בפניי תביעה על פיה עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם את הסך של 300,800 ₪, וזאת בגין פריטים שאוחסנו ואבדו. הנתבעים הגישו כתב הגנה, וכן הודעה לצד שלישי, היא חברת הביטוח שביטחה את עסקם. מטעם התובע העידו: התובע בעצמו, מר בר אור יוסף, מר יעקובוב ציון ומר יוסף לרנר. מטעם הנתבעים העידו: מר נחום רייכשטדט, ומר אליאסי אלי. מטעם צד ג' העידו: מר ברייר יורם. באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, לרבות סיכומי תשובה של ב"כ הנתבעים והתובע, וכן ביהמ"ש קיבל תגובה מטעם צד ג' לסיכומי ב"כ הנתבעים, ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים. למען הנוחיות בלבד, יכונו הנתבעת מס' 1 להלן: "הנתבעת, הנתבע מס' 2 להלן: "הנתבע". טענות התובע: התובע טוען כי בחודש אוקטובר עמד לצאת מהארץ, לכן פנה לנתבעים על מנת לאחסן חפצים, בין היתר חפצי אומנות. התובע טוען כי הוסכם שהחפצים יאוחסנו במקום שרק לנתבע גישה אליהם, וכי סוכם על תשלום של 100$ ביחס לכל חודש אחסנה. התובע טוען כי עת חזר ארצה, סוכם כי ישלם את יתרת התמורה שהיה חייב בעבור האחסון. עוד נטען כי כאשר ביקש לקבל לידיו את חפציו, הסתבר כי מרבית החפצים שאוחסנו נעלמו. התובע עותר כי ביהמ"ש יחייב את הנתבעים לשלם בעבור שווים של החפצים. עוד עותר התובע כי ביהמ"ש יחייב את הנתבע מס' 2 באופן אישי, משום שההתקשרות הייתה עימו. טענות הנתבעים: הנתבעים מכחישים את כל האמור בכתב התביעה, וטוענים כי המדובר בניסיון לקבלת כספים שלא כדין מהנתבעים, כאשר הגניבה של אותם חפצי אומנות, שמוכחש כי היו לתובע, הייתה מביתו של התובע. הנתבעים טוענים כי הנתבעת מס' 1 אינה חברה העוסקת באחסנה, אלא בהובלה. הנתבעת מס' 1 טוענת כי הסכימה להוביל את החפצים בלבד, וכי הסכימה לאחסן את החפצים במחסנה ללא תמורה למספר ימים, בלבד. הנתבעים טוענים כי המדובר בחפצים שוליים חסרי ערך שנמסרו לידיה ולא בחפצי אומנות בעלי ערך רב. הנתבעים טוענים כי לו אכן הייתה טענת התובע נכונה, הרי אדם סביר אינו מוסר חפצי אומנות יקרי ערך לאחסנה בלא פירוט של החפצים. הנתבעים טוענים כי מספר חפצים נמסרו לידי הנתבעת מס' 1 למספר ימים, והדבר "תפח", לעשרות חפצי אומנות יקרי ערך ולתביעת סרק. הנתבעים טוענים כי התביעה הוגשה כנגד נתבע מס' 2 כדי להלך אימים על הנתבע ולא משום שקיימת עילת תביעה כנגדו. הנתבעים מכחישים את כל הטענות המועלות על ידי התובע באשר לחפצים שהושארו, ערכם, התשלום הנטען וכן הלאה, לכן עותרים להורות כי התובענה תידחה. ביחס להודעה לצד שלישי; הנתבעים טוענים כי ביטחו את עסקם בפוליסת ביטוח "רב ביטוח בתי עסק", כאשר הפוליסה כוללת ביטוח , בין היתר, לתכולת לקוחות. הנתבעים טוענים כי הפוליסה הורחבה כך שהיא כוללת גניבה שלא על ידי פריצה. הנתבעים טוענים כי הפוליסה כלפי צד ג' הייתה בסכום אחריות של עד מליון ₪. הנתבעים תוקפים את טענות צד ג', וטוענים כי הטענה שהפוליסה אינה מכסה חפצי אומנות אלא עד כדי 1% מסכום הביטוח, היינו, עד לסכום של 1,288 ₪ לא הוכחה. עוד תוקפים את טענות צד ג' וטוענים כי טענות צד ג' לא הוכחו באשר לא הובא כל מצהיר מטעם צד ג'. הנתבעים טוענים כי משלא הובא כל מצהיר מטעם צד ג' הרי צד ג' אינו יכול להעלות פרשנויות לפוליסה. הנתבעים טוענים עוד, כי צד ג' אינו יכול להגביל את הכיסוי מבלי שהדברים יובאו באופן מפורש בפוליסה, ולכן יש לדחות את טענותיה בעניין. הנתבעים טוענים, כי מי מטעמה ו/או עובדיה, מעולם לא הואשמו כי הם מעורבים בביצוע הגניבה המוכחשת ולכן גם סעיף החרגה זה דינו להידחות. הנתבעים טוענים, כי מטרת הפוליסה הייתה ליתן ביטוח לחפצים של לקוחותיה המצויים בידי הנתבעת מס' 1 בעבודתה מידי יום ביומו, לכן יש לדחות את טענות צד ג'. עוד טוענים הנתבעים, כי אין להתייחס לכל החפצים כאל חפצי אומנות, ולכן גם אם תתקבל הטענה בדבר סעיף המחריג חפצי אומנות יש לדחות את הטענה ביחס לחפצים האחרים. לפיכך, עותרים הנתבעים להורות כי ככל שהתובענה כנגדם תתקבל, ביהמ"ש יחייב את הצד השלישי. טענות צד שלישי: צד ג' טוען כי במועד הרלוונטי לכתב התביעה כלל לא הייתה פוליסת בת תוקף. צד ג' טוען כי לפוליסה שצורפה לכתב התביעה, צורפה רשימה שלא הייתה ברת תוקף. צד ג' טוען כי במהלך הדיון הוגש נ/2, הכולל: רשימת פוליסה רלוונטית לשנת 2002, תנאי הפוליסה ורשימת הפוליסה לשנת 2003. צד ג' טוען כי תנאי הפוליסה שהיו רלוונטיים לענייננו, היינו שהיו בתוקף עובר להכנסת חפציו של התובע למחסן הנתבעת מס' 1, הייתה הפוליסה שהוגשה במסגרת נ/2, התוספת לשנת 2002. צד ג' טוען כי הרחבת הסיכונים הנטענת על ידי הנתבעים, הינה סעיף שבוטל באופן מפורש, ובכל מקרה התנאי המרחיב את הסיכונים גם לאירוע גניבה, חל ביחס למשרדים בלבד. צד ג' טוען כי ככל שביהמ"ש יקבע שהתובע אכן אחסן חפציו אצל הנתבעת מס' 1, ולא קיבלם בחזרה, הרי המדובר בהעלמות החפצים, בלא שיהא אירוע מובחן ומוגדר ולכן אין כלל אירוע ביטוחי. צד ג' טוען כי אין בפנינו כלל מקרה הנכנס בגדרו של "מקרה הביטוח", שאותו נועדה הפוליסה לכסות. הנתבעים כלל לא הוכיחו כי התרחש מקרה ביטוח. צד ג' טוען כי ביחס לכיסוי חפצים של צדדים שלישיים, מקרה הביטוח המכוסה בפוליסה הוא, אירוע תאונתי שגרם להיזק לרכוש, זהו האירוע המבוטח ואין אחר. בענייננו, אין המדובר באירוע תאונתי כלל ועיקר. צד ג' טוען כי הנתבעת לא הודיעה על מקרה הביטוח, כי המדובר בביטוח חסר, וכי בכל מקרה אם יקבע סכום כלשהו יש להפחית ממנו את סכום ההשתתפות העצמית. ביחס לתובענה הראשית טוענת צד ג' כי דין התובענה להידחות. דיון: התובענה שבפניי מעלה מספר מחלוקות, עובדתיות ומשפטיות, אדון בהן אחת לאחת. השאלה הראשונה שעלי לבחון הינה עם מי התקשר התובע: התובע טען כי ההתקשרות הייתה עם הנתבע באופן ישיר ולכן התובענה הוגשה גם כנגדו ואילו הנתבע טען כי הגשת התביעה כנגדו אין לה על מה שתסמוך. בעניין זה העיד התובע בתצהירו כי בחודש אוקטובר עת עמד לצאת לחו"ל ביקש למצוא חברת אחסנה, וחבר המליץ על הנתבעת כחברה מוכרת ומהימנה, (ראה סעיף 2 לתצהירו של התובע). התובע לא יצר קשר באופן ישיר עם הנתבעים אלא החבר, שהעיד אף הוא, מר יוסף לרנר, והוא זה שסיכם את פרטי העסקה. מכאן ואילך, מתייחס התובע לשני הנתבעים כאל מי שעימם סוכמו פרטי העסקה כאחד. מר יוסף לרנר שהעיד בפני, אומר בתצהירו כי פנה לנתבע כמנהל הנתבעת וסיכם עימו את פרטי העסקה. מעיון בתצהירי התובע, היינו, תצהיר התובע ותצהירו של מר יוסף לרנר, ועוד בטרם נפנה לחקירה הנגדית, ולתצהיר מטעם הנתבעים כלל לא ברור מדוע התובענה הוגשה כנגד הנתבע באופן אישי. אין כל אמירה של המצהיר מטעם התובע, מר לרנר כי ההתקשרות הייתה עם הנתבע באופן אישי להבדיל משיחה שהתקיימה עימו מתוקף תפקידו כמנהל הנתבעת. לא מצאתי בראיות עדויות אחרות או ראיות אחרות מהן אוכל להגיע למסקנה שונה. ולכן אני קובעת כי לא היה כל טעם להגשת התביעה כנגד הנתבע, ההתקשרות לא הייתה עם הנתבע, הנתבעת הינה חברה , אין כל עילה או טענה להרמת מסך, לפיכך, התובענה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית. המחלוקת השנייה שעלי לדון בה הינה מהם פרטי העסקה: התובע טוען כי הוסכם בין הנתבעת לבין התובע על אחסון חפציו לתקופת שהותו בחו"ל כנגד תשלום של 100 דולר. הנתבעת טוענת כי הוסכם על הובלת החפצים כנגד תשלום, ואחסונם ללא תמורה למשך מספר ימים. בעניין זה העידו מר לרנר, מחקירתו ומתצהירו עולה כי התובע ביקש לעזוב את הארץ ולכן ביקש לאחסן את חפציו. "ש.מתנהלים נגדך תיקים בהוצל"פ. ת.לא. ש.אז למה התנגדת לבקשתנו לקבל מהוצל"פ תדפיס... המשך חקירה: ת.אני לא שמעתי על זה, לכן לא התנגדתי. אני לא הייתי בביהמ"ש, אין לי בעיה שיינתן צו לבדוק אם יש לי תיקים בהוצל"פ. ש.גם ביחס לתקופה של שנת 2002. ת.באותה תקופה אני הייתי במשפט אזרחי, לא זכיתי בו וערערתי, תוך כדי ערעור הבעיה נפתרה וקיבלתי מיד הודעה שאין לי שום דבר, לא הייתה אצלי אף פעם הוצל"פ. פתחו נגדי תיק הוצל"פ ברגע שהפסדתי במשפט הראשון. הגשתי ערעור, ייעץ לי עוה"ד שלי להוציא את דברי הערך מהבית מאחר והם שייכים לי ולאחי, למעט מכשירי החשמל שהיו שייכים לי אישית. מאחר ואני נוסע לחו"ל חששתי בהעדרי שיפרצו את הבית, ההוצל"פ, ויוציאו דברים שלא שייכים רק לי אלא לי ולאחי וזו הסיבה שאפסנתי אותם במהירות." ובהמשך: "ש.מאחר ואין את הנתונים לגבי תיק ההוצל"פ. ת.אני עושה לך את החיים קלים, הייתה פסיקה והדבר נפתר. הערעור נמחק ותיק ההוצל"פ נסגר כי נפתרה הבעיה של האבן כשמצאו את האבן (יהלום)." (ראה פרוטוקול מיום 2.11.06 עמודים 13-14). ב"כ הנתבעת ביקש להראות כי התובע אינו אמין, וכי כל נושא אחסון החפצים נועד להבריחם מלשכת ההוצל"פ. התובע אישר כי ביקש לעזוב את הארץ ולא רצה שהחפצים יעוקלו על ידי לשכת ההוצל"פ, אלא שלדעתי עדותו זו מחזקת את טענתו כי ביקש לאחסן את החפצים ופנה לחברו, מר לרנר, בבקשה למצוא לו חברת אחסנה ולא חברת הובלה. עדותו זו מתחזקת מעדותו של מנהל הנתבעת מר אליאס, על פיה: "ש.מה אמרת בקשר לאחסנה? ת.שמדובר באחסנה של כמה ימים אצלי. לא דיברנו איפה. אמרתי לו שאני אאחסן במחסן שלי. " (פרוטוקול מיום 8.5.07 עמוד 38). כלומר, מעדותו של מר אליאס עולה באופן ברור כי המדובר היה באחסנה של חפצים ולא רק הובלה. יותר מכך, ממסמך ת/1, "הצעת מחיר" של הנתבעת, עולה באופן ברור כי לא מדובר בהובלה שכן, על פי ת/1 הכתובת אליה היו אמורים המובילים להעביר את החפצים הינה ה"המחסן". עוד נרשם בכתב יד בת/1 כי: "כמה פריטים בודדים לשים אצלנו לכמה ימים במחסן נחום אלכסיי אנדריי." "לפני שהולכים הביתה להוציא הדברים ולהחזיר לגורדון 28 ת"א נחום אלכסיי". בעדותו נשאל מר אליאס על ת/1 וכך הוא מעיד: "ש.בפועל עסקת באחסון ? עובדה שבהצעת המחיר כתבת שזה למחסן , מראש ידעת שזה למחסן ? ת.נכון." ובהמשך: "ש.פיזית, כאשר הם הביאו את הדברים מהתובע, אתה ראית את הקרטונים ? ת.כן. ש.זה תואם למה שאמרו, שמדובר בקרטונים גבוהים ? ת.יש לי קרטונים סטנדרטיים שאני עובד איתם. ש.בתצהירך לא ציינת שאתה ראית את הקרטונים עם קבלתם ? ת.עם קבלתם אני לא ראיתי את הקרטונים, בתקופת הזמן ראיתי אותם. הם היו מונחים אצלי במחסן." (שם עמוד 40). כלומר, מעדותו של מנהל הנתבעת עצמו ניתן לקבוע כי הצדדים התקשרו בהסכם על פיו התובע יאחסן חפצים אצל הנתבעת וישלם תמורת האחסון. ב"כ הנתבעת טען ארוכות בסיכומיו כי המדובר היה באחסון חפצים למספר ימים, אלא שלא משך הזמן הוא הרלוונטי לדעתי, אלא עצם ההתקשרות. על פי עדותו של מנהל הנתבעת, שחלקה צוטט לעיל, ברור כי ההתקשרות הייתה, אולי בעקבות 'טובה' לחבר, התקשרות שמטרתה אחסון חפצים תמורת תשלום שיבוצע בעת החזרת החפצים. יותר מכך, מנהל הנתבעת העיד כי החפצים ישבו במחסנו 'כקוץ' במשך תשעה חודשים, לכתחילה היו אמורים להגיע מדירתו של התובע ישירות למחסן , על סמך ת/1, הכתוב בכתב ידו של מנהל הנתבעת בעצמו. אם לא די בכך, מר אליאס טען כי אחיו של התובע אכן הגיע אליו עם הצעה לשלם לו כסף בעבור האחסנה, והוא סרב, שלא כמו טענת התובע כי חלק מסכום האחסנה שולם בדולרים. סעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 קובע כי: ". אחריות שומרים (א) שומר חנם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן;אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו. (ג) שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה משל מחזיק בנכס שלא כדין. (ד) שומר שנודע לו כי עלול להיגרם לנכס נזק שהוא אינו אחראי לו לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג) , ולא הודיע על כך לבעל הנכס תוך זמן סביר או לא נקט אמצעים סבירים להודיע לו, יהא אחראי לאותו נזק במידה שההודעה היתה מאפשרת לבעל הנכס למנוע את הנזק. ברע"א 9488/02 - חן שחר ואח' נ' עטיה גד . תק-על 2005(1), 3687 ,עמ' 3690 קובע כב' השופט טירקל כי: "חוק השומרים, שאליו מפנה סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, בא להסדיר את היחסים המשפטיים בין שומר נכס לבין בעליו. יחסים אלה נובעים, בדרך כלל, מן השמירה כעסקה העומדת בפני עצמה, או משמירה הנעשית אגב עסקה אחרת המוכרת על ידי החוק - כגון שכירות, השאלה, מישכון או הובלה - כאשר מחזיק אדם בנכסי אחרים עקב מתן שירות. תכליתו של חוק השומרים היא להגדיר את רמת אחריותו של שומר כלפי הבעלים במקרה שנגרם נזק לנכס או שהנכס אבד תוך כדי השמירה (ראו - י' ויסמן, "שמירת נכסים", מחקרי משפט טז (תשס"א) 277, 278, להלן - "ויסמן"). הנחת המוצא של חוק השומרים, העולה מדברי ההסבר שצורפו להצעת החוק, היא כי "מי שמתחייב בחוזה אחראי לקיום התחייבותו, ובדרך כלל אין הוא יכול להתגונן בטענה שהפרת החוזה היתה ללא רשלנות מצידו, אלא אם יופטר מחמת אונס או סיכול החוזה" (ראו הצעת החוק ודברי ההסבר, ה"ח 676, תשכ"ד 52, בעמ' 54; ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' שירות רכבת, פ"ד מז(2) 346, 350-349). 9. רמת האחריות המוטלת על שומר נקבעה בחוק השומרים על פי שני מבחנים: האחד - התועלת שהשומר מפיק מן השמירה; השני - מטרת החזקתו של הנכס על ידי השומר. בהתאם לכך, הוגדרה רמת האחריות של כל אחד מסוגי השומרים: שומר חינם; שומר שכר ששמירת הנכס בידיו טפלה למטרה העיקרית של החזקתו (להלן - "שומר שכר טפל"); שומר שכר ששמירת הנכס בידיו היא המטרה העיקרית של החזקתו (להלן - "שומר שכר עיקרי"), ושואל. רמת אחריותו של כל אחד מסוגי שומרים אלה עולה, מן הקלה - שומר חינם - אל החמורה - שואל. את ההבחנה בין רמות האחריות ניתן להסביר ולהצדיק בקריטריונים שונים, אולם נראה שהקריטריון העיקרי הוא התמורה שנותן בעל הנכס לשומר בגין השמירה. מטעם זה גם חמורה רמת אחריותו של שומר השכר העיקרי שהתמורה שהוא מקבל היא כולה עבור השמירה, מאחריתו של שומר השכר הטפל שמקצתה של התמורה שהוא מקבל היא עבור השמירה ורובה עבור מטרה אחרת (לעניין ההבחנות בין רמות האחריות ראו - ויסמן, בעמ' 302-301; א' סלטון, "ההיבט הנזיקי של חוק השומרים, תשכ"ז - 1967" עיוני משפט ה (תשל"ז) 653, 654); ש' רנר, חוק השומרים, תשכ"ז - 1967 (פירוש לחוק החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ח) 104-100, להלן- "רנר"; א' זמיר, "חוק השומרים, תשכ"ז-1967 - על החוק ופירושו" משפטים ל (תש"ס) 393, 407-406, להלן - "זמיר"). בנסיבות העובדתיות שפורטו לעיל, אין מנוס מהקביעה כי הנתבעת הייתה שומרת בשכר, של החפצים. העובדה כי טרם שולמה התמורה בעבור השמירה אינה רלוונטית לשאלה מה הייתה מהות ההתקשרות והאם בפנינו שומר חינם או שומר שכר. על פי עדותו של מנהל הנתבעת, הצדדים התכוונו כי תהא תמורה לעסקה, הדבר עולה באופן מפורש מת/1 הכתוב בכתב ידו. גם שיעור השכר אינו רלוונטי לשם הקביעה האם בפניי שומר שכר או שומר חינם. לפיכך, אני קובעת כי העסקה שהתגבשה בין הצדדים ואשר הוכחה בפניי מעדויותיהם של התובע, מר לרנר ומר אליאס הינה עסקה על פיה תמורת שכר יאוחסנו חפציו של התובע במחסן של הנתבעת, היינו המדובר שומר שכר, שכן שמירת החפצים הייתה כל מהותה של העסקה. לא זו אף זו, גם אם המדובר היה בשומר חינם, אשר אחריותו הינה רק במקרה של רשלנות מצידו, דומני כי לאחר חקירתו של מנהל הנתבעת, מר אליאס, שמקצת מדבריו בעניין זה יובאו בפסק דיני, לא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר ברשלנות פשוטו כמשמעו. מר אליאס נשאל ביחס לשמירת החפצים, הקרטונים כפי שהוגדרו על ידי באי כוח הצדדים בשאלותיהם, והשיב כי היו מצויים במחסן, וכך הוא אומר: "ש.אז איך אתה אומר שהחזרת לו מה שלקחת ממנו אם אתה לא יודע מה היה בפנים ? ת.כי הדברים שהוא הביא לי זה כמה קרטונים וכמה דברים שהיו בתפזורת. אני לא יכול לדעת אם מישהו הוציא דברים מהקרטונים. ש.היה אצלך עובד שפוטר כי אתה חשדת שהוא עשה את המעשה הזה ? ת.לא חשדתי. היה אצלי עובד שישן אפילו במחסן הזה. זה בחור שרציתי לעזור כי לא היה לו איפה לישון. ש.אם אני אומר לך שהוא גנב את הדברים ? ת.אין לי הוכחה שהוא לא עשה את זה או שהוא עשה את זה." (שם עמוד 38). כלומר, מר אליאס מודה כי החפצים היו מצויים במקום שלאנשים נוספים הייתה אליהם גישה, לא רק זאת, אלא שלעובד שעזב את מקום העבודה ניתנה האפשרות לישון במקום אחסון החפצים של התובע. ואם לא די בכך, מר אליאס מודה כי באם משהו יוציא פריט מהקרטונים הוא לא יוכל לדעת. אם כך איזה ביקורת, אבטחה, שמירה יש בפנינו? כיצד הבטיחה הנתבעת את שמירת חפציו של התובע? מר אליאס מודה במפורש שלמעשה, לא נערכה כל בדיקה ביחס לאיזה חפצים הוכנסו למחסן, האם במהלך הזמן הוצאו ממנו חפצים, איזה חפצים הוחזרו, והמפתח למחסן תלוי על דלת הכניסה למשרד, " ש. אני מבינה שמדובר במחסן נעול ? ת. כן. המפתח תלוי אצלי במשרד. יש גישה בעקרון לי ולעובדים שלי.", (שם עמוד 42). לסיכום נושא זה: הנתבעת התקשרה בעסקה לשמירת חפציו של התובע בשכר, הנתבעת התרשלה בשמירת חפציו של התובע, בכך שהחפצים לא היו מצויים במקום נפרד, ובמחסן נפרד אלא במקום שלכל הייתה גישה אליו, ולא רק זאת עובד של הנתבעת אף לן את שנת הלילה באותו מחסן. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת אחראית מכוח התרשלותה. המחלוקת השלישית - איזה חפצים אוחסנו אצל הנתבעת: בעניין זה הכחיש הנתבע את טענות התובע מכל וכל, וטען כי התנהגות התובע לא הייתה דומה להתנהגות מי שמאחסן חפצי אומנות יקרי ערך. עוד נטען כי התובע לא הוכיח איזה חפצים אוחסנו וערכם הנטען הוכחש. בעניין זה מנהל הנתבעת העיד כי לא ראה איזה חפצים אוחסנו אצל הנתבעת, ראה עדותו לעיל, ולכן אין בעדותו כדי לשפוך אור על השאלה שבפני ביהמ"ש. עוד העיד עובד של הנתבעת מר נחום רייכשטדט, שעדותו הייתה פשוט מביכה. הוא לא זכר את התובע, לא זכר את פרטי העניין אבל ידע כי הגיע לרחוב גורדון לקחת חפצים לשים במחסן. המדובר במוביל שלא זכר מתי החל לעבוד אצל הנתבעת, תחילה אמר בשנת 2003, ולאחר שהסבו את תשומת ליבו לכך שהמדובר באחסנה משנת 2002 חזר בו לעניין מועד תחילת עבודתו. עדותו הייתה חזרה רפטטיבית על כך שלקח קרטונים מרחוב גורדון, כלל לא ידוע אם מדובר בעסקה נשוא דיוננו, ועדות זו אינה מוסיפה לבירור המחלוקת בתיק מאומה. מטעם התובע העידו בעניין זה התובע בעצמו, מר בר אור יוסף, שהעיד לעניין החפצים שאוחסנו בקרטונים שהובאו לדירתו של התובע על ידי הנתבעת ומר יעקובוב ציון שהעיד על היכרותו המוקדמת עם חפצי האומנות שהיו בדירתו של התובע. משילוב עדויותיהם מצטיירת התמונה כי התובע, שככל הנראה באותה תקופה רצה לצאת לחו"ל, ונפתח כנגדו תיק הוצל"פ, ביקש את חפציו לשמור במקום אחסנה, שהומלץ לו על ידי חברו מר לרנר, וביקש ממר בר אור שהעיד בפניי לסייע לו לארוז את החפצים. למרות חקירה נגדית נמרצת ביותר, לא מצאתי כי גרסת התובע בדבר כמות וזהות החפצים קועקעה או נסדקה. אומנם התובע לא המציא ראייה חיצונית, כגון רשימת ביטוח המפרטת את הפריטים הנטענים, או צילומים, אולם לדעתי עדותו של מר בר אור שהייתה אמינה עלי, ועדותו של מר יעקובוב שאף היא הייתה אמינה עליי, שני עדים שאין להם כל קשר למשפט, אשר עדותם תומכת בטענת התובע, ולכן אני מקבלת את טענת התובע בנוגע לזהות וכמות החפצים שאוחסנו אצל הנתבעת. מחלוקת רביעית -שווים של החפצים: לעניין זה העידו מטעם התובע מר יעקובוב, ומטעם צד שלישי מר יורם ברייר. באשר למכשירי חשמל: מערכת קול, רמקולים, מכשיר וידאו, מקרן עילי, מכשיר פקסימיליה. בהעדר כל אסמכתא לעניין רכישתם עלי להניח כי המדובר במוצרים ישנים, ולכן אינני רואה בהם כל ערך כספי. כידוע מוצרי חשמל מתבלים בארצנו באופן מהיר ביותר, מכשיר פקסימיליה שעלה בעבר 1000 דולר עולה כיום חדש 500 ₪. התובע פרט את סוג המכשיר וניתן היה להביא הצעת מחיר מחנות כלשהי בעניין מוצרים אלו, באשר מר יעקובוב אינו יכול לשמש כמומחה בעניין זה. לכן אני דוחה את התביעה בנוגע למכשירי החשמל. באשר לחפצי האומנות, מר ברייר העריך את חפצי האומנות במחצית מהשווי שהעריך מר יעקובוב. לאחר חקירתו של מר ברייר, לא יכול להיות ספק כי מר ברייר נקט בתמחור זהיר ביותר, לאור העובדה כי לא קיימים נתונים ספציפיים באשר לתיאורם המדויק. בנוגע לתמחור נפלו מחלוקות בין השמאי מר ברייר למר יעקובוב, אשר הינו סוחר אומנות, במיוחד ההבדלים נובעים משוני בהערכת שווי התמונות. למעשה מר ברייר בחקירתו אישר כי בעוד שמר יעקובוב בחר את נקודת השווי הגבוהה ביותר בחר הוא את נקודת השווי הנמוכה ביותר. (ראה עדותו בפרוטוקול מיום 9.5.07 עמוד 46). כלומר, ניתן היה לסבור כי יש מקום לגישת ביניים, שתאזן בין השקפות העדים. אלא שלדעתי בשל התנהלות התובע, העובדה כי התובע לא המציא צילומים של החפצים, לא המציא תיאור מדויק אובייקטיבי, כגון, רשימת סוקר שנועדה לצרכי ביטוח, או הערכת שווי שנעשתה במהלך השנים לחפצים, וכד', ועוד יש לזכור כי הנטל מוטל על התובע להוכיח את תביעתו, בנסיבות כאלה אני מעדיפה את חוות דעתו של מר ברייר, וקובעת כי שוויים של החפצים הינו 25,785 דולר. המחלוקת החמישית - רשלנותו התורמת של התובע: אין מחלוקת כי התובע לא טרח לרשום את הפריטים שהוכנסו לרשימה. לא שוחח עם מנהל הנתבעת על מנת לוודא כי האחרון מודע לעובדה שהחפצים כוללים חפצי אומנות. כלל לא ברור אם עובדה זו נמסרה בכלל לנתבעת. הדעת נותנת כי אדם מן הישוב המאחסן חפצי אומנות ששוויים כה רב, לא יעשה כן משל היו בגדים ישנים, אלא יטרח וירשום את פרטיהם, ידאג להחתים את הנתבעת על קבלתם. לו אכן היה התובע דואג להביא לידיעת הנתבעת כי החפצים הינם חפצים יקרי ערך, ככל הנראה היחס לחפצים אלה היה אחר. לפיכך, אני סבורה כי לתובע רשלנות תורמת בכך שבהתנהגותו אפשר לנתבעת להניח כי המדובר בחפצים שאין להם ערך ממשי, דבר שהוביל לשמירה קפדנית פחות על החפצים. לפיכך, אני סבורה כי יש התובע אחראי ברשלנות תורמת בשיעור של 25%. סיכום: אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הסכום של 18,900$ כשוויים במועד עריכת חוות הדעת, היינו, 2.7.06, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד זה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות, היינו אגרה ושכ"ט עדים ומומחים. הואיל ודחיתי את התביעה כנגד הנתבע מס' 2 הרי הנתבע מס' 2 זכאי לקבלת שכ"ט עו"ד, בעוד שהתובע זכאי לקבלת שכ"ט עו"ד בשל קבלת התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, ולכן אינני פוסקת שכ"ט. הודעת צד שלישי: הנתבעת עתרה כי ככל שביהמ"ש יחייב אותה בתשלום כלשהו לטובת התובע, הרי היא זכאית לשיפוי מצד שלישי בהיותו המבטח. הצד השלישי התנגד בטענה כי האירוע נשוא דיוננו, כלל אינו מכוסה בפוליסה. מי מטעם חברת הביטוח לא העיד בעניין הביטוח, אלא הוגשה הפוליסה בהסכמה, נ/2. מר אליאס העיד בנושא זה וטען כי הפוליסה שצרף, נספח א'1 לתצהירו הינה הפוליסה הרלוונטית. מהו ההבדל? בפוליסה שצרף מר אליאס, נספח א'1 להודעת צד ג' קיימת הרחבה מיוחדת על פיה : "הביטוח לפי פוליסה זו הורחב כדי לכסות את הסיכונים הבאים לגבי משרדים בלבד כדלקמן: ... "2. פריצה ושוד וכן גניבה שלא על ידי פריצה (במידה וסעיף הפריצה בתוקף)." בנ/1, הפוליסה שהוגשה מטעם הצד השלישי, סעיף זה בוטל ואינו קיים עוד. גם בפוליסה לשנת 2003, נספח א'2 להודעת צד ג' הסעיף הרלוונטי לא קיים. נ/1 הינה פוליסה שהוצאה ביום 1.5.02, ותחולתה עד ליום 31.12.02. נספח א'1 להודעת צד ג' הינה פוליסה שהוצאה ביום 1.1.02, ותחולתה עד ליום 31.12.02. כלומר, נ/1 הינה פוליסה שהוצאה בשלב מאוחר יותר, והיא הפוליסה התקפה שכן שונתה עוד בטרם חפציו של התובע אוחסנו במחסני הנתבעת. אין מחלוקת כי לא היה אירוע של פריצה למחסן הנתבעת. לכן לכל היותר המדובר באירוע של גניבה, אשר אינו מכוסה בפוליסה. לא ירדתי לסוף דעתו של בא כוחה המלומד של הנתבעת, באריכות רבה ניסה להסביר כי על ביהמ"ש לדחות את טענות הצד השלישי, בעוד שלא הצליח להבהיר לביהמ"ש מדוע על ביהמ"ש לקבל פוליסה שכבר אינה בתוקף, כשאין עדות בעניין מטעם מר אליאס. יובהר, כי מר אליאס בתצהירו טען כי נספח א'1 הינו הפוליסה, אך לא טען דבר וחצי דבר לעניין הפוליסה המאוחרת בזמן שצורפה עוד לכתב ההגנה של הצד השלישי. יותר מכך, מר אליאס, טוען כי במפורש כי סעיף ההרחבה הנ"ל חל בענייננו, אינו מפרט מאומה לעניין זה ולא בכדי. ביהמ"ש סבור כי מר אילאס היה מודע לכך שהפוליסה שונתה, אחרת היה מעלה טענה, כי נעשה שינוי בלא ידיעתו. מר אליאס טוען בתצהירו כי ביטח את תכולת עסקו כאשר ביטוח זה כלל גם תכולה השייכת ללקוחות הנתבעת. ואכן עיון בפוליסה מעלה כי תכולה השייכת ללקוחות הנתבעת, אכן מבוטחת בפוליסה. זו אינה השאלה שבמחלוקת, השאלה הינה האם האירוע נשוא דיוננו, כוסה. כלומר, האם הכיסוי שניתן לשם ביטוח תכולה השייכת ללקוחות הנתבעת, הינו מסוג הכיסויים שבוטחו על ידי הנתבעת בפוליסה שהוגשה לביהמ"ש, ובענייננו, לאור העובדה כי פוליסה התקפה למועד האירוע, היא פוליסה שאין בה כיסוי ביטוחי למקרה של גניבה. לא רק לפוליסה שמתחילה במאי 2002, עוד בטרם עסקת האחסנה, אלא גם הפוליסה המאוחרת יותר, שהחלה בשנת 2003 אינה מכילה כל כיסוי ביטוחי במקרה של גניבה, להבדיל מפריצה. כלומר, הפוליסה היחידה שקיימת בה הרחבה הנוגעת לגניבה, הינה פוליסה שתקופתה לפני מועד האירוע נשוא דיוננו, ובפני ביהמ"ש אין כל עדות שתסביר אחרת. משלא נטען כלל כי הייתה פריצה, ואין מחלוקת כי לא הייתה פריצה במחסן הנתבעת הרי הפוליסה כלל אינה מכסה את האירוע נשוא הדיון ואין ביטוח. לפיכך, אין מנוס מדחיית הודעת צד שלישי. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים. תרבות / אומנות