עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 6736/99 מאיר עשור נ' קרנית (פורסם בפד"י נו(5) 341). 2. פסק הדין נושא העתירה נסוב על פירושו של סעיף 9(א)(2) סיפה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (החוק), הקובע ומורה אותנו בלשון זו: זכות חזרה 9. (א) מי ששילם פיצויים המגיעים לפי חוק זה לא תהא לו זכות חזרה על אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה זולת הזכות לחזור על אחד מאלה: (1) ........... (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה; אותם 30 ימים שהוראת סעיף 9(א)(2) לחוק מדברת בהם - משמעותם מהי ולשם מה נועדו הם? זו השאלה העיקרית שלעניין. 3. עובדות העניין היו אלו: ביום 1.8.1993 הסיע העותר בריכבו נוסעת בתשלום מבלי שהיה לו ביטוח להסעת נוסעים בשכר. הרכב נקלע לתאונת דרכים, והנוסעת שנפגעה תבעה את קרנית (המשיבה) לפצות אותה על נזקיה. קרנית פיצתה את הנוסעת ולאחר-מכן חזרה על העותר ותבעה ממנו שיפוי מכוח הוראת סעיף 9(א)(2) רישה שלחוק. טענת העותר היא, כי המקרה נכלל בחריג הקבוע בסעיף 9(א)(2) סיפה, שכן היה לו "ביטוח שנתי" למטרות הסעת נוסעים בשכר שתוקפו פג ארבעה ימים בלבד לפני התאונה. 4. כיסוי הביטוח שהיה ברשות העותר הורכב, מעשה טלאי, מתעודות ביטוח שונות שעקבו זו-את-זו: אחת, תעודת ביטוח מיום 16.7.1992 ועד ליום 30.6.1993 - סך-הכל לתקופה של אחד-עשר חודשים וחצי - שכללה כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר (הביטוח הראשון); תעודת ביטוח עוקבת לתקופה של שנה, שנועדה לעמוד בתוקפה מיום 1.7.1993 ועד ליום 30.6.1994 (הביטוח החדש), ואשר לא כללה כיסוי ביטוח לחבות הכרוכה בהסעת נוסעים בשכר; ועוד שני כתבי כיסוי זמניים לתקופה מצטברת של חודש - האחד לתקופה שבין 1.7.1993 לבין 14.7.1993 והשני לתקופה שבין 15.7.1993 לבין 28.7.1993 - אשר כללו ביטוח גם לחבות הכרוכה בהסעת נוסעים בשכר (כתבי הכיסוי הזמניים). לטענת העותר, סך התקופות שבהן היה לו כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר - מיום תחילתו של הביטוח הראשון (16.7.1992) ועד ליום פקיעת תוקפו של כתב הכיסוי הזמני האחרון (28.7.1993) - מצטבר ליותר משנה, ומכאן שביום התאונה (1.8.1993) היה לו "ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה". 5. כתיאורו של בית-המשפט העליון בפסק-הדין, דחה בית-המשפט המחוזי (השופטת ה' גרסטל) את טענתו של העותר, בקובעו כי המונח "ביטוח שנתי" משמעותו ביטוח לתקופה של שנה אך לא ביטוח לאחד-עשר חודשים וחצי בתוספת שתי תעודות כיסוי זמני כמבואר. העותר ערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אך ערעורו נדחה. וזו היתה הנמקתו של בית-המשפט העליון (מפי השופט מצא): לא מצאתי יסוד לחלוק על הנמקתו של בית המשפט המחוזי. לפירושו להוראת הסעיף יש אחיזה לא רק בפסיקתו של בית-משפט זה (ראו: ע"א 247/81 דוידסקו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 549, 555ו'-ז') אלא גם ברציונל הניצב ביסוד זכות החזרה הנתונה לקרנית על החייב בתשלום הפיצויים שאין לו ביטוח (ראו: א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (תש"ס-1999) סימנים 429-428). אלא שאת ההכרעה בענייננו ניתן לבסס על נתון עובדתי חד וברור והוא, שבתום תקופת הביטוח הקודמת רכש המערער ביטוח חדש אשר לא כלל כיסוי ביטוחי למטרות הסעת נוסעים בשכר. הווי אומר: גם אילו הנחנו כי פירושו המוצע של המערער לתיבה "ביטוח שנתי" ראוי לעיון, לא היה בכך כדי להועיל לעניינו של המערער, שזמן קצר לפני אירוע התאונה רכש לעצמו ביטוח שאיננו מעניק כיסוי ביטוחי להסעת נוסעים בשכר. הסייג לזכות החזרה, שנקבע בסעיף 9(א)(2) סיפא, נועד לפטור מחובת ההשבה את מי שעקב נסיבות כאלה ואחרות שכח, או נבצר ממנו, לחדש מבעוד מועד את ביטוחו השנתי. סייג זה לא נועד לפטור מחובת השבה את מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב. 6. טוען העותר: הלכה שיצאה מלפני בית-המשפט בנושא פירושו של המושג "ביטוח שנתי" בסעיף 9(א)(2) שלחוק, הלכה חדשנית היא, הלכה חשובה וקשה היא, ויש מקום לערוך בה דיון נוסף. האמנם? 7. למיטב הבנתי, ושלא כטענת העותר, פסק-דינו של בית-המשפט העליון מייסד עצמו, בעיקרו, לא על פירוש צמד-התיבות "ביטוח שנתי". השופט מצא מבסס את הכרעתו על הנתון העובדתי ולפיו בתום תקופת הביטוח הקודמת - גם לו היתה "ביטוח שנתי" - רכש העותר ביטוח חדש, ביטוח אשר לא כלל כיסוי ביטוח להסעת נוסעים בשכר. כך עולה מפורשות מן הסיפה לדברי השופט מצא שהבאנו לעיל, והמעיין יעיין וידע. עיקר הדברים הוא באמירתו של השופט מצא ולפיה הסיפה לסעיף 9(א)(2) שלחוק לא תחול על "מי אשר מבעוד מועד בחר לרכוש לעצמו ביטוח חדש שבניגוד לביטוח שהיה בידו קודם לכן אינו מעניק לו את הכיסוי הביטוחי הנדרש למטרות שימושו ברכב." 8. ואמנם, עיקרו של פסק-הדין הוא בחשיפת הטעם המהותי שהוליד את תקופת שלושים ימים הקבועים בסעיף 9(א)(2) סיפה לחוק. שלושים ימים אלה נועדו לשקף נוהג מסחרי מקובל ולפיו מעניקות חברות ביטוח למבוטחיהן שלושים ימי חסד לאחר תום תקופת הביטוח, על יסוד הנחה שהמבוטח נתכוון לחדש את הביטוח לשנה נוספת אלא שטעה ולא עשה את שהיה עליו לעשות. ובלשונו של ממלא-מקום הנשיא השופט יצחק כהן בפרשת דוידסקו נ' מדינת ישראל, ע"פ 247/81, פ"ד לה(4) 549, 554: מהוראת סעיף 9(א) (2) של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים ניתן ללמוד, שהמחוקק לא הסיח את דעתו מהאפשרות, שעקב הזנחה, רשלנות או מסיבה אחרת יכול לחול איחור בחידוש פוליסה, אך הוא מצא לראוי להגן על המבוטח, רק אם האיחור אינו עולה על 30 יום ורק לגבי שלילת זכות חזרה של "קרנית". במה דברים אמורים שיינתנו שלושים "ימי חסד" - כך לימדנו השופט מצא - במקום שהמבוטח נתכוון לחדש את הביטוח אלא שהדבר נשתכח ממנו מטעם כלשהו. לשון אחר: תקופת שלושים הימים מספחת עצמה לשנת הביטוח הקודמת, על יסוד הנחה שתקופה זו תיבלע בחידוש הפוליסה לשנה נוספת. לא כן היה בענייננו-שלנו, שבהוציאו פוליסה עוקבת שאינה מכסה הסעות נוספות בשכר, הוכיח העותר בעליל כי לא נתכוון כלל לחדש את פוליסת הביטוח להסעת נוסעים בשכר. 9. הלכה זו שקבע השופט מצא, גם אם יש בה הוספה ופיתוח להלכה - ודומני כי יש בה גם הוספה וגם פיתוח להלכה - אין היא מצדיקה דיון נוסף בה. הילכתו של השופט מצא מרחיבה אמנם גידריהן של הלכות קודמות, אלא שכדרכו של המשפט המקובל נוסח ישראל, ניתן לראות בה התפתחות טבעית של אותן הלכות. כך צמח וגדל המשפט המקובל האנגלי; כך צומח וגדל משפטנו-שלנו; ולו כל תוספת להלכה היתה זוכה בדיון נוסף בה - אנו, אנה היינו באים. כבר נאמר על-כך בדנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 395, ונחזור על הדברים: לא כל פסיקה חדשה מצדיקה דיון נוסף בה. ההלכה שקבע בית-המשפט בענייננו מהווה, אמנם, חוליה חדשה בשרשרת ארוכה, ארוכה מאד ... ואולם אין באותה הלכה, לגופה, אלא התפתחות טבעית של הדוקטרינה אשר נתקבלה מכבר, והרי זו דרכה של ההלכה הצועדת קדימה ומפתחת עצמה ממקרה למקרה ומעניין לעניין." ראו עוד והשוו: דנ"פ 4274/94 לורנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 64/98 הלדשטיין ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם). הילכת בית-המשפט בענייננו אינה הלכה מחדשת כדי- כך שתהא נידונה לדיון נוסף בה. השלכות הרוחב של החידוש שבהלכה מצומצמות הן בהיקפן, ובראיה כוללת אין היא הלכה מסוג ההלכות הנצרכות לדיון נוסף בהן. 10. בפי העותר טענות עוד ועוד אך אלו כולן אין הן טענות להליך של דיון נוסף ועל- כן לא נעסיק עצמנו בהן. העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבה שכר טירחת-עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. דיון נוסףדיוןהסעת נוסעים