחינת הצורה, המכתב בו עסקינן נכתב על נייר המכתבים של הנתבעת ונערך ע"י פקיד מטעמה העובד באגף לביטוח חיים. מבחינת התוכן, נדרש כי הודאת הנתבעת תכיר בקיום זכות התובע, כלומר בקיום "הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. במקרה דנן, לא מצאתי כי יש במכתב הנתבעת מיום 26.6.05 משום הודאה בזכות וכל אשר נאמר על ידה הוא כי האירוע הנטען אשר התרחש ביום 15.3.01, הובא לידיעת הנתבעת ביום 4.5.05 ובכך מתארכת למעשה תקופת ההמתנה וכי פועלת היא לגיבוש עמדתה, אם באמצעות הפנייה לרופא מטעמה ואם באמצעות פנייה חוזרת לשם קבלת מסמכים רפואיים נוספים מהתובע-במידת הצורך. 12. התובע אף מנסה להיבנות ממכתב נוסף אשר נשלח אליו על ידי התובעת ביום 14.7.05 אשר זו לשונו: תאריך: 14.7.05 לכבוד מר קליפר חגי באמצעות מבוטח נכבד הנדון: פוליסה לביטוח חיים מס' 8056632 על שמך תביעתך עפ"י הנספח לאובדן כושר עבודה. אנו ממליצים בזה כי הינך מבוטח בחברתנו עפ"י הפוליסה הנדונה. הננו מתכבדים להודיעך כי הפיצוי החודשי לאובדן כושר עבודה היינו 4,281 ₪ . אנו ממליצים כי יומצא אישור לניכוי מס במקור, אחרת ינוכה מס מקסימאלי. מס' תיק הניכויים של כלל- 930/035985. לשרותך בכל עת. בכבוד רב צוות תביעות "אגף לביטוח חיים" 13. התובע אומנם לא צירף כל אישור על קבלת הכספים אך יש להניח כי מכתב שכזה לא היה יוצא מאת הנתבעת ללא כל תשלום בפועל ואני מוצא לקבל עמדת התובע בדבר התשלומים אשר שולמו לו החל מיום 4.6.05 ועד ליום 1.4.06. ועל כן, אין ספק כי סכומי הכסף אשר הועברו לתובע מהווים הודאה בזכאותו, שכן זו הזכות הנתבעת על ידו בבית המשפט, היינו, מתן פיצוי כספי בגין אי כושר עבודה. כעת יש לבחון, האם עצם הכיתוב "מבלי לפגוע בזכויות בכפוף לטיעון ההתיישנות", יש בו משום לשלול מן המכתב את תוקפו כהודאה בזכות לפי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי חברת ביטוח המבקשת להסתמך על מניעות דיונית כדוגמת התיישנות, ראוי כי תקפיד לכלול בהתכתבויות ובהצעות מטעמה טיעון לגבי התיישנות על מנת שיהיה ברור כי מרוץ ההתיישנות ממשיך בעילת התביעה המקורית- ואכן במקרה דנן ניתן להיווכח בבירור כי הנתבעת פעלה בהתאם להלכה זו בציינה את התיבה "בכפוף לטיעון התיישנות". בנסיבות אלו אין להחיל את האמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שהרי בחוק עצמו נקבע כי "בסעיף זה הודאה למעט הודאה שהיה עמה טעון התיישנות". 14. במסגרת תגובתו התייחס התובע בקצרה וטען לעילה המתחדשת, אשר לשיטתו זו מתחדשת כל עוד מצוי התובע באי כושר לעבוד. התובע בדבריו מסתמך כאמור על ע"א (תל-אביב) 1105/01, אמיתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2003(2), 94. הן התובע והן הנתבעת לא שמו יהבם על טענה זו וגם אני מוצא להתייחס אליה בקצרה ואומר כי אין בו, בפס"ד אמיתי, כדי לסייע לתובע שכן פסק הדין בעניין אמיתי עוסק הוא בניסיון להכריע ולקבוע בסוגיה מהוא מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות. האם מדובר בקרות האירוע? מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות? או מועד קביעת הנכות הצמיתה? 15. כפי שנכתב לעיל, משעסקינן בתביעה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, שזו תביעה שעילתה מתחדשת מידי חודש בחודשו. דהיינו מקרה הביטוח הוא הימצאותו של התובע במצב של אבדן כושר עבודה כמשמעותה בפוליסה. 16. אשר על כן, התוצאה היא שהתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה מיום 15.3.01 ועד ליום 30/10/02 התיישנה. 17. כעת עומדת לפני הבקשה מטעם התובע למחיקת סעיפים מכתב הטענות של הנתבעת. לטענת התובע "... מעלה המשיבה בבקשה למתן רשות להתגונן שלל טענות נוספות אשר לא בא זכרן במכתבי הדחייה. דבר המהווה סטייה בולטת וברורה מהנחיות המפקח על הביטוח מיום 16.11.98 ו/או מיום 9.12.98 ו/או מיום 29.5.02... על חברת הביטוח מוטלת החובה להעלות את מלוא טענותיה כלפי המבוטח בהזדמנות הראשונה, ואין היא רשאית לשמור טענות הגנה ולהעלותם בהזדמנות מאוחרת. לפיכך, דינן של טענות ההגנה שלא הועלו בהזדמנות הראשונה להימחק מכתב ההגנה". בהמשך מונה התובע את את הסעיפים שיש לטענתו למוחקם מבקשת הרשות להתגונן וכן מהתצהיר המצורף של המשיבה כדלקמן: "סעיף 5.1 מהבקשה למתן רשות להתגונן-במכתבי הדחייה לא הועלתה מפורשת בדבר התיישנות התביעה וכל טענה אשר נטענת במכתב הדחייה חייבת להיטען בצורה ברורה ומפורשת. סעיף 7,8,9,10,11,12,13,14,15 מהבקשה למתן רשות להתגונן-במכתבי הדחייה לא נאמר דבר וחצי דבר לעניין טענות אי גילוי זאת על אף שהמבקש העביר חומר רפואי ואף נבדק על ידי מכון קדיומדיקס מטעם המשיבה בטרם דחתה את תביעתו בגין העבר. סעיף 16 מהבקשה למתן רשות להתגונן- במכתבי הדחייה לא נאמר דבר וחצי דבר על כך שמקרה הביטוח אכן אירע בהתאם לסעיף 16 לחוק ביטוח תשמ"א 1981, כפי שנטען לראשונה בבקשה למתן רשות להגן. סעיף 18 מהבקשה למתן רשות להתגונן-נטענת בשנית טענת התיישנות אשר לא נטענה במכתבי הדחיה באופן מפורש". עוד נתבקש בית המשפט למחוק בהתאמה את הסעיפים אשר מופיעים בתצהיר ותומכים לכאורה בבקשה. 18. הנתבעת מתנגדת לבקשה. לשיטתה, "... במסגרת מכתבי הדחייה... צויין באופן מפורש ומודגש כי האמור במכתבים הינו בכפוף לטיעון ההתיישנות ומשכך, לא ברור על מבוססת טענת המבקש באשר למחיקת טענה זו". כן טוענת הנתבעת כי "במסגרת בקשת הרשות להתגונן טענה המשיבה כי המבקש הפר בכוונת מירמה את חובת הגילוי המוטלת עליו עפ"י הדין והפוליסה ולפיכך בהתאם להלכה הנוהגת לעניין טענת תרמית יש לאפשר לה להעלות טענה זו בבקשת הרשות להתגונן". 19. בהנחיות המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 התייחסה המפקחת לחובתה של חב' הביטוח לפרט ולפרש בפני המבוטח את הנימוקים לדחיית תביעתו והורתה כדלקמן: "3. מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו. 4. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. 5.על מנת שהתובע יוכל להתמודד עם טענת המבטחת הדוחה את תביעתו ואולי אף יצליח לשכנע אותה לשנות את עמדתה, עליו לקבל את עמדתה המפורטת בכתב". 20. למען שלמות התמונה, יש לציין כי בהשלמה להנחיה האמורה, הוסיפה המפקחת על הביטוח ביום 29.5.02 וקבעה כי: "... חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". 21. ההוראה האמורה, הוצאה על ידי המפקחת על הביטוח, מכח הסמכות המוקנית לה בסעיפים 60 - 62 לחוק הפיקוח על עסקי הביטוח, תשמ"א - 1981, לברר ולדון, בתלונות הציבור. סמכותו של המפקח על הביטוח, נדונה ופורשה בהרחבה, בבג"צ 7721/96 אגוד שמאי ביטוח בישראל נ. המפקחת על הביטוח, פ"ד נה (3) 625, שם נפסק כי המפקח על הביטוח מוסמך, בין היתר, להתערב ביחסים החוזיים שבין חברת הביטוח והמבוטח ומעבר לברור תלונות פרטניות, רשאי הוא, גם להורות על הסדרים כלליים ולקבוע כללים מנחים המחייבים את חברות הביטוח. [ראה לעניין זה גם החלטת כב' השופטת דותן בבר"ע (מחוזי תל-אביב) 2656/02 גולדברג נ. ביטוח ישיר אי.די.אי חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך לד (1) 76 ת"א (שלום-ת"א) 42844/05 - בולטין ויקטור נ. איילון חברה לביטוח בע"מ, טרם פורסם , סעיף 12]. 22. לאחרונה נדונה שאלת סמכות המפקח והנחיותיו במסגרת שתי החלטות בביהמ"ש העליון: ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח' נ. חביב אסולין, (להלן:"עניין אסולין") נקבע: "מדיניות משפטית ראויה צריכה איפוא לפרש בהרחבה את סמכות המפקח וליתן להנחיותיו את תוקפן הראוי". וגם ברע"א 10681/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. מדינת ישראל, חזרה והובעה העמדה שיש ליתן פירוש רחב לסמכות המפקח. בשאלת תוקפן של הנחיות המפקח נקבע ברע"א 10641/05 - "הנחיות אלה אמנם אינן בגדר דין, אך גם אם ניתן להתנות עליהן עדיין שיקולי המדיניות האמורים מכריעים את הכף, והם ביסוד התייחסותם של בתי המשפט". על הרציונאל העומד בבסיס ההנחיה עומד כב' הש' רובינשטיין ברע"א 10641/05: "הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות;הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד". בכך אשר כב' השופט רובינשטיין את החלטת כב' הש' סורוקר בהחלטתה בת"א (שלום - ראשל"צ) 3090/04 חביב אסולין נ. הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ" - "הנחיות המפקחת על הביטוח נובעות מתוך מגמה לאפשר למבוטח "להתייעץ עם גורמים מקצועיים" ו"לכלכל צעדיו", כפי שההנחיה מעידה על עצמה. דומה כי לא רק האינטרס הפרטי של המבוטח מוגן באמצעות הנחיה זו, כי אם גם האינטרס הציבורי שבחסכון הוצאות ומניעת התדיינות שיפוטית מיותרת. מקום בו נימוקי הדחייה שקופים וגלויים מראש, יכול המבוטח להעריך את מידת עמידתם הצפויה בביקורת שיפוטית ולגבש החלטה מושכלת בדבר הגשת תביעה. כך יש לצפות כי יימנע מתביעה, אם חברת הביטוח שטחה בפניו נימוקים מבוססים. הגילוי המוקדם של מלוא נימוקי הדחייה נועד לאפשר דו שיח ענייני ופורה בין המבוטח לחברת הביטוח, באופן שעשוי לחסוך התדיינות שיפוטית. חובת הבירור המלא אמנם מטיל על חברת הביטוח נטל מוגבר, אך יש בה כדי ליצור "משחק בקלפים פתוחים" כבר בראשית הדרך, ולחסוך הוצאות התדיינות בעתיד". בקשות רשות ערעור, שהוגשו מטעם שני הצדדים, נדחו, כאמור בהחלטת של כב' השופטת דותן, מיום 9.10.05, בבר"ע (מחוזי תל-אביב יפו) 1182/05 אסולין חביב נ' הפניקס הישראלי לפיה: "מן המקובץ עולה, כי חובת תום הלב בניהול משא ומתן בעת שנדרש ביצועו של חוזה ביטוח היא העומדת ביסוד ההנחיה ומטרתה לשים קץ לתופעה של מניעת מידע מן המבוטח ביחס לנימוקים לדחיית תביעתו או דחיית תביעות ללא הנמקה סבירה ו"שליפתן" של טענות מפתיעות בכתב ההגנה... מעבר לדרוש, אציין כי להשקפתי מטרת ההנחיה היא לחייב את המבטחת לבדיקה יסודית של כל תביעה, אותה היא שוקלת לדחות ובכך למנוע ניצול כוחה הכלכלי העדיף על פני המבוטח, אשר לא אחת מותש מהמשא ומתן העקר ומוכן להגיע להסדר פשרה שאינו משקף את נזקו וזכויותיו. אם אכן יפעלו המבטחות על פי ההנחיה ויבדקו את העובדות באופן יסודי, יהיה בכך כדי למנוע הודעות דחייה בלתי מבוססות כפתח למשא ומתן בו יש לחברה יתרון ברור על המבוטח" (ראה גם החלטת כב' השופטת דותן בבר"ע (מחוזי ת"א) 2994/04 צ'רלין אלכסנדר נ. הראל חברה לביטוח בע"מ החלטה מיום 4.1.06). כב' הש' רובינשטיין בהחלטתו ברע"א 10641/05 קובע, כי ככלל בתי המשפט אימצו את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, ורק בנסיבות מיוחדות יש לסטות מהן. נסיבות אלה יפורשו בצמצום "שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח". 23. במקרה דנן, יש לחלק את טענות התובע לשתיים. האחת, בדבר טענות ההתיישנות והשנייה בדבר טענות האי גילוי. באשר לטענות ההתיישנות הרי שיש בהחלטתי זו מישום לקבוע ממצאים בדבר שאלת ההתיישנות ואני לא מוצא לשוב ולדון בשאלת ההתיישנות, כפי שעולה מסעיף 5.1 ומסעיף 18 לבקשה למתן רשות להתגונן. באשר לטענות בדבר האי גילוי בסעיפים 7-16 לבקשה למתן רשות להתגונן, התוצאה המתחייבת, לכאורה, היא כי יישום ההנחיות מוביל למסקנה כי הנתבעת לא תורשה להתגונן, בכל טענה החורגת מטענותיה כפי שפורטו במכתב הדחייה הראשון מיום 26.6.05. הטענות הנטענות בבקשה למתן רשות להתגונן, בדבר אי הגילוי מצד התובע, לא נזכרו במכתב הדחייה הראשוני, ולפיכך לכאורה, מנועה הנתבעת מלהעלותן עתה במסגרת ההתדיינות המשפטית. זאת ועוד, סבורני כי, הוצאת תיק רפואי הינה פעולה אלמנטארית בבירור כל תביעה נגד חברת ביטוח וחובה על חברת הביטוח, בטרם תענה על מכתבי הדרישה מטעם מבוטחיה, כי תערוך בירור מקיף ורק אז תשיב ותתייחס לכל פנייה באופן מקיף ומעמיק. לאור האמור לעיל, לכאורה דינה של הבקשה להתקבל. 24. יחד עם זאת, טרם תמה מלאכתי ועלי לדון בטענת הנתבעת כי מדובר בהפרה בכוונת מרמה את חובת הגילוי המוטלת עליו עפ"י הדין והפוליסה אשר יש בהפרה זו כדי לאפשר לנתבעת להעלות טענה זו בבקשת הרשות להתגונן. 25. על מהותה של התרמית עמד כבוד הנשיא ברק בע"א 3441/01, פלוני ואח' נ' פלונית ואח', תק-על 2004(1), 452 ,עמ' 458: "עקרון יסוד של שיטת המשפט שלנו הינו כי אין אדם נהנה מפרי עוולתו (ראו ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133). מעקרון יסוד זה נגזר הכלל המקובל בשיטות משפט רבות הוא לפיו fraus omnia corrumpit - המירמה מבטלת את הכול. כפי שציין השופט חשין: "כל מעשי ממשל ומינהל הניגעים במירמה - ובהם מעשי שפיטה - כמוהם כפרי שפשה בו הרקב; מתכלים ומתאכלים הם מתוכם ונדמים הם לעץ ששורשיו הרקיבו וצמרתו יבשה. מעשה הנגוע במירמה פגום ופסול הוא מיסודו ותולה הוא עצמו על בלימה... כך דין במעשי שפיטה וכל דין בכל מעשה ממשל ומינהל, ובעצם בכל מעשה בן-פועל בתחום המשפט. ההלכה הינה בת לציווי ראשוני, ודבר הציווי הוא שעול לא יימצא נשכר בעוולתו. הזורע כזב יקצור ריק. זה הציווי המוסרי-חברתי, ובדרכו נלך" (בג"ץ 706/94, רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, 415 - 416). ראה לעניין זה גם: בר"ע (חי') 1636/04, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ד.ס.א.ל. מרחבים חברה לעבודות עפר בע"מ, אתר נבו. שם ניתנה למבטחת אפשרות להוסיף טענה, לפיה התביעה נולדה עקב מרמה של המבוטח, לאחר שבית המשפט קבע כי "הרציו לפיו המבוטח עצמו יודע את העובדות שנטענו על ידי המבטחת והוא אינו יכול להינות ממה שאינו זכאי לו בדין", יפה גם למקרה זה. כן יפים במקרה זה דבריו של כבוד השופט א.רובינשטיין בעניין אסולין לעיל, "... אף לענייננו שלנו קיימים איזונים: ראשית, ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות - אם גם חריגות - שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע, כבפרשת מנורה הנזכרת, ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה". בעניין אסולין נקבע בסופו של יום כי אין הטענות חוסות תחת כנפי החריג שבהנחיית המפקח מיום 29.5.2002, לא כל שכן משניתן למבקשים לטעון טענת מרמה כנגד המשיב וכי אין מקום להתערב בהחלטותיהם של בתי המשפט הקודמים. ויוזכר כי בימ"ש השלום (ראשל"צ), קבע בהחלטתו מפי כב' השופטת סורוקר כי אין למחוק את טענות הנתבעים בדבר אי גילוי פרטים רפואיים, שפורשו במכתב הדחייה וכן את טענתם בדבר כוונת מרמה של התובע, שכן די בעובדות המפורטות במכתב הדחייה על מנת לבסס טענה זו-קביעה אשר אומצה על ידי בית המשפט המחוזי. בעוד שבהתכתבות שהובאה לפני מיום 26.5.05 ומיום 14.7.05, לא מצאתי כי יש משום ציון עובדות המפורטות במכתב כדי לבסס טענה זו. 26. בנסיבות שכאלה, ולאור מהות הטענה, ברי כי אין מקום לחסום דרכה של המבקשת להעלותה בכתב הגנתה, גם אם לא נטענה במכתב הפנייה הראשוני למבוטח, הוא התובע. מסמכיםמכתב דחיה (חברת ביטוח)ביטוח אובדן כושר עבודהאובדן כושר עבודה