א. התביעה, רקעה וההליכים שבעקבותיה 1. עניינו של פסק דין זה בנזקי רכוש עקב הובלה ימית. 2. התובעת הינה תושבת ארה"ב, ועובר לאירועים נשוא התביעה התגוררה בארץ. הנתבעת 1 (להלן גם: טובר) היא חברה בע"מ, העוסקת, בין היתר, בהובלת מטענים ממדינה למדינה. הנתבעת 2 (להלן גם: הפניקס) היא חברת ביטוח, אשר, עפ"י הנטען, ביטחה את התובעת מפני נזקים כגון אלה שנגרמו למיטלטליה. 3. עפ"י האמור בכתב התביעה, ביום 10.12.00 או במועד סמוך לכך, התקשרה התובעת בהסכם עם הנתבעת 1, שבו נטלה הנתבעת 1 על עצמה לארוז ולהוביל את תכולת ביתה של התובעת בישראל לביתה החדש בארה"ב. התובעת ביקשה לרכוש ביטוח למטען, ולצורך זה הופנתה ע"י נציגי הנתבעת 1 אל הנתבעת 2. בעקבות הפנייה זו התקשרה התובעת עם הנתבעת 2 בחוזה ביטוח כנ"ל (נספח ב' לכתב התביעה). ביום 11.12.00 נארז המטען. תחילה נארזו מספר פריטים בכתובת בשיכון דן בתל-אביב, ולאחר מכן נארזה מרבית התכולה, בדירת התובעת ברעננה. בעת אריזת המטען נערכה רשימת תכולה מפורטת, בנוכחות התובעת והאורזים, והתובעת חתמה עליה (נספח ד' לכתב התביעה; להלן: טופס רשימת התכולה). ביום 19.1.01, כשהמטען הגיע ליעדו, התברר לתובעת שלחלק מהתכולה שהועברה נגרמו נזקים כבדים. כמו כן, התברר לה, ששני ארגזים אבדו. התובעת דיווחה על כך מיד לנתבעת 1. כמו כן נמסרה הודעה לנתבעת 2, בהתאם לדרישת הפוליסה. 4. ביום 23.1.01 נשלח שמאי מטעם הנתבעת 2. ביום 2.2.01 ביקר השמאי בבית התובעת ובחן את הנזקים. לאחר הביקור נתבקשה התובעת למסור לשמאי הצעות מחיר לתיקונים שיידרשו, ולתכולת הארגזים שאבדו, וכך עשתה. ביום 9.5.01 הגיש השמאי דוח מפורט אודות הנזקים (נספח ז' של כתב התביעה), והעריכם בסכום כולל של 8,915$. באשר לנסיבות היווצרותם של הנזקים, כתב השמאי בדוח את הדברים הבאים: "בהתבסס על המידע הזמין, ההתבוננות שלנו והממצאים, הננו בדעה, שאותם חלקים של המשלוח שנבחן, ניזוקו כתוצאה מאריזה בלתי נאותה / בלתי מספקת, ובנוסף, מטיפול מרושל / גס כאשר היו בטיפולה של 'טובר' ובחזקתה". עוד נכתב שם כי: "בהתבסס על היקף הנזקים ומיקומם, הונחה דעתנו שההכרה בתביעה בסכום דלעיל (8,915 $)... לא תיצור מצב בו המבוטחת תהיה במצב טוב יותר לעומת מצבה בטרם קרות האירוע." 5. משנמסר הדוח לידי הנתבעת 2, העלתה זו השגות בדבר מצבם המקורי של הפריטים, בהסתמך על הערות שנרשמו, כביכול, בזמן אמת ע"י הנתבעת 1 בקשר לתכולה שנארזה (נספח ח' של כתב התביעה; להלן: טופס תיאור התכולה), ועקב כך נתבקש השמאי לבחון בשנית את שומתו. השמאי פנה לתובעת לקבלת תגובתה, והתובעת כתבה לו את הדברים הבאים (נספח י' של כתב התביעה; מכתב מיום 25.9.01): "בעקבות השומה, הפניקס העלתה לראשונה הסתייגות ביחס למצבם המקורי של הפריטים שניזוקו, בצרפה רשימת תכולה אחרת, שהתיימרה לפרט מצבם הפגום או הירוד וכאילו זו חתומה על ידי. מעולם לא ראיתי מסמך זה, כפי שמלאו אותה, קודם לכן... החתימה של 'רשימת התכולה', כביכול, אכן נחזית כשלי, אולם אין לי שום זיכרון שלפיו חתמתי עליה. אני שמרתי כל מסמך ומסמך שנמסר לי ע"י טובר, וזה אינו נמנה ביניהם. אני בטוחה שמעולם לא חתמתי על מסמך כזה... ההסבר היחיד הוא שהנזקים שצוינו הינם תוספות מאוחרות שלא ידעתי עליהם. 'רשימת האריזה' שברשותי, נספח C, אינה מציינת נזקים כאלו מן הטעם הפשוט שנזקים אלו מעולם לא היו...". 6. לאחר בחינת הדברים בשנית, רשם השמאי את הדברים הבאים (דוח מיום 25.9.01; נספח י"א של כתב התביעה): "הנקודות שהועלו ע"י המבוטחת (עפ"י הערכתנו) יוצרות ספק סביר ביחס לאמיתותן של הערות טובר אשר בינתיים נתקבלו. ברשימת האריזה שברשות המבוטחת לא צוינו שום יוצא מן הכלל כלשהו". השמאי הוסיף וכתב כי: "עם כל הכבוד הראוי, אני חולק על הערכתך שהצילומים שלי מראים, או, בדרך כלשהי תומכים בכך 'שהרהיטים היו במצב ירוד'. ההפך הוא הנכון. הצילומים תומכים בבירור בממצאים שלי כפי שאלו באו לידי ביטוי בדוח שלנו, כלומר, שרהיטים שנשמרו היטב סבלו נזק 'טרי', הנובע ממכות / טיפול, ובנוסף, שפריטים קטנים יותר, נארזו באופן בלתי נאות ובלתי מקצועי"... בהתבסס על בחינה חוזרת של כל העבודות המידע והתיעוד הזמינים, אנחנו חשים שאין שום ראיה או מידע חדשים שהוצגו לנו, אשר יחייבו תיקון/שינוי כלשהם לממצאים שלנו ו/או להוציא נספח לדוח...". 7. בהתבסס על דבריו הנוספים של השמאי, פנתה התובעת לנתבעת 2 בדרישה שתשלם את סכום נזקיה (בניכוי סכום של 250$ בגין השתתפות עצמית), אך זו סירבה לעשות כן, הן בשל הטענה שהנזק היה קיים במטען עוד לפני שנארז, הן בשל הטענה שהפוליסה שרכשה התובעת אינה מכסה נזק שנגרם כתוצאה מאריזה לקויה (נספחים י"ב ו-י"ג של כתב התביעה). 8. התובעת עותרת בתביעתה לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לה סך 53,691 ₪, למועד הגשת התביעה, המורכב מסכום של 8,665$ - סך הנזקים המפורטים בדוח השמאי (8,915$) בניכוי 250$ בגין השתתפות עצמית (ואת הנתבעת 1 לחייב גם בסכום השתתפות העצמית הנ"ל), ומסכום נוסף של 2000$ - פיצוי בגין עגמת נפש. 9. הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה. בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 טענה מקדמית, לפיה דין התביעה נגדה להידחות על הסף, וזאת מן הטעם שהתביעה התיישנה, באשר לא הוגשה לפני תום שנה מהמועד שבו נמסר המטען לידי התובעת. התובעת קיבלה את המטען כבר ביום 19.1.01, או בסמוך לכך, ולפיכך היה עליה להגיש את התביעה עד יום 18.1.02, אך זו הוגשה רק ביום 14.5.02. הנתבעת 1 הוסיפה וטענה, שגם לגופם של דברים, דין התביעה להידחות. לטענתה, לא נגרם כל נזק למטען בעת טיפולו על ידיה, והפגמים שהתובעת טוענת להם נמצאו במטען עוד לפני שנארז, כפי שעולה מטופס תיאור התכולה שמולא בזמן אמת, בנוכחות התובעת, ונחתם על ידיה. הנתבעת 1 טוענת שבטופס זה, שנערך בזמן אמת, לא נערכו שינויים ולא הוספו כל תוספות לאחר שנחתם על ידי התובעת. לחלופין, הכחישה הנתבעת 1 את גובה הנזקים הנטענים, ולחלופי חלופין היא טענה, שככל שקיימים נזקים כלשהם במטען, ואלו נגרמו במהלך ההובלה הימית, החל מרגע מסירת המטען לידיה, כי אז מכוסים נזקים אלו בפוליסה שרכשה התובעת מהנתבעת 2, ועל הנתבעת 2 לשאת בהם. 10. גם הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה. הנתבעת 2 הצטרפה לטענת הנתבעת 1, לפיה הנזק הנטען היה קיים בתכולה עוד קודם לאריזתה ולהובלתה, ולהכחשתה את גובה הנזקים. עם זאת, הנתבעת 2 טענה כי ככל שנגרם נזק למטען, הרי שהוא נגרם בשל אריזה לקויה, ונזק מסוג זה מוחרג בפוליסה שרכשה התובעת, כאמור בסעיף 4.3 ל"סעיפי המכון לביטוח מטען (A)" (להלן: סעיפי המכון), הקובע כי: "... בשום מקרה ביטוח זה לא יכסה... אובדן, נזק או הוצאה אשר ייגרמו כתוצאה מאריזה או הכנה של נשוא הביטוח באופן בלתי מתאים או בלתי מספיק (לצורך סעיף 4.3 זה, ייחשב המונח 'אריזה' כאילו הוא כולל אחסון במכולה או קרונית הרמה, אולם רק כאשר אחסון זה בוצע קודם למועד כניסתו לתוקף של ביטוח זה, או ע"י המבוטח, או ע"י משרתיו)". 11. הנתבעת 2 הגישה גם הודעה לצד ג', נגד הנתבעת 1. בהודעה לצד ג' טענה הנתבעת 2שהנזק אירע, כאשר המטען היה ברשותה של הנתבעת 1 (ו/או ברשות מי מטעמה), ונגרם כתוצאה מרשלנותה במהלך אריזת המטען ו/או הובלתו ו/או אחסנתו ו/או פריקתו, ולפיכך עליה לשאת בו. 12. בכתב ההגנה להודעת צד ג' חזרה הנתבעת 1 על כל הטענות שהעלתה בכתב ההגנה שהגישה בתביעה העיקרית. 13. משוכה ראשונה שעמדה על הפרק הייתה טענה שהועלתה ע"י הנתבעת 2 בעניין הסמכות המקומית, אשר נכללה בכתב הגנתה וגם בבש"א 5849/02. ביום 13.11.03 ניתן תוקף של החלטה להסכמה לפיה בקשה זו תימחק, ללא צו להוצאות. 14. בישיבת 17.3.04 נקבעו מועדים להשלמת ההליכים המקדמיים ולהגשת תצהירי עדות ראשית. הצדדים הודיעו שיגישו רשימת מועדים מוסכמת לישיבת הוכחות, שתתואם, בין היתר, עם התובעת, שהיא תושבת ארה"ב. 15. ביום 11.10.04 הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. הנתבעת 1 הגישה תצהיר של יורם בן חיים, המשמש מנהל בחברה זו, ומטעם הנתבעת 2 הוגש תצהיר של עו"ד אירית האוזנר, מנהלת המחלקה הימית בנתבעת 2. 16. בשל נסיבותיו הספציפיות של תיק זה, ובין היתר, בשל העובדה שמקום מגוריהם של שניים מהעדים (התובעת והשמאי) הוא בארה"ב, עלתה בישיבת קדם המשפט מיום 18.9.05 הצעה למסלול דיוני שיחסוך את הצורך בשמיעת הראיות. בהמשך לכך ולהודעות שהוגשו מטעם הצדדים לעניין זה, ניתנה החלטה לפיה ינוהל התיק באופן ש"יוגשו סיכומים בכתב על יסוד כל החומר שבתיק, שבעקבותיהם יינתן פסק דין מנומק" (החלטה מיום 20.11.05). 17. תחילה הוגשו סיכומי התובעת, ולאחריהם, במקביל, סיכומי הנתבעת 1 (כנתבעת וכצד שלישי) וסיכומי הנתבעת 2. 18. לאחר שהצדדים הגישו סיכומים, הגיע התיק לעיוני לצורך מתן פסק דין. עיון בסיכומי הצדדים העלה כי הם כוללים הפניות שונות למקורות בשפה האנגלית (הן להוראות הפוליסה, הן להוראות חקיקה, הן לספרות משפטית). בשל התחום הספציפי והמיוחד שבו עסקינן, סברתי כי "חשוב שיהיה תרגום של כל מה שחיוני מתוך החומר הנ"ל לשפה העברית, אשר יהיה מקובל על כל הצדדים", והצעתי לצדדים שתי אופציות לצורך השגת מטרה זו (החלטה מיום 25.7.07). למרות שהצדדים נתבקשו להביע דעתם על הצעות אלה, הם לא עשו כן, אלא רק לאחר שניתנה החלטה נוספת (ביום 18.10.07). 19. לאחר שקילת מכלול מה שהוגש ע"י הצדדים, בעקבות ההחלטות מיום 25.7.07 ומיום 18.10.07, כולל תרגום של סעיפי המכון, שהוגש ע"י הנתבעת 2, ניתנה החלטה לפיה גם התובעת והנתבעת 1 תמצאנה תרגומים של מה שרלוונטי מבחינתן, "כאשר הימנעות של צד מתרגום, תיחשב כהודעה מצדו שמה שלא תורגם אינו רלוונטי מבחינתו, ועד 21.1.08 תהיה לכל הצדדים הזדמנות להעיר הערות על תרגומי הצדדים האחרים" (החלטה מיום 18.12.07). הצדדים שלחו תרגומים כנ"ל, ועל התרגומים שנשלחו, לא נתקבלו כל הערות. 20. משהוגש כל הנחוץ, הוכשרה סוף סוף הקרקע, להכרעה בכל מה שעל הפרק. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז 21. שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול חומר הראיות, והגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות. לעומת זאת, דין התביעה נגד הנתבעת 2 להתקבל באופן חלקי. באשר להודעה לצד ג', הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. 22. להלן אסביר כיצד הגעתי לכל אחת מן המסקנות שדלעיל. ג. ביסוס התוצאה - יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 1 23. מן הראיות עולה שהתובעת לא הזמינה מהנתבעת 1 רק שירותי אריזה לתכולת ביתה אלא גם שירותי הובלה, וכי במסגרת ההסכם שנחתם ביניהן נתבקשה הנתבעת 1 גם לארוז את המטען וגם לדאוג להובלתו לארה"ב על גבי אוניה. נראה שאף התובעת לא כופרת בכך שכן גם בכתב התביעה (ראו, למשל, סעיף 4), גם בתצהירה (ראו, למשל, סעיף 2) וגם בסיכומיה (ראו, למשל, סעיף 1), היא מגדירה את השירותים שהזמינה מהנתבעת 1 כ"שירותי הובלה". 24. הנתבעת 1 נסמכת על הוראות הדין האנגלי, החל לטענתה במקרה זה. באופן ספציפי יותר, לעניין טענת ההתיישנות, נשענת הנתבעת 1 על הוראות הפקודה להובלת טובין בים (להלן גם: הפקודה). לטענתה, לאור מהות השירותים שהזמינה ממנה התובעת, יש לראות בה "מוביל ימי", כהגדרתו בסעיף 1 של התוספת לפקודה, ובתור שכזו, התביעה כלפיה התיישנה, וזאת עפ"י הוראת סעיף 6III לתוספת לפקודה, לפיה: "בכפוף להוראות סימן 6א, יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם הוגשה התביעה לבית המשפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים להימסר". 25. התובעת אינה כופרת בכך שהדין האנגלי חל על התביעה דנן, אך עם זאת, יש בפיה שתי טענות נגד טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת 1. עפ"י הטענה האחת, הטענה לא הועלתה כראוי, הן מבחינה משפטית - באשר הנתבעת 1 לא ציינה בכתב ההגנה על איזה סעיף חוק מבוססת הטענה, הן מבחינה עובדתית - באשר הנתבעת 1 לא פירטה כראוי את התשתית העובדתית שעליה נסמכת הטענה. עפ"י הטענה השנייה, הוראות פקודת הובלת טובין בים כלל לא חלות על הנתבעת 1, שכן היא אינה נחשבת "מוביל ימי" כהגדרתו בסעיף 1 של התוספת לפקודה. 26. איני סבור שנפל פגם באופן שבו העלתה הנתבעת 1 את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה. הנתבעת 1 הבהירה בכתב ההגנה (בסעיף 3), כי, לשיטתה, התביעה התיישנה לאחר שנה מיום שקיבלה התובעת את המטען בחזרה לידיה. במסגרת כתב ההגנה לא הייתה הנתבעת 1 חייבת לציין מהי הוראת הדין שעליה מתבססת טענתה (ראו תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר אינה מחייבת (הגם שהיא מאפשרת) לעשות כן). כמו כן, לא ברור מהי התשתית העובדתית החסרה, הנטענת ע"י התובעת, שכן הנתבעת 1 פירטה בכתב ההגנה את שתי העובדות המקימות לה את טענת ההתיישנות (המועד שבו נמסר המטען לידי התובעת, לעומת המועד שבו הוגשה התביעה), עובדות אשר התובעת אינה חולקת עליהן. 27. בשאלה האם הנתבעת 1 נחשבת ל"מוביל ימי" לצורך החלת פקודת הובלת טובין בים, אם לאו, דעתי כדעת הנתבעת 1. סעיף 1 של התוספת לפקודה מגדיר "מוביל ימי" באופן הבא: "מוביל - כולל את הבעלים או את שוכר כלי השיט המתקשר בחוזה הובלה עם שוגר הטובין". איני מקבל את פרשנותה המצמצמת של התובעת, לפיה הגדרה זו רואה רק את הבעלים או השוכר של כלי השיט, שעליו הובל המטען, כמוביל. מהמילים "כולל את" שבראשית ההגדרה עולה בבירור, שאין מדובר בהגדרה ממצה, וברשימה סגורה של מובילים, אלא בהגדרה הבאה להוסיף את הבעלים או השוכר לרשימת המובילים "הטבעיים" של המטען (למשל: קברניטי האוניה). במכלול הנסיבות, סבורני שההגדרה שנקבעה בסעיף 1 של התוספת לפקודה, רחבה דייה כדי לכלול את הנתבעת 1. ראשית, אין מחלוקת שהנתבעת 1, היא אשר ערכה והוציאה את שטר המטען שעליו מתבססת התובעת, וכי לא הוצא שטר מטען מטעם חברת "צים", או מטעם גורם אחר כלשהו. שטר המטען, מהווה, כשלעצמו, ראייה לכך שנכרת הסכם הובלה בין הצדדים, ומאפשר לראות בנתבעת 1 מובילה הנושאת בזכויות ובחובות של מוביל ימי (ע"א 6260/97 פולסקה מורסקה נ' בנק נשיונל דה פריס - ניו יורק, פ"ד נז(5) 193, 208). שנית, כאמור לעיל, התובעת עצמה רואה בהסכם שנחתם בינה לבין הנתבעת 1 "הסכם הובלה", ואינה טוענת שנחתם ביניהן "הסכם אריזה" בלבד. אציין גם, שעפ"י פרשנותה של התובעת, המוביל במקרה זה הינו חברת "צים", שהאוניה הייתה שייכת לה, והנתבעת 1 הינה רק סוכן של חברת "צים". למרות זאת, ועל אף שכפי שאפרט בהמשך, התובעת אינה שוללת את האפשרות שהנזק נגרם במהלך ההובלה ולא במהלך האריזה, התובעת בחרה שלא לתבוע את "צים", והסתפקה בהגשת התביעה נגד "טובר" בלבד. במיוחד לגבי שני הארגזים האבודים, שלגביהם ברור כי הנזק אירע לאחר שלב האריזה, ראוי היה שאם התובעת סבורה שהנתבעת 1 אינה "המוביל", היא תגיש תביעה נגד "צים". העובדה שלא עשתה כן, אלא הסתפקה בהגשת התביעה נגד "טובר", מחלישה את טענתה ש"טובר" אינה נחשבת "מוביל" לצורך החלת הפקודה. 28. סיכומם של דברים עד כה הוא, שהנתבעת 1 נחשבת "מוביל" שחלה עליו פקודת הובלת טובין בים, ועפ"י סעיף 6III לתוספת לפקודה הנ"ל, התביעה כלפיה כ"מובילה" התיישנה בחלוף שנה, ובטרם הוגשה התביעה. 29. לכאורה, כאן יכול היה להסתיים דיוננו בעניינה של הנתבעת 1, אלא שבמקרה דנן, הנתבעת 1 לא הייתה אחראית רק להובלת המטען אלא גם לאריזתו, והשאלה היא האם הפקודה חלה על הנתבעת 1, גם בכובעה כ"אורזת המטען". אם התשובה לכך חיובית, הרי שגם על שלב זה חלה התיישנות, כדלעיל, ואם התשובה שלילית, הרי יש לבחון האם הוכיחה התובעת כי הנזק נגרם למטען בשלב האריזה דווקא. 30. לדעתי, לצורך החלת הפקודה, יש לפרש את הובלת הטובין, ככוללת גם את שלב אריזת המטען וטעינתו (כמו גם את שלב פריקתו). סבורני כי הפרדה בין שלב האריזה (והפריקה) ובין השלב שבו מובל המטען בים היא הפרדה מלאכותית, ובמיוחד במקרה דנן, שבו החברה שהייתה אחראית להובלת המטען, היא גם זו שארזה אותו, והתובעת לא שכרה לצורך זה מאן דהו אחר. 31. מעבר לנדרש אציין, שגם לו הייתי סבור ששלב האריזה והפריקה אינם חלק מתהליך ההובלה, ולפיכך יש להפריד בין הנתבעת 1 כמובילה (שלגביה חלה פקודת הובלת טובין בים, והתביעה כלפיה התיישנה), ובין הנתבעת 1 כאורזת (שעליה לא חלה פקודת הטובין בים, והתביעה כלפיה לא התיישנה), עדיין לא היה בכך כדי לשנות את תוצאתו של פסק דין זה. זאת מכיוון שהתובעת לא הוכיחה, שהנזקים למטען נגרמו בשלב האריזה דווקא. כפי שאפרט להלן, האפשרות המסתברת ביותר, העולה ממכלול הראיות היא, שמרבית הנזק נגרם למטען לאחר שלב האריזה, פרט למספר פריטים, אשר לגביהם האפשרות המסתברת ביותר היא, שהנזק היה קיים עוד בטרם נארזו. 32. לגבי הארגזים האבודים, כאמור, אין טענה שהלכו לאיבוד בשלב האריזה, ואין גם טענה שארגזים אלה לא נארזו כלל. הווה אומר, ארגזים אלה אבדו, ככל הנראה, בשלב מאוחר משלב האריזה. 33. לגבי הנזקים הנטענים שנגרמו לפריטי רכוש שונים, שוכנעתי, כי פרט ליוצאי דופן, כדלהלן, נגרמו הנזקים האלה בשלב ההובלה, קרי לאחר שנארזו. 34. ככלל, מקובלת עליי קביעת השמאי, לפיה אופי הנזקים שנמצאו על הפריטים מעיד כי מדובר בנזק טרי ולא בנזק כתוצאה מבלאי. ראשית - השמאי, אשר זה תחום מומחיותו, בדק את הנזקים ואת אופיים. שנית - השמאי נשלח מטעם הנתבעת 2, וסביר להניח שלו יכול היה, היה מגיע למסקנות שהיו מטיבות דווקא עם הנתבעות. עם זאת, השמאי אינו קובע באופן מוחלט שהנזק נגרם בזמן האריזה דווקא, והוא אינו שולל את האפשרות שנגרם בשלב מאוחר יותר. 35. חיזוק משמעותי לאפשרות שהאריזה בוצעה כראוי, ולא נגרם למטען שום נזק במהלכה, נמצא במכתב ההערכה שכתבה התובעת עוד באותו יום, אשר הופנה, באופן אישי, ליורם בן חיים, מנהל הנתבעת 1 (נספח ג' לתצהירו). במכתב זה כתבה התובעת את הדברים הבאים: "ליורם היקר, פעמים רבות עברתי ממדינה למדינה... עוד לא חוויתי מעבר חלק, מקצועי ונעים כמו היום. יהודה והצוות שלו היו אנשי מקצוע מהדרגה הראשונה. עקב הניסיון שלי היום, אני ממליצה לחברה שלי שעוברת בחודש הבא לארצות הברית, להשתמש בחברה שלכם. אני מודה לכם מאד על היום הזה... ". הנה כי כן, התובעת, אשר מעידה על עצמה כבעלת ניסיון רב במעברים מסוג זה, ובכל הכרוך בהם, טורחת וכותבת מכתב הערכה, שבו היא משבחת, לא רק את האווירה הנעימה, אלא גם את המקצועיות של צוות האורזים. העובדה שהתובעת לא רק שלא הבחינה בעבודה רשלנית תוך כדי אריזה, אלא אף להיפך, מצאה לנכון לציין את המקצועיות הרבה, מחזקת מאד את האפשרות שלא היה פגם באופן ביצוע האריזה, ומגבירה את הסבירות שהנזק נגרם בשלב מאוחר יותר (או היה קיים בפריטים קודם לכן). במובן זה גם מדובר בהודאת בעל דין מצד התובעת, שחשיבותה מכרעת (י. קדמי, על הראיות, תשס"ד-2003, ע' 1202-1203). 36. אוסיף, כי התובעת עצמה, בסיכומיה, מעלה את האפשרות שהנזק לא נגרם בעת האריזה דווקא אלא במהלך ההובלה בים (ועקב טענה זו היא אף טוענת לתחולת סעיף 40 לפקודת הנזיקין), וגם עובדה זו יוצרת את הרושם, שהתובעת, אשר נכחה בשלב האריזה, לא מצאה כל פגם באופן שבו נארז המטען. 37. למרות האמור לעיל בדבר אימוץ קביעותיו של השמאי, שוכנעתי כי לגבי חלק מהפריטים, מדובר בנזק שקדם לאריזה. הכוונה היא לפריטים שנאספו משיכון דן, כמו גם לפריטים נוספים, שלגביהם צוינו הערות בטופס תיאור התכולה. הסיבה לכך היא, שעל טופס זה מתנוססת חתימת התובעת, המאשרת את האמור בו. התובעת טוענת, אמנם, שאינה זוכרת כי חתמה בשלב כלשהו על טופס זה, שבו מפורטים נזקים שונים שהיו קיימים במיטלטלין עוד קודם לאריזתם, אך יחד עם זאת, היא מאשרת כי החתימה עליו נחזית להיות שלה, ולא הוכיחה כי מדובר בחתימה מזויפת, שהוספה על הטופס לאחר שלב האריזה. בהמשך לכך, ככל שיש חפיפה בין הפריטים שלגביהם צוין בטופס תיאור התכולה נזק קיים ובין פריטים שונים המופיעים בדוח השמאי, הרי שלגבי הפריטים החופפים, יש להעדיף את אשר צוין בטופס תיאור התכולה, שמדובר בנזק קיים, על פני קביעותיו של השמאי, שמדובר בנזק טרי. 38. ודוק. המסקנה דלעיל, לפיה נגרם לחלק מרכושה של התובעת נזק בשלב ההובלה, אינה משנה את התוצאה כלפי הנתבעת 1, שכן התביעה כלפיה התיישנה, אך למסקנה זו יש משמעות כלפי הנתבעת 2, שכן כפי שאסביר מיד, היא זו שיהיה עליה לשאת בנזק זה. ד. ביסוס התוצאה - יש לקבל באופן חלקי את התביעה נגד הנתבעת 2 39. בראשית הדיון בעניינה של הנתבעת 2 אדגיש, כי אחריותה של הנתבעת 2 צריכה להיבדק באופן נפרד ושונה מזה של הנתבעת 1, שכן הנתבעת 2 אינה מבטחת של הנתבעת 1 אלא מבטחת של התובעת. בנסיבות אלה אין משמעות לכך שלא הוטלה אחריות על הנתבעת 1 (וכמובן שאין משמעות לכך שהתביעה כלפיה התיישנה), אלא יש לבחון, האם, עפ"י הפוליסה שהנפיקה הנתבעת 2 לתובעת, עליה לשלם לה תגמולי ביטוח בגין הנזקים הנטענים על ידיה, אם לאו. 40. הארכנו מאוד בדיון באחריותה של נתבעת 1. לגבי הנתבעת 2, יהיה דיוננו קצר בהרבה. טענתה העיקרית של הנתבעת 2 היא שהנזקים נגרמו בשלב האריזה, אם לא בשלב מוקדם יותר, וכי הפוליסה שרכשה ממנה התובעת אינה מכסה נזק שנגרם בשל אריזה לקויה. 41. כפי שהוסבר לעיל באריכות, הגעתי למסקנה שמסתבר הרבה יותר, כי הנזק אכן לא נגרם בעת האריזה, אלא בשלב ההובלה אשר בא לאחר מכן (פרט לפריטים יוצאי הדופן, שלגביהם צוינו בטופס תיאור התכולה נזקים קיימים). הנתבעת 2 לא כופרת בכך שאם נגרמו לתובעת נזקים בשלב ההובלה עצמו, עליה לשלם לה תגמולי ביטוח על נזקים אלה. אציין, כי לאור המסקנה הנ"ל בדבר מועד התרחשות הנזק, מתייתר הצורך לדון בטענותיהן ההדדיות האחרות של התובעת ושל נתבעת 2, שכן הדיון בכל אלה היה רלוונטי רק אם הייתי מגיע למסקנה שהנזק נגרם בשלב האריזה דווקא. 42. עולה מכל האמור, כי התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת באופן חלקי, ביחס לפריטים שצוינו בדוח השמאי כפריטים שנגרם להם נזק בקשר להובלה, כל עוד פריטים אלה אינם מופיעים בטופס תיאור התכולה, כפריטים שהיה בהם נזק עוד לפני האירועים שביסוד ההליכים דנן. 43. לצורך חישוב הסכום שאותו על הנתבעת 2 לשלם לתובעת בגין הנזק שנגרם לפריטים הנ"ל, יש לבצע את החישוב הבא: מן הסכום הכולל שקבע השמאי (8,915$) יש לנכות את הנזקים שהיו קיימים בפריטים עוד לפני תחילת ההובלה, ומן הסכום שיתקבל יש לנכות את ההשתתפות העצמית בסך 250$. את התוצאה שתתקבל בדולרים יהיה צורך לתרגם לשקלים ועליה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד עד מועד פסק דין זה. הסכום שיתקבל לאחר החישוב הנ"ל, הוא הסכום שעל הנתבעת 2 לשלם לתובעת כתגמולי ביטוח עפ"י הפוליסה. ככלל, לנוכח כל שנאמר, קשה לצפות לדיוק ביחס להפרדה בין הנזקים שעקב ההובלה לבין הנזקים שהיו עוד לפני האירועים שביסוד ההליכים דנן. לנוכח המסלול הדיוני המוסכם, ברור גם, כי אין לצדדים ציפייה לדיוק כזה. בהמשך לכך, ובכלל, קביעת הסכום שעל הנתבעת 2 לשלם לתובעת תבוא מתוך בחינת המסמכים שבהם מפורטים המיטלטלין שבהם מדובר, בשילוב מסוים של אומדנא דדיינא. לאחר כל זאת אני קובע, כי בכל הקשור לנזקים קודמים יש להפחית 1,200$. נמצא, שסכום החיוב למועד הדוח של השמאי (שאינו רחוק ממועד ההובלה שבה מדובר) הוא 7,715$ (8,915$ בהפחתת 1,200$), בניכוי 250$ בגין השתתפות עצמית. היתרה היא אפוא 7,465$ ליום 9.5.01. סכום זה היה שווה באותו מועד ל-30,942 ₪ (לפי שער יציג של 4.145 ₪ לדולר). בהמשך לכך, ולאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית מ-9.5.01 עד מועד פסק דין זה, נמצא, שעל הנתבעת 2 לשלם לתובעת עבור הנזקים לרכוש סכום מעוגל של 46,000 ₪ למועד פסק דין זה. 44. אין ספק, כי לתובעת נגרמו עגמת נפש רבה ואבדן זמן, בשל חוסר נכונותה של הנתבעת 2 לשאת באחריותה עפ"י הפוליסה, ולשלם לה תגמולי ביטוח בגין הנזקים שנגרמו לה. הדברים נכונים במיוחד בזוכרנו כי מה שאירע לתובעת התרחש בתקופה רגישה ולחוצה מבחינתה, של מעבר ממדינת ישראל לארה"ב. בהמשך לכך, ולסכום המצומצם שתבעה התובעת עבור העניינים הנ"ל, אני קובע, כי הנתבעת 2 תשלם לתובעת בקשר אליהם סך 8,000 ₪, נכון למועד פסק הדין (הכולל, בין היתר, הפרשי הצמדה וריבית עד מועד זה). 45. מכל המקובל עולה, כי על הנתבעת 2 לשלם לתובעת סכום כולל של 54,000 ₪ למועד פסק דין זה. ה. ביסוס התוצאה - יש לדחות את ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת 2 לנתבעת 1 46. עילתה של הנתבעת 2 כלפי הנתבעת 1 מושתתת על הטענה שהנתבעת 1 התרשלה במהלך אריזת המטען ו/או הובלתו, ולפיכך, עליה לשפות אותה. כאמור, הטענה שהנתבעת 1 התרשלה בעת אריזת המטען, נדחתה. לגבי רשלנות לאחר שלב האריזה, הנתבעת 2 הגישה הודעה לצד שלישי נגד הנתבעת 1 בלבד ולא נגד "צים", שבאונייתה הועבר המטען. במצב עניינים זה, ובהעדר ביסוס לכך שהנזק נגרם בשל רשלנותה של הנתבעת 1, שחלקה באותו שלב נחזה כמצומצם בהרבה מזה של צים, התוצאה היא דחיית ההודעה לצד שלישי. ו. סיכום וסיום 47. אשר על כל האמור, השורה התחתונה היא כדלקמן: התביעה נגד הנתבעת 1, נדחית, התביעה נגד הנתבעת 2 מתקבלת באורח חלקי, כמצוין לעיל, וההודעה לצד שלישי נדחית. 48. הנתבעת 2 תשלם לתובעת - עבור שכ"ט עו"ד ומע"מ והוצאות משפט, גם יחד - סכום כולל של 10,000 ₪. במכלול הנסיבות, ובהמשך לכל שנאמר, לא אעשה צו להוצאות ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 1, והוא הדין ביחסים שבין הנתבעות לבין עצמן (בקשר להודעה לצד שלישי). 49. ניהול ההליך במסלול שבו התנהל, אשר ייתר את הצורך בשמיעת ראיות, הביא לכך שלא שולמה המחצית השנייה של האגרה, והצדדים נותרים פטורים מתשלום אגרות נוספות בתיק דנן. נזקי רכושהובלותמשפט ימי - דיני ימאותביטוח ימי / הובלה ימית