בפני שתי בקשות. האחת, בש"א 14862/05, למחיקת כתב הגנה, מתן פסק דין כנגד בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") ולמתן צו בגין ביזיון בית המשפט כנגד הבנק, כל זאת עקב הפרות חוזרות ונשנות של החלטת בית המשפט מיום 9.12.2004, שעניינה גילוי מסמכים. על החלטה זו ערער הבנק, ערעורו נדחה וההחלטה הפכה לחלוטה. לחילופין מתבקש בית המשפט לקצוב לבנק מועד אחרון לביצוע ההחלטה, ולאכוף על הבנק את קיומה על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט (להלן: "פקודת הבזיון") באמצעות הטלת קנס משמעותי בגין כל יום שיעבור עד קיום ההחלטה במלואה וכן קנס בגין הפרות ההחלטה עד למועד הגשת בקשת הביזיון. השניה, בש"א 2 הרקע העובדתי עניינה של התובענה הוא נזק כספי בסך של כ-.2,658,000$ שנגרם לתובע, אדם פרטי, במסגרת עסקת מקרקעין לרכישת חמש דירות מגורים, עסקה שנכרתה בינו לבין חברת יש תקווה נכסים והשקעות בבניה בע"מ (להלן: "החברה"). התובע טוען כי הנזק נגרם לו כתוצאה ממצג שווא כוזב, באמצעות מסמך חתום על ידי הבנק, באשר ליתרת ההלוואות שנותרו לטובת הבנק. המכתב הוצג לתובע על ידי מר ביו, שהיה בעל השליטה בחברה. מכתב התביעה עולה כי עובר לכריתת ההסכם, הוצג בפני התובע, אישור מעת הבנק הנוגע ליתרת ההלוואות שפרעונן הובטח באמצעות משכנתאות רשומות על המקרקעין. לאחר שהתובע שילם כ -.1,000,000$ התברר לו כי אישור הבנק שהוצג בפניו היה כוזב ויתרת ההלוואות היתה גבוהה משמעותית מזו שהוצגה לו. עסקת המקרקעין נכשלה, והבנק מינה בחודש אוגוסט 2000, את בא כוחו ככונס נכסים לשם מימוש המשכנתאות ומכירת הדירות. התובע ניהל מו"מ עם בא כוח הבנק בניסיון למצוא פתרון, ואולם בסופו של דבר נמכרו הדירות והוגש כתב התביעה בשל הנזקים הכספיים שנגרמו לתובע. הבנק מצידו טוען כי האישור שהוצג בפני התובע היה מזויף. מכתב התביעה המתוקן שהוגש בתיק, עולה כי נגד מר ביו והחברה ממנה רכש התובע את הדירות, התנהל הליך פלילי בסופו הורשעו הם בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט קבע כי מר ביו זייף את המסמך, שנחזה להיות מסמך של הבנק, על מנת להוציא במירמה כספים מהתובע. הבקשה לגילוי מסמכים וההליכים שהתנהלו בין הצדדים מתנהל הליך ארוך של התכתבות וניסיון לקיים הליך גילוי מסמכים מלא ומפורט. במסגרת דיון שהתנהל בבית המשפט ביום 15.7.2002, ניתן על ידי בית המשפט צו שחייב את הבנק לאפשר לתובע לעיין בכל תיקי החברה בבנק. בפועל טוען התובע כי לא נעשה עיון מלא, אלא עיון חלקי ביותר, ולאחר שבוצעו שני סבבי עיון במסמכים, סבור התובע כי הבנק הפר את ההחלטה לעיון במסמכים, זאת מאחר והבנק איפשר עיון בחלק קטן מהמסמכים בתיק וניפה את המסמכים המזיקים לו. התובע מדגים עניין זה בטענה כי מסמכי הנהלים הפנימיים, המהווים פלוגתא מרכזית בתובענה, אינם מהווים חלק מהליכי הגילוי, ולכן לטענתו מפר הבנק את ההחלטה לגילוי מסמכים. ביום 29.12.02 הורה בית המשפט על עיון במסמכים על אף התנגדות הבנק. לטענת התובע, עיון כזה התקיים ואולם הוצגו לעיון מספר מועט של מסמכים. ביום 25.6.03 ניתן על ידי בית המשפט צו גילוי ועיון נוסף. טוען התובע כי רק כשנה לאחר מתן צו זה התקבל מאת הבנק תצהיר גילוי מסמכים חלקי בלבד. בעקבות תצהיר גילוי מסמכים זה תוקן כתב התביעה בחודש יולי 2003 וזאת בעקבות מסמך שהתגלה באקראי. ביום 15.7.04 עתר התובע לבית המשפט לחייב את הבנק בגילוי מסמכים מלא לאור דרישה שהופנתה אליו ב 31.3.04 ולא נענתה. ביום 9.12.04 קיבל כב' השופט שילה את בקשת התובע, והורה לבנק לקיים הליך מלא של גילוי ועיון במסמכים ספציפיים שנדרשו על ידי התובע בבקשתו: "לא מצאתי ממש בהתנגדות הנתבע 6 לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שפורטו במכתבו של ב"כ המבקש מיום 31.3.2004. ניתן צו כמבוקש לביצוע בתוך 30 יום." ערעור על החלטה זו נדון ביום 10.4.2005 בפני כב' השופטת דותן, אשר דחתה במעמד הצדדים את ערעור הבנק על החלטת הגילוי. הבנק ביכר שלא לערער על החלטה זו וההחלטה הפכה לחלוטה. התובע טוען כי המסמכים שנתבקשו על ידו במסגרת הליך זה הם רלבנטיים ואינם חסויים, ועל כן ההחלטה שנתקבלה מחייבת את הבנק. עוד טוען התובע כי ימים ספורים לפני הדיון שנקבע בפני בית המשפט בבקשת הביזיון, נתקבל קלסר עב כרס שהכיל מסמכים רבים שנתבקשו במסגרת הליכי הגילוי והעיון, וכי ברור לתובע כי עצם המצאת המסמכים בסמוך לדיון בבקשת הביזיון, מוכיח כי הבנק מודה בהפרת צווי הגילוי והעיון שניתנו על ידי בית המשפט. בנוסף, נטען על ידי התובע כי התצהירים שהוגשו מטעם הבנק הינם תצהירים שקריים, והמצהירים שהובאו לעדות אינם העובדים הרלבנטיים לזמן נשוא התביעה, אותם נמנע הבנק מלהביא. וכדוגמא, המצהיר שנחקר לא היה מעורב כלל בעניין נשוא התביעה. בש"א 14862/05 טענות התובע: במסגרת הבקשה לביזיון בית משפט טוען התובע כי בעקבות ההחלטה לגילוי מסמכים שלא קוימה על ידי הבנק עולות שתי שאלות: האחת, האם הבנק הצהיר על קיום או העדרם של כל המסמכים בדרישת הגילוי כמתחייב והשנייה, האם הבנק איפשר לתובע לעיין בכל המסמכים שפורטו בדרישת הגילוי. על שתי שאלות אלו עונה התובע בשלילה. לטענת התובע הבנק המציא ביום 3.5.05 תצהיר תשובה לדרישת גילוי המסמכים שנשלחה אליו. בתצהיר הושמטו שלושה סוגים של מסמכים שנדרשו באופן מפורש על ידי התובע: מסמכי טק סופטוור, מיכאל ביו ומי מטעמם - מדובר במסמכים שהבנק טען כי אינם רלבנטים מבחינתו לסכסוך שבין הצדדים, זאת בניגוד להחלטת בית המשפט שהורתה על גילוי מלא; נהלים בנקאיים להוצאת אישורי יתרה במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה והנהלים הבנקאיים להוצאת ערבויות בנקאיות. טוען התובע כי עושה התצהיר, הצהיר בו כי אין נהלים בנקאיים פנימים באשר להוצאת אישורי יתרה, וכי הדבר כוזב שכן כשבועיים מאוחר יותר הומצא לתובע תצהיר משלים ומתקן בו נטען כי "נמצא נוהל". טוען התובע כי הבנק עושה כל שביכולתו להכשיל את הליך הגילוי ואינו ממלא אחר החלטת בית המשפט ככתבה וכלשונה. הנהלים הפנימיים אליהם נדרש הבנק, הם אותם נהלים שהוזכרו על ידי העדים מטעם הבנק במסגרת ההליך הפלילי. לטענת התובע נציג הבנק מסר תצהיר כוזב, תוך ניסיון להסתיר מסמכים בניגוד להחלטת בית המשפט. עוד נטען כי במקביל לקבלת תצהיר גילוי המסמכים החלקי, התקיים בין הצדדים הליך של עיון במסמכים. לטענת התובע, הגם שהתקיים הליך זה, הבנק עומד בסירובו לאפשר עיון בחלק מן המסמכים שנדרשו, הגם שניתנה החלטת בית משפט המורה לבנק לאפשר עיון במסמכים כגון: נהליו הפנימיים של הבנק; פלט "מצב חשבון להלוואה" שאמור להימצא בכל אחד מאישורי הבנק; מסמכים הקשורים לביו מיכאל וטק סופטוור; נוהלים להוצאת ערבויות בנקאיות; אישורי יתרה וכו'. טענה נוספת הינה בדבר העלמת חומר על ידי הבנק וכן טענה כי על פי תצהירו של עובד הבנק, גרס הבנק מסמכים רבים ולא השאיר העתק מהם. גם באשר לתשובות לתצהיר הגילוי טוען התובע כי הבנק מתחמק ממתן תשובות, וכי יש לראות בהתנהגותו זו ביזיון בית המשפט והתעלמות מוחלטת מהחלטת בית המשפט שהורתה על גילוי ועיון במסמכים. למעשה, עתה מבוקש כי בית המשפט יורה לבנק להשלים את הליך הגילוי לגבי המסמכים הספציפיים המבוקשים. תגובת הבנק: הבנק טוען כי המבקש אינו בוחל באמצעים כדי לנסות ולהשיג את מבוקשו וכי פניה לבית המשפט שיורה על ביזיון בית המשפט אינה הדרך לשם השלמת הליך גילוי מסמכים, המוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי, וכי גם סוגיית הפרת צווי בית משפט בעניין זה מוסדרת בתקנות. לטענת הבנק, לאור העובדה כי על המבקש לתקן את כתב תביעתו, הליכי גילוי ספציפי במתכונתם הנוכחית אינם רלבנטים שכן התיקון יעלה פלוגתאות חדשות. הבנק סוקר את השתלשלות פגישות גילוי המסמכים שנערכו בין הצדדים וטוען כי המבקש קיבל לידיו תצהיר גילוי מסמכים ספציפי מתוקן, וכי מולאו הוראות בית המשפט בכל הנוגע להליכי גילוי המסמכים, כאשר הבנק העמיד לרשות המבקש את כל המסמכים שהיו ברשותו ואשר קשורים לתביעתו. לטענת הבנק בין הצדדים התקיימו 4 פגישות בהן קיבלו המבקש וב"כ כוחו צילומים של כל מסמך בו ביקשו לעיין, ולמעשה מולאה החלטת בית המשפט לעניין זה. הבנק טוען כי לא הוטלה עליו כל חובה לפרט כל מסמך בנפרד, אלא רק לציין האם קיימים המסמכים המבוקשים. בתשובת לבקשה מפרט הבנק לגבי כל קבוצת מסמכים וטוען למעשה כי מדובר בבקשות חוזרות ונישנות לגבי אותם מסמכים שהבנק העמיד יותר מפעם אחת לעיון המבקש ובא כוחו. תיקי ההלוואות הרלבנטיות הועמדו לעיון, כולל כל האישורים והתדפיסים המצויים בהם. באשר לדו"חות הביקורת ממשיך הבנק לעמוד על טענתו לפיה לא קיימים דו"חות כאלה. לגבי חלק מהדרישות טוען הבנק כי לא קיימים כלל המסמכים המבוקשים, ולגבי הנהלים טוען הבנק כי הנהלים שנתבקשו נמסרו למבקש יחד עם מתן התגובה לבקשה. לגבי חלק מהמסמכים המבוקשים טען הבנק כי מסמכים מקוריים שונים נלקחו מתיקיו על ידי המשטרה במסגרת החקירה הפלילית כנגד ביו מיכאל, והם נמצאים בתיקו הפלילי. באשר למסמכים מקוריים באישור הבנק הנדרשים על ידי המבקש, מכחיש הבנק קיומם של מסמכים אלו, וטוען כי יבקש לראות את מקור המסמכים. יתרה מכך, טוען הבנק כי הציע למבקש לפנות ללשכת ההוצל"פ שבה התנהלו ההליכים כנגד חלק מן הנתבעים בכתב התביעה לשם צילום המסמכים המצויים בהם. דיון: עיון בסיכומי הצדדים ובכתבי טענותיהם מגלה כי גם היום, כשנה לאחר שניתן הצו לגילוי מסמכים ועיון בהם, עדיין לא מסר הבנק תצהיר מלא באשר למסמכים המצויים ברשותו ואשר ניתן לעיין בהם, אשר היו בידו ואינם עוד בידו, זאת הגם שבסמוך לדיון בבקשת הביזיון נמסרו לב"כ התובע מסמכים נוספים שנתבקשו על ידו בבקשה לעיון. לאור זאת, אין ספק כי הבנק הפר את הצו השיפוטי שניתן על ידי בית המשפט אשר הורה על גילוי מסמכים ועיון. השאלה העולה מכל האמור היא האם יש להפעיל את הסנקציה החמורה של ביזיון בית משפט או שמא מדובר בהפעלת סנקציות המצויות בגדרי תקנות סדר הדין האזרחי. סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט קובע: "6. המסרב לציית לצווי בית המשפט (1) בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה. (2) לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה. (3) הטיל בית משפט מאסר לפי סעיף קטן (1), יודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה. (4) היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו יביא את ענינו של אסיר לפי סעיף קטן (1) לפני בית המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך ולא פחות מאחת לששה חדשים מיום תחילת המאסר. (5) בשיקול הנוסף רשאי בית המשפט, לאחר שנתן לאסיר ולכל בעל דין אחר בהליך שבו הוטל המאסר הזדמנות להשמיע טענותיהם, לקיים את הצו, לשנותו, להתנותו בתנאים או לבטלו או ליתן כל הוראה אחרת שימצא לנכון. (6) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סדרי דין בשיקול נוסף לפי סעיף זה". בית המשפט העליון קבע לא אחת, בהתייחסו לתכלית החקיקתית שבבסיס סעיף 6 לפקודת הבזיון, כי מטרת ההוראה אינה עונשית אלה שמטרתה אכיפת הצו השיפוטי, כך שצווי בתי המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. אף על פי כן, אין להתעלם מכך, שצו לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, ובא לאכוף את הציות להבא, יש בו אלמנט עונשי. שימוש בסעד על פי פקודת הבזיון, יש לנהוג בו במשורה, משום שמוטל דופי על ידי בית המשפט באחד הצדדים המתדיינים (ראה לעניין זה רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 337). הלכה פסוקה היא כי אין אוכפים מכוח סעיפי פקודת הבזיון, רק כאשר מדובר בהחלטות וצווים של בית משפט שנוסחם חד משמעי וברור ושאין הם ניתנים ליותר מפירוש אחד. מכאן שלא יינתן צו על פי פקודת הבזיון מקום בו קיימת אפשרות לקיים את הצו השיפוטי בדרכים אחרות. ברוב המקרים, דרכי האכיפה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות מתאפשרות על פי פקודת הביזיון וחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"). על פי המבחן השיורי, לא יופעלו הליכי הביזיון האזרחי, אלא אם כן אין הסדר חקיקתי המורה על אכיפת הצו השיפוטי. במקרה של אי קיום צווים שיפוטיים בהליכי גילוי מסמכים, מדובר באכיפה ייחודית מכוח חקיקה, ואין לנקוט במקרה זה באכיפה מכוח פקודת הביזיון או חוק ההוצאה לפועל. רוב ההחלטות השיפוטיות אינן ברות אכיפה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, ויש לאכוף אותן בהתאם להוראות ספציפיות בחוק. (ראה לעניין זה: משה קשת, ביזיון בית משפט, דיני אכיפת צווים שיפוטיים, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"ב - 2002, עמ' 34-33). ישנם מספר מקרים בהם תוצאות ההפרה הוסדרו בחקיקה, שקבעה מה יהיו התוצאות במקרה של הפרת הצו השיפוטי. כזהו המקרה שבפני. תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כי בית המשפט רשאי למחוק כתבי טענות של צד המפר את צווי בית המשפט בכל הנוגע להליכי גילוי מסמכים, שאלונים, מתן פרטים נוספים ועיון. וזו לשון התקנה: "122. הפרת צו בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו." אין ספק כי הבנק נהג שלא כשורה, עת לא מילא אחר הצווים השיפוטיים בעניין הליכי גילוי המסמכים והעיון בהם, וכי נקט ב"סחבת" עת גילה וחשף מסמכים טיפין טיפין. ניתן בהחלט לראות בהתנהגות הבנק הן הפרה של הצו השיפוטי והן המרייה שלו. מדובר בהפרה נמשכת של הצווים השיפוטיים, עת שאינו מקיימם, כשהוא מנצל את העובדה שהינו גוף גדול. יחד עם זאת, אין מקום להיעתר לבקשה ולהורות על ביזיון צווי בית המשפט בהתאם לפקודת הבזיון. כל שנותר הוא לבחון את הסנקציה המנויה בסעיף 122 לתקנות סדר הדין האזרחי. (ראה לענין זה גם החלטתו של כב' השופט ברוך בת.א 1120/04 (בש"א 5606/06) CLL SSERP NOIHSAF נ' וסטי 1992 בע"מ, מיום 12.3.06). הפעלת הסנקציה המנויה בסעיף 122 לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה ימחוק בית המשפט כתב טענותיו של בעל דין בשל אי ציות לצווי בית המשפט, מהווה סנקציה חמורה, שבית המשפט לא ימהר להפעילה, ולרוב יסתפק בקניסת המפר וחיובו בהוצאות ויקצוב את המועד לקיום הצווים. מחיקת כתב הגנה פירושה למעשה פסק דין כנגד הנתבע. בטרם יורה בית המשפט על מחיקה זו, על בית המשפט להשתכנע שהנתבע פועל בזדון או שיש בהתנהגותו כדי זלזול חמור וברור. (ראה לעניין זה ע"א 43/76, שדה אליעזר מושב עובדים ואח' נ' סביר, פ"ד לא(1) 653 וכן ע"א 270/86, רגובי ואח' נ' תנובה, פ"ד מה(1) 620). יחד עם זאת, אם נוכח בית המשפט כי מפר הצו נמנע מקיום הצו במכוון, תוך זלזול בצווי בית המשפט, עשוי בית המשפט להורות על מחיקת כתבי הטענות. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט חשין המתארים את אמת המידה להפעלת הסנקציה של מחיקת כתבי טענות שנדונה בע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ ואח' נ' מרדכי ואח', פ"ד מו(3) 793: "...אין מוחקים כתב-הגנה אלא במקרים קיצוניים הראויים לכך, והוא במקום שהנתבע פועל בזדון או שהתנהגותו מגלה זלזול חמור בבית המשפט. ואילו במקום שהנתבע פועל בתום-לב אך מתוך חוסר הבנה - ולו ברשלנות - לא ילקה במחיקת כתב ההגנה. מובן ששאלת תום הלב תוכרע בנסיבותיו של כל עניין ועניין, ויש שתום-לב יהפוך עורו ויעטה גלימת חוסר תום-לב, לאחר מתן ארכה והמשך המריית פי בית המשפט. מכל מקום, הכלל הוא, שמחיקת כתב-הגנה - בשל אופייה הדראסטי - בית-משפט לא ינקוט אותה אלא אם שוכנע שכלו כל הקצין וכי אין להבין את התנהגות הנתבע אלא כהסתוללות ביריבו ובבית המשפט וכזלזול ברור וגלוי בחובתו (בעמ' 800)." עיון מעמיק בטיעוני הצדדים, כמו גם סקירת ההליכים שהתנהלו בין הצדדים מגלה כי הבנק אינו מקיים את צווי בית המשפט כלשונם, ונוהג כראות עיניו ביחסו לגילוי המסמכים והעיון בהם, זאת הגם שערעורו לגבי מתן הצווים נדחה על ידי בית המשפט. נראה כי אין מדובר באי קיום הצווים מחמת טעות או תום לב, אלא באי קיום מכוון, המכשיל את הליכי הגילוי המוקדם וגורם להמשכות לחינם של ההליכים המקדמיים שבין הצדדים בתביעה שהוגשה עוד בשנת 2000. התנהגותו זו של הבנק מכשילה את מהות הליכי גילוי המסמכים כהליכים מקדמים בניהול התובענה, והיא אינה מאפשרת לתובע דיון הוגן עת שאינה מקלה על התובע בנסיונותיו להתכונן לניהול המשפט. לאור כל האמור לעיל, ועל אף שבית המשפט רואה בחומרה רבה את התנהגות הבנק במסגרת הליכים מקדמיים אלה, אין מקום בשלב זה להורות על מחיקת כתבי ההגנה, אלא בחייבו בהוצאות בגין התנהגותו. ניתנת בזאת אורכה אחרונה בת 30 ימים להשלמת הליכי גילוי המסמכים בין הצדדים שאם לא כן יורה בית המשפט על מחיקת כתב ההגנה בתיק. הבנק ישלם לתובעת הוצאות בסך 50,000 ₪ ללא קשר לתוצאות התיק. בש"א 2 טענות הבנק: ב"כ הבנק מבקש מבית המשפט שיורה לתובע לחדול מלהטרידו, באמצעות משלוח דברי דואר ופקסים. ב"כ הבנק טוען כי התובע חודר לחייו הפרטיים, על אף שנתבקש לחדול מלעשות כן, בפניה ישירה ובאמצעות פניה לבא כוחו. ב"כ הבנק טוען בבקשתו כי התובע במשך מספר שנים "מתכתב" עמו באופן חד צדדי, שולח פקסים ותכתובות דואר אלקטרוני בהם הוא מכפיש את שמו של ב"כ הבנק ומאיים עליו במפורש או במרומז. טוען ב"כ הבנק כי התובע מיוצג, וכי נדמה שהטשטשו הגבולות שבין הבנק כנתבע, לבין באי כוחו, שאינם נתבעים באופן אישי על ידי התובע. עוד עולה מהבקשה כי ב"כ הבנק הודיע לב"כ הקודם של התובע, כי הוא מנוע בשל כללי אתיקה מלהשיב לתובע וכי הוא מבקש מבא כוחו שירסן את לקוחו וימנע ממנו מלהמשיך במעשיו. ב"כ הבנק טוען שלאחר שהתגלה בבית המשפט הסכם שעשה התובע עם בא כוחו הקודם, והוא נתבקש על ידי בית המשפט לתקן את כתב תביעתו, החל התובע לשלוח פקסים בתדירות גבוהה, הכוללים פרטים אישיים וירידה לחייו האישיים של ב"כ הבנק, המבצע את תפקידו מטעם הבנק, ואף צורפו לבקשה מספר דוגמאות מן התכתובת החד צדדים שבין הצדדים. טענות התובע: טוען התובע כי הבקשה נועדה להכפיש את שמו וכי לבית המשפט אין סמכות לדון בבקשות כגון אלה. ב"כ התובע טוען כי במהלך 2003 פנה אליו ב"כ הבנק ושאל אם קיימת התנגדות לכך שיתקיים קשר ישיר בין התובע לב"כ הבנק. ב"כ התובע אישר לב"כ הבנק לנהל מגעים ישירים עם התובע, ככל שאין מדובר בניהול ההליכים המשפטיים. טוען ב"כ הבנק שאם ב"כ הבנק סבור כי הוא מוטרד מפניות התובע, יתכבד ויפנה לרשויות המתאימות המטפלות בכך, שכן לרוב אין מניעה לתכתובת שבין הצדדים, וחילופי תכתובת זו והחלפת דברים בעל פה אינם נוגעים באופן ישיר לסכסוך המשפטי שבין הצדדים. מהתכתובת עולה בבירור שהתובע מתוסכל מהנזק שנגרם לו לטענתו על ידי הבנק, וכי אינו מפוצה בגין נזקיו. בקשה זו אינה בתחום סמכותו של בית המשפט. ב"כ הבנק אינו חייב להשיב לתובע אלא לב"כ ואם הוא מוטרד מדברי התובע עליו לנקוט בהליכים אחרים ולא במסגרת בקשות בתיק זה. בהערת אגב אציין כי הסכמתו של ב"כ התובע שהתובע יפנה ישירות לב"כ הבנק הינה בלתי נאותה, באשר כך למעשה מטיל הוא על ב"כ הבנק לשקול האם הפניה היא במסגרת התיק או שלא במסגרת התיק ודבר זה אינו יאה בלשון המעטה, באשר בכך רוחץ ב"כ התובע בנקיון כפיו ואומר: ידי לא הייתה במעל. בגין בקשה זו ישלם התובע לבנק הוצאות בסך 20,000 ₪ ללא קשר לתוצאות התיק. גילוי מסמכיםביזיון בית המשפטמסמכים