1.עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' Hampshire Insurance Company Ltd New (טרם פורסם, 15.12.2010, להלן: פסק הדין), בו הוחלט על דעת כל שופטי ההרכב (המשנה לנשיאה א' ריבלין, השופטת ע' ארבל והשופט א' רובינשטיין) כי יש לקבל את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 189/03 (הנשיא בדימוס א' גורן), ולבטל את ההכרה בפסק החוץ שביקשה העותרת. עם זאת, נחלקו שופטי ההרכב באשר לנימוקים המשפטיים המצדיקים לשיטתם את קבלת הערעור. 2.עיקר המחלוקת בהליך נסובה על פרשנות סעיף 11(א) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח - 1958 (להלן: החוק), המסדיר את מסלול ההכרה הישירה בפסק חוץ, והיחס בינו לבין הדרישות הנוגעות לאכיפתו של פסק חוץ המעוגנות בחוק. השאלה התעוררה לאור נוסחו של סעיף 11(א) ובמיוחד סעיף 11(א)(3) בו, הקובעים כדלקמן: הכרה בפסקי חוץ 11. (א) בית משפט או בית דין בישראל יכיר בפסק חוץ שנתמלאו לגביו כל אלה: (1) חל עליו הסכם עם מדינת חוץ; (2) ישראל התחייבה באותו הסכם להכיר בפסקי חוץ מאותו סוג; (3) ההתחייבות אינה חלה אלא על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה על פי חוק בישראל; (4) נתמלאו בו תנאי ההסכם. [ההדגשה הוספה - ד.ב.]. 3.ברקע ההליך ניצבה פוליסה לביטוח חבויות כלפי צדדים שלישיים שנחתמה בין העותרת, חברת ביטוח שמקום מושבה בארה"ב, לבין המשיבה, חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן: בז"ן). הוצאת הפוליסה נעשתה בתיווך חברת ברוקרים הרשומה באנגליה (P.W.S International Ltd.) ותהליך החיתום בוצע על-ידי חברת AIG Europe (UK) (להלן: AIG). בעקבות תביעה שהוגשה בשנת 1998 נגד בז"ן בבית המשפט בישראל (ת.א. 2351/98), צורפה AIG כצד ג' לתביעה. בשנת 2000 הגישה העותרת לבית משפט באנגליה תביעה לפסק דין שיצהיר על בטלות פוליסת הביטוח, מחמת אי גילוי עניין מהותי טרם הוצאתה. בית המשפט האנגלי קיבל את התביעה והכריז על בטלות הפוליסה (להלן: פסק החוץ). על פסק-דין זה לא הוגש ערעור וסביב ההכרה בו נסב ההליך. בשנת 2002 הגישה העותרת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים ובה ביקשה הכרה בפסק החוץ בהתאם לסעיפים 11(א) ו-11(ב) לחוק. בהמשך הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב נדרש לפרשנות הוראות סעיף 11(א) לחוק, וקבע כי יש להכיר בפסק החוץ בהתאם למסלול ההכרה הישירה הקבוע כאמור בסעיף 11(א) לחוק, משנתקיימו תנאיו. בית המשפט המחוזי שלל את אפשרות ההכרה בפסק החוץ בהתאם למסלול ההכרה האינצידנטלית הקבוע בסעיף 11(ב) לחוק. 4.שלושת שופטי הרכב בית משפט זה סברו כאמור כי בנסיבות העניין שגה בית המשפט המחוזי במתן הכרה לפסק החוץ, תוך שנדרשו לשאלות הפרשניות שהתעוררו בהליך, הנוגעות לסעיף 11(א)(3). 5.השופטת ארבל נדרשה בעיקרם של דברים לשאלה הנוגעת ליחס שבין מסלול ההכרה הישירה לתנאי האכיפה על-פי החוק. בהקשר זה קבעה השופטת ארבל, לאחר בחינת פרשנותו המילולית והתכליתית של סעיף 11(א)(3), כי לצורך יישום הוראות הסעיף יש להחיל על פסק החוץ לגביו מתבקשת ההכרה הישירה אך את סעיפי החוק הנוגעים למסלול האכיפה שהיוו בעיני המחוקק מעין תנאי סף או קווים אדומים לצורך אכיפתו של פסק החוץ. לפיכך, נקבע על-ידה כי תנאֵי סעיף 6(א) לחוק שכותרתו "הגנות מפני אכיפה" הינם תנאים בסיסיים המחייבים ככאלה אף ביחס למסלול הישיר להכרה בפסק החוץ. השופטת ארבל קבעה כי בין התנאים שיחולו על הכרה בפסק חוץ ייכלל התנאי הקבוע בהוראות סעיף 6(א)(5) לחוק, הקובע הגנה מפני אכיפת פסק חוץ כאשר "בעת הגשת התביעה בבית המשפט במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד, באותו עניין ובין אותם בעלי דין, בפני בית משפט או בית דין בישראל". עם זאת קבעה כי יש לפרש תנאי זה באופן המתיישב עם תכלית מטרות מסלול ההכרה הישירה - היינו רק במקרים המהווים ניצול לרעה על-ידי אחד הצדדים. לעצם בקשת ההכרה קבעה השופטת ארבל כי בנסיבות העניין, עת היה הליך תלוי ועומד בין אותם צדדים ובאותו עניין בישראל בעת שנפתח ההליך במדינת הפורום הזר, היה מקום להחיל את סעיף 6(א)(5) לחוק ולא להכיר בפסק החוץ. 6.המשנה לנשיאה ריבלין, הסכים כאמור לתוצאה אליה הגיעה השופטת ארבל, אך בשונה ממנה סבר כי סעיף 11(א)(3) מתייחס להתחייבות אותה לקחה על עצמה מדינת ישראל בהסכם מכוחו מתבקשת ההכרה בפסק החוץ (קרי, האמנה הרלוונטית), ולא להתחייבות שבפסק-הדין נשוא הבקשה להכרה. לצד זאת, הסכים המשנה לנשיאה לעמדת השופטת ארבל לפיה את המונח "ניתנים לאכיפה" יש לפרש בדרך ביניים, כך שסעיף 11(א) יקנה "קווים אדומים" שמטרתם להבטיח הגבלה של הממשלה מלאשר אמנות שאינן הולמות את ערכי החוק הישראלי. בהתאם לפרשנות זו, כך קבע, חלים תנאי סעיף 11(א) רק על האמנה מכוחה מתבקשת הכרה בפסק הזר, והחוק אינו מוסיף תנאים החלים על פסק החוץ עצמו. בהתאם לכך, כל עוד עומד פסק החוץ בתנאי האמנה החלה עליו, וכל עוד אמנה זו אינה מחייבת את ישראל לאכוף פסקי-חוץ החורגים באופן מהותי מאלה הניתנים לאכיפה על-פי החוק הישראלי, יכיר בית המשפט בפסק החוץ, כאשר לבית המשפט נותר שיקול דעת בכל הנוגע לבחינת התקיימותם של תנאי האמנה. בהישען על האמור בחן המשנה לנשיאה האם בנסיבות העניין חלה האמנה הרלוונטית (האמנה בין ממשלת ישראל לממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה ואירלנד הצפונית), רק על פסקי חוץ הניתנים לאכיפה בישראל, וקבע כי התשובה על כך חיובית, נוכח העובדה כי האמנה כוללת את מרבית התנאים לאכיפת פסקי חוץ המופיעים בחוק, בשינויים מסוימים שאין בהם כדי לשנות מקליטת האמנה בדין הישראלי. בנסיבות העניין הוסיף וקבע המשנה לנשיאה כי קיימים טעמים טובים שלא להכיר בפסק החוץ. זאת, בשים לב להוראות סעיף 6(א)(5) לחוק וסעיף 3(5) לאמנה, שעניינם בהליך תלוי ועומד. לשיטת המשנה לנשיאה, בנסיבות העניין התקבל הרושם כי העותרת פעלה בניסיון לחמוק ממסגרת הדיון שהיה בעיצומו בישראל, ולפיכך סבר כי אין מקום להכיר בפסק החוץ. לצד זאת, ציין כי אף חששו של בית המשפט המחוזי בתל אביב כי יופעל על הסכסוך מעשה בית דין אינו מצדיק להכיר בפסק החוץ. 7.השופט רובינשטיין הצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיעה השופטת ארבל, והסכים עם המשנה לנשיאה כי תנאי סעיף 11(א)(3) צריכים להתקיים באמנה מכוחה מתבקשת ההכרה ולא בפסק הדין שההכרה בו מתבקשת. עם זאת, בכל הנוגע לביטוי "ניתנים לאכיפה" סבר השופט רובינשטיין - גם אם ביקש שלא להכריע בדבר - כי יש לקרוא את סעיף 11(א)(3) כהפניה פנימית לסעיף 3 לחוק שעניינו "תנאים לאכיפה", ולא לסעיף 6 לחוק. לצד זאת הקדיש השופט רובינשטיין מספר מילים לעקרון תקנת הציבור ולמיקומו הראוי במסגרת הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהכרה בפסק הדין משנטען הסייג של הליך תלוי ועומד. 8.העותרת מבקשת להורות על עריכת דיון נוסף בפסק הדין, ממספר טעמים. הטעם העיקרי נשען, מטבע הדברים, על קביעות פסק הדין בכל הנוגע לפרשנות סעיף 11(א)(3) לחוק. אמנם, אין העותרת טוענת כי בהיבט זה נקבעה בפסק הדין הלכה, ובסעיף 26 לעתירתה טענה כי "...העותרת הפכה והפכה בפסק הדין ולא מצאה לפניה הלכה קוהרנטית אחת, כי אם שלוש דעות שונות...", אך לשיטתה קיימת חשיבות בקביעתה של הלכה בסוגיה, ומכאן ההצדקה לעריכתו של דיון נוסף. בהקשר זה מציינת העותרת בין היתר כי נדירות הן הפעמים בהן מזדמן לבית המשפט לדון בסוגיית המסלול הישיר להכרה על-פי החוק, ואף בשל כך קיימת חשיבות מיוחדת בליבון הסוגיה במסגרת דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים. מעבר לכך נטען כי קביעות פסק הדין עומדות בסתירה להלכות קודמות בכל הנוגע לסוגיית תקנת הציבור והתפרשותה על מסלול ההכרה הישירה וכן מנוגדות הן לכללי המשפט הבינלאומי בהיבטים הנוגעים לעקרון ההדדיות והכיבוד הבינלאומי. בהקשר אחרון זה נטען על-ידי העותרת כי הפרשנות שהעניק בית המשפט לסעיף 11(א)(3) מייתרת את לשונה של האמנה שנחתמה בין ישראל ואנגליה וככזו אינה מתיישבת עם תורת הנימוסין העומדת ביסוד דיני ההכרה והחשיבות שבאימוץ פרשנות המביאה ככל הניתן להכרה בפסק הזר, כנדבך בטיפוח יחסי הגומלין שבין ישראל למדינות עימם חתומה היא על אמנות. עוד נטען כי פסק הדין מביא להעדפת מסלול ההכרה האינציטנדלית בפסק חוץ על-פני מסלול ההכרה הישירה, עד כדי הוצאת מסלול אחרון זה מכלל שימוש. 9.המשיבה טוענת כי אין הצדקה לעריכת דיון נוסף בפסק הדין. לשיטתה, הקביעה העיקרית בפסק הדין ניתנה פה אחד, ולפיה לבית המשפט יש שיקול דעת בבחינת בקשה להכרה בפסק חוץ בשים לב לתנאי שעניינו הליך תלוי ועומד, ומקום בו היה ניצול לרעה של הליכי משפט - כבענייננו - יסרב בית המשפט להכיר בפסק החוץ. במצב דברים זה סבורה המשיבה כי עיקר קביעות פסק הדין נשוא העתירה ניתנו בשים לב לנסיבות העניין, הן אינן עומדות בסתירה להלכה קודמת ואינן מעוררות קושי מיוחד. לצד זאת, מציינת המשיבה כי ניתן אמנם להצביע על קביעות נוספות בפסק הדין שהתקבלו בדעת רוב, ואשר עוסקות בפרשנות סעיף 11(א) לחוק, אך לשיטתה לא עלה בידי העותרת להצביע על הלכה קודמת כלשהיא העומדת בסתירה לקביעות אלה או על קושי המתעורר מהן. המשיבה אף מפנה לטיעונה של העותרת עצמה לפיו "עובר למתן פסק הדין נשוא העתירה לא נערך דיון מעמיק בתנאיו של סעיף 11(א) לחוק פסקי חוץ", המבסס לשיטתה את המסקנה כי קביעות פסק הדין אינן סותרות כל הלכה קודמת. עוד סבורה המשיבה כי אין ממש בטענת העותרת באשר להלכה חדשה שנקבעה לכאורה בהיבטים הנוגעים להחלת תקנת הציבור במסגרת סעיפי החוק והאמנה או ביחס לקביעות פסק הדין ולהלימתן עם תורת הנימוסין הנוהגת באכיפת פסק זר. נוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי אין הצדקה להיענות לעתירה, וכי לאחר שנים רבות של התדיינויות משפטיות הגיעה העת להביא סוף פסוק לעניינם של הצדדים. 10.לאחר שבחנתי את קביעות פסק הדין וטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות. אכן, וכפי שציינו חלק מחברי ההרכב במסגרת פסק דינם, ההליך נשוא העתירה העלה לדיון שאלה שטרם הוכרעה בפסיקתנו, ואשר נוגעת לפרשנות הוראות סעיף 11(א) לחוק. חברי ההרכב נחלקו בדעותיהם בעניינה של סוגיה זו, ומצאו ליתן דגשים שונים באשר לדין הרצוי לשיטתם. במצב דברים זה, נראה כי יש ממש בטענת העותרת לפיה קשה להצביע על הלכה ברורה העולה מפסק הדין בסוגיה זו, כתוצאה מזויות הפרשנות השונות של השופטים שדנו בערעור. עם זאת, וכידוע, דיון נוסף הינו הליך נדיר ומיוחד אשר לצורך עריכתו מתחייב ראשית כי נתקיימו בפסק הדין התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, היינו כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או שהיא מעוררת חשיבות, קושי או חידוש. ברם, בכך לא די שכן גם מקום בו מתקיימים לכאורה התנאים האמורים עדיין נדרשת הצדקה עניינית מיוחדת על מנת להורות על קיום ההליך (וראו למשל: דנ"א 3047/01 רחמים איליה נ' מרילין קיסטלינגר (לא פורסם, 24.3.2002)). בנסיבות העניין שלפנינו, וכאמור אף לשיטת העותרת (ראו סעיף 26 לעתירתה), ספק אם ניתן לומר כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בכל הנוגע לפרשנות סעיף 11(א). למעשה, גם מטענותיה של העותרת עולה כי היא מבקשת להביא את הסוגיה לבירור נוסף על מנת שבכך יהיה אולי כדי ליצור הלכה חדשה. לכאורה די באמור כדי להביא לדחיית העתירה. עם זאת, גם אם אהיה מוכנה להניח כי מפסק הדין עולות קביעות חשובות בנוגע לפרשנות הוראות סעיף 11(א) לחוק - בין אם ניתנו פה אחד ובין אם בדעת רוב - עדיין לא מצאתי כי בנסיבות העניין קביעות אלה מצדיקות לקיים דיון נוסף בפסק הדין בהרכב מורחב. זאת ראשית, נוכח מהות הסוגיה שהתעוררה ומיעוט הדיון בה, הנובע בעיקר ממספרן המועט של האמנות עליהן חתומה ישראל בסוגיה זאת. עובדה זו מפחיתה מן ההצדקה שבעריכת דיון נוסף בפסק הדין. ושנית, נוכח העובדה כי בסופו של יום, הגיעו שלושת שופטי ההרכב לאותה תוצאה בהישען על מערכת הנסיבות העובדתיות הקונקרטיות נשוא העניין, כך שהנפקות המעשית של קיום דיון נוסף בסוגיות המשפטיות שהתעוררו בו אינה רבה. ובהקשר זה כבר קבע בית המשפט בעבר כי: "...כך רשאי בית המשפט לתת דעתו, למשל, למהותם של ההליכים, שבהם כבר נדון העניין לפני שהועלה בעתירה לדיון נוסף, ואם מוצדק שההלכה תיבחן בהליך נוסף המצטבר להליכים מסועפים וארוכים שכבר נתקיימו, או שמא ניתן להשאיר את בירורה של הבעיה המשפטית להזדמנות אחרת. סיכומה של נקודה זו: הדיון הנוסף אינו פועל יוצא אוטומאטי של חשיבותה של הבעיה המשפטית, חידושה או קשיותה, אלא נולד מתוך הצטברות של נימוקים, וביניהם ההצדקה העניינית לשוב ולהעלות את העניין הקונקרטי לדיון נוסף, ולא להשאירו לעת מצוא, למקרה שההלכה המשפטית תחזור ותעלה בהליכים אחרים, בהם תהיה הן הצדקה מהותית והן הצדקה עניינית לדיון נוסף" [ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99, עמ' 102-103 (1982), ההדגשה הוספה - ד.ב.]. והדברים הולמים את נסיבות העניין הקונקרטיות של ענייננו, ומובילים למסקנה כי גם במקרה זה לא קמה הצדקה לקיום ההליך של דיון נוסף בפסק הדין. מעבר לכך יצוין, כי אף ביתר טענות העותרת לא מצאתי כדי להקים עילה לעריכת דיון נוסף: הן באשר להערות השופט רובינשטיין לעניין תחולת תקנת הציבור לצורכי החוק והאמנה - שהושארו כאמור בצריך עיון; הן באשר לטענות לפיהן פסק הדין מנוגד לעקרון הנימוסין בין הערכאות במישור הבינלאומי, שאין בהן ממש, נוכח שיקול הדעת שמותירים החוק והאמנה לבית המשפט הנדרש להכיר בפסק החוץ; והן באשר להשלכות אותן מייחסת העותרת לפסק הדין ביחס למסלול ההכרה הישירה בפסק החוץ. 11.אשר על כן, העתירה נדחית. העותרת תשא בהוצאות המשיבה בסך 7,500 ₪. משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץביטוח צד ג'עניין מהותי