בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן שעון "רולקס" דייטונה (להלן: "השעון") אשר בוטח אצל הנתבעת 1. התביעה הוגשה בחודש אפריל 2013 על הסך של 153,446 ₪, בשים לב ששוויו של השעון, במועד קרות מקרה הביטוח, בחודש דצמבר 2011 עמד על הסך של 149,900 ₪. הנתבעת 1 סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בגין אובדן השעון ומכאן התובענה שבפניי. הרקע: לתובע הייתה פוליסת ביטוח דירה ותכולתה אצל הנתבעת 1, במסגרתה בוטח גם שעון בסך 149,900 ₪ בהתאם להערכה מיום 01.03.11 של מר רוני דבוש, הבעלים של חברת "כל טיים דבוש תכשיטים בע"מ", העוסקת, בין היתר, בהערכת שווי של תכשיטים שונים. ביום 20.12.11 מסר התובע הודעה, כי יום קודם לכן, ביום 19.12.11, אבד השעון כאשר לתובע ארעה תאונת דרכים עת החליק עם האופנוע עליו רכב על הכביש. הנתבעת 1 סירבה לשלם לתובע תגמולי ביטוח בגין אובדן השעון בטענה כי נמסרו על ידו עובדות כוזבות וכי בנסיבות אלו היא פטורה מחבותה. טיעוני הצדדים הדרושים לעניין: התובע טוען כי רכש את השעון ביום 08.03.11 במסגרת נסיעה עם אשתו לניו יורק וכאשר שב מניו יורק פנה לנתבע 2, שהינו סוכן הביטוח אצלו ביטח את דירתו ותכולתה, אשר ביקש ממנו להמציא הערכה על השעון. לאחר שקיבל הערכה לשעון מ"כל טיים דבוש תכשיטים בע"מ", באמצעות בעליה - מר רוני דבוש, על סך של 149,900 ₪, חזר לסוכנות של הנתבע 2, אשר דאגה להנפקת תוספת הפוליסה המעודכנת. הפרמיה עבור הפוליסה המעודכנת שולמה כסדרה בהתאם לדרישות התשלום של הנתבעת 1, ולפיכך טוען התובע כי הוא זכאי לקבלת תגמולי הביטוח בגין אובדן השעון בהתאם לתנאי הפוליסה. מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי גרסתו של התובע אינה גרסת אמת. הנתבעת 1 הפנתה לכך שהבקשה להכללת השעון בפוליסה הופנתה אליה כבר ביום 01.03.11, וכי הפוליסה תוקנה והשעון בוטח כבר ביום 02.03.11, על סמך הערכת השווי של "כל טיים דבוש תכשיטים בע"מ", אשר הועברה מהסוכנות של נתבע 2 ולפיכך לא ייתכן שהשעון נרכש ביום 08.03.11. עוד טענה הנתבעת 1, כי חשבונית הקנייה שהציג התובע היא חשבונית מזויפת, כאשר חיפוש מקור מספר הפקסמיליה המופיע עליה מוביל לאתר ליצור חשבוניות פיקטיביות באינטרנט, בו כל אחד יכול לייצר חשבונית כאוות נפשו. ביחס להערכת השווי של "כל טיים דבוש תכשיטים בע"מ" טענה הנתבעת 1 כי נפלו פגמים בהערכה היות שעל פי הקטלוג הרלוונטי של חברת רולקס, אין דגם מקורי של "רולקס" התואם את הדגם המתואר בהערכה הכולל "שיבוץ מקורי" של יהלומים בבזל. דיון והכרעה: שמעתי את עדותו של הנתבע 2, מר גלעד ליקבורניק, אשר העיד כי התובע, אשר מוכר לו אישית, הגיע לסוכנות הביטוח שלו הראה לו פיזית את השעון נשוא התביעה, וביקש להכלילו במסגרת הביטוח שהוצא לדירתו ותכולתה על-ידי הנתבעת 1. מצאתי את עדותו מהימנה. אני מוצאת את הסבריו של הנתבע 2 ביחס לסימון התאריך על גבי הערכת השווי הגיוניים ומעידים על כך כי התאריך משקף נכונה את המועד בו הוצגה הערכת השווי בסוכנות הביטוח. חיזוק למסקנה זו, אני מוצאת בתאריכים המופיעים בתכתובות המייל המהוות את נספח 4 לתצהירו, ובעדותה של הגברת אורית רוסבי שהעידה שהיא זו אשר רשמה את התאריך על גבי הערכת השווי ושלחה את תכתובות המייל לנתבעת 1. כמו כן, שמעתי את עדותו של מר רוני דבוש, אשר העריך את שווי השעון, ומצאתי ליתן אמון מלא וללא סייג בעדותו, שהותירה עלי רושם מהימן ביותר, כי כתב את הערכת השווי על סמך בדיקה שביצע בשעון, ממנו פירק את הצמיד כדי לראות את המספר האישי של השעון וכי העריך את שווי השעון על סמך הידע המקצועי שלו. מכך עולה, שהתובע הציג שעון "רולקס", בשווי 149,900 ₪, למר רוני דבוש ולאחר מכן לנתבע 2, וביצע שינוי של הביטוח כפי שבא לידי ביטוי בפוליסה המעודכנת אשר הוצגה כנספח 3 לתצהירו של התובע. אני מאמינה לתובע כי איבד את השעון, במסגרת תאונת דרכים שעבר ביום 19.12.11, כפי שנטען על ידו. במהלך הבאת הראיות, חשבונית הרכישה התבררה כמזויפת, אולם, לא מצאתי כי הוכח שהתובע הוא אשר זייף את החשבונית ולא מן הנמנע כי החשבונית המזויפת הונפקה על ידי החנות בה רכש התובע את השעון, כפי טענתו. כך אף העיד החוקר מטעם הנתבעת, מר אייל קלדס: "החשבונית עצמה אני לא יודע אם הוא רשם אותה או קיבל אותה" (עמוד 29, שורה 31 לפרוטוקול) אולם, התובע טען לנסיבות רכישת השעון בסעיף 3 לכתב התביעה וחזר על הדברים גם בסעיף 3 לתצהירו כי: "במהלך שהותי בניו יורק רכשתי שעון יד של חברת "רולקס" מדגם "דייטונה" משובץ יהלומים, ביצעתי את הרכישה ביום 08.03.2011 תמורת 30,000$ (שלושים אלף דולר ארה"ב)". כמו-כן טען התובע כי פנה לבטח את השעון רק עם שובו לארץ (סעיפים 9-6 לתצהירו של התובע). את טענותיו אלו של התובע, ביחס לנסיבות רכישת השעון ביום 08.03.2011, לא ניתן ליישב עם העובדה החד-משמעית, שהשינוי בפוליסה בוצע על סמך הערכת השווי של השעון כבר בתאריך 02.03.2011 על סמך תכתובות מיילים שהחלו יום קודם לכן - ביום 01.03.2011. לפיכך עולה שעובדות אלה אשר מסר התובע הן עובדות בלתי נכונות, וכי עשה כן במודע היות שהיה זה התובע עצמו אשר סר למר רוני דבוש על מנת לקבל ממנו את הערכת השווי, והוא אישית פנה לסוכנות הביטוח והציג את השעון לנתבע 2 כאשר ביקש לבצע את השינוי בפוליסת הביטוח. לאור האמור לעיל, אני מוצאת לקבוע כי הנתבעת 1 עמדה בנטל להוכיח שניים מיסודותיו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, הקובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." ברע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011) נקבע: "הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת - של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח - דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ' 556). יחד עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות." לפיכך משעמדה הנתבעת 1 בנטל להוכיח את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, והעובדות בדבר רכישת השעון אינן ידועות לאשורן, הרי שיש לראות בנתבעת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. מכיוון שהתובע לא הציג כל הסבר לעובדות הלא נכונות אשר להן טען, הרי שלא הציג מניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולא מסר את העובדות הנכונות. במקרה זה לא ידוע אם העובדות אותן ניסה התובע להסתיר היו שוללות ממנו את הכיסוי הביטוחי, עובדות אלה מצויות בידיעת התובע, ומשבחר הוא שלא להציג את העובדות הנכונות ואת המניע למסירת העובדות הלא נכונות, הרי שהנתבעת 1 עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את כוונת המרמה והיא זכאית לפטור הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שצוטט לעיל. סוף דבר: לאור האמור מצאתי לדחות את התביעה. בנסיבות המקרה אני מוצאת לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו. ביטוח דירהמקרקעין