1. לפני תביעה לפיצוי, המתייחסת לטיול עצמאי של התובעים לצ'ילה וארגנטינה למשך 33 ימים בינואר 2005, שאורגן עבורם על ידי הנתבעת, בעלות של 98,562 ₪ (להלן-הטיול). טענות התובעים 2. לטענת התובעים, הנתבעת לא מסרה להם פרטי מידע כמתחייב מתקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), התשס"ג-2003 (להלן - התקנות). כתוצאה מכך, פרט לימים שצויינו בתכנית הטיול כיום חופשי, היו עוד 5 ימים חופשיים שהוסוו כימים של עשיה בטיול, בעוד שבפועל לא כך היה. הדבר גרם לתובעים בזבוז ימים בטיול, עוגמת נפש וצער, וכן בזבוז כספים מיותרים. 3. לטענת התובעים, לא נמסרו בתכנית הטיול שאורגן על ידי הנתבעת הפרטים הבאים: (א) חציית האגמים הוצגה בתכנית כנמשכת יומיים עם לינה בעיר פאולה, בעוד שבפועל ניתן היה לעשות זאת ביום אחד, וכך בוזבז יום טיול ואף ניתן היה להימנע מלינה במלון ברמה נמוכה. (ב) היום התשיעי של הטיול הוצג כיום של של העברה מפוארטו מונט לפוארטו וארס, בעוד שבפועל ארכה הנסיעה חצי שעה בלבד וכך בוזבז עוד יום של הטיול. (ג) לא נמסר לתובעים מידע שהיום העשירי הוא למעשה חזרה על הדרך שעשו בחציית האגמים וכך בוזבז יום נוסף. (ד) גם הימים ה-13 וה-19 של הטיול תוכננו כך שהיו בגדר בזבוז מוחלט אך לא הוגדרו בתכנית כימים חופשיים. 4. התובעים טוענים כי לו ידעו את הפרטים המלאים לגבי הטיול באזור האגמים היו מוותרים על אזור זה, ובסכום ששולם עבור הטיול היו יכולים לטייל 5 ימים במדינה נוספת בדרום אמריקה. 5. עוד טוענים התובעים, כי הובאו למלון מרוחק כ-30 ק"מ ממרכז העיר מבלי שהדבר נמסר להם מראש על ידי הנתבעת. הריחוק גרם להם להוצאות נוספות מיותרות בסך 1,000 ש"ח. 6. כמו כן טוענים התובעים כי בעיר קלפטה הגיעו למלון "קאפנקה", שאת רמתו ידעו אומנם מראש והסכימו לה, אך שוכנו באגף הישן של המלון, שהיו בו שני חדרים בלבד ברמת תחזוקה ירודה ביותר. רק בלילה השני הועברו התובעים לאגף החדש של המלון לחדר נאות. 7. התובעים, כתוצאה מכל טענותיהם, דורשים סכום של 14,930 ₪ בשל חמשת הימים המבוזבזים (לפי 2,980 ₪ ליום), סך של 1,000 ₪ בשל המלון המרוחק מן העיר, וכן פיצוי בשל עוגמת נפש, סבל ואי נוחות לפי שיקול דעת בית המשפט. טענות הנתבעת 8. לטענת הנתבעת, הטיול אורגן על ידה בהתאם לתכנית מפורטת שהיתה בידי התובעים, לאחר שהתובעים אישרו את פרטי התכנית לסוכנת מטעמה. משלא פנו התובעים לסוכנת בבקשות להבהרה בעת הזמנת הטיול, חזקה עליהם שהבינו את התכנית, ומשלא עשו כך אין להם להלין אלא על עצמם. 9. הנתבעת טוענת כי בימים בהם רשום בתכנית כי מדובר בהעברה, ו/או באיסוף, הובהר לתובעים מראש כי לא מתבצעת פעילות נוספת מעבר לכך וכי קיימת אפשרות לרכישת יום טיול בתוספת מחיר, אך התובעים לא היו מעוניינים בכך. לטענת הנתבעת, לא ניתן להגדיר יום שבו מתבצעת פעולה הכרוכה בהפעלת הספק המקומי, לרבות העברה ו/או איסוף, כיום חופשי ולכן לא הוגדרו ימים אלה בתכנית כימים חופשיים אך לא היתה כל "הסוואה" כאילו מדובר ביום טיול רגיל. 10. עוד טוענת הנתבעת כי התובעים ידעו היטב מה רצונם ולקחו חלק פעיל בארגון התכנית, ואם היו פגמים כלשהם במהלך חודש שלם של טיול, שניתן היה לשפרם, הרי שמדובר בראייה בדיעבד ואין להשית זאת על אי גילוי נאות מצד הנתבעת. הנתבעת מציינת כי לא מדובר בטיול מאורגן סטנדרטי עבור קבוצה שלמה, שאין לשנותו, אלא בטיול שתוכנן במיוחד עבור התובעים, וניתן היה לשנותו לפי דרישותיהם אילו רק הועלו הדרישות בזמן. 11. לגבי המלון המרוחק ממרכז העיר - הנתבעת מודה שהמלון היה אכן מרוחק אך לטענתה הוצע לתובעים לעבור למלון חלופי קרוב יותר אך התובעים העדיפו להשאר במלון המרוחק, מכיוון שהנוף והמלון היו טובים. הנתבעת טוענת כי הציעה לתובעים, כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין, פיצוי של 200 יורו אך התובעים סירבו. 12. בהתייחס למלון "קאפנקה" כמפורט בפסקה 6 לעיל, טוענת הנתבעת כי התובעים ידעו מראש מה רמתו, ושיכונם של התובעים באגף הישן לא היתה בתחום אחריותה. 13. עוד טוענת הנתבעת כי תחשיב עלות יום טיול בסכום של 2,986 ₪ איננה נכונה, שכן סכום זה כולל גם את כרטיסי הטיסה לדרום אמריקה, והתובעים מפריזים ומגזימים בטענותיהם. דיון ומסקנות 14. השאלה העיקרית שעומדת בפנינו היא, האם הנתבעת הפרה את הוראות החוק והתקנות בדבר גילוי נאות וכתוצאה מכך נפגמה הנאתם של התובעים מהטיול והם זכאים לפיצוי שנדרש על ידם מאת הנתבעת בשל הימים המבוזבזים והפגמים האחרים. 15.סעיף 12ג לחוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976 (להלן-"החוק") קובע כי שר התיירות, לאחר התייעצות עם הממונה על הגנת הצרכן, יקבע בתקנות חובה על נותן שירותי סוכנות נסיעות לגלות מידע בכל עניין הנוגע לשירותים שהוא נותן. בסעיף 13 (ה) (2) לחוק נקבע כי אי קיום חובת גילוי מידע שנקבעה לפי הוראות סעיף 12 ג בעניין מהותי, כפי שנקבע לפי אותן הוראות, מהווה עבירה פלילית. 16. מכח סעיף 12 ג לחוק הותקנו התקנות בשנת 2003. תקנה 2 לתקנות קובעת: "(א) סוכנות נסיעות תיתן למי שרוכש חבילת תיור שהיא מוכרת (להלן - לקוח) או למבקש לרכוש חבילת תיור כאמור, מידע בכתב בכל הנוגע לשירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור. ב) מידע כאמור בתקנת משנה (א), יימסר באופן שיאפשר הזדמנות סבירה לעיין בו לפני רכישת חבילת התיור, ככל שניתן בנסיבות העניין." תקנה 3 קובעת את פרטי המידע שחובה לגלות: "פרטי המידע שחובה על סוכנות נסיעות לגלותם לפי תקנה 2 הם כמפורט להלן: (1) כל אחד משירותי סוכנות הנסיעות המרכיבים את חבילת התיור: (א) מקומות הלינה, שמותיהם, וכן דירוגם או רמתם, מעניהם וכן מספרי הטלפון שלהם; (ב) מסלולי טיול ואתרי ביקור; (ג) אמצעי תחבורה בישראל ובחוץ לארץ, לרבות טיסות פנים ואמצעי- תחבורה יבשתיים או ימיים, וכן זהות המוביל או המארגן בטיסות לרבות טיסות שכר; (ד) מספר הארוחות בכל יום; (ה) התנאים והמועדים שבהם רשאית סוכנות הנסיעות לבטל את חבילת התיור; (2)... (3) מידע כללי: (א)... (ב)... (ג) מידע שבידי סוכנות נסיעות שקרוב לוודאי להניח שלו ידע אותו הלקוח, היה נמנע מרכישת חבילת התיור". 17. בדיון שהתקיים בפני ביום 15.12.05, ציין התובע מס' 1 כי טענותיהם מתמקדות לאזור האגמים בלבד, ו"שאר הפרקים היו מאה אחוז" (פרוטוקול עמ' 1 שורה 22). לפיכך, הדיון שלפנינו מתרכז אף הוא באזור האגמים בלבד. לגבי הימים שהוצגו בתכנית כ"ימי העברה" אמר התובע מס 1: "...לא שאלתי, כשהוצג לי חצי יום בפורט ארנס אני ידעתי שזה חצי יום. כשהוצג לי יום חופשי ידעתי שזה יום חופשי. כשהוצג לי יום העברה, חשבתי שזה העברה ממקום X למקום Y שתיקח לי יום שלם. אם היו מסבירים לי הייתי מחליט אם אני מוכן לבזבז על זה יום או לא..." (פרוטוקול עמ' 3 שורות 8-10). 18 .גב' רננה אורגלר, הסוכנת מטעם הנתבעת שאירגנה בפועל את הטיול לתובעים, העידה כי היא היתה בדרום אמריקה ומכירה את האזורים שבהם טיילו התובעים. יחד עם זאת, היא הודתה כי טיילה באזורים כתרמילאית, בעוד שהתובעים דרשו בתי מלון ברמה של ארבעה כוכבים ומעלה. לגבי ההעברות אמרה העדה: "...אני לא ידעתי כמה זמן לוקח אבל ידעתי שזה לא יום שלם. מה שאני בניתי לו זה חבילות והרכבתי אותן. איפה שידעתי שיש בעיות, שיש ימים חופשיים, שיש מקומות שלטעמי לא היה לו מה לעשות בהם - יידעתי אותו בהכל..." (פרוטוקול עמ' 4, שורות 14-16). לשאלת התובע מס' 1 האם אמרה לו שביום האחרון הנסיעה תיקח 25 דקות בלבד השיבה העדה: "...לא, לא ידעתי כמה זמן זה לוקח אבל ביקשו מאיתנו שמשעה אחת יש את האיסוף וצריך להיות שם בשעה הזו. זה מה שקיבלנו מהספק..." (פרוטוקול עמ' 5 שורות 9-10). לעניין חציית האגמים במשך יומיים במקום תוך יום אחד, כפי שהציעה בזמנו החברה הגיאוגרפית, אמרה העדה שאין היא זוכרת אם נשאלה בעניין זה על ידי התובעים. לעומת זאת, העדה זכרה שאמרה להם שהמלון באזור הוא ברמה נמוכה. בהקשר זה שאל התובע מס' 1 את העדה: "...את לא זוכרת שאמרתי לך למה לא נוכל לעשות את זה ביום אחד וניפטר מהמלון הזה?..." (פרוטוקול עמ' 4 שורה 28). על כך ענתה העדה: "אם היית מבקש ממני דבר כזה הייתי עושה את כל המאמצים כדי לבדוק אם זה ניתן." (פרוטוקול עמ' 4 שורה 29). 19. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת העדה, ולאחר שעיינתי בחומר שהוצג, לא שוכנעתי שהנתבעת הפרה את חובת הגילוי הנאות הקבועה בחוק ובתקנות. בתכנית הטיול צויין במפורש לגבי ימים מסויימים שמדובר בימי העברה ומידע זה היה בפני התובעים. יחד עם זאת, מקובל עלי שהמצג שיצרה הנתבעת לעניין ימי ההעברה יכול היה להתפרש על ידי אדם סביר כי מדובר בהעברה שתיקח יום שלם או לפחות את רובו. ניקח לדוגמא את האמור בתכנית הטיול לגבי היום התשיעי, העברה מפוארטו מונט לפוארטו ואראס: "ארוחת בוקר בבית המלון, איסוף מהמלון בסביבות השעה 12:00 ונסיעה לפוארטו ואראס. פוארטו ואראס הנקראת עיר הוורדים השוכנת על אגם ליאנקיאוה מערבה לאנסנדה. מכאן אפשרי לראות את הר הגעש האוסורנו. תצפית נפלאה. לינה במלון..." מהתיאור האמור רשאים היו התובעים להניח, במידה רבה של סבירות, שמדובר בנסיעה ארוכה הרבה יותר ממחצית השעה עד להגעה לפוארטו ואראס. הסוכנת שבנתה את הטיול עבור התובעים היתה אמורה להעמידם על עובדה זו, גם אם לא נשאלה על כך על ידם במפורש, במיוחד לאור הצהרתה כי ביקרה במקום והכירה את השטח, ולאור הכרותה את דרישותיהם של התובעים. נראה שמידע זה הוא בגדר מידע כאמור בתקנה 3 (3) (ג) לתקנות , וסביר להניח שהתובעים היו מוותרים על טיול אזור האגמים לו ידעו מראש את הפרטים לאשורם לגבי אזור זה. 20.אשר לבתי המלון: לגבי המלון המרוחק כ-30 ק"מ ממרכז העיר - על הנתבעת היה לברר את מיקומו של המלון, להודיע על כך מראש לתובעים ולאפשר להם להחליט בעניין זה. לגבי מלון "קפאנקה" - מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי לא היתה יכולה לדעת וגם לא יכולה להיות אחראית לכך שהתובעים, שידעו מראש מה רמת המלון, ישוכנו דווקא באגף הישן, עם כל המשתמע מכך. 21. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת להשיב לתובעים סכום של 1,000 ₪ עבור כל אחד מחמשת הימים נשוא התביעה , וכן 1,000 ₪ עבור המלון המרוחק ממרכז העיר, ובסך הכל - סכום של 6,000 ₪, בתוספת 500 ₪ הוצאות משפט. הסכום האמור ישולם תוך 21 ימים מהיום שבו יגיע פסק הדין לידי הנתבעת. הנתבעת תישא בהוצאות העדה, הגב' רננה אורגלר. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. גילוי נאות