לפניי תביעת שיבוב בגין נזקי רטיבות שנגרמו למטען ימי. הצדדים והעובדות הצריכות לעניין - התובעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), ביטחה במועדים הרלבנטיים לתובענה דנן מטען של 14 גלילי נייר סופג גדולים (בקוטר של כ-180 ס"מ האחד), אשר נשלחו לארץ לטובת המבוטחת של הפניקס, חברת סנו ברונו'ס אנטרפרייזס בע"מ (להלן: "סנו"). גלילי הנייר (להלן: "המטען") הומכלו בשתי מכולות (7 גלילים בכל מכולה) והמכולות הוטענו על האונייה "ZIM SAVANNAH" (להלן: "האונייה") ביום 7.11.2010. מוסכם כי שלוש הנתבעות 1-3 בתיק היו בין היתר המפעילות והמנהלות של האונייה וכי פעילותן בוצעה בחסות הנתבעת 4, צים שירותי ספנות משולבים בע"מ, שהיתה האחראית על מקטע ההובלה הימית של המטען. ההתיחסות להלן לנתבעות 1-4 תהא משותפת והן תכוננה יחדיו להלן: "צים". ביום 22.11.2010 האונייה הגיעה לארץ, וביום 25.11.2010 המטען נמסר לחזקת הנתבעת 6, שרות לחקלאי צדוק בע"מ, אשר הינה חברת ההובלה היבשתית והאחראית על האחסנה של המטען. הנתבעת 7, מנורה חברה לביטוח בע"מ, הינה המבטחת של חברת ההובלה היבשתית, ושתיהן תכוננה ביחד להלן "שרות לחקלאי". המטען הגיע לשטח האחסון של שרות לחקלאי באזור התעשייה באור עקיבא (להלן: "שטח האחסון") והועבר משם אל מפעל סנו ביום 28.12.2010. כאשר נפתחו המכולות - התגלו נזקי רטיבות בחלק מגלילי הנייר שבאחת המכולות. באשר לנתבעת 5, חברת נמל אשדוד בע"מ, התברר כי המטען נפרק בנמל חיפה ולא באשדוד, ולבקשת הפניקס - ניתן ביום 18.2.2013 פסק דין המורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 5. טענות הצדדים עובר לישיבת ההוכחות - לטענת הפניקס, לארבעה מתוך שבעת גלילי הנייר שהומכלו באחת מהמכולות (מכולה מס' ZCSU8365690, להלן: "המכולה") נגרמו נזקי רטיבות משמעותיים - ולשיטתה בכתב התביעה על המוביל הימי ו/או המוביל היבשתי והאחראי על האחסנה לפצותה בגין נזקים אלו. לטענת צים, המכולה הייתה תקינה לחלוטין ולא יתכן שהרטיבות נובעת מכשלים במהלך ההובלה הימית. לטענתה, במהלך ההפלגה המכולה אוחסנה מתחת הסיפון, כך שלא הייתה חשופה לגלי הים או גשמים בעת ההפלגה. בנוסף נטען כי בתא האחסון ב"בטן האונייה", המכולה מוקמה בקומה רביעית, כלומר - מעל שלוש מכולות נוספות, ולכן לא יתכן שמים נכנסו מקרקעית המכולה במהלך המסע הימי, אף אם הצטברו מים על קרקעית האונייה. לטענת שרות לחקלאי, המים לא נכנסו למכולה במהלך שהותה במשמורתה וכי עצם העובדה שחדרו מים למכולה מלמדת על כך שהמכולה הייתה פגומה. עוד טוענת שרות לחקלאי כי האחריות לנזק מוטלת לפתחה של סנו, המבוטחת, אשר לא דאגה לארוז את המטען הרגיש בצורה שתבטיח את הגנתו - במיוחד שעה שעסקינן בהובלה ימית בסביבה רווית מים. מסכת הראיות - לפניי העידו מטעם התביעה עו"ד אירית האוזנר (מנהלת המחלקה הימית בפניקס, לגבי תצהירה ת/1); מר דוד בבאי (משנה למנכ"ל וחשב בסנו, לגבי תצהירו ת/2); מר חאלד פאריג' (המחסנאי במפעל סנו אשר פתח את המכולות, להלן: "המחסנאי", לגבי תצהירו ת/3); ד"ר נח וולפסון (מומחה מטאורולוגי, לגבי חוות דעתו ת/4); ומר איתן מייזל (שמאי מטעם התביעה, להלן: "השמאי", לגבי חוות דעתו ת/5). כן הוגשו תמונות בהן תועד פנים המכולה והמטען שניזוק (ת/6). מטעם ההגנה העידו מר שמעון קירשנר (מנהל מחלקת תביעות מטענים בצים, לגבי תצהירו נ/3); ומר ישי צדוק (מנהל ובעלים של שרות לחקלאי, לגבי תצהירו נ/4). בנוסף, הוגשו מסמכים שונים מטעם הצדדים. ההסדר לאחר שמיעת הראיות, דיון והכרעה - לאחר שהוגשו סיכומי הפניקס, ובטרם הוגשו הסיכומים מטעם מי מהנתבעים - הודיעו הפניקס וצים כי הגיעו להסכמה לגבי מחיקת התביעה כנגד הנתבעות 1 עד 4 ללא צו להוצאות. בהתאם, אורה בסוף פסק הדין על מחיקת התביעה כמבוקש, ואעיר כי טוב עשו הצדדים שהגיעו להבנות כאמור - שכן זו היתה ממילא התוצאה בפסק הדין. מכאן, שיש להכריע רק בשאלת חבותה הנטענת של שרות לחקלאי, ועמדתי (לאחר בחינת התשתית הראייתית ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם), כי דין התביעה כנגדה להתקבל, מחמת הנימוקים שאפרט להלן. ראשית, הוכח כדבעי כי הנזק נגרם בשל רטיבות שמקורה במים מתוקים ולא מי-מלח. אפנה בהקשר זה לדו"ח מעבדת מילודע מיום 10.1.2011 (להלן: "דו"ח המעבדה"), אשר צורף לכתב התביעה ואשר ממנו עולה כי בבדיקת דגימת הקרטון שנרטב (ואשר היה בבסיס גלילי הנייר) נמצא כי המים שהרטיבו אותו היו מים מתוקים ולא מי ים. דו"ח זה לא נסתר, לא הוגשה חוות דעת נגדית, לא נתבקשה חקירת עורכו - ועל כן יש לקבוע כי הוכח מעל הרף הדרוש כי הנזק נגרם בשל מים מתוקים, ולא בשל חדירת מי ים לתוך המכולה. כבר בכך יש כדי לחייב את המסקנה שסביר להניח שהרטיבות נגרמה בשלב היבשתי ולא בשלב הימי. יתכן כמובן שעל המכולה ירד גשם במהלך ההפלגה - ואז היא תרטב ממים מתוקים גם כאשר היא על האונייה - אך כאן יש לזכור שהוכח שהמכולה היתה מתחת לסיפון ולא נחשפה לגשם במהלך ההובלה הימית (סעיף 3(ב) לתצהיר נ/3, שלא נסתר). בדומה, יתכן גם שהמכולה טבלה ב"שלולית" של מים מתוקים בבטן האונית מתחת לסיפון - אך כאן יש לזכור שנטען (ולא נסתר) שהמכולה היתה גבוהה מעל פני תחתית האונייה, "בקומה רביעית" (ואפנה שוב לתצהיר נ/3), מה גם שלא הוכח שהיתה הצפה של מים במחסן האונייה. לכן, כבר בשלב זה - המסקנה היא שבמאזן ההסתברויות האזרחי - האפשרות שהמכולה נרטבה במהלך האחסנה היבשתית מסתברת יותר מהאפשרות שהמכולה נרטבה במהלך ההובלה הימית. שנית, יש לראות כי המכולה שהתה מעל לחודש בשטח האחסון של שרות לחקלאי, וכי עסקינן בתקופה שתחילתה בסוף חודש נובמבר וסופה בסוף חודש דצמבר (מיום 25.11 עד 28.12). עוד הוכח כי מדובר בשטח אחסון "פתוח" ולא מקורה (סעיף 9 למוצג נ/4). מחוות הדעת המטאורולוגית עולה כי במהלך תקופה זו ירדו באזור שטח האחסון משקעים במהלך חמישה ימים (לא רצופים), וכי ביומיים רצופים מתוכם ירדו משקעים בכמות של למעלה מ-30 מ"מ ליממה. כלומר, במשך שתי יממות ירדו באזור המחסן מעל 60 מ"מ של גשם, כמות בלתי מבוטלת לכל הדעות. מכאן, שהאפשרות שבאזור בו הוצבה המכולה נוצרו שלוליות מים כתוצאה מהגשם המשמעותי שירד, היא אפשרות מתקבלת על הדעת, ואולי אף יותר מכך. שלישית, השמאי סבור אף הוא כי הנזק נגרם עקב כך שהמכולה הוצבה במקום אשר הוצף בשלב זה או אחר במים, באופן שהמים הגיעו עד לגובה תחתית המכולה. או אז, רצפת המכולה, העשויה עץ, נספגה במים ובשל כך חדרו מים אל בסיס הגלילים (אשר ניצבו "בעמידה" על בסיס הגליל, ואעיר כי טענת שרות לחקלאי בסעיף 13 לסיכומים לפיה גלילי הנייר עמדו כשהם מוטים "על הצד" נדחית מכל וכל). שרות לחקלאי אף לא הציגה חוות דעת נגדית אשר יש בה כדי לסתור את טענות השמאי ומסקנותיו או אשר מציעה הסבר אחר אפשרי לרטיבות, ולאחר שהשמאי נחקר בפניי - מצאתי את עדותו ואת מסקנותיו כמסתברות והגיוניות. בהקשר זה עוד אעיר כי לא מצאתי לקבל את טענת שרות לחקלאי כי היה על התביעה להציג חוות דעת של הידרולוג ולא של השמאי (סעיף 27.2 לסיכומים), וראו כי השמאי הסביר מהם תחומי מומחיותו וכי את ביצוע הבדיקות ההידרולוגיות ביצעה המעבדה. עוד אפנה לכך שכאשר נשאל השמאי בנוגע לאפשרות שבעת המכלת המכולה כבר הייתה רטיבות בתוך המכולה - השיב שבעת ההעמסה ממולא "דו"ח העמסה", ואם היו הערות כלשהן הן היו צריכות להופיע בדו"ח ואם היו בעיות במכולה לא היו ממכילים את המטען (עמ' 24, שורות 18-29 ו-נ/2). לכן, לא מצאתי שיש סיבה להניח שהמכולה היתה רטובה בעת ההמכלה - ונותרה כמסתברת עמדת השמאי לפיה הרטיבות נגרמה בעת שהמכולה "טבלה" בשלולית מים מתוקים, ככל הנראה מי-גשם שנקוו בשטח האחסון הפתוח של שרות לחקלאי. בנוסף, אעיר כי אף אין בסיס לסבור שהמטען נרטב עת הגיע למפעל של סנו, כיון שאני מאמצת את עדות המחסנאי אשר פתח את המכולה - והעיד שכאשר מכולות נפרקות במפעל סנו, הן אינן מוצבות על הקרקע בשום שלב, אלא נפרקות כאשר הן עדיין מונחות על עגלת המשאית אשר הובילה אותן. כלומר, שגלילי הנייר לא "טבלו בשלולית" בחצרי סנו. יתרה מכך - טוענת שרות לחקלאי (בסעיף 11.8 לסיכומיה) כי העובדה שלא נמצאו סימני רטיבות ובוץ על דפנות המכולה מכרסמת תחת המסקנה לפיה הנזק נגרם כפי שטוען השמאי. לא אוכל לקבל טענה זו. ההיפך. לשיטתי, העובדה שלא היו סימני מים על הדפנות מחזקת את המסקנה שהם נספגו מהרצפה וכי לא היתה "הצפה" בתוך המכולה. רביעית, לא מצאתי לשנות ממסקנתי עד כה למרות שהוכח שרצפת המכולה מוגבהת מהרצפה באמצעות "רלסים" ממתכת, שגובהם כ-15 ס"מ (חקירת השמאי בעמ' 25 שורות 15-18). טוענת שרות לחקלאי שהעובדה שהמכולה לא הונחה ישירות על הקרקע אלא שהיתה מוגבהת - שוללת את האפשרות שחדרו למכולה מים מ"שלולית" על הקרקע בשטח האחסון. דומני שלא ניתן לקבל טענה זו, שכן יתכן מאוד שהשלולית שנקוותה במקום שבו הוצבה המכולה היתה עמוקה דייה, בשים לב לנתונים המטאורולוגיים שנסקרו מעלה. מעבר לכך, יש לראות כי צדוק בתצהירו ובחקירתו, לא מתייחס כלל לטענה לגבי האפשרות שהמכולה נרטבה כאשר עמדה במשך למעלה מחודש בשטח האחסון הפתוח של שרות לחקלאי. הוא מתייחס בתצהירו לכך ששרות לחקלאי אינה אחראית להמכלה, או למסע הימי, שהיא אינה יכולה לפתוח את המכולה ושאם נכנסו מים אזי שהאשם רובץ לפתחה של האחראית על המכולה (שכן היא לא היתה אטומה) ומעלה עוד טענות רבות בהקשרים אלו - אך הוא כלל לא מתייחס לתנאי האחסנה בשרות לחקלאי, לא שולל את הטענה שהיו גשמים מרובים, לא שולל את הטענה שהיו שלוליות וכיוצ"ב טענות שהייתי מצפה לשמוע מנציג של שרות לחקלאי (ובוודאי שלאחר שנשמעו עדי התביעה). לכן, לא ברור על מה סומכת טענת שרות לחקלאי בסעיף 18 לסיכומים לפיה משטח האחסון "עשוי אספלט מפולס", היות וטענה זו לא הוכחה. זאת ועוד. סביר להניח שהמכולה לא הוצבה על משטח מפולס לחלוטין, במובן שהיא לא היתה מאוזנת ב-100%, שכן רק ארבעת הגלילים שהוצבו בקדמת המכולה נרטבו (בעוד ששלושת הגלילים הנותרים, שעמדו "בעומק" המכולה, היו יבשים - עמ' 25 שורה 8). עובדה זו עשויה ללמדנו על כך כי המשטח עליו הוצבה המכולה לא היה מישורי לחלוטין ואם קדמת המכולה נטתה מעט קדימה יתכן והמים חדרו משלולית בקדמת המכולה שאף היתה בעומק של פחות מ-15 ס"מ (שהוא גובה ה"רלס" המגביה). חמישית, לא אוכל אף לקבל את טענת שרות לחקלאי לפיה יש להטיל את האחריות על שכם צים בשל שסיפקה מכולה שאינה אטומה הרמטית. לא הוכח שמכולות מהסוג הנטען אמורות להיות אטומות באופן שמים לא יכולים לחדור מבעד לדלת או בינות לחורים מזעריים שקיימים ב"תפרים" שבין הדפנות לבין הרצפה ובוודאי שהם יכולים להספג ברצפת העץ. לא הוכח שתנאי ההובלה חייבו מכולה אטומה לחלוטין - אלא ההיפך. הוכח כי המכולות הרלבנטיות אינן אטומות לחלוטין, כי אין מכולות מסוג זה שהן אטומות לחלוטין, והוסכם על כולם כי אם מניחים מכולה שכזו בתוך "אמבט" עם מים - קצת מים יחלחלו. השמאי מטעם התביעה עצמו הסביר כי מכולה מהסוג הנדון אינה אטומה הרמטית בתחתיתה (עמ' 23 שורות 14-15, ועמ' 27 שורות 17-24) - ואם התביעה עצמה אינה מעלה טענות כלפי המוביל הימי לגבי כך שסיפק לה מכולות "לא אטומות" - המשמעות של הדברים ברורה. לי נדמה כי נתון זה אינו זר לעוסקים במלאכה - ודווקא בשל שהמכולות אינן אטומות לחלוטין היה על שרות לחקלאי להקפיד על תנאי הקרקע במשטח האחסון הפתוח בימי החורף. מן המקובץ לעיל עולה, כי הפניקס השכילה להוכיח ברף הנדרש כי הנזק אירע בעת שהמטען היה בחזקת ובאחריות שרות לחקלאי, בשל רשלנותה - ומכאן שיש לקבל את התביעה כנגד שירות לחקלאי. אשם תורם - טוענת שרות לחקלאי לאשם תורם מצד סנו (וכנגזר מכך, מצד הפניקס) בשל אי אריזה מתאימה של גלילי הנייר. עמדתי כי יש לייחס אשם תורם מסוים לתביעה במקרה זה, אם כי ברף הנמוך. מחקירת השמאי עולה כי הגלילים לא היו עטופים בעטיפת ניילון בהידוק, כלומר בניילון הנצמד באופן מהודק לגליל (עמ' 23, שורות 21-22) וכי עטיפת הניילון לא הייתה אטומה. עוד עולה כי לתחתית בסיסי הגלילים הוצמדה חתיכת קרטון גלי דק בצורת עיגול ברוחב קוטר הגליל, אך מעבר לכך - הם לא היו "מוגבהים" והוצבו ישירות על הרצפה (עמ' 22 שורה 13 וראו את התמונות). אני סבורה כי יש ממש בטענת שרות לחקלאי, לפיה כאשר מובל מטען כגון המטען בו עסקינן בהובלה ימית, שהיא מטבעה "סביבה רווית מים", יש לארוז אותו באופן שתואם את רגישותו - ולא כך היה. אמנם לא הובאו ראיות כגון חוות דעת באשר לאופן הראוי בו יש לארוז מוצרי נייר סופג - אך עדיין אני סבורה שניתן היה לנקוט באמצעים פשוטים וזולים יחסית כדי למנוע את הנזק שנגרם, כגון עטיפת הגלילים בצורה אטומה "יותר" או למצער, עטיפת החלק התחתון שלהם עד גובה של 30 ס"מ בצורה טובה יותר, ולחילופין - הצבתם על משטח אשר אינו סופח מים מעל רצפת המכולה (כגון "תחתית" או "הגבהה" מפלסטיק וכיוצ"ב אפשרויות) - וראו כי גם השמאי אישר בחקירתו כי אטימה ראויה של תחתית הגלילים הייתה מונעת בנסיבות המקרה את קרות הנזק (עמ' 28 שורות 5-7). על כן אני סבורה שיש לייחס לסנו, ועל כן גם לפניקס בנעליה, אשם תורם בשיעור של 15%. גובה הנזק - על פי המוצגים ועדותו של בבאי (אשר לא נסתרה), הפניקס שילמה לסנו תקבולי ביטוח בסך של 7,932$, שהם 28,388 ₪ במועדים הרלבנטיים. באשר להקטנת הנזק טוענת הפניקס כי לא ניתן היה למכור את הגלילים הרטובים כניצולת, בשל העובדה כי על הנייר ישנה הטבעה ייחודית עם הלוגו של "סנו" (ולעניין זה צורף לכתב התביעה מכתבו של מנהל המפעל של סנו). אני מקבלת את טענת הפניקס לעניין העדר האפשרות של סנו להקטין את הנזק שנגרם באמצעות מכירת הגלילים כניצולת. התוצאה - אשר על כן, לאור האמור מעלה, אני מורה כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעות 1-4 נמחקת - ללא צו להוצאות. התביעה כנגד הנתבעת 5 - נמחקה בפס"ד החלקי מיום 18.2.2013. התביעה כנגד הנתבעות 6-7 מתקבלת ועליהן, ביחד ולחוד, לשלם לפניקס את הסכומים הבאים: 28,388 ₪ X 85% (לאחר ניכוי אשם תורם) = 24,130 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום; שכר טרחת השמאי בסך 2,900 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד היום בתוספת 1,200 ₪ + מע"מ בגין התייצבותו לדיון; שכרם של העדים הנוספים מטעם התביעה אשר הוטל על שכם התובעת במהלך הדיון, לרבות סך של 600 ₪ בכל הנוגע לעד בבאי (אשר משום מה טרם המציא את האסמכתאות לגבי השכר שביקש במהלך הדיון); שכר טרחת עו"ד בסך 7,800 ₪ (כולל מע"מ) והחזר האגרה ששולמה - משוערכת להיום. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. נזקי מיםרטיבות