בפני שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל- אביב (מפי השופט ק. ורדי) מיום 10.11.02, לפיה דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש והמשיבה הפורמאלית לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. בבקשה אחת: הבנק הוא המבקש וחברת הביטוח הינה המשיבה הפורמאלית ובשניה חברת הביטוח היא המבקשת והבנק הוא המשיב הפורמאלי, אך עניינן אחד. על כן, החלטתי בהסכמת הצדדים לדון בשני התיקים יחד. לצורך נוחיות הדיון יהיו הכותרות עפ"י בר"ע 2999/02. ואלה עובדות המקרה הנוגעות לבקשה שבפני: המשיבה ואחיה המנוח פנו ביום 20.03.97 למבקש, על מנת לקבל משכנתא לצורך רכישת דירה. במעמד נטילת ההלוואה חתמו המשיבה והמנוח על טופס הצטרפות לביטוח חיים ללווים וערבים, והצהירו את הצהרות הבריאות הכלולות בו. בהתאם להצהרותיהם בטופס זה הצטרפו המשיבה ואחיה המנוח לתוכנית ביטוח החיים של חברת הביטוח, אשר הוצאה להם מטעם המבקש ובאמצעות הבנק. הביטוח נעשה במסגרת נטילת הלוואה מובטחת במשכנתא מהבנק, ולפי מסמכי ההלואה היוותה פוליסת הביטוח בטוחה נוספת לבנק לשם הבטחת החזר ההלואה. ביום 02.11.97, נפטר המנוח. בעקבות פטירת המנוח, פנתה המשיבה למבקש וביקשה פטור מהמשך תשלום המשכנתא. בהסתמך על תשובתה של המשיבה הפורמאלית השיב המבקש למשיבה ביום 30.08.98, כדלקמן: "על סמך החומר הרפואי עולה כי המנוח סבל טרם קבלת ההלוואות מחסימת כלי דם ואף היה מאושפז בשל כך. על בעיה זו היה צריך להצהיר בהצהרת הבריאות ואילו היינו יודעים על כך לא היה זכאי להתקבל לביטוח". לאור האמור לעיל, קבע המבקש כדלקמן: "על היורשים מוטלת חובת המשך התשלומים על חשבון ההלוואה לפי לוח הסילוקין המקורי". ביום 24.02.02, הגישה המשיבה המרצת פתיחה (אשר בהתאם להחלטת ביהמ"ש קמא מיום 29.05.02, הועברה לפסים של תביעה רגילה). כעולה מהסעדים המבוקשים בכתב התביעה, עניינה של התביעה המופנית כלפי שני הנתבעים (המבקש והמשיבה הפורמאלית- חברת הביטוח "מגדל") הוא תביעה לקבל סעד הצהרתי על דבר תוקפו של הסכם הביטוח שכרתו המשיבה ואחיה המנוח עם מגדל וחיוב המבקש וחברת הביטוח לפעול על פי הסכם זה ולפטור את המשיבה מהמשך תשלומי המשכנתא החל מיום פטירת המנוח. במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בבית המשפט קמא טענו המבקש ומגדל, כי הואיל וחלפו למעלה מארבע שנים בין קרות מקרה הביטוח (מועד פטירת המנוח), לבין הגשת התביעה, הרי שלפי הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") דין התובענה להדחות על הסף מחמת התיישנותה. בהחלטתו מיום 10.11.02, דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש והמשיבה הפורמאלית לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה מכמה טעמים. ראשית משום שסבר כי אין מדובר במקרה דנן ב"תביעה לתגמולי ביטוח" של המבוטח/יורשיו אלא בתביעה לסעד הצהרתי של לווה - מבוטח - התובעת להצהיר שהמנוח - לווה ומבוטח אחר, הצהיר אמת בטופס ההצטרפות לביטוח חיים, שביטוח החיים של המנוח בתוקף ולפיכך פטורה אותה לווה - תובעת מהמשך תשלומי משכנתא החודשיים לבנק ממועד פטירת המנוח. כן סבר בית המשפט קמא כי בתביעה הנוכחית התובעת אינה תובעת כמבוטח, שהוא המנוח/יורשיו, התובעים את תגמולי ביטוח החיים מהמטח, אלא למעשה כצד שלישי הטוען שעקב קיומו של ביטוח חיים תקף למנוח, מופטר הוא מחבות המשך תשלומי המשכנתא למבקש. עוד סבר בית המשפט קמא כי במקרה כזה ניתן לראות בכך גם ביטוח אחריות בהתאם לסעיף 65 לחוק הביטוח, שתקופת ההתיישנות לגביו הינה שבע שנים מיום הולדת עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח, תקופה שטרם חלפה. כמו כן, סבר בית המשפט קמא כי המדובר בפטור מהחזר תשלומי משכנתא חודשיים המתחדשים מדי חודש בחודשו, כך שגם אם מדובר בתקופת התיישנות של שלוש שנים ניתן לתבוע בטלות החזרי תשלומי משכנתא חודשיים ופטור מהחזר משכנתא לפחות שלוש שנים לפני הגשת התביעה, דהיינו מיום 24.02.99 (בדומה לתביעה להצהרה על אובדן כושר עבודה לתקבולים חודשיים שלגביה קיימת עילת תביעה מידי חודש ותקופת ההתיישנות לא חלפה לגבי שלוש שנים אחורנית ממועד הגשת התביעה). לבסוף סבר בית המשפט קמא כי יש מקום לברר את טענת המשיבה לפיה המבקש "טרטר" אותה בהבטחות סרק שהכל "יהיה בסדר" במשך למעלה מארבע שנים, תוך ניצול היותה עולה חדשה חסרת אמצעים, בטרם תדחה תביעתה על הסף מחמת התיישנות, תוך בחינת טענת המשיבה כי דחיית בקשתה נעשתה תוך טענות שקריות והטמנת מלכודת ביודעין ע"י המבקש והמשיבה הפורמאלית. על החלטה זו הניחו לפני המבקש והמשיבה הפורמאלית בקשת רשות ערעור. השאלה המרכזית שיש להכריע בה, היא האם על פני הדברים, ומעיון בכתב התביעה, ניתן לקבוע, כבר בשלב זה, כי אין המדובר ב"תביעה לתגמולי ביטוח" אלא המדובר בביטוח אחריות הנועד להגן על המבוטח מפני סיכוני צד שלישי, אשר תקופת ההתיישנות לגביו הינה שבע שנים מיום הולדת עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח. וביתר פירוט, האם ביטוח החיים שנעשה למשיבה ולמנוח, הינו ביטוח אחריות, בו התחייבה חברת הביטוח להעביר לבנק את יתרת סכום ההלוואה במות אחד הלווים, ומאחר ותביעת המבקש לא התיישנה כלפי המשיבה הפורמאלית הרי שתביעת המשיבה לא התיישנה בהתאם לסעיף 70 לחוק חוזה ביטוח הקובע סייג להתיישנות במקרים של "ביטוח אחריות", או שמא מדובר בביטוח חיים גרידא אשר תקופת ההתיישנות לגביו הינה בת שלוש שנים בלבד, ותחילת מרוץ ההתיישנות הינה ביום פטירת המנוח. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. במקרה דנן, הוגשה התובענה (המרצת הפתיחה אשר הועברה לפסים רגילים) ביום 24.02.02. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, קובע סייג להתיישנות: "בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". מן המקובץ עולה כי כאשר עסקינן בביטוח חיים, תקופת ההתיישנות הינה של שלוש שנים לאחר קרות האירוע הביטוחי, ואילו כאשר המדובר בביטוח אחריות, התביעה לתגמולי ביטוח לא מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח. במקרה דנן, ערכו המשיבה והמנוח חוזה הלוואה עם המבקש, אשר דרכו נערך גם ביטוח החיים. עילת התביעה של המשיבה מתבססת על חוזה ההלוואה עם המבקש, על בקשת הצטרפות לביטוח חיים של מקבלי המשכנתא ועל חובתו הלכאורית של המבקש, כמוטב בביטוח, לתבוע את תגמולי הביטוח מהמשיבה הפורמאלית. המשיבה איננה תובעת את המבקש והמשיבה הפורמאלית בתוקף היותה יורשת של אחיה המנוח, אלא בתוקף היותה לווה/מבוטחת, אשר בוטחה יחד עם אחיה אצל המשיבה הפורמאלית, ואשר נתבעת כיום ע"י המבקש לשלם את יתרת סכום ההלוואה בעקבות סירובה של המשיבה הפורמאלית לפרוע יתרה זו, עקב פטירת המנוח. מכל האמור עולה לכאורה כי תביעת המשיבה איננה תביעה לתגמולי ביטוח אלא תביעה לסעד הצהרתי לפטור אותה מחיוביה עפ"י הסכם ההלוואה. מעיון בפוליסת ביטוח החיים אשר בו בוטחה המשיבה יחד עם המנוח ואישור ההצטרפות לביטוח עולה כי בקרות מקרה הביטוח מתחייבת המשיבה הפורמאלית להעביר למבקש את סכום הביטוח, בו הוא מכוסה בכדי שסכום זה ייזקף לטובת ההלוואה. ראה לעניין זה את הרישא לאישור הצטרפות לביטוח חיים עבור לווים וערבים בו נקבע כדלקמן: "הביטוח מתייחס להלוואה/הלוואות שמספרה/מספרן מופיע בדף המצ"ב בלבד (להלן - ההלואה). בהתאם להסכם הביטוח הנ"ל, יהיה הבנק המוטב בכפוף לאמור בסעיף (ה) להלן". וכן ראה לעניין זה סעיף ה (1) לאותו הסכם בו נקבע כדלקמן: "1. במות לווה- מבוטח תשלם החברה לבנק לאחר אישור התביעה על ידי החברה, את סכום הביטוח בו הוא מכוסה כאמור בסעיף ג(1) לעיל. סכום זה ייזקף לזכות הלוואת הלווה ועם תשלומו יתבטל מאליו הביטוח לגבי יתר המבוטחים על פי הסכם זה, אם היו כאלה". (ההדגשה אינה במקור). נראה איפוא לכאורה כי המדובר בביטוח אחריות אשר נועד להגן על המבוטח מפני סיכוני צד שלישי, ולא בביטוח חיים גרידא, כפי שטוענים המבקש והמשיבה הפורמאלית. עיננו הרואות כי, מטרת עריכת הביטוח הינה להביא למצב שבו בהתרחש מקרה הביטוח, ישולם סכום הביטוח בו מכוסה המבוטח באותה עת, למוטב וזאת לשם סילוק המשכנתא. אי תשלום יתרת סכום ההלוואה ע"י המשיבה הפורמאלית למבקש, בעקבות מות המנוח יצר למשיבה הלכה למעשה, מעמד של נתבעת בפוטנציה ע"י המבקש, לתשלום יתרת סכום ההלוואה אותו אמורה הייתה לפרוע בעקבות מות המנוח. אין אנו עוסקים במקרה דנן, במצב בו מבוטח תובע את תגמולי הביטוח ישירות מחברת הביטוח. המקרה שבפני איננו המקרה הרגיל שבו אדם מבטח עצמו בביטוח חיים רגיל(ביטוח חבות), בו הסכום שיתקבל בהתרחש מקרה הביטוח ידוע וקבוע מראש. אין זה גם המקרה הרגיל שבו בקרות מקרה הביטוח מקבלים יורשיו של המבוטח, או כל אדם אשר לו ציווה המנוח את תגמולי הביטוח. המדובר כאן במקרה שבו בעת קרות מקרה הביטוח מועבר הכסף ישירות למוטב ולא למבוטח, והסכומים אותם יקבל המוטב אינם ידועים וקבועים מראש, אלו סכומים אשר משתנים מחודש לחודש ושווים ליתרת סכום ההלוואה ביום קרות האירוע הביטוחי. השינויים האמורים לעיל מדפוס ביטוח החיים השיגרתי, מצביעים לכאורה על היות הביטוח אשר נערך ע"י הצדדים במקרה דנא, ביטוח אחריות ולא ביטוח חיים רגיל. לא זו אף זו, משנקבע מוטב בפוליסת ביטוח, עומדת הזכות לתגמולי הביטוח למוטב, ולא למבוטח ומהמשיבה נשללת, אף אם בעקיפין, הזכות לתבוע כי תגמולי הביטוח ישולמו לה ישירות. מצב משפטי זה תומך בטענה כי המדובר לכאורה בביטוח אחריות ולא בביטוח חיים רגיל. ראה לעניין זה דבריו של הש' אור ברע"א 5449 ,3948/97 - מגדל חברה לביטוח נ' מנורה, פ"ד נה(3), בעמ' 788-789 אשר קבע שם לאמור: "…נקודת המוצא הנורמטיבית לעניין זיהוי המוטבים נמצאת בהוראת סעיף 11(ב) לחוק חוזה הביטוח. הוראה זו קובעת, כי קביעת המוטב תהיה בדרך המאפשרת את זיהויו. לענין זה צויין בספרות, כי "כדי שקביעת המוטב תהיה אפקטיבית, צריך שתפרש מיהו המוטב. את זאת ניתן לעשות על ידי נקיבת שמו או בכל דרך אחרת המאפשרת זיהויו" זיהוי ברור של צד שלישי כמוטב על פי הפוליסה הוא חיוני על מנת להעמיד את מצב הזכויות והחבויות על פי הפוליסה על בסיס ידוע, שניתן לפעול על פיו. קביעת מוטב בפוליסה פירושה, שהזכות לתגמולי ביטוח עומדת למוטב, ולא למבוטח. בהתאם לכך, קובע חוק חוזה הביטוח כי קביעת המוטב אינה גורעת מזכותו של המבוטח לתבוע כי המבטח ישלם למוטב את תגמולי הביטוח (סעיף 12 (ב) לחוק). ברי, כי משנקבע מוטב (וכל עוד קביעה זו לא שונתה כדין), לא עומדת למבוטח הזכות לתבוע כי תגמולי הביטוח ישולמו לו עצמו. יש, על כן, בקביעת מוטב משום שלילה (ולו בעקיפין) של זכות אפשרית שהיתה עומדת למבוטח…". (ההדגשה אינה במקור). ויפים לעניין זה דבריו של א. ידין, בספרו חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי) בעמ' 58-61 אשר קבע שם לאמור: "בשעה שסעיף 11 מלמד כיצד נקבע מוטב, מלמד הרישא של סעיף 12 (א) מה מוקנה לאדם שנקבע כמוטב: מוקנית לו, בתוקף הקביעה, הזכות לתגמולי הביטוח, ז.א. זכות- ובעסקת ביטוח היא הזכות המרכזית - העומדת למבוטח באין קביעת מוטב זולתו. הסיפא מבהיר שאין כאן המחאת זכות של המבוטח אל המוטב, אלא זכות עצמאית של המוטב שאינה גורעת "מזכותו של המבוטח לתבוע מן המבטח לשלם את תגמולי הביטוח למוטב". כאן מתבטא במיוחד שעל ידי קביעת מוטב זולת המבוטח נהפך חוזה הביטוח לחוזה לטובת אדם שלישי...". (ההדגשות אינן במקור). יוצא איפוא כי למוטב זכות עצמאית לתבוע מן המבטח את תגמולי הביטוח, ומן המבוטח נשללת למעשה הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח לעצמו. כל שמאפשר לו חוזה מעין זה הינה הזכות לתבוע מן המבטח לשלם את תגמולי הביטוח למוטב, אך לא קיימת לו הזכות לתבוע את תגמולי הביטוח לעצמו. תכליתה של הפוליסה במקרה דנא, הינה להבטיח את המבקש נותן המשכנתא כי במקרה מוות של הלווה, יוכל הוא להיפרע גם באמצעות פוליסת הביטוח. המבוטח עפ"י הפוליסה אינו זכאי לקבל כספים לידו. כל הכספים להם זכאית המשיבה אמורים להיות משולמים למבקש כדי לכסות את יתרת ההלוואה. פוליסת הביטוח נועדה למטרה אחת והיא לגרום למשיבה הפורמאלית להיות אחראית כלפי המבקש לשלם את יתרת ההלוואה ותו לא. במקרה דנא, הסכים המבקש ליתן למשיבה ולאחיה משכנתא, כנגד שעבוד הדירה ובנוסף כתנאי חייב את המשיבה ואחיה לבטח את עצמם בביטוח חיים. הביטוח נועד בראש ובראשונה להבטיח את המבקש, כי במקרה שאחד הלווים ימות, תסולק המשכנתא. הביטוח אשר נערך במקרה שבפני לא נועד להבטיח למשיבה או למנוח סכום כסף בעת התרחשות המקרה הביטוחי, כפי שקורה בביטוח חיים רגיל, אלא נועד להבטיח את הלווים/המבוטחים כי בעת מקרה הביטוח תסולק המשכנתא, והם לא יהיו צפויים להיתבע ע"י המבקש בגין יתרת ההלוואה. יפים לעניין זה דבריו של א. ידין בספרו המוזכר לעיל בעמ' 159 אשר קבע שם לאמור: "ביטוח אחריות הוא אחד מסוגי ביטוח נזקים. המיוחד בו הוא שהסיכון שהוא בא לכסות אינו נזק לנכס, אלא חבות שהמבוטח עשוי להתחייב בה כלפי צד שלישי...". (ההדגשה אינה במקור). השוני הנוסף בין ביטוח חיים רגיל לבין הביטוח אשר עשו הצדדים הינו כי ביטוח חיים רגיל לא נועד להבטיח חוב מסויים, אלא ערובה כללית, בעוד שכאן נועד הביטוח להבטיח חוב מסויים מאוד, קרי את המשכנתא. לפיכך, ומכל האמור לעיל, סבור אנוכי כי המסמך אשר נערך ע"י הצדדים במקרה שבפני, נחזה להיות ביטוח אחריות ולא ביטוח חבות. על כוונת הצדדים לערוך מסמך הנחזה להיות ביטוח אחריות ולא ביטוח חיים רגיל ניתן להסיק גם מנסיבות המקרה דנן. כלל ידוע הוא כי חוזה יפורש לפי אומד דעת הצדדים וכי את כוונותיהם ניתן להסיק הן מהטקסט עצמו והן מהנסיבות אשר הביאו לכריתת ההסכם. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בע"א 554/83 - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח, פ"ד מא(1), בעמ' 303-304 אשר קבע שם לאמור: "...נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא, איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - עליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט" קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה, ותחומי התפרסותו. בענין זה קובע חוק החוזים (חלק כללי), כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים" (סעיף 25 (א)). אכן, כשם שחוק מתפרש על פי "אומד דעתו" של המחוקק - יוצר החוק, כך מתפרש חוזה על פי "אומד דעתם" של הצדדים - יוצרי החוזה. על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מכל מקור אמין. המקור האמין ביותר, ועל כן גם ראש וראשון לכולם, הוא החוזה עצמו. אך אין הוא המקור היחיד. רשאי בית המשפט - מקום שהחוזה עצמו אין בו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים - לפנות ל"נסיבות", כלומר למסגרת העובדתית שבמהלכה נכרת החוזה. ודוק: בכל המצבים הללו, ניצב השופט בפני חוזה, כלומר בפני "טקסט" (מפורש או משתמע, בכתב או בעל פה) והשאלה הניצבת בפניו היא, מה המשמעות שיש ליתן לחוזה, ומהו תחום התפרסותו. על משמעות זו עומד בית המשפט על פי "אומד דעתם של הצדדים" , עליה הוא לומד מהחוזה עצמו ומתוך הנסיבות. כאשר החוזה קובע חובה לשלם סכום מסויים של כסף, או חובה להשיב סכום מסויים של כסף, קיים "טקסט" אותו יש לפרש. הטקסט הוא ההוראה בדבר מה שיעשה בסכום מסויים של כסף... "אומד דעתם" של הצדדים הוא המטרה או התכלית שעמדה לנגד עיני הצדדים בעת כריתת החוזה. מטרה או תכלית זו היא "של הצדדים". חוזה היא פעולה משפטית דו-צדדית, ועל כן יש להתחשב במטרה או בתכלית שהיא משותפת לצדדים, כלומר באותה מטרה או תכלית שסביר להניח כי הצדדים, כאנשים סבירים, היו נוקטים בה בנסיבות הענין... "מכיון שענין לנו בפעולה משפטית דו-צדדית, אומד הדעת הוא של שני הצדדים. על כן... יש להתחשב באומד הדעת שניתן לייחס לצדדים, הפועלים כאנשים סבירים. הטעם לכך הוא, שיש להניח, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי אומד הדעת של הצדדים לחוזה הוא אומד הדעת שהיה להם, אילו פעלו כאנשים סבירים בנסיבות הענין". על פי גישה זו, יש ובית המשפט ייחס לשני הצדדים את אומד דעתו של צד אחד בלבד, וזאת אם בנסיבות הענין סביר להניח כי אומד דעת זה הוא שמשקף את התכלית או המטרה המשותפת של שני הצדדים... על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה והתכלית של ההוראה החוזית אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגרטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא מחד גיסא להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראיתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהם את אומד דעם של הצדדים. בהקשר זה יש חשיבות רבה למהותה של העסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה, ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות. כל אלה יש להם השלכה על אומד דעתם של הצדדים... על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמד "מתוך הנסיבות". אלה הם מעגלים של מציאות שבמסגרתה נכרת החוזה. המעגל הקרוב ביותר הוא כמובן הדברים שהוחלפו בין הצדדים עובר לכריתת החוזה. אך אין זה המעגל היחיד. בצדו קיימו מעגלים נוספים, המשקפים את התנהגות הצדדים ואת הרקע הכללי, אשר לאורו נכרת החוזה...". בנסיבות המקרה דנן, נערך החוזה במשרדו של המבקש ע"י פקידה מטעמו אשר טיפלה גם במתן ההלוואה למשיבה ולמנוח. נסיבות אלו הובילו לכאורה את המשיבה ואת המנוח למסקנה ולצפיה כי בקרות מקרה הביטוח תפרע הלוואתם ע"י חברת הביטוח, ישירות למבקש והם למעשה יהיו פטורים מיתרת תשלומה. מסקנה זו מתחזקת גם מן העובדה כי המבקש עצמו הוא שהשיב למשיבה כי בקשתה למימוש פוליסת הביטוח נדחית, במכתב מיום 30.08.98, ולא המבטחת עצמה, עובדה אשר מעידה על קשר ישיר של המבקש כמוטב וכצד שלישי, אשר למענו ולבטחונו נעשה למעשה הביטוח. גם מניסוח הטקסט עצמו ניתן להסיק כי מטרת הביטוח הייתה ביטחון לסילוק ההלוואה, ולא לשם קבלת סכום כסף בעת קרות האירוע הביטוחי, אשר יוכל לשמש לכל דבר ועניין. במקרה דנא, סכום הכסף אשר לא נקבע מראש, נועד למטרה אחת ויחידה והיא כיסוי תשלומי המשכנתא במקרה של פטירת המנוח. הן המשיבה והן המבקש הבינו כי סכום זה נועד לסילוק המשכנתא, ולמטרה זו בלבד, ועל כן נרשם הבנק כמוטב. הביטוח נועד למעשה לבטח את הבנק במקרה שאחד מהלווים נפטר, ונועד להעניק למבוטח עצמו בטחון כי בעת קרות מקרה הביטוח הוא יופטר מהמשך תשלומי המשכנתא. מהתנהגות המבקש ניתן להסיק שבפנינו חוזה ביטוח אחריות ולא ביטוח חבות. מעבר להתנהגות הצדדים אשר מעידה לכאורה על היותו של המסמך הנדון ביטוח אחריות, מצינו אף הוכחות בכתב אשר מעידות על כוונת הצדדים, ואשר עולות מההסכם עצמו כגון: רישומו של הבנק כמוטב, דרישתו של הבנק לקבל ידו בטוחה נוספת להחזרת ההלוואה ומכתבו של הבנק למשיבה אשר מודיעה לה על דחיית דרישתה מחברת הביטוח. אין הדבר דומה לביטוח חיים רגיל בו המבוטח רשאי לקבוע מי יהיה המוטב, מה הסכום שיתקבל בעת קרות מקרה הביטוח, ולמה ניתן לייעד אותו. לפיכך, סבור אנוכי כי הביטוח אשר נערך בין הצדדים במקרה דנן, הינו לכאורה ביטוח אחריות, וככזה חלים עליו סעיפים 65 ו- 70 לחוק חוזה הביטוח אשר קובעים תקופת התיישנות של שבע שנים מיום היוולדות עילת התביעה של הצד השלישי כנגד המבוטח, תקופה אשר טרם חלפה. נוכח העובדה כי המבקש במקרה דנן, טרם פנה לחברת הביטוח לשם קבלת תגמולי הביטוח, ותביעתו כנגד חברת הביטוח טרם התיישנה, טרם התיישנה תביעת המשיבה. בנוסף ניתן לומר כי המדובר בפטור מהחזר תשלומי משכנתא חודשיים המתחדשים מדי חודש בחודשו, כך שגם אם מדובר בתקופת התיישנות של שלוש שנים ניתן לתבוע בטלות החזרי תשלומי משכנתא חודשיים ופטור מהחזר המשכנתא לפחות שלוש שנים אחורנית לפני הגשת התביעה, דהיינו מה- 24.02.99. מובן כי כל הנאמר לעיל הינו עפ"י העובדות שהוצגו לכאורה ובשלב זה בפני בית המשפט. נוכח הנטייה להעדיף את בירור הסכסוך לגופו על פני יתר השיקולים באמצעות צמצום היקף תחולתה של טענת התיישנות, סבור אנוכי כי יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף של התובענה מפאת התיישנות, ולהחזיר התיק בשלב זה לבית המשפט קמא ע"מ שישמע ראיות לעניין הנסיבות אשר הובילו לכריתת החוזה, וכן לעניין אופיו של החוזה. אשר על כן, דין הערעור להידחות. החלטת בית המשפט קמא בעניין זה בעינה עומדת. המבקש והמשיבה הפורמאלית (שהיא כאמור המבקשת בבקשה השניה) ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ. (התשלום יתבצע כמחצית לכל אחד מהם). התיישנות תביעות ביטוחביטוח חייםמשכנתאמקרקעיןהתיישנות