1. זוהי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבתה, הנטענת, של מכונית התובע. העובדות: 2. ביום 14.6.00, כשלושה חודשים לאחר שהשתחרר משירות צבאי, קנה התובע מכונית מסוג פיאט פונטו, שנת ייצור 1999. את המכונית קנה התובע מחברת ההשכרה "הרץ". עבור המכונית שילם התובע סך של 51,204 ש"ח (נ/2). לצורך רכישת המכונית נטל התובע הלוואה מחברת פמה אשראי (1992) בע"מ. 3. כבר באותו יום ביטח התובע את מכוניתו אצל הנתבעת. הביטוח היה למשך שנה אחת. הפוליסה כללה גם ביטוח לרדיו-טייפ, כולל מחליף תקליטורים (צ'יינג'ר) ורמקולים. כמו כן כללה הפוליסה מרכיב של רכב חלופי למקרה של גניבה או תאונה. 4. פוליסת הביטוח שועבדה לטובת חברת פמה. לאחר שהצדדים הגישו את סיכומיהם בתיק זה סילק התובע את חובו לחברה הנ"ל, ועל כן אין הנתבעת עומדת עוד על הטענה אותה העלתה בשעתו, לפיה לא קיימת יריבות בינה לבין התובע. 5. במשך החודשים הספורים בהם החזיק התובע במכונית עד לגניבה הנטענת, ניזוקה המכונית בארבע הזדמנויות שונות, עליהם דיווח התובע לנתבעת. בשני מקרים קיבל התובע מהנתבעת תגמולי ביטוח עבור נזקי המכונית. באחד המקרים קיבל התובע מהנתבעת סך של 16,000 ש"ח לערך עבור הנזקים שנגרמו למכונית בתאונה בה היתה מעורבת. בשניים מתוך ארבע המקרים ניזוקה המכונית באופן כזה שנקבע כי נגרמה לה ירידת ערך בשיעור כולל של 3% (ת/8 ות/9). 6. ביום 10.10.00, היינו כארבעה חודשים לאחר כריתת חוזה הביטוח, התקשר התובע אל הנתבעת וביקש לדעת מה גובה תגמולי הביטוח אותם יקבל אם מכוניתו תיגנב, ומה גובה ההשתתפות העצמית שיחוייב בה אם המכונית תיגנב. לדברי התובע, הוא שוחח עם אחת הפקידות, ואולם לא קיבל תשובה לשאלותיו. התובע הסביר בעדותו, כי החליט לפנות אל הנתבעת ולברר עניין זה - סתם כך, ללא סיבה קונקרטית - משום שהמכונית היתה רכושו היחיד, ולאחר שהוא עיין בפוליסת הביטוח הוא מצא כי לא מצויין בה מה גובה תגמולי הביטוח אותם יקבל במקרה של גניבה. 7. ביום 1.11.00, היינו כשלושה שבועות לאחר אותה שיחה טלפונית, פנה התובע אל הנתבעת והודיע לה כי מכוניתו נגנבה. וזו תמצית גירסתו של התובע באשר לנסיבות הגניבה, ומה שארע בסמוך לאחריה: א. לטענת התובע, ביום 31.10.00, בסמוך לשעה 18:00, הוא שב לביתו מעבודתו, וכהרגלו הוא החנה את המכונית במגרש חניה הסמוך לביתו. לאחר שעשה כן, עלה התובע לבית בו הוא מתגורר ביחד עם הוריו ואחיו. ב. למחרת התעורר התובע בשעת בוקר מוקדמת. בסמוך לשעה 05:30 הוא עזב את ביתו ושם פעמיו אל המקום בו החנה את מכוניתו ערב קודם לכן. לדברי התובע, באותה תקופה הוא נהג להתחיל את עבודתו, כמאבטח בשירות התעסוקה, מדי יום בשעה 07:30. לדבריו, באותו בוקר הוא הקדים לקום כיוון שהוא ביקש לשהות במכונית עד סמוך לשעה 07:20 ולשמוע במכונית מוסיקה, ורק אחר כך לנסוע למקום עבודתו. לדברי התובע, הוא אוהב לשמוע מוסיקה בעוצמה גבוהה. לטענתו, אין בחדרו מערכת מוסיקה, והמערכת היחידה הקיימת בבית נמצאת בסלון הבית. לטענת התובע, כיוון שהיה מדובר בשעת בוקר מוקדמת, הוא ביקש שלא להעיר את יתר בני משפחתו ועל כן הוא ירד למכוניתו. לטענת התובע, זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא ירד למכונית כדי לשמוע מוסיקה, אלא הוא עשה כן מספר פעמים קודם לכן. ג. לדברי התובע, כאשר הוא הגיע למקום בו החנה את מכוניתו ערב קודם לכן, הסתבר לו כי המכונית איננה. הוא עשה סריקות באזור, ואולם המכונית לא נמצאה. בנסיבות אלה, עוד בטרם הודיע להוריו על דבר הגניבה, הלך התובע ברגל אל תחנת המשטרה במגרש הרוסים, והוא הגיש תלונה על גניבת המכונית (ת/4). ד. לאחר הגשת התלונה הלך התובע למקום עבודתו ועבד כרגיל. במהלך אותו יום התקשר התובע לביתו וסיפר להוריו על דבר הגניבה. כמו כן הוא התקשר אל הנתבעת ודיווח לה על גניבת מכוניתו. לדברי התובע, הוא לא סיפר לאיש מחבריו לעבודה על דבר הגניבה. ה. בתום יום העבודה חזר התובע לביתו ברגל. לדברי התובע, כאשר הוא הגיע לביתו וביקש לפתוח את דלת הכניסה, הסתבר לו כי צרור המפתחות אותו הוא נהג להחזיק, בו היו מצויים מפתח של הדירה ומפתח של המכונית, אבד ואיננו. לטענת התובע, הוא חזר ברגל את כל הדרך למקום עבודתו וחיפש את צרור המפתחות, אך לא מצאו. הוא אף ערך חיפוש במקום עבודתו, אך חיפושיו העלו חרס. 8. ביום 8.11.00 נחקר התובע על ידי חוקר מטעם הנתבעת, אשר גבה ממנו הודעה מפורטת. במסגרת ההודעה הודיע התובע לחוקר כי הוא מסכים להיבדק בדיקת פוליגרף (נ/2). לדברי התובע, החוקר ביקש ממנו למסור לו את מפתחות הרכב ואת מסמכי הרכב. במענה לבקשה זו נתן התובע לחוקר את שני מפתחות הרכב שהיו ברשותו וכן שלט, והודיע לחוקר כי המפתח השלישי אבד, כמפורט לעיל. 9. כשבועיים לאחר אותה חקירה התקשר החוקר אל התובע וביקש ממנו להיבדק בדיקת פוליגרף. חרף ההסכמה שנתן התובע בשעתו, הוא הודיע לחוקר כי הוא מסרב להיבדק. התובע הסביר, כי בתחילה הוא נתן הסכמתו לקיומה של הבדיקה כיוון שהוא חשב שזוהי חובתו, ואולם בינתיים הסתבר לו כי אין זו חובתו, וכי בדיקה כזו יכולה רק להזיק לו. 10. ביום 14.12.00 שלחה הנתבעת מכתב אל התובע בו הודיעה לו כי היא החליטה לדחות את תביעתו לתגמולי ביטוח. הנתבעת נימקה את החלטתה בכותבה: "לא שוכנענו באמיתות נסיבות הארוע, כפי שנמסרו על ידך". (ת/7). שאלת האחריות: 11. הנתבעת אינה חולקת על כך שבמועד הגניבה הנטענת היה למכונית כיסוי ביטוחי. הנתבעת מנמקת את סירובה לשלם לתובע תגמולי ביטוח בטענה, כי מכוניתו של התובע לא נגנבה, כנטען על ידו, אלא מדובר בארוע אשר בויים על ידי התובע. אין צריך לומר, כי התובע דוחה טענה זו. 12. התובע טוען, כי הנטל לשכנע שמדובר בארוע מבויים מוטל על הנתבעת. הוא מסתמך על דברי כב' הנשיא שמגר בע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5), 661. הנתבעת טוענת כי נטל השכנוע לגבי עניין זה מוטל על התובע. היא מסתמכת על פסק הדין אשר ניתן באותו יום בע"א 391/89 וייסנר נ. אריה חברה לביטוח, פ"ד מז(1), 837. 13. על מי מוטל נטל השכנוע בתביעות ביטוח, בכלל, ועל מי מוטל נטל השכנוע כאשר מועלית על ידי המבטח טענה בדבר "ביום" מקרה הביטוח הנטען, בפרט? נראה, כי סיכום עמדתה של הפסיקה בסוגיה זו הובא על ידי כב' השופט י. אנגלרד, בפסק דינו ברע"א 143/98 מחמד דיב נ. הסנה-חברה ישראלית לביטוח פ"ד נג(1), 450. וכך נאמר שם בעמ' 452-3: "3. הסוגיה של נטל השכנוע לגבי הוכחת התנאים לקיום הכיסוי הביטוחי נידונה בהרחבה בפסיקה. הכל מסכימים כי בעוד שההוכחה של יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי המבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את ה"חריגים" לכיסוי הביטוחי. דא עקא, ההבחנה בין היסודות של מקרה הביטוח לבין החריגים מעוררת לעיתים שאלת פרשנות הקשה לפתרון. מקור ראשי לקושי מצוי בחכמת המנסחים: אלה מסוגלים לשלב בקלות חריגים לכיסוי הביטוחי בתוך עצם הגדרת יסודותיו של מקרה הביטוח. והמקרה שלפנינו יוכיח: במקום לכתוב בפוליסה: "הכיסוי הביטוחי יחול על כל שימוש ברכב מנועי" (או "על הסעת נוסעים") למעט הסעת נוסעים בשכר או בתשלום", נכתב מה שנכתב: "הכיסוי הביטוחי יחול אך ורק לשימוש ברכב להסעת נוסעים שלא בשכר או בתשלום". היכן כאן הכלל והיכן החריג? 4. כאמור, השאלה אינה חדשה, ורבות טרחו השופטים והמלומדים למצוא מבחנים טובים וצדיקים. לבירור השאלה נזקקו למסורת הפסיקה האנגלו- אמריקאית בסוגיות ביטוחי אש וביטוחי ים ולשיקולי מדיניות משפטית. על אף כל המאמצים העיוניים, נתגלו חילוקי דעות מהותיים בין שופטי בית משפט זה. אחת השאלות השנויות במחלוקת נוגעת לשלילת הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, במובן סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, על המבטח להוכיח את יסודות השלילה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 ובע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח', פ"ד מז (1) 311; לפי גישה הפוכה, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837; לפי גישת ביניים, הפתרון תלוי במהותם של יסודות הביטוח: בגניבה ושוד, הנטל ה"שלילי" על המבוטח, באש ובאבדן אחר של נכס, הנטל ה"חיובי" על המבטח (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני). 14. לאחרונה ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק דין בו נדרש בית המשפט לשאלה זו. (ע"א 3045/02 אוחיון דוד נ. אריה חברה לביטוח בע"מ). בית המשפט המחוזי אינו מבאר בפסק דינו האם הוא מצטרף לאחת משלוש הגישות הקיימות בבית המשפט העליון, או שמא הוא בוחר לאמץ לעצמו גישה רביעית. עם זאת נראה, לכאורה, כי בית המשפט המחוזי הלך בגישה השלישית, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעתו של כב' השופט אור, היינו שהתשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע תלוייה במהותם של יסודות הביטוח בכל מקרה ומקרה (פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתוייק בתיק). 15. כפי שציינתי, בתמיכה לטענת התובע כי נטל השכנוע שמדובר בארוע מבויים מוטל על הנתבעת, מסתמך התובע על דברי כב' הנשיא שמגר בפרשת סיני. דא עקא, שנראה, לכאורה, כי עמדתו של כב' הנשיא בעניין זה היא בגדר דעת מיעוט; על פי הגישה השניה מבין הגישות שנמנו לעיל, על המבוטח בכל סוגי הביטוח מוטל הנטל לשכנע כי אין מדובר בארוע מבויים. מכאן, שאין ספק כי לדעת המחזיקים בגישה זו, נטל השכנוע במקרה שבפנינו מוטל על התובע. הוא הדין לגבי אלה המחזיקים בגישה השלישית. לטענתם, מה שקובע הוא מהות יסודות הביטוח בכל מקרה ומקרה. בפרשה שבפנינו מקרה הביטוח הנטען הוא "גניבה". הואיל ואחד מהיסודות של "גניבה" הוא לקיחת החפץ המבוטח על ידי אחר ללא הסכמת הבעלים, הרי שעל הבעלים, היינו המבוטח, מוטל הנטל להוכיח גם יסוד זה. (בענין זה ר' גם את ההחלטה של כב' הנשיא א. ברק ברע"א 988/98 אבו ערר מחמד נ. המגן, חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם בתקדין). 16. הגעתי, אפוא, לכלל מסקנה כי הנטל לשכנע במקרה שבפנינו כי מדובר בגניבה "אמיתית" ולא בארוע אשר בויים על ידי התובע, מוטל על התובע. האם עלה בידו של התובע לעמוד בנטל זה? אודה, כי התלבטתי לא מעט בשאלה זו. הטעם לכך הוא, שבפרשה שבפנינו יש הצטברות של נסיבות בלתי שיגרתיות ומחשידות. אמנה אותן: ראשית, כפי שצויין לעיל, התובע רכש את המכונית זמן קצר לאחר ששוחרר מהצבא, מבלי שהיו לו אמצעים כספיים משל עצמו לרכוש את המכונית. הוא רכש את המכונית באמצעות הלוואה אותה נטל מחברת פמה, והוא נדרש להחזיר הלוואה זו באמצעות תשלומים חודשיים במשך מספר שנים, מתוך משכורת של מאבטח במוסד ציבורי, שיש להניח כי אינה גבוהה במיוחד. במהלך התקופה הקצרה שהמכונית היתה ברשותו של התובע היא ניזוקה לא פחות מאשר 4 פעמים. האין זה יתכן כי הסתבר לתובע, אשר בסמוך לאחר שחרורו מהצבא ביקש להגשים חלום ולרכוש מכונית, כי החלום אינו כה ורוד, והוא התחרט על עצם רכישת המכונית? שנית, כפי שציינתי, כארבעה חודשים לאחר כריתת חוזה הביטוח וכשלושה שבועות לפני ארוע הגניבה הנטען, התקשר התובע אל הנתבעת וביקש לדעת מה גובה תגמולי הביטוח אותם יקבל במקרה של גניבה. הדבר נעשה "סתם כך", ללא כל סיבה קונקרטית. האין בכך כדי לעורר חשד כי "סוף מעשה במחשבה תחילה"? שלישית, כפי שיסתבר להלן, בתביעתו זו מבקש התובע לקבל תגמולי ביטוח בסכום העולה על ערכה של המכונית. ממילא הוא מבקש לקבל סכום כסף הגבוה מהסכום אותו שילם עבור רכישתה של המכונית. משמעות הדבר היא, שהתובע מצפה "להרוויח" מגניבת המכונית. האין בכך משום מניע? רביעית, טענת התובע כי ירד אל המכונית בסמוך לשעה 05:30 כדי לשמוע בה מוסיקה במשך למעלה משעה וחצי בטרם ייסע למקום עבודתו היא טענה מוזרה ובלתי שיגרתית. כלום סביר שאדם ייצא את ביתו בשעת בוקר כה מוקדמת וישהה במכוניתו זמן כה ממושך רק משום רצונו לשמוע מוסיקה? כפי שציינתי, התובע טען כי הוא נהג לעשות כן במקרים נוספים, מדוע לא זימן איש מבני משפחתו כדי להוכיח טענה זו? חמישית, התובע טוען כי לא סיפר לאיש מחבריו על דבר הגניבה. מדוע? כלום אין זה ארוע אשר טבעי לשתף בו חברים וידידים? ושישית, התובע טוען, כי באותו יום, ללא קשר לגניבת המכונית, הוא איבד את צרור המפתחות שלו. האין זה צירוף מקרים מוזר? כיצד קרה שלתובע נגרמו שני אובדנים בדיוק באותו יום? ועוד: התובע טוען, כי הוא הלך ברגל את כל הדרך למקום עבודתו כדי לחפש את צרור המפתחות. האם זה סביר? והרי התובע עצמו העיד כי משפחתו לא מצאה לנכון להחליף את מנעול הדלת כתוצאה מאובדן המפתחות. לכך יש להוסיף, כי לטענת הנתבעת, בעניין זה קיימת סתירה מסויימת בין הגירסה אותה מסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת, לבין גירסתו כפי שנמסרה בבית המשפט. 17. הנה כי כן, ישנן לא מעט חשדות התומכים בטענת הנתבעת כי מדובר בארוע מבויים. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שחרף קיומם של חשדות אלה, לא יהא זה נכון לקבוע כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו. אבאר את עמדתי; באשר לקיומו של מניע - הרי שלא מעטים הם המבוטחים אשר אינם מצטערים צער רב על כך שמכוניתם נגנבה, ולא מעטים הם המבוטחים אשר תגמולי הביטוח אותם הם מקבלים גבוהים מהמחיר אותו היו מקבלים אילו היו מוכרים את מכוניתם בשוק החופשי, במיוחד בתקופות בהן ההיצע של מכוניות משומשות עולה על הביקוש. מכאן, שהמניע אשר היה, לכאורה, קיים אצל התובע, אינו מיוחד רק לו. ובאשר לנסיבות הבלתי שיגרתיות ולצירוף המקרים הנטען - אכן, ישנן במקרה שבפנינו מספר נסיבות בלתי שיגרתיות וכן טענה בדבר צירוף מקרים. עם זאת, העובדות על קיומם של אלה נלמדו מהתובע, ומהתובע בלבד. הוא זה שסיפר מיוזמתו כי השכים קום וירד למכוניתו כדי לשמוע מוסיקה. הוא זה שסיפר מיוזמתו כי לא אמר לחבריו כלום על דבר הגניבה. והוא זה שסיפר מיוזמתו כי היה מצוי ברשותו מפתח נוסף שאבד. בידי הנתבעת לא היתה שום ראיה "חיצונית" לקיומן של נסיבות אלה, והיא לא זימנה לעדות כל עד מטעמה. הדעת נותנת, שאם התובע היה רוצה לביים ארוע של גניבת מכונית, לא היה פשוט יותר מאשר שיספר לנתבעת "סיפור פשוט" ושיגרתי. מה היה מתבקש יותר מאשר לספר כי התובע גילה את דבר הגניבה בסמוך לשעה 07:20 כאשר הוא ירד למכוניתו כדי לנסוע לעבודתו? מה היה מתבקש יותר מאשר שהתובע היה מספר כי שיתף את חבריו בחוויה הבלתי נעימה שעברה עליו? מדוע היה צורך כי התובע יספר שהיה מצוי ברשותו צרור מפתחות נוסף אשר אבד באותו יום? אני סבור, כי בשים לב לכך שהעובדות "הבלתי שיגרתיות" בפרשה שבפנינו נלמדו מפיו של התובע, ורק מפיו, לא ניתן לייחס לקיומן של עובדות אלה משקל רב לחובתו. אני סבור, כי הנסיבה המחשידה ביותר הקיימת נגד התובע היא העובדה כי שלושה שבועות לפני מעשה הגניבה הנטען, הוא התקשר אל הנתבעת וביקש לדעת מה גובה תגמולי הביטוח אותם יקבל במקרה של גניבה. התובע נתן הסבר למעשה זה, ואולם ההסבר דחוק משהו. עם זאת, וחרף כל שאמרתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שלא יהיה זה נכון לקבוע כי התובע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח כי "ידו לא היתה במעל". אני סבור, כי חרף כל החשדות הקיימים, יהא זה מרחיק לכת לקבוע כי התובע ביים ארוע של גניבת מכוניתו. ביום ארוע שכזה אינו דבר של מה בכך. הואיל וקיים קושי לא מבוטל "להעלים" מכונית על ידי נטישתה בתוך תחומי מדינת ישראל, שכן סביר להניח כי מכונית כזו תימצא ותוחזר לבעליה, הרי שהדרך היחידה "להעלים" מכונית מבלי שתימצא היא על ידי העברתה לאזור יהודה והשומרון או חבל עזה. מעשה כזה אינו כל כך פשוט, ובמקרים רבים הוא מחייב התחברות עם גורמים עבריינים על מנת שיעשו את המלאכה. אני סבור, כי יהיה זה מרחיק לכת להניח, ובוודאי שיהיה זה מרחיק לכת לקבוע, ולוא במשתמע, שכך הוא הדבר במקרה שבפנינו. בנסיבות אלה, ונוכח כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את כל יסודות "מקרה הביטוח" הנטען על ידו, לרבות את הנסיבה "השלילית", לפיה לא היתה לו יד בהעלמותה של המכונית. מה גובה תגמולי הביטוח להם זכאי התובע?: 18. התובע הגיש לבית המשפט את "מחירון לוי יצחק" (ת/6) וכן את פוליסת הביטוח שנערכה לו על ידי הנתבעת (ת/2). התובע מפנה לכך, שבפוליסת הביטוח צויין "קוד דגם" הזהה ל"קוד הדגם" של מכוניתו כפי שהוא מופיע ב"מחירון לוי יצחק". מעובדה זו, ומהנחות נוספות, מבקש התובע להסיק, כי בעת שהנתבעת ערכה עבורו את פוליסת הביטוח, היא גזרה את גובה דמי הביטוח אותם הוא נדרש לשלם ממחיר המחירון המלא של מכונית "רגילה", מבלי להביא בחשבון את ההפחתה אותה, לכאורה, היה צריך להביא בחשבון הואיל ומכוניתו של התובע היתה בעבר בבעלותה של חברת השכרה. התובע מפנה למחירון אותו הוא הגיש ממנו עולה, כי בחודש אוקטובר 2000, במועד גניבת המכונית, שוויה של מכונית "רגילה" הזהה בדגם ובשנת הייצור למכוניתו של התובע, היה 56,000 ש"ח. ב"כ התובע ער לכך כי על פי "מחירון לוי יצחק" עצמו, כאשר מדובר במכונית אשר נרכשה מחברת השכרה, יש להפחית אחוז מסויים מהסכום האמור (ר' עמ' 9 למחירון). נזכיר, כי התובע רכש את מכוניתו מחברת ההשכרה "הרץ" מספר חודשים קודם לכן בסכום של 51,204 ש"ח, היינו בסכום הנמוך ממחיר המחירון של מכונית "רגילה". ב"כ התובע גם ער לכך, שלאחר שהתובע רכש את המכונית וביטח אותה אצל הנתבעת, ארעו למכונית שתי תאונות אשר בעקבותיהן נקבע כי למכונית נגרמה ירידת ערך. חרף כל אלה סבור ב"כ התובע, כי על הנתבעת לשלם לתובע את מחיר המחירון המלא של מכונית "רגילה", היינו 56,000 ש"ח. הטעם לכך הוא, שלטענת ב"כ התובע, המחיר אשר שימש את הנתבעת לצורך חישוב דמי הביטוח אותם יהיה על התובע לשלם, היה מחירה של מכונית "רגילה" ולא של מכונית אשר נרכשה מחברת השכרה. לטענת ב"כ התובע, "חייבת להיות התאמה בין שווי הרכב לצרכי גביית הפרמייה לבין שוויו לצורך תשלום תגמולי הביטוח." (סעיף 9 לסיכומי ב"כ התובע). לטענתו, "המבטחת איננה יכולה לגבות פרמיה לפי ערך רכב גבוה אך לטעון שערכו נמוך יותר בעת שהיא צריכה לשלם למבוטח את תגמולי הביטוח." (סעיף 10 לסיכומים). ובאשר לירידות הערך שנגרמו למכונית לאחר רכישתה טוען ב"כ התובע, כי הנתבעת לא הודיעה לתובע כי ערך המכונית השתנה, ולפיכך לצורך תגמולי ביטוח נותר ערכה של המכונית כפי שנקבע ביום עריכת הפוליסה. 19. הנתבעת מפנה לסעיף 5 לפרק א' בפוליסה אשר נערכה לתובע בו נקבע, כי "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח על פי פרק זה, יחושבו וישולמו לפי שווי האובדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח." לטענת הנתבעת, "שווי האובדן או הנזק" בהם מדובר בסעיף זה, הוא השווי של המכונית הספציפית בה מדובר, ולא שווי של מכונית ערטילאית מדגם מסויים לפי "מחיר המחירון". לטענת הנתבעת, העקרון הקובע על פי דין, ההלכה ותנאי הפוליסה הוא עיקרון השיפוי, היינו, פיצוי המבוטח לפי שוויו האמיתי של הרכב במועד הגניבה. מכאן, שלטענת הנתבעת, היה על התובע להביא ראיות לגבי שווי המכונית הספציפית שלו בעת שנגנבה, כגון בדרך של הגשת חוות דעת שמאי. לטענת הנתבעת, כיוון שדבר זה לא נעשה על ידי התובע, הוא לא הוכיח את תביעתו, ועל כן דינה להידחות. 20. המחלוקת המשפטית הקיימת בין הצדדים נדונה בשורה של פסקי דין בערכאות שונות. הצדדים הפנו אל חלק מפסקי הדין אשר ניתנו בסוגיה זו בהם פורטו בהרחבה הנימוקים לכאן או לכאן. (ר', למשל, את פסק דינו של כב' השופט נ. סולברג בת.א. (ירושלים) 22503/98 פיטל סעיד נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, וכן את פסק דינו בת.א. 9121/98 בועז קלימי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ; את פסק דינו של כב' השופט ר. יעקובי בת.א. 1302/99 מנשה אברהם נ. הדר חברה לביטוח בע"מ; ואת פסק דינו של כב' השופט ש. לבנוני בת.א. (חיפה) 27859/97 ח'לאילה סעיד נ. ציון חברה לביטוח בע"מ; כמו כן ר' את פסקי הדין אשר מוזכרים בפסקי הדין אותם ציינתי). כיוון שהפסיקה הקיימת בסוגיה זו הינה רבה וענפה, לא ראיתי מקום לשוב ולפרט את הנימוקים בעד ונגד, אלא אסתפק בהבאת "השורה האחרונה" של השקפתי בעניין זה; 21. וזוהי תמצית עמדתי בסוגיה שלפנינו: א. כאשר מבטח גוזר את גובה דמי הביטוח שהוא מחייב את המבוטח לשלם מערכה של המכונית המבוטחת, פתוחה בפניו של המבטח האפשרות לקבוע את ערכה "האמיתי" של המכונית הספציפית אותה הוא מתבקש לבטח. לצורך כך רשאי המבטח לשאול את המבוטח שאלות שונות לגבי "עברה" של המכונית, כגון, האם המכונית היתה קודם לכן בבעלות חברת השכרה, או שימשה כמונית, או שהיתה בבעלות חברה, וכיוצא באלה שאלות. המבטח רשאי לשאול את המבוטח האם המכונית ניזוקה בעבר בתאונה, כמה קילומטרים נסעה המכונית, כמה בעלים קודמים היו למכונית, ועוד כיוצא באלה שאלות אשר התשובה עליהן עשויה להשפיע על המחיר "האמיתי" של המכונית הספציפית בשוק החופשי. ב. אם המבטח בוחר לקיים חקירה ודרישה מעין אלו, ובסופם הוא מגיע למסקנה בדבר השווי "האמיתי" של המכונית, ומשווי זה גוזר המבטח את גובה דמי הביטוח בהם יחוייב המבוטח, כי אז בהגיע יום פקודה, כאשר יפנה אליו המבוטח ויודיע לו כי מכוניתו נגנבה, "ערך הבסיס" לחישוב תגמולי הביטוח אותם יהיה חייב המבטח לשלם למבוטח, הוא הערך שנקבע לאותה מכונית ספציפית בה מדובר, בעקבות החקירה והדרישה שקיים המבטח. ג. מאידך, אם המבטח בוחר שלא לקיים חקירה ודרישה לגבי כל מכונית ומכונית, ואם הוא קובע את שווי המכונית לצורך חיוב המבוטח בדמי ביטוח בהתאם למחיר המחירון של לוי יצחק, כי אז - אלא אם כן נקבע מפורשות אחרת בפוליסת הביטוח והדבר הובהר למבוטח - "ערך הבסיס" לחישוב תגמולי הביטוח אותם יהיה על המבטח לשלם למבוטח הוא מחיר המחירון, אפילו הלכה למעשה במועד כריתת הסכם הביטוח ערכה "האמיתי" של המכונית הספציפית שבוטחה היה נמוך יותר. הטעם העיקרי לעמדתי זו הוא, שקשה לקבל את התוצאה הצורמת לפיה ביד אחת גובה המבטח מהמבוטח דמי ביטוח על בסיס ערך גבוה של המכונית, ואולם ביד השניה משלם המבטח למבוטח תגמולי ביטוח לפי ערך נמוך של המכונית. אמנם כן, מקובל עלי כי נקודת המוצא לדיון בנושא שבפנינו הוא עקרון השיפוי כפי שהוא מוצא ביטוי בסעיף 56(א) ובסעיף 56(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 וכן בסעיף 5 לפרק א' שבפוליסת הביטוח. עם זאת אני סבור, כי יש לקבוע שמכוח דיני ההשתק, מבטח אשר גבה מהמבוטח דמי ביטוח על בסיס ההנחה והמצג שעשה לפיהם ערכה של המכונית המבוטחת גבוה מהערך "האמיתי" שלה, הרי שבבוא יום פקודה יהיה המבטח מושתק מלטעון כי ערכה של המכונית נמוך יותר, והוא יהיה מושתק מלטעון כי עליו לשלם למבוטח תגמולי ביטוח לפי ערכה "האמיתי" של המכונית. (על שימוש בדוקטרינת ההשתק בהקשר אחר ר' החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 4228/02 עיריית ירושלים נ. מחמוד חמודה). ד. כידוע, לאחר כריתתו של הסכם הביטוח יכולים להתרחש ארועים אשר יגרמו לירידה בערכה של המכונית, מעבר לירידת הערך "הרגילה" שהינה תוצאה של חלוף הזמן והבלאי הטבעי והרגיל של כל מכונית. כך יהיה, למשל, אם המכונית ניזוקה בתאונה, או אם היא נסעה מספר קילומטרים הגבוה מהקילומטר ז' הממוצע. הואיל, וכפי שציינתי, נקודת המוצא לדיון שבפנינו הוא עיקרון השיפוי, הרי שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח מה היה שוויה של מכוניתו במועד בו היא נגנבה. אם במהלך התקופה שמאז כריתת הסכם הביטוח ועד לארוע הגניבה נגרמה למכונית ירידת ערך חריגה, הרי שלצורך חישוב תגמולי הביטוח אותם יהיה זכאי המבוטח לקבל, יש להפחית את ירידת הערך החריגה מ"ערך הבסיס" אשר נקבע בעת עריכת הסכם הביטוח, בין אם נקבע "ערך בסיס" באופן ספציפי לאותה מכונית, ובין אם "ערך הבסיס" נקבע לפי מחיר מחירון. לדוגמא: אם המכונית היתה מעורבת בתאונת דרכים ונקבעה לה ירידת ערך של 3%, הרי שיש להפחית את אחוז ירידת הערך מ"ערך הבסיס" שנקבע, בין אם "ערך הבסיס" נקבע לאחר חקירה ודרישה, ובין אם הוא נקבע בהתאם למחיר המחירון. ה. עם זאת, הרי שבמידה והארוע אשר גרם לירידת ערכה של המכונית לאחר כריתת הסכם הביטוח היה בידיעתו של המבטח, ואם למרות ידיעתו זו המשיך המבטח לגבות מהמבוטח דמי ביטוח לפי ערכה של המכונית בטרם ירד ערכה, כי אז בהגיע יום פקודה, יהיה המבטח מושתק מלהעלות טענה כי יש לשלם למבוטח תגמולי ביטוח לפי ערכה "האמיתי" של המכונית במועד הגניבה. אם ערכה ירד והדבר היה בידיעתו, מדוע זה המשיך המבטח לגבות מהמבוטח דמי ביטוח לפי ערך גבוה מערכה "האמיתי" של המכונית? 22. אמנם כן, אני ער לכך שהמקרה שבפנינו יכול דווקא לשמש דוגמא טובה לאלה הסבורים כי על המבטח לשלם למבוטח תגמולי ביטוח לפי ערכה "האמיתי" של המכונית, אפילו "ערך הבסיס" אשר במועד כריתת הסכם הביטוח שימש לחישוב דמי הביטוח היה גבוה יותר. אחד מהנימוקים כבדי המשקל אותם מעלים בעלי גישה זו הוא, כי אם תאמר אחרת - כפי שאומר אני - עלול יהיה הדבר לשמש תמריץ לבעלי מכוניות "בעייתיות" להיפטר ממכוניותיהם בדרכים לא כשרות מתוך תקווה "להתעשר" שלא כדין ולקבל דמי ביטוח בסכום הגבוה מהשווי האמיתי של מכוניותיהם. (ר' למשל את הערת כב' השופט נ. סולברג בפסק הדין בת.א. 22503/98). אכן, אני מסכים כי המקרה נשוא דיוננו משמש דוגמא טובה לבעלי אותה גישה, וזאת משום הספקות הקיימים לגבי גירסת התובע באשר לקרות מקרה הביטוח, כפי שעמדתי עליהם בחלק הראשון של פסק הדין. אני ער לכל אלה ואולם, כידוע, מבחנו של הדין אינו במקרים הקשים ויוצאי הדופן. נראה לי, כי ברוב המקרים לא תתעורר "בעייתיות" מסוג זה שהתעוררה במקרה שבפנינו. אני סבור, כי התוצאה אליה הגעתי הנה התוצאה הראויה לגבי הסוגיה העקרונית אשר התעוררה במקרה שבפנינו והיא חלה גם על המקרה הנדון. 23. ומן הכלל אל הפרט; בטרם נכרת הסכם הביטוח בין הצדדים, הנתבעת לא קיימה ביחס למכוניתו של התובע חקירה ודרישה באשר לערכה "האמיתי" של המכונית. "ערך הבסיס" אשר שימש את הנתבעת לצורך חישוב דמי הביטוח אותם היא גבתה מהתובע היה מחיר המחירון המלא של מכונית מסוג זו שהיתה לתובע. בפוליסת הביטוח שנערכה בין הצדדים לא מצויה הוראה ברורה ומפורשת הקובעת כי במקרה של גניבה "ערך הבסיס" לחישוב תגמולי הביטוח אותם יקבל התובע יהיה שונה מ"ערך הבסיס" אשר שימש את הנתבעת לצורך חישוב דמי הביטוח אותם היא גבתה ממנו. לאחר כריתת הסכם הביטוח ניזוקה מכוניתו של התובע במספר ארועים ונגרמו למכונית ירידות ערך. הנתבעת היתה ערה לכך שכן הוגשו לה חוות דעת של שמאים, ואולם היא לא הפחיתה את דמי הביטוח אותם היא גבתה מהתובע. חוות הדעת אשר הוגשו לנתבעת נערכו זמן קצר לפני גניבת המכונית, והדעת נותנת כי עד למועד הגניבה לא נגרמו למכונית ירידות ערך נוספות. בנסיבות אלה, ועל רקע העקרונות עליהם עמדתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שהתובע זכאי לכך שהנתבעת תשלם לו תגמולי ביטוח לפי מחיר המחירון המלא. כפי שציינתי, במועד ארוע הגניבה עמד ערכה של מכונית "רגילה" מהסוג והדגם של מכונית התובע על סך של 56,000 ש"ח. לפיכך, אני מחליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום האמור, בניכוי ההפחתות המקובלות (השתתפות וכינון). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ארוע הגניבה - 1.11.00, ועד לתשלום בפועל. תביעה לתגמולים בגין מערכת מוסיקה: 24. לטענת התובע, פוליסת הביטוח שנערכה לו כללה ביטוח לרדיו-טייפ, כולל מחליף תקליטורים (צ'יינג'ר) ורמקולים, לפי ערך של 2,000 ש"ח. התובע מבקש כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לו גם סכום זה. עמדת הנתבעת היא, כי יש לדחות את תביעתו של התובע בעניין זה. לטענתה, הכיסוי הביטוחי בעניין זה מותנה בכך שהתובע יציג אסמכתאות בדבר קיומם של פריטים אלה ובדבר שווים. לטענת הנתבעת, משהתובע לא עשה כן, דין תביעתו להידחות. 25. אני מקבל את טענת התובע כי במכוניתו היתה מותקנת מערכת לשמיעת מוסיקה. אומנם התובע לא הוכיח מה היה שוויה של מערכת זו, ואולם אני סבור כי לא היתה עליו חובה לעשות כן, שכן הצדדים קבעו מראש מה יהיו תגמולי הביטוח אותם יקבל התובע בגינם במקרה של גניבה. כידוע, לעניין פוליסות לביטוח נכסים יש להבחין בין שני סוגים של פוליסות. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. כלפון, פ"ד מב(3), 339, באומרו: "ההלכה, כפי שהיא מתבטאת בפסיקה של בית משפט זה, מבחינה בין שני סוגים של פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בו הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח." (עמ' 341-342). 26. אני סבור, שככל שמדובר במערכת לשמיעת מוסיקה, מדובר בפוליסה מהסוג הראשון, ועל כן, כאמור, התובע זכאי לקבל את הסכום המלא שננקב בפוליסה. אני מחליט, אפוא, לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,000 ש"ח, תוך ביצוע ההפחתות הדרושות (השתתפות עצמית), אם יש כאלה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.00 ועד לתשלום בפועל. תביעה לתגמולים בגין רכב חלופי: 27. הפוליסה אשר נערכה לתובע כללה מרכיב של רכב חלופי למקרה של גניבה או תאונה. הנתבעת לא סיפקה לתובע רכב חלופי, שכן, כאמור, היא לא הכירה בתביעתו. בנסיבות אלה דורש התובע כי הנתבעת תשלם לו את סכום הכסף אשר נקבע בפוליסה למקרה שהנתבעת לא תספק לו רכב חלופי. ב"כ הנתבעת חולק על זכאותו של התובע לקבל תגמולים בשל כך שלא סופק לו רכב חלופי. לטענתו, אין מדובר בפוליסת ביטוח בה נקבע סכום כסף מוגדר למקרה בו יתרחש מקרה הביטוח, אלא על התובע להוכיח כי הוציא בפועל סכומי כסף עבור נסיעות. 28. הגעתי לכלל מסקנה כי אין מוטלת על התובע החובה להוכיח כי בפועל הוא הוציא סכומי כסף כלשהם עבור נסיעות. בפוליסה נקבע, כי התובע יהיה זכאי לרכב חלופי במקרה של גניבה, ומשהדבר לא נעשה, זכאי התובע לתשלום הכספי עליו הוסכם בפוליסה. 29. ב"כ התובע ערך חישוב לפיו הסכום המגיע לתובע הוא 4,590 ש"ח (עמ' 11 לסיכומים). ב"כ הנתבעת לא חלק על נתון זה. בנסיבות אלה אני מחליט לקבל את התביעה בעניין זה, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,590 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.00 ועד לתשלום בפועל. סוף דבר: 30. אף כי היו לי ספקות בשאלה כלום עלה בידו של התובע לשכנע כי אין מדובר במקרה של ביום גניבת מכונית, הגעתי לכלל מסקנה, מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. כפועל יוצא מכך, זכאי התובע לתגמולי ביטוח בגין גניבת המכונית, בגין גניבת מערכת המוסיקה ובגין רכב חלופי, והכל כמפורט בסעיפים 23, 26 ו-29 לפסק הדין. הואיל וב"כ התובע עדיין לא מסר את תגובתו להחלטתי מיום 24.12.02, אשר התייחסה להודעת ב"כ הנתבעת מאותו יום, אני קובע, כי תשלום סכומים אלה לידי התובע מותנה בכך שהוא ימציא לנתבעת, תוך 45 יום ממועד קבלת פסק הדין, אישור ממשרד הרישוי בדבר הסרת השיעבוד מהמכונית נשוא התובענה. 31. אני סבור, כי אין לומר שהנתבעת נהגה כלפי התובע בחוסר תום לב, ועל כן אין לחייבה בריבית מיוחדת. להיפך, אני סבור כי בשל הספקות שהתעוררו באשר לאמיתות גירסתו של התובע, יש לפסוק לו שכ"ט עו"ד על הצד הנמוך. אני מחליט, אפוא, לחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהחניה