הפלוגתא 1. האם פציעתו של נהג משאית רכינה (הייבר), כתוצאה מהתהפכות המשאית על צידה, במהלך פריקת משא על-ידי הגבהת ארגז המטען - באמצעות מערכת הידראולית המופעלת בכוח מנוע המשאית - היא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975? זו השאלה שהצדדים, התובע - נהג משאית שנפצע ביום 25.12.92 בתאונה שהתרחשה באופן שתואר לעיל, והנתבעת - המבטחת של המשאית לפי פקודת ביטוח כלי רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל - 1970, חלוקים ביניהם, והזמינו את בית המשפט להכריע בה בתחילה. הראשון טוען, שהתשובה לשאלה שבמחלוקת הינה חיובית, והאחרונה גורסת, כי התשובה היא שלילית. 2. אין מחלוקת, כי במועד האמור הוביל התובע אספלט חם למושב בית עזרא, במשאית רכינה מסוג וולוו מס' רישוי 70-872-00, בעלת ארגז מטען, שניתן להגבהה, לצורך פריקת המשא, באמצעות מערכת הידראולית המופעלת על-ידי מנוע המשאית. עוד אין חולק, כי כתוצאה מהרמת הארגז, באמצעות המנגנון הנ"ל, לשם שפיכת האספלט על כביש המושב, התהפכה המשאית על צידה, וכי התובע, שישב בתא הנהג, משם הפעיל את מנגנון ההרמה, נפצע במהלך התהפכות זו. 3. בפתח הדיון, שנקבע לשמיעת ראיות בשאלת החבות, הגישו הצדדים הודעה בכתב על עובדות מוסכמות בדבר דרך התרחשות התאונה, והמחלוקת ביניהם, באותו שלב, היתה משפטית בלבד. ואולם, כתוצאה מחקירתו הנגדית של התובע, שבמהלכה העלה לראשונה גירסה, לפיה, תוך כדי הרמת ארגז המטען נסעה המשאית באיטיות לפנים, למרחק קצר של כחצי מטר עד מטר אחד - נוספה לפלוגתא המשפטית גם מחלוקת עובדתית, בשאלה האם עובר להתהפכות נסעה המשאית לפנים - כטענת התובע, או שמא עמדה במקומה - כגירסת הנתבעת. אקדים ואומר כבר עתה, שהתוצאה המשפטית בתיק זה אחת היא - כי חוק הפיצויים חל על התרחשות התאונה הנדונה - בין אם המשאית התהפכה במהלך הגבהת ארגז המטען אגב נסיעה איטית לפנים, ובין אם זו עמדה במקום בעת הרמת הארגז. עם זאת, להסרת ספקות ולשם ייתור הצורך בדיון כפול שבו תיושמנה הוראות החוק על שתי סיטואציות עובדתיות - תוכרע תחילה המחלוקת העובדתית, בשאלה האם הרכב היה בתנועה במהלך הגבהת ארגז המטען עובר להתהפכותו, אם לאו. ההכרעה העובדתית 4. בכתב התביעה לא ציין התובע, כי בעת הרמת הארגז היתה המשאית בתנועה, והתמונה המצטיירת מתיאור העובדות שנטענו בו, היא, כי עובר להתהפכות עמד הרכב במקום פריקת האספלט. גם בתשובותיו לשאלון, שנשלח לו על-ידי הנתבעת, לא הזכיר התובע כלל תנועה של המשאית לפנים, ואישר, כי זו עמדה במקומה בטרם התהפכה על צידה. לשאלה - "האם נכון כי המשאית עמדה בשעה שרוקנת את הארגז?", השיב: "נכון"; ולשאלה - "היכן עמדה המשאית בעת שרוקנת את הארגז?" ענה: "במקום". ברשימת העובדות המוסכמות - נספח א', שהוגשה לבית המשפט ע"י ב"כ הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות, צויין, כי התאונה ארעה לאחר שהמשאית נעצרה ועמדה במקום: "התובע הגיע למקום - עצר את המשאית ועמד במקום. בעודו יושב בתא הנהג - כשהמנוע פועל, הפעיל את מנגנון ההרמה של ארגז המטען, שבו האספלט, לצורך פריקתו. מוסכם, כי יש צורך במנוע פועל על מנת להרים את הארגז. במהלך הפריקה (הרמת הארגז) וכתוצאה מהרמת הארגז, עת נשפך ממנו האספלט, איבדה המשאית שיווי משקלה, והתהפכה על צידה, בעוד התובע יושב בתא הנהג ונפגע..." (ההדגשה שלי - י' נ'). 5. על ארוע התאונה העיד התובע בלבד, ותיאור התרחשותה בחקירתו הראשית - שיובא להלן בלשונו - תאם את רשימת העובדות המוסכמות: "תמרתי והעמדתי את האוטו כפי שהונחיתי על-ידי מנהל העבודה. המנוע עבד כל הזמן, העברתי להילוך סרק, ובאמצעות כפתור הפעלתי את ההנד ברקס... ואז מנהל העבודה ביקש להרים את הארגז על-מנת לשפוך את האספלט, ואז הרמתי את הארגז על-ידי לחיצה על כפתור מתאים בתוך הקבינה... הארגז החל להתרומם לגובה המירבי, איני יודע אם זה 80 או 90 מעלות... נשפך חצי מהאספלט למרות שהארגז היה למעלה. החצי האחר נדבק לארגז ולא נשפך, חצי או שלושת רבעי, בדיוק אינני זוכר, משום שבאותו רגע האוטו התהפך. לא תמרנתי עם המכונית והרכב התהפך לצד ימין. בכל אותו זמן הייתי בקבינה ונפגעתי בגב". (עמ' 2 ש' 16-5). כשנשאל התובע בחקירתו הנגדית, האם בלם היד של המשאית היה משוך במהלך כל פעולת הפריקה, השיב בשלילה, והעלה גירסה שונה על התרחשות התאונה, מזו שנמסרה על-ידו בחקירה הראשית. על-פי גירסתו האחרונה, הגביה את ארגז המשאית לחצי מגובה ההרמה המירבי, ולאחר שנשפכה מתוכו כמחצית מכמות האספלט, שיחרר את בלם היד ודירדר את משאיתו לפנים - למרחק של כחצי מטר עד מטר - על-מנת שיתפנה מקום לפריקת יתר האספלט שנותר בארגז. לדבריו, בזמן גלישה איטית זו של המשאית לפנים, ובעת שארגז המטען המשיך להתרומם, התהפכה לפתע המשאית על צידה. גירסה זו של התובע, על התהפכות המשאית אגב נסיעה איטית לפנים, הפתיעה אף את בא-כוחו המלומד, עו"ד לנדס, ששמע אותה לראשונה במהלך החקירה הנגדית, ולבקשתו של עו"ד לנדס - בהעדר התנגדות מצד ב"כ הנתבעת - נתאפשר לתובע לחזור בו מהעובדות המוסכמות שבנספח א'. גירסתו האחרונה של התובע, שהועלתה בחקירתו הנגדית, שונה, איפוא, מזו שנמסרה בחקירה הראשית בפרטים מהותיים. בחקירה הנגדית העיד, כאמור, כי תימרן עם המשאית במהלך פריקת האספלט, וכי נסע לפנים באיטיות מרחק של כחצי מטר עד מטר אחד תוך כדי הגבהת ארגז המטען, לאחר שזה הורם למחצית גובהו; ואילו בחקירה הראשית, ציין, כמפורט לעיל, כי המשאית עמדה במקומה במשך כל זמן שפיכת האספלט, עד לרגע התהפכותה, כשמנגנון בלם היד מופעל, כי כלל לא הספיק לתמרן עם המשאית במהלך הגבהת הארגז, וכי האספלט נשפך לכביש עת הורם הארגז לזוית ההגבהה המירבית. כשנשאל התובע בחקירה הנגדית, כיצד מתיישבת הגירסה האחרונה שהשמיע עם תשובותי לשאלון, שבהן ציין, כי המשאית עמדה במקום בזמן שפיכת האספלט, מסר תשובות דחוקות ובלתי משכנעות, כמו: "כנראה שלא הייתי מרוכז" (עמ' 5 ש' 5), "זה שהקריא לי את השאלות לא הסביר לי נכון את השאלות" (עמ' 6 ש' 11), "אחרי שהתהפכתי היא (המשאית) עמדה במקום" (עמ' 6 ש' 15). התובע לא הצליח ליישב בעדותו, בין גירסתו המאוחרת שנמסרה בחקירה הנגדית, לבין תיאור התרחשות התאונה שהועלה בחקירה הראשית, ולא היה בפיו כל הסבר מניח את הדעת לשינוי הגירסה. בנסיבות אלו, בהעדר הסבר בדבר הגירסה המאוחרת והכבושה, אך סביר להניח, שהגירסה הברורה והמפורשת שמסר התובע בחקירתו הראשית - לפיה התהפך רכבו עת היה בעצירה מוחלטת באמצעות בלם היד ובטרם הספיק לשחרר את הבלם ולתמרן עם הרכב - משקפת נאמנה את התרחשות התאונה; מה גם, שגירסה זו נתמכת בעובדות שתוארו בכתב התביעה, בתשובות לשאלון ובהודעה בכתב על העובדות המוסכמות (בטרם חזר בו התובע מהודעה זו). 6. בא-כוחה המלומד של הנתבעת, עו"ד מושקין, טען בסיכומיו, כי הגירסה בדבר התהפכות הרכב אגב נסיעה איטית לפנים, נולדה לראשונה בעקבות השאלה שהפנה לתובע - האם בלם היד היה משוך במהלך כל הארוע, עת הסיק האחרון, כי מצבו ישתפר מבחינה משפטית, אם יטען שעובר להתהפכות היה הרכב בתנועה. אינני נזקק להכרעה בעניין הגורם לשינוי גירסתו של התובע, אך אין לשלול אפשרות, לפיה השאלה האחרונה העלתה במוחו של הלה סברה, שמחמת חלוף הזמן והטראומה שעברה עליו בהתהפכות הפתאומית והבלתי צפויה - תורגמה על-ידו לעובדות מבלי שזכרן. 7. מן המקובץ לעיל, עולה, כי המשאית התהפכה על צידה במצב של עצירה, בעת שארגז המטען הורם לפריקת האספלט, באמצעות המערכת ההידראולית שהופעלה בכוח מנוע הרכב, ובטרם הספיק הנהג לשחרר את בלם היד ולנסוע באיטיות לפנים להשלמת פעולת הפריקה. התהפכות זו נגרמה כתוצאה מהפרת איזון הכוחות שפעלו על הרכב ושינוי מיקום מרכז הכובד שלו, בעת שכמות לא מבוטלת של אספלט נדבקה לארגז המטען ונותרה עליו בעת הרמתו. אלו העובדות שלאורן יש לבחון האם מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - החוק), אם לאו. הגדרת "תאונת דרכים" והצגת המחלוקת המשפטית 8. התאונה ארעה, כאמור, ביום 15.12.92, והגדרת המונח "תאונת דרכים" החלה, איפוא, על ענייננו, היא זו שנתקבלה על-ידי הכנסת בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) התשנ"א - 1990 (להלן - תיקון מס' 8). בתיקון האמור שונתה הגדרת המונח "תאונת דרכים" ונוסחה כדלקמן: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". המונח "שימוש ברכב מנועי" - המופיע ברישא להגדרה דלעיל, הוגדר בתיקון מס' 8 בזו הלשון: "'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול גרך או תיקון רכב בדרך, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או הנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב או במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". (מחמת מורכבות ההגדרות, הודגשו רכיביהן הרלוונטיים לדיון - י' נ'). 9. ב"כ התובע טוען, כי הואיל והתאונה נגרמה "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב", ובשימוש שנעשה בכוח זה במהלך פריקת המטען "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי", נתפסת היא כ"תאונת דרכים" על-פי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. לדבריו, גם אם התאונה ארעה במהלך פריקת מטען בשעה שהרכב עמד, אין בכוחה של ההמעטה שנקבעה בסיפא להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" - "למעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד" - להוציא את המקרה מתחולת החוק, שכן, הסייג האמור אינו מתייחס למאורע שהוגדר כ"תאונת דרכים" על-פי אחת מהחלופות שבחלק השני בהגדרת המונח האחרון. 10. לעומתו גורס ב"כ הנתבעת, כי בסיפא של הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", הוציא המחוקק מתחולת חוק הפיצויים את כל התאונות שבהן נגרם נזק גוף כתוצאה מטעינה או פריקה של מטען בשעה שהרכב עומד; וזאת, לדבריו, על רקע תכלית תיקון מס' 8, שנועדה לצמצם את המונח "שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורתיות בלבד, ולא לכלול בגדר החוק את כל הארועים אשר כיסוי החבות בגינם אפשרי במסגרת מקבילה אחרת - כמו המקרה הנדון, שהוא בגדר תאונת עבודה. הרקע המשפטי 11. המטרה החקיקתית המוצהרת שעמדה ביסוד תיקון מס' 8, כפי שהובעה בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 1963, תש"ן עמ' 33), היתה לצמצם את היקף הכיסוי הביטוחי שבחוק הפיצויים, לשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד על-פי מבחן "הסיכון התחבורתי", ולהוציא מתחולת החוק את המקרים שהוכללו בעבר בגדרו על-ידי הפסיקה במסגרת "המבחן הייעודי", לפיו, גם שימוש ברכב מנועי שאינו טומן בחובו סיכון תחבורתי, ובלבד שהוא קשור לייעודו הטבעי והרגיל של הרכב, הינו בגדר "שימוש ברכב מנועי". כפי שיובהר בהמשך, חרף התכלית החקיקתית המוצהרת דלעיל, נוסח החוק, כפי שנתקבל, אינו מצמצם את תחולתו לשימוש ברכב למטרות תחבורתיות בלבד, ועל סירבול הגדרותיו וקשיי הפרשנות הנובעים מכך, וכן על חוסר הסימטריה של הוראותיו והפגמים באחדות הנורמטיבית שביניהן, נמתחה ביקורת רחבה. (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חוברת עדכון תשנ"ב - 1992, עמ' 33-19; א' ריבלין, תאונת הדרכים, נבו הוצאה לאור, ירושלים, תשנ"ג - 1993, עמ' 72-61; מ' צלטנר, הגדרת ה"שימוש ברכב" - עצירת הסחף, הפרקליט מ' (התשנ"א), עמ' 168; וכן ראה - דברי שר המשפטים בהתייחסו בכנסת להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9) התשנ"א - 1991 - דברי הכנסת, תשנ"א, עמ' 1850). 12. הגדרת המונח "תאונת דרכים" לאחר תיקון מס' 8, שהובאה לעיל, מורכבת משלושה חלקים. בחלק הראשון מופיעה הגדרה כללית - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", שבתיקון מס' 8 נוספו בה המילים האחרונות - "למטרות תחבורה" - ההולמות את המגמה החקיקתית המוצהרת הנ"ל. חלק זה יכונה להלן - "ההגדרה הבסיסית". בחלק השני מנה המחוקק שלוש התרחשויות מיוחדות שנתפסו על-ידו כ"תאונת דרכים", ושאותן בחר להוסיף למקרים הנכללים ב"הגדרה הבסיסית" ("יראו כתאונת דרכים גם..."). ההתרחשויות האמורות כוללות התפוצצות או התלקחות של רכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו; פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור להחנות בו; וההתרחשות השלישית - שעליה יורחב הדיבור בהמשך - "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש האמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". שלוש ההתרחשויות הללו - שיש המכנים אותן "חזקות חלוטות" (י' אנגלרד, שם; כב' השופטת נאור בת.א. (י - ם) 555/93 מוחמד ענבוסי נ' משה קרסיס ואח' - לא פורסם), ויש המכנים אותן במקרים ספציפיים" או "קטגוריות מיוחדות" (כב' השופט ברלינר בבר"ע 8/95 בייס פייל בע"מ נ' סוהיל אבו רוקון ואח' - לא פורסם) - תכוננה להלן: "ההתרחשויות המיוחדות". החלק השלישי, שאינו רלוונטי לדיון הנדון, כולל המעטה של התרחשות מיוחדת מההגדרה - "מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם". 13. הרחבת הגדרת המונח "תאונת דרכים", בחלק השני שלה, גם למאורע שבו נגרם נזק גוף עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, לא נכללה בהצעת החוק, והיא פרי הסתייגותו של חבר הכנסת מרום, שנתקבלה בקריאה השניה והשלישית, לאחר שנסתיים הדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט. (דברי הכנסת, תש"ן, 5057). בהוספת ההתרחשות המיוחדת הנדונה להגדרת "תאונת הדרכים", החליטה הכנסת, בניגוד למטרה המוצהרת של התיקון המוצע, להחיל את החוק גם על נזק גוף שבא עקב שימוש ברכב שלא למטרות תחבורה, אם זה נגרם כתוצאה מניצול הכוח המיכני שלו, ולקיים בכך את ההלכה שנפסקה בע"א 326/80 סואעד נ' טאהה ואח' (פ"ד לה (3) 197). באירוע שנדון בפסק הדין סואעד, נעשה שימוש במנוע של טרקטור, כמקור אנרגיה להפעלת משאבה, שנועדה לשאוב מי נחל להשקיית גידולים חקלאיים, והתובעת, שנזדמנה למקום, נפצעה כתוצאה מתפיסת שערותיה במצמד המנוע. כב' השופט ברק (כתוארו אז) דחה את מבחן "הסיכון התחבורתי" כמבחן הראוי לפירוש המונח "שימוש ברכב", והחיל את חוק הפיצויים על המקרה הנדון, ביישמו את "המבחן הייעודי", לפיו, כל פעולה ברכב, הקשורה לייעודו הרגיל, הטבעי והמקובל, הינה בגדר "שימוש ברכב". יצויין, כי על הסתירה, שבין המטרה המוצהרת שבתיקון מס' 8 לבין הרחבת הגדרת המונח "תאונת דרכים" גם על פגיעת גוף עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, נמתחה ביקורת (י' אנגלרד, שם, עמ' 29-28; א' ריבלין, שם, עמ' 63; מ' צלנטר שם, עמ' 176-175), ואף הוגשה הצעת חוק לביטול ההרחבה האמורה למפרע (הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 9), התשנ"א - 1991, ה"ח 2030 עמ' 123). בנוסח הצעת החוק האחרונה נמחקה ההרחבה הנ"ל מהגדרת המונח "תאונת דרכים", כך שהחוק לא יחול על שימוש ברכב שלא למטרות תחבורתיות, ושתאונות הנגרמות תוך שימוש במנוע הרכב שלא לתנועה, לא תוכרנה כתאונות דרכים, ואולם, הצעת חוק זו לא הניבה חקיקה מתקנת עד עצם היום הזה. 14. מלשונו הברורה של המחוקק, בתוספת שהרחיבה את הגדרת "תאונת הדרכים" והחילה אותה גם על ההתרחשות המיוחדת של פגיעת גוף שנגרמה "עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב", ומההסטוריה של חקיקת התיקון, שפורטה לעיל, עולה, כי חרף התכלית החקיקתית המקורית שעמדה ביסוד תיקון מס' 8, שנועדה לצמצם את התאונות שהחוק חל עליהן למקרים של שימוש ברכב למטרות תחבורה - נשתרבבו לחוק תכליות נוגדות, שהרחיבו את תחולתו גם לשימוש ברכב שלא למטרות תעבורה. וכך, ההתרחשות המיוחדת - של גרימת נזק גופני עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב בשעה שבשימוש האמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי - מקבלת משמעות עצמאית מעבר למקרים הנתפסים ברשתה של "ההגדרה הבסיסית", וכוללת, איפוא, גם תאונות עבודה בתעשיה ובחקלאות ההולמות את "המבחן הייעודי" ושאינן מתיישבות עם "המבחן התעבורתי". הואיל והמשמעות שיש ליתן להתרחשות המיוחדת של הפגיעה עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב היא אוטונומית ונעדרת זיקה לרכיבי ה"הגדרה הבסיסית", אין ההמעטה, בדבר הטעינה והפריקה כשהרכב עומד, המצוינת בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", חלה על התרחשות זו. שלושת המחברים הנזכרים תמימי דעים בעניין פרשנות זו של לשון החוק (י' אנגלרד, שם, עמ' 28; א' ריבלין שם, עמ' 63; מ' צלטנר שם, עמ' 176), אם כי, כמצויין לעיל, ביקרו את חוסר המקצועיות שבניסוח הגדרת מונח "תאונת דרכים", והדגישו את הסתירה שבין המטרה המוצהרת של תיקון מס' 8 לבין הרחבת ההגדרה האמורה להתרחשות המיוחדת הנדונה. בגישה פרשנית זו נקטה כב' השופטת נאור בת.א. (י - ם) 555/93 ענבוסי נ' קרסיס ואח', שבו פסקה, כי פציעת תובע כתוצאה מנפילת משא, שנפרק ממשאית עומדת באמצעות מנוף שהופעל בכוח מנוע הרכב, הינה תאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה. בפסק הדין הצטרפה כב' השופטת נאור לביקורת המחברים הנ"ל, בדבר חוסר המקצועיות שבהגדרת "תאונת הדרכים" בתיקון מס' 8. עוד יוער, כי בפסיקה הובעה גם דעה אחרת, לפיה פרשנות המונח "תאונת דרכים" על-פי תכלית חקיקת תיקון מס' 8, מחייבת את המסקנה, כי ההתרחשויות המיוחדות שבהגדרה הנ"ל, תיכנסנה לגדר החוק רק אם השימוש ברכב היה לפחות בזיקה למטרות תחבורה, וכי שימוש ברכב, על-ידי ניצול הכוח המיכני התואם את ייעודו המקורי, הגורם לנזק גופני, יחשב, איפוא, לתאונת דרכים, אם נעשה למטרות תחבורה, או בזיקה למטרת תחבורה או גם למטרה כזו, או במשולב עם שימוש תחבורתי. (כב' השופט ברלינר בפסק הדין בת.א. (חיפה) 8/95, בייס פייל בע"מ נ' סוהיל אבו רוקון ואח'). 15. הדיבור "שימוש ברכב מנועי", המופיע בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", זכה להגדרה מפורטת בתיקון מס' 8. ההגדרה כוללת - רשימת אופני שימוש טיפוסיים ("נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו"); ריבוי המתייחס להידרדרות או התהפכות של הרכב או נפילה של חלק מהרכב או מטענו ("לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו"); והמעטה המתייחסת ל"טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". לענייננו, רלבנטיים להגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", הריבוי של "התהפכות" והסייג של הטעינה והפריקה, שכן המשאית התהפכה במהלך פריקת מטענה וכתוצאה מפריקה זו. 16. פרופ' אנגלרד גורס, כי בריבוי "לרבות... התהפכות של רכב", המופיע בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", נפלה תקלה נוספת במלאכת החקיקה, וכי הוראה זו לא מצוייה בהגדרה המתאימה, מכיוון שאינה מתייחסת לפעולות של שימוש ברכב אלא לתיאור התאונה ותוצאותיה, ומן הראוי, איפוא, להשמיטה: "הריבוי הזה לא רק שאינו נמצא במקום הנכון, אלא הוא נראה מיותר לחלוטין. הוא אינו במקום, משום שבניגוד למונחים קודמים לו בהגדרה, עניינו אינו בפעולות של שימוש ברכב... הריבוי כולו מיותר ומן הדין להשמיטו כליל... התהפכות של רכב היא תוצאה של נסיעה ברכב. על כל פנים, אין להעלות על הדעת שהתהפכות רכב אינה תאונת דרכים". (שם, בעמ' 32). השופט ריבלין, בספרו תאונת הדרכים, מעלה התייחסות שונה לציון ריבוי זה במסגרת הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", וגורס, כי "התהפכות", היא אמנם בדרך כלל תוצאת תאונת דרכים תוך כדי נסיעה ברכב, אך ניתן לראותה כשימוש במצב תחבורתי מיוחד, בסיטואציה של "התהפכות" ממצב עמידה: "נראה, כי מצה ה"התהפכות" אשר מצוי גם הוא בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", בחוק הפיצויים, מתאר למעשה מצב שהוא תוצאת תאונת דרכים תוך כדי נסיעה ברכב, ואינו מוסיף דבר להגדרת ה"שימוש ברכב" - אלא אם כן, נעלה על הדעת "התהפכות" תוך כדי עמידה, למשל: משאית ובה ארגז מטען הידראולי מתרומם, אשר מרכז הכובד שלה נשתנה תוך כדי התרוממות הארגז (לצורך פריקה) והדבר מביא להתהפכות רכב, או קטנוע חונה שנהדף ברוח".שם, עמ' 67 ה"ש 97). גישתו של פרופ' אנגלרד, שלפיה ה"התהפכות" אינה בגדר שימוש ברכב אלא תוצאה של נסיעה, ולפיכך מהווה תוספת מיותרת בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" - אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של החוק, ועם התכלית החקיקתית שעמדה ביסוד ההגדרה האמורה. בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8) התש"ן - 1989, הוגדר המונח "שימוש ברכב מנועי" כ"הסעת הרכב או החנייתו וכן התדרדרותו", ובדברי ההסבר להצעה זו הוזכר, בין השאר, הסיכון התחבורתי "שבהתדרדרותו (של רכב) בגלל חניה בצורה בלתי נכונה" (ה"ח, התש"ן, 33). בנוסח החוק שנתקבל בתיקון מס' 8, נוספה להגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", בצד "ההדרדרות" גם "ההתהפכות" של רכב. תוספת זו, כפי שיבואר להלן, רק הביאה ליתר שלמות ובהירות בהגדרה. התהפכותו של רכב עומד או הדרדרותו של רכב חונה, הם מצבים של תנועת רכב - גם מבלי שאיש נוהג בו - היוצרים סיכון תחבורתי דומה לעוברים ושבים העלולים להפגע ממנו או ליושבים בתוכו; שכן, אין הבדל, מבחינת הסיכון התעבורתי, אם הרכב נע בציר האורך שלו, דהיינו - מתדרדר, או נע בציר הרוחב או במרחב, קרי - מתהפך. על-רקע הכלל הפרשני, כי הוראה בחיקוק אינה יכולה להיות מיותרת, והחזקה, כי המחוקק לא משחית לשונו לשוא (ע"א 125/32, קבלו נ' עירית תל-אביב יפו, פ"ד טז 1723 בעמ' 1727; א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, נבו-ירושלים, תשנ"ג - 1993, 595), ונוכח תכלית החקיקה, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק - מצטרף אני לגישה הפרשנית שהוצגה על-ידי השופט ריבלין בספרו הנ"ל, המעניקה משמעות להוראתו המפורשת והברורה של המחוקק, שראה את "ההתהפכות" של כלי רכב, כמו הדרדרותו, כשימוש ברכב מנועי במצב תחבורתי מיוחד, היוצר סיכון - מתנועת הרכב במרחב - לנמצאים בתוכו או בקרבתו. 17. בסייג שנקבע בסיפא להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", הביא תיקון מס' 8 לשינוי הדין, בעניין תחולת החוק על ארועים שבהם נפגע אדם במהלך טעינת משא על רכב או פריקתו, כשהרכב עומד. עד לתיקון האמור, נתפסו טעינת המשאות על רכב או פריקתם ממנו, כחלק אינטגרלי של הובלת המטען, ובאו בגדר השימוש ברכב, הן לפי הגישה "התחבורתית" והן על-פי "המבחן היעודי" (ע"א 498/80, מדינת ישראל, נ' קדר בע"מ ואח', פ"ד לו (1) 492). המחוקק בחר, בתיקון מס' 8, לקבוע במפורש, כי "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד", אינן באות בגדר "שימוש ברכב מנועי", ובכך הביע דעתו, כי פעולות של העמסת משא או פריקתו כשהרכב אינו בתנועה, לא יוצרות, לכאורה, סיכון תחבורתי. (על נפקויות הבחנתו של המחוקק בין טעינה ופריקה ברכב עומד לבין ביצוע פעולות אלו בעת נסיעתו, ועל הקושיות המתעוררות מהבחנה זו - ראה: י' אנגלרד, שם עמ' 69-68; א' ריבלין, שם, עמ' 25-24). יישום הדין על הארוע הנדון 18. בבוא בית המשפט להחליט, אם ארוע הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, עליו לבחון, בשלב ראשון, האם זה נתפס בהגדרה הבסיסית - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". במסגרת בדיקה זו, יש לבחון, תחולתם על הארוע, של המונחים הנכללים בהגדרה הבסיסית, הן אלו שאופיינו בחוק בהגדרות ספציפיות - "נזק גוף", "נפגע" ו"רכב מנועי", והן אלו שלא הוגדרו בחוק - "מאורע", "עקב" ו"למטרות תחבורה". אם ארוע נכלל בהגדרה הבסיסית, עדיין יש לבדוק שמא הוצא הוא מגדר המונח "תאונת דרכים" בסייג שנקבע בהמשך הגדרת המונח; ואם בית המשפט מוצא שהארוע אינו בא בגדרה של ההגדרה הבסיסית, עליו לבחון שמא נתפס הוא כ"תאונת דרכים" מכוח הכללתו בהתרחשויות המיוחדות שאופיינו בחלק השני של הגדרת המונח. 19. יישום הדין על עובדות המקרה, מוביל למסקנה, כי הארוע הינו "תאונת דרכים" על-פי "ההגדרה הבסיסית" של מונח זה, דהיינו - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; ומכל מקום, אף ההגדרה הבסיסית אינה חלה על המקרה הנדון, נתפס הארוע כתאונת דרכים בשל הכללתו בהתרחשות המיוחדת של "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב". אבאר את הטעמים למסקנותי אלו. 20. באשר להגדרה הבסיסית, הרי שאין חולק, כי המשאית הינה "רכב מנועי", וכי לתובע נגרם "נזק גוף" - כמשמעות שני המונחים בסעיף ההגדרות לחוק הפיצויים. השאלות הטעונות הכרעה, בעניין תחולת ההגדרה הבסיסית הן, איפוא, שתיים: האם ההתהפכות שנגרמה במהלך פריקת האספלט וכתוצאה מפריקה זו, היתה בבחינת "שימוש ברכב מנועי", כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים, והאם השימוש האמור היה "למטרות תחבורה". 21. כמבואר ברקע המשפטי לעיל, "התהפכות" של רכב, כמו הדרדרותו, הוכללה על-ידי המחוקק, על דרך הריבוי, בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", כסוג מיוחד של שימוש תחבורתי, וטעינה או פריקה כשהרכב עומד - הוצאו מהגדרת המונח הנ"ל בדרך ההמעטה. על-פי עובדות המקרה, במהלך פריקת האספלט שבעטייה ארעה ההתהפכות, לא "עמד" הרכב כמשמעות מונח זה בחריג האחרון, ולפיכך, חלה על השימוש הנדון רק ההכללה של "התהפכות" הרכב. בעת פריקת המשא, עובר לאובדן שיווי משקלו, עמד אמנם הרכב במישור, אך הוא היה בתנועה במרחב - בציר הגובה, שכן, שינה את צורתו, מימדיו ומיקום מרכז הכובד שלו, במהלך הגבהת ארגז המטען. תנועת הארגז כלפי מעלה, היא זו שיצרה את הסיכון התעבורתי, שהביא, בסופה של ההגבהה, להתהפכות הרכב. כאשר קבע המחוקק, כי פריקה וטעינה בעת שהרכב עומד, לא יחשבו כשימוש ברכב מנועי, יצא הוא מהנחה, כי בפעולות אלו, כשהרכב לפני נסיעה או בסיומה, אין סיכון תחבורתי מובהק, אלא סיכון האופייני לכלל פעולות ההעמסה והפריקה של מטענים. ואולם, בשעה שארגז של משאית רכינה מתרומם לשם פריקת המטען, כמו במקרה הנדון, נחשפים העומדים ליד הרכב והנמצאים בתוכו לסיכונים תעבורתיים, כמו למשל - פגיעה מתנועת הארגז כלפי מעלה, או פציעה במהלך הדרדרות או התהפכות. לפיכך, יש לפרש את המונח "כשהרכב עומד" - כהעדר תנועה מוחלט, הן במישור והן במרחב, והואיל ובמקרה הנדון בעת פריקת המסע נע הרכב במרחב - בציר הגובה, אין לראותו כ"רכב עומד", והסייג של "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד", שנקבע בסיפא להגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", לא חל. זאת ועוד, פריקת האספלט ממשאית הרכינה, היא פעולה מורכבת הכוללת - נסיעה למקום הפריקה, עצירה לפרק זמן קצר (כחצי דקה על-פי עדות התובע - עמ' 5 ש' 29) אגב הגבהת ארגז המטען, נסיעה איטית לפנים כשהארגז עדיין מורם ועצירה לשם הורדתו. פריקת המשא ממשאית רכינה, היא, איפוא, סדרה של פעולות, שבהן הרכב נמצא בתנועה, ורק לפרק זמן קצר ביותר אין הוא נוסע, אם כי, כאמור לעיל, גם בפרק זמן קצר זה חלק מהרכב נע בציר האנכי. בנסיבות אלו, אין לראות ברכב שעצר למשך כדקה לשם פריקת משא, "רכב עומד", כמשמעות מילים אלו בסיפא להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". פירוש המילים "כשהרכב עומד", שהוצג לעיל, ויישומו על המקרה הנדון, נובעים מכלל הפרשנות לפיו הוראה ספציפית המחריגה מהכלל תפורש בדרך כלל באורח מצומצם, והולמים את התכלית החקיקתית שבהמעטה בסיפא להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" - להוציא מתחולת החוק תאונות שלא נגרמו בעטיו של סיכון תחבורתי. מן המקובץ לעיל עולה, כי הארוע הנדון מוכלל בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" ולא חל עליו החריג שבסיפא להגדרה זו. 22. בהערת אגב אציין, כי גם אם הרכב היה במצב של עצירה ממושכת יותר בעת פריקת מטענו, ואף אם הפריקה היתה נעשית שלא באמצעות הגבהת הארגז - אלא למשל בעבודת כפיים, היתה התהפכותו בשל אבדן שיווי משקלו כתוצאה מהליך הפריקה, נתפסת כ"שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. במקרה של התהפכות רכב עומד, כתוצאה מהעמסת מטען או פריקתו, שבו, מחד - מוכללת ההתהפכות באופן מפורש בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", ומאידך - מצויין ארוע הפריקה כשהרכב עומד בגדר היוצא מן הכלל - תינתן עדיפות לשימוש המכיל את המקרה בכלל על פני החריג המוציאו מגדרו. פרשנות זו נלמדת מהתכלית החקיקתית שביסוד הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", שנועדה לכלול בהגדרה הבסיסית של "תאונת הדרכים" שימושים ברכב בעלי סיכון תחבורתי. מטרה חקיקתית זו באה לידי ביטוי הן בהכללה המפורשת של ה"התהפכות" כשימוש ברכב מנועי, בשל הסיכון התעבורתי הנשקף מרכב מתהפך, שעמדתי עליו ברקע המשפטי דלעיל, והן בהמעטה, שהוציאה מגדר השימוש ברכב המנועי את הטעינה והפריקה של רכב עומד, שהמחוקק הניח כי אינן יוצרות סיכון תחבורתי. על רקע המגמה החקיקתית האמורה, הולם את הסייג של "טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד" פירוש מצמצם, המגביל את החריג למקרים שבהם נפגע אדם כתוצאה מהפעולות הטיפוסיות של העמסת מטענים או פריקתם על כל משטח, ולאו דווקא על כלי רכב, דהיינו - פעולות של הנחת המטען על הרכב לפני היציאה לדרך או הסרתו עם סיום הנסיעה, שאינן יוצרות כל סיכון תעבורתי. (ראה, בעניין זה, פסק דינו של כב' השופט ברילנר בת.א. (חיפה) 1436/93, נחושי נ' יצחק גולדשטיין בע"מ ואח'). לשיטתי, יש לראות, איפוא, כל התהפכות של רכב עומד, שנגרמה כתוצאה מהעמסת מטען עליו או עקב פריקת משאו, כ"שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרת מונח זה בחוק הפיצויים, שכן החריג שבסיפא להגדרה האחרונה - בעניין הטעינה והפריקה של הרכב העומד - לא חל על טעינה או פריקה היוצרות סיכון תעבורתי שגרם לפגיעה גופנית, וההכללה שבהגדרה - שראתה בהתהפכות רכב שימוש תחבורתי מיוחד היוצר סיכון מהרכב לנמצאים בתוכו או בקרבתו - גוברת על הסייג האמור. מן הטעמים שהובאו לעיל, מתחייבת המסקנה, כי בתאונה הנדונה נפגע התובע עקב "שימוש ברכב מנועי" - כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים. 23. על-מנת להכריע בשאלה האם המאורע הנדון הינו "תאונת דרכים" על-פי ההגדרה הבסיסית של מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, נותר לבחון אם השימוש במשאית, שגרם לנזק הגופני, היה "למטרות תחבורה". אחד מייעודיה המקוריים של משאית הרכינה כרכב מנועי, הוא הובלת מטענים ממקום למקום ופריקתם. הואיל ופריקת המשא, על-ידי הגבהת ארגז המטען, באמצעות המנגנון ההידראולי, היא חלק בלתי נפרד מהשימוש במשאית הרכינה ככלי תחבורה - יש לראות את פריקת האספלט הנדונה, שבעטייה התהפכה המשאית, כשימוש ברכב "למטרות תחבורה", במשמעות מונח זה בהגדרה הבסיסית של "תאונת הדרכים". סיכומם של דברים - המאורע הנדון, שבו נפצע התובע כתוצאה מהתהפכות המשאית במהלך הגבהת ארגז המטען, לשם פריקת המשא, נכלל בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", וחוק הפיצויים חל עליו. 24. משנכלל המקרה בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", אין צורך לבחון תחולתה על הארוע של ההתרחשות המיוחדת השלישית שבהמשך הגדרת המונח - המאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, שכן, התרחשות זו, וכן שתי ההתרחשויות המיוחדות האחרות שצויינו בהגדרה, באו להוסיף ל"תאונת הדרכים" סיטואציות שלא נכללו בהגדרה הבסיסית. מכל מקום, אף אם הייתי מגיע למסקנה, כי ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" אינה חלה על התאונה הנדונה - בין אם הייתי קובע שאין מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" ובין אם הייתי גורס שהשימוש שנעשה ברכב עובר להתהפכות לא היה "למטרות תחבורה" - הרי שהמקרה היה נתפס בגדרה של ההתרחשות המיוחדת השלישית הנ"ל, שכן משאית הרכינה התהפכה כתוצאה מהגבהת ארגז המטען באמצעות הכוח המיכני שלה, ובמהלך שימוש זה לא שינתה המשאית את ייעודה המקורי. לעניין זה יצויין, כי הגדרת ההתרחשות המיוחדת האמורה חובקת גם סיטואציה של טעינה ופריקה כשהרכב עומד, שכן, כמבואר ברקע המשפטי דלעיל, הסייג בעניין הטעינה והפריקה חל רק על הגדרת ה"שימוש ברכב המנועי", ולא על ההתרחשויות המיוחדות שנתפסו כ"תאונת דרכים" בחלק השני של הגדרת המונח האחרון. התוצאה 25. על יסוד האמור לעיל, אני קובע, כי התאונה הנדונה היא תאונת דרכים, על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. שאלת ההוצאות תוכרע בפסק-הדין. רכבביטוח רכב