הנשיאה נילי ארד פתח דבר עניינו של ערעור זה בתביעה שהגיש המערער נגד קופת חולים לאומית ונגד המדינה, למימון הוצאותיו עבור ניתוח שעבר בדרום אפריקה להשתלת כליה מן החי. לחלופין, תבע החזר עבור "החסכון" הכספי שהקופה זכתה בו, לטענתו, עקב ביצוע ההשתלה בגופו מחוץ לישראל. המערער לא הכחיש כי השתלת הכליה בגופו נעשתה בדרך של סחר אברים, אך טען כי אין מדובר בסחר אברים אסור הואיל ובמועד בו בוצעה ההשתלה בגופו, לא היו בחוק, בחוזרי מנכ"ל, או בפסיקה, הגבלות או איסור על סחר אברים. על כן, טען כי הוא זכאי להחזר הוצאותיו במלואן, אותן העמיד על סכום של מליון שקל. כנגדו טענו המדינה וקופת החולים, כי האיסור על סחר באברים מבוסס על תקנת הציבור ותחולתה בדין הישראלי, וכי ככזה היה האיסור תקף גם במועד בו בוצעה ההשתלה בגופו של המערער. לפיכך, אין ליתן תוקף להשתלת אברים בהתרת המימון הנתבע, ובדין נדחתה תביעתו. בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט; חב"ר 4387/04) דחה את התביעה תוך שקבע, כי השתלת הכליה במערער נעשתה בדרך של סחר אברים. מכאן הערעור שלפנינו. הילוכו של דיון בערעור יהיה כלהלן: בפרק הראשון - נפתח בתיאור המצע העובדתי שביסוד התובענה. בפרק השני - נפרוש את המסגרת הנורמטיבית החלה על השתלת אברים בכלל ועל האיסור בסחר אברים בפרט. בפרק השלישי - נידרש לפסיקתו של בית הדין האזורי ולטיעוני הצדדים בערעור. בפרק הרביעי והאחרון - נפנה מן הכלל אל הפרט, להכרעה בערעור בנסיבותיו. נפנה איפוא לדיוננו על פי סדרם של דברים. פרק ראשון: עיקרי המצע העובדתי המערער מבוטח בקופת חולים לאומית (להלן גם: הקופה) ובתכנית שב"ן (שירות ביטוח נוסף) "לאומית זהב" של הקופה החל מיום 1.1.2002. ביום 19.3.2002 עבר המערער ניתוח A.V. FISTULA לצורך דיאליזה לטיפול במחלת אי ספיקת כליות כרונית מתקדמת על רקע סכרת. בהקשר זה, ציין ד"ר א. גרושקה מהמרכז הרפואי בני ציון בחיפה, במכתבו מיום 4.7.2002, כי "הוסבר לחולה שצריך להתחיל דיאליזה. לדבריו החודש נוסע לדרום אפריקה לקבל כליה". בחודש יולי 2002 פנה המערער לקופה ב"בקשה לאישור ניתוח השתלת כליה בחו"ל". בתגובה הודיעה הקופה למערער, כי הוועדה הרפואית דחתה את בקשתו "היות וההשתלה ניתנת לביצוע בארץ"; וכי ככל שיחליט לבצע ההשתלה בחו"ל תשתתף הקופה במימון הניתוח לפי "התעריף הדיפרנציאלי בארץ", בכפוף להמצאת "סיכום מחלה וקבלות מקוריות על תשלום לביה"ח בו בוצעה ההשתלה". המערער יצר קשר עם חברת תיווך "אניגמה" באמצעות מודעה בעיתון במטרה לעבור בחו"ל ניתוח השתלת כליה בשתל מן החי. ביום 23.8.2002 בוצע הניתוח בגופו של המערער בדרום אפריקה, בהשתלת כליה מתורם חי (להלן גם: ההשתלה). בשובו מחו"ל תבע המערער מן הקופה סכום של 98,650$ עבור התשלום לחברת התיווך בגין תרומת הכליה וביצוע ההשתלה בגופו. במענה לפנייתו הודיעה מנהלת מחלקת תביעות בקופה למערער, כי ועדת חריגים ארצית של הקופה החליטה "לאשר החזר הוצאות כעלות ההשתלה בארץ בסך 80,130 ש"ח" בכפוף להמצאת "חשבוניות מקוריות" בגין הניתוח. כחדשיים ימים לאחר מכן, הודיעה מנהלת מחלקת התביעות למערער, כי אינו זכאי לתשלום מהקופה בגין ניתוח ההשתלה שעבר בחו"ל "לא מכח חוק ביטוח בריאות ולא על פי הסכם השב"ן"; כי לפנים משורת הדין, אישרה לו הקופה החזר הוצאות בסך 80,130 ש"ח; כי המחאה תשלח אליו בימים הקרובים בהתאם; וכי הקופה "אינה יכולה לאשר החזר הוצאות נוסף". כחודש ומחצה לאחר מכן הודיעה הקופה למערער כי לא תשתתף במימון ההשתלה שבוצעה בחו"ל. הטעמים לכך, פורטו במכתבו של מר חיים קוץ, המבקר הפנימי של הקופה (להלן: המבקר), מיום 22.1.2003, לבא-כוח המערער, במסגרתו נאמר כך: "התברר לקופת חולים כי המסמכים שהגשתם בגין השתלת הכליה אינם אותנטיים. בבדיקה שנערכה בבית החולים התברר כי לא עברת השתלת כליה בבית החולים אשר לגביו הוצגו בפנינו המסמכים הנוגעים להשתלת הכליה. במצב דברים זה קופת חולים לא תוכל להיות שותפה במהלך כזה ולא תממן כל סכום הנוגע לביצוע השתלה זו." בחליפת מכתבים נוספת עם בא-כוח המערער חזר המבקר וציין, כי אין בכוונת הקופה להשתתף במימון ההשתלה שנעשתה בחו"ל. זאת, מן הטעם ש"קופת חולים אינה מחויבת כלל להשתתף במימון השתלת הכליה הנעשית בחו"ל מאחר והשתלה כזו ניתנת להיעשות בארץ". עוד הטעים, כי לא ידוע לקופה על הבטחה שניתנה למערער למימון השתלה בחו"ל. משנדחתה תביעתו להחזר הוצאות ההשתלה על ידי הקופה, הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בישיבת קדם דיון מיום 17.4.2005 קבע בית הדין כי במסגרת מיצוי הליכים, על המערער להגיש ערר לוועדת הערר למימון שירות רפואי בחו"ל, לפי תקנות שירותי בריאות במדינות חוץ (להלן: ועדת הערר). כמתחייב מהחלטת בית הדין, הגיש המערער ביום 24.7.2005 "פנייה לוועדת ערר למימון שירות רפואי בחו"ל בהתאם לתקנות ביטוח בריאות. במכתב מיום 1.9.2005 הודיע ד"ר יצחק ברלוביץ, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות וראש מינהל הרפואה למערער, כי לא נתקבל ממנו "מידע בדבר זהותו של התורם, לרבות אזרחותו, ואישורים מתאימים של המרכז המשתיל" למרות פניה קודמת. עוד ציין במכתבו, כי בנסיבות בהן המערער עבר השתלה מן החי "אי מסירת המידע מעורר חשש כי הפעולה בוצעה תוך 'סחר באברים' ". אי לכך, הוּדָע למערער, כי כל עוד לא ימציא לקופה מלוא החומר הנדרש אשר יפיג חשש לסחר אברים, לא יועבר הטיפול בעניינו לוועדת הערר. ביום 28.2.2007 הודיעה המדינה לבית הדין האזורי כי חזרה בה מעמדתה הקודמת לפיה בהעדר המצאת כל החומר הנדרש על ידי המבוטח אין ניתן להעביר הטיפול בעניינו לוועדת הערר; וכי לאור פסיקה חדשה של בית הדין הארצי, אמורה להתברר בוועדת הערר השאלה האם הטיפול מושא הערר בוצע בחו"ל תוך סחר באברים, וכי ועדת הערר תפעל ותונחה על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 07/06 - מימון השתלות אברים במדינות חוץ. אי לכך, הורה בית הדין האזורי, כי עניינו של המערער יועבר לוועדת הערר כדי שתדון בערר לגופו, בהתאם להודעת המדינה. בהחלטה מיום 20.7.2008 קבעה ועדת הערר, כי חבריה "תמימי דעים ונחרצים בדעתם שמדובר במקרה ברור של סחר באברים, ללא שהיתה כל עילה הקשורה לדחיפות כלשהי" וכי על כן, ובהתאם להנחיות משרד הבריאות "ועל פי צו מצפוננו והערכים שבהם אנו מאמינים" נדחתה התביעה. השתלשלות עניינים זו באה לידי ביטוי בדיון בפני בית הדין האזורי. בפסק דינו קבע בית הדין כי "בלב ליבה של התביעה ניצבת שאלת הסחר באברים והעובדה כי בעת ביצוע ההשתלה טרם הוצא חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בעניין מימון השתלות אברים במדינות חוץ וטרם נחקק חוק השתלות אברים, אשר נכנס לתוקף ביום 1.5.2008". על רקע זה בחן בית הדין את מסכת העובדות, הראיות והטענות שהובאו לפניו והגיע לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. על טעמיו של בית הדין בפסיקתו וטיעוני הצדדים בערעור נעמוד בהרחבה הנדרשת בפרק השלישי להלן. קודם לכן נפרוש את המסגרת הנורמטיבית שביסוד השאלות מושא דיוננו. פרק שני: המסגרת הנורמטיבית לתרומת אברים בישראל ואיסור סחר באברים על מהותה של תרומת אברים תרומת אברים יכול שתהיה מתורם חי, או מתורם מת; מאברים מתחדשים ללא סיכון לתורם כגון, תרומת דם ושאיבת מח עצמות; מאברים לא מתחדשים זוגיים כגון כליות, ריאות; או מאברים לא מתחדשים יחידניים, דוגמת כבד ולב. המונח "תרומת אברים" מתורם חי הוא "שם כולל לתהליך שראשיתו בעקירת השתל וסופו בהשתלתו בגופו של החולה", כאשר בעקירת השתל מתבצעת פעולה כירורגית של הוצאת האבר מהתורם החי. פרוצדורה זו על מכלול הבדיקות והפעולות הנדרשות והנלוות לעקירת השתל, הינה חלק אינטגראלי מן הטיפול הרפואי למבוטח הזקוק להשתלה, על ההשלכות הכספיות הנובעות מכך. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן גם: חוק הבריאות) "הוא מקור לחובת הקופות והמדינה לבצע השתלת כליה על חשבונן, כאשר אבר הכליה הוא זמין, ולהעניק את כל הטיפולים הרפואיים הנדרשים הנובעים מניתוח כזה, הן לתורם והן לנתרם; אך לא לחובות ממוניות שמעבר לכך". לפי הקבוע בתוספת השנייה לחוק הבריאות, השתלות מן המת ומן החי הן טכנולוגיות רפואיות וטיפולים רפואיים הנכללים בסל הבריאות לתושבי ישראל. ואולם "האפשרות להציל חולים, או לשפר באופן משמעותי את מצב בריאותם, באמצעות השתלת אברים, מוגבלת ומתוחמת להיצע האברים הזמינים להשתלה, בין מן התורם המת ובין מן התורם החי". בהתאם, נושאת קופת החולים בעלות ניתוח ההשתלה, לרבות מימון הוצאת האבר מגופו של התורם החי והשתלתו בגוף המבוטח. יצוין, כי הזקוק להשתלה, חייב להיות תושב ישראל מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, בשונה מהתורם אבר להשתלה, שאינו חייב להיות תושב ישראל. התנאים להכרה בתרומת אברים במדינות חוץ - תקנות הבריאות סעיף 11 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ה-1995 מורה כך: "שר הבריאות רשאי לקבוע כי שירות בריאות מסוים הכלול בסל הבריאות יכול להינתן במדינת חוץ, בהתקיים נסיבות רפואיות מיוחדות, וכן רשאי הוא לקבוע את התנאים והנהלים לכך ואת שיעור ההשתתפות הכספית של המבוטח בעד השירות". מתוקף אותה סמכות הותקנו תקנות בריאות ממלכתי (שירותי בריאות במדינות חוץ), התשנ"ה - 1995 (להלן: תקנות הבריאות) הקובעות את "גדר הזכות המהותית לקבלת שרותי בריאות במדינת חוץ... ודרך ההשגה על החלטת הגוף המבטח (הקופה) הדוחה בקשה לקבלת שרות בריאות". הוראות התקנות הצריכות לעניינו מפורטות להלן. בתקנה 2 לתקנות נקבע כי "שירותי בריאות למבוטח מתוך סל שירותי הבריאות שיכול שיינתנו במדינת חוץ הם, בדיקה, אבחון, טיפול וניתוח" ובתקנה 2(4) נקבע תחום "השתלת אברים". תקנה 3 מגדירה את הנסיבות הרפואיות הנדרשות למתן שירותים במדינת חוץ באמצעות הקופה, לאמור: "(א) (1) המבוטח אינו יכול לקבל בישראל את שירות הבריאות או שירות בריאות חלופי; (2) למבוטח נשקפת סכנת אבדן חיים אם לא יקבל את שירות הבריאות המסוים. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), יכול ששירות הבריאות יינתן במדינת חוץ אם ראתה קופת חולים כי קיימת נסיבה רפואית חריגה." לפי המתחייב מתקנה 3 לתקנות הבריאות, נדרשת הוכחת שני התנאים המצטברים הקבועים בתקנה 3(א), או הוכחת קיומה של "נסיבה רפואית חריגה" כנדרש בתקנה 3(ב) לתקנות. על פרשנותה של תקנה 3 עמדה השופטת וירט-ליבנה בעניין ר.א. (קטין) בדבריה אלה: "יש לפרש את התקנה בהתבסס על נתוני אמת באשר למצב של קיומו, איכותו והיקפו של הטיפול הנדרש בישראל ועל מצבו הקונקרטי של המבוטח. ... לא ניתן לקבוע באופן גורף שטיפול מסוים אינו יכול להינתן בישראל, אלא יש לבחון את נסיבותיו של המקרה הספציפי יחד עם נתונים כלליים יותר". ודוק. בהוראותיה של תקנה 3 לתקנות הבריאות, גלומה הדרישה להוכחת תנאי מצטבר נוסף והוא - איסור על סחר באברים. לאמור, כי ההשתלה בגופו של המבוטח, בוצעה בדרך ההולמת את תקנת הציבור, שלא על דרך סחר באברים. תקנה 4 מכוננת ועדת ערר אותה ממנה "המנהל" - הוא המנהל הכללי של משרד הבריאות, או מי שהסמיך לכך. וזו הוראת התקנה: "(א) דחתה קופת חולים בקשת מבוטח לקבלת שירות בריאות במדינת חוץ, רשאי הוא להגיש ערר על החלטתה לועדת ערר. ועדת ערר תקבע כי מבוטח זכאי לקבל שירות בריאות במדינת חוץ, אם שוכנעה כי מתקיימות הנסיבות הרפואיות המפורטות בתקנה 3(א), ורשאית היא לקבוע כי מבוטח זכאי לשירות בריאות כאמור בשל נסיבה רפואית חריגה." תקנה 5 קובעת כי הערר יוגש באמצעות המנהל, בצירוף החלטת קופת החולים, ומכלול התיעוד הרפואי שהוגש לקופה ונדרש. במסגרת הוראות החוק ותקנות הבריאות ומכוחן, מוסמכת הוועדה לדון במערך הזכויות והחובות של המבוטח בקופת חולים, בתחומים מסוימים בהם ניתן להתיר מתן שירות רפואי של "בדיקה, אבחון, טיפול וניתוח" בחוץ לארץ, לרבות זכאות המבוטח למימון טיפול רפואי של השתלות אברים בחו"ל מסוג "השתלת כליה" מן החי ומן המת, מושא דיוננו בהליך זה. על פי מהותה וסמכויותיה, ועדת הערר היא גוף רפואי מעין שיפוטי. במסגרת זו, התנהלותה של ועדת הערר והחלטותיה כפופות לעיקרי הצדק הטבעי, לרבות לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית ותקנת הציבור, ולכללי המשפט המינהלי. הגם שהתקנות אינן קובעות מפורשות זכות ערעור על ועדת הערר, נתונות החלטותיה של ועדת הערר לביקורתו השיפוטית של בית הדין האזורי לעבודה. זאת, מתוקף הסמכות העניינית המוקנית לבית הדין האזורי לעבודה בסעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות בכל הנוגע "לבחינת זכאותם של מבוטחים לקבל את המגיע להם לפי החוק ומכוחו". תופעת הסחר באברים האפשרות להצלת חייהם של חולים, או השגת שיפור משמעותי בבריאותם באמצעות תרומת אברים והשתלתם, מוגבלת ומתוחמת להיצע האברים הזמינים להשתלה, מן התורם המת או החי. במדינת ישראל, כמו גם במדינות המערב, קיים חסר ממשי באברים זמינים לתרומה, אל מול הביקוש הניכר לתרומת הנדרשות להצלת חיים, הארכתם או הענקת איכות חיים, לחולים הרבים הממתינים בתור להשתלה. בתגובה לחסר הניכר באברים לתרומה, נפוצה במדינות עולם שלישי תופעת הסחר באברים להשתלה מתורם חי. תרומה מן החי המהווה סחר אברים תיחשב ככזו במקרים בהם הסכמתו של התורם ניתנה שלא ממניע אלטרואיסטי, אלא כתוצאה ממצוקה, מלחץ כלכלי, חברתי, או אחר, כנגד תמורה, לרוב כספית, עבור נטילת השתל מגופו של התורם. תרומה מן החי תחשב סחר אברים בעלת דופי מוסרי, גם אם התורם נתן הסכמתו לתרומת אבר מגופו, מרצון חופשי, לכאורה. זאת, ככל שנמצא כי ההסכמה ניתנה בתנאים של עוני ומחסור, או מחמת המצוקה בה נתון התורם, ושאלמלא כן לא היה מסכים לתרומת האבר מגופו. עקרון איסור סחר באברים נגזר מתקנת הציבור ומזכויות היסוד בתקופה הרלבנטית לתביעה, לא הייתה הוראת חוק מפורשת האוסרת על סחר באברים והנושא הוסדר בחוזר מנכ"ל. בנסיבות אלה כשלעצמן, אין די כדי להקים במועד כלשהו, היתר לסחר באברים. שכן, השיטה המשפטית-ערכית הנוהגת בישראל אינה מכירה בלגיטימיות של סחר באברים בהשתלות מן החי ומן המת בארץ ובחו"ל. זאת, לאור טיבו של האיסור על סחר באברים, המעגן תפיסות חברתיות והגנה על זכויות יסוד חוקתיות ובהם כבוד האדם, שלום הגוף והגנה על החיים והמושתת על תקנת הציבור ונגזר הימנה. לפיכך, ומכוח תקנת הציבור, האינטרס של החולה המבוטח בקופה לעבור השתלת אבר בגופו ולא להסתפק בטיפול מיטיב חלופי להשתלה, אינו גובר על איסור מימון השתלה שבוצעה במסגרת סחר אברים. ונבאר. תקנת הציבור אוסרת סחר באברים הלכה פסוקה היא כי " 'תקנת הציבור' משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים, אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח" והאיזון ביניהם במסגרת מוסדותיה המוסמכים של החברה. תקנת הציבור היא הכלי המשפטי, באמצעותו מבטאת החברה את ה"אני מאמין" שלה, במסגרת ההסכמה החברתית, תפיסות היסוד של הציבור והשקפות המוסר והתרבות שלו, תוך יצירת מסגרות נורמטיביות חדשות, בהגנה על ערכי החברה ומניעת חדירה של הסדרים נורמטיביים בלתי ראויים למסגרות הקיימות. בהיותה "ציפור הנפש" של החברה בישראל תקנת הציבור היא המקור הנורמטיבי הראשוני לאיסור על סחר באברים. שכן, ה"סחר בחלקי גוף הופך אותם למעין 'מצרכים', ומשווה לאברי האדם אופי של מעין חפצים שניתן לסחור בהם, תוך פגיעה עמוקה בכבוד האדם". מכאן המניעה שלא נהייה ל"שוק אברים" של "חלקי חילוף". האיסור על הסחר באברים, מכוח תקנת הציבור, מקנה ליחידי החברה הגנה מפני ניצול מצוקתם של אנשים ועשיית שימוש בגופם של עניים כ"מקור אספקה" של "חלקי חילוף" להשתלה מש"העני שאין לו קשר כלשהו לנתרם - עלול להסכים למכור אבר מאבריו כדי להיחלץ מעוניו ומדחקו". תקנת הציבור שביסוד האיסור על סחר באברים, מבססת את ערך ההגנה על האוטונומיה של האדם, לפיו, הסכמת התורם החי תהא מרצון ומדעת, לאחר שהתורם קיבל את כל המידע הרפואי הדרוש לו באופן סביר, כדי שיוכל להחליט אם יסכים להליך ההשתלה אם לאו. על מכלול ערכים אלה מתווסף הצורך לעודד תרומות אברים וולונטריות כדי לנצל טכנולוגיות רפואיות מתקדמות להצלת חיים והאינטרס להנהיג רפואה שוויונית. המקרה הראשון בו נקבע מפורשות כי סחר אברים נוגד את תקנת הציבור ואת עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל, הוכרע בשנת 1988 בעניין פלוני. באותה פרשה נדונה תרומת כליה מן החי בישראל של פסול דין הסובל מפיגור, לאביו המשמש כאפוטרופוס שלו והמטפל בו במסירות. בית המשפט העליון סירב להתיר הוצאת הכליה מהבן לשם השתלתה בגוף האב, תוך שביסס הטעמים להחלטתו, בין היתר, על תקנת הציבור, בציינו: "מהותה זו של תרומת אבר מאדם אחד לרעהו קובעת - מבחינה עקרונית - גם לעניין תרומת אבר של אדם כשיר דין, שנתן הסכמתו לתרומה בתמורה לתשלום כספי. מיסחור באבר של בן אנוש ותרומת אבר של אדם הם תרתי דסתרי, ונוגדים הם תפיסות יסוד של ערכינו הרוחניים והמוסריים." ביטוי לתפיסות יסוד אלה נמצא אף בדו"ח ה"ועדה לבדיקת נושא סחר באברים במדינת ישראל" מיום 7.10.96 שמינה מנכ"ל משרד הבריאות, במסגרתו המליצה "לאסור באופן מוחלט ונחרץ על סחר באברים". על יסוד המלצות הוועדה נוסחה טיוטת חוק "שגם אוסרת על סחר באברים על כל היבטיו". בעניין פלונית חזר בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, והצהיר על הדין הקיים של איסור על סחר באברים בהיבט של השתלת אברים מן החי בחו"ל והדרישה למימון ההשתלה מקופת החולים. באותה פרשה נפסק כי לאור תקנת הציבור והוראות הדין, לרבות התקנות וחוזרי מנכ"ל "במובן המוסרי והמשפטי כאחד, אין לראות מקום להתייחסות שונה להשתלה מן החי בחו"ל מאשר להשתלה מן החי בארץ, והרי אין כל הבדל מהותי". עיגון האיסור על סחר באברים בחוזרי מנכ"ל כאמור, במועד הרלבנטי לתביעתו של המערער, במרץ 2002, נמצא העיגון הנורמטיבי של איסור הסחר באברים, בהנחיות המקצועיות כפי שפורסמו בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות שכותרתו "השתלת אברים מן החי" חוזר המנהל הכללי 2/97 (1997) (להלן: חוזר מנכ"ל 1997). במסגרת החוזר הוסדרה השתלת אברים מן החי בישראל. בתוך כך נקבע, כי ועדת הערכה לתרומת אבר מן החי תיתן המלצתה למרכז הלאומי להשתלות, בנוגע להליכי השתלת אברים, תבחן ותוודא "שהתורם נתן הסכמתו מתוך רצון חופשי ושלא מתוך לחץ משפחתי, חברתי, כספי או אחר"; ו"שמניעי התרומה אלטרואיסטים ואינם כרוכים בתשלום או פיצוי בשווה כסף, או אחר". הנחיות אלה חלות גם על קופות החולים. בהתייחס למהותן של הנחיות ממין אלה שפורסמו בחוזר מנכ"ל 1977, ציין בית דין זה כי "הנחיות משרד הבריאות אינן פועלות בחלל הריק והן נסמכות על עקרונות שנקבעו על ידי ארגון הבריאות העולמי ועל חקיקה הקיימת במדינות נאורות בנות תרבות". בהתאמה לענייננו, ייאמר כי ההנחיות בחוזר המנכ"ל מושתתות על תקנת הציבור ועל המדיניות המשפטית והחברתית הראויה, שמטרתה למגר את תופעת הסחר באברים. ואכן, בפרשת פלונית התייחס השופט א' רובינשטיין לנפקות איסור הסחר באברים אשר עוגן בחוזר מנכ"ל בלבד, באותה עת, תוך שציין כך: "בגדרי תקנת הציבור, איני רואה מניעה, כי ממשלת ישראל, שמדיניותה - כעולה מן הנעשה לגבי השתלת אברים בארץ - מתנגדת לסחר באברים, שיזמה חקיקה בעניין זה, ושגישתה לכך עקבית, עקבית בארץ פנימה ועקבית בין הארץ לחו"ל, תמנע העברת כספים על-ידי קופת החולים ליעדים החשודים בסחר באברים. כל המידות הטובות שנמנו מעלה בתקנת הציבור מתקיימות בענייננו: מדובר ב"אני מאמין" חברתי שמצא ביטויו גם בבית משפט זה בפסיקות שצוטטו, גם בעמדות הממשלה בהצעות החוק ובפורומים שונים, וגם בסיכום ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת שהובא בעיקרו לעיל; לכך בסיס מוסרי - ואיני בוש לעשות שימוש במלה זו כאן - ועל כן משתקפת בחוזר גישה ראויה. ... משעסקינן בעיקרון השולל סחר באברים, שהוא נחלת בני תרבות בארץ ובעולם, ולא מצאנו לו תומך, אין לדעתי דופי בכך שהממשלה, כמדיניות, כל עוד לא הושגה הסדרה סטטוטורית, תיתן לדבר ביטוי בהנחיותיה לקופות החולים באמצעות חוזר המנכ"ל. ...מטעמי תקנת הציבור לא ראיתי מקום לפסול את החוזר ככזה. הסמכות לכך היא איפוא במסגרת מדיניותה של הממשלה שלא להקצות כספי ציבור בנסיבות הנוגדות את תקנת הציבור." לשם השלמת התמונה נציין כי במועד מאוחר לניתוח ההשתלה של המערער, בתאריך 13.3.2006 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מס' 07/06 בעניין "מימון השתלות אברים במדינות חוץ" (להלן: חוזר מנכ"ל 2006). עוד נציין, במאמר מוסגר, כי בנוסף על תקנות הבריאות, עליהן עמדנו בפתח הדברים, וחוזרי המנכ"ל, נקבעו בחוק האנטומיה והפתולוגיה הוראות בנוגע להשתלת אברים בישראל מן המת בלבד. חוק השתלת אברים, התשס"ח - 2008 בשנת 2008, כשש שנים לאחר שבוצע ניתוח ההשתלה במערער, נחקק חוק השתלת אברים, התשס"ח - 2008 (להלן: חוק השתלת אברים), בו נקבע איסור מפורש על סחר באברים. הגדרת "אבר" בסעיף 1 לחוק היא: "אבר או חלק מאבר של אדם, וכן רקמה, הניתנים להשתלה, למעט דם, מוח עצם, ביצית ותא זרע". סעיף 3(א) לחוק אוסר על קבלת תמורה עבור אבר שניטל מגופו של אדם, בין שהנטילה נעשית בחייו של האדם ובין שהיא נעשית לאחר מותו; סעיף 3(ב) לחוק אוסר על מתן תמורה בעד אבר שהושתל בגופו של אדם; סעיף 3(ג) לחוק מגדיר תמורה כ"כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". החוק מוציא מכלל "תמורה" "תשלום והחזר כספי בעד הוצאות" לתורם, על פי סעיף 22 לחוק. סעיף 4 לחוק אוסר על תיווך בין תורם לנתרם לשם מכירת אבר. לפי הוראת סעיף 36 לחוק, הפרת האיסורים שבחוק גוררת עונש פלילי של שלוש שנות מאסר או קנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. "עיקרו של האיזון שבחוק נטוע, בראש וראשונה, באיסור פלילי על קבלת תמורה או מתן תמורה בעבור תרומת אברים במסגרת סחר בין פרטים. מנגד, החוק קובע זכות של תורם לתשלום אחיד, שישולם לו מקופת המדינה, בגין הפסד כספי הנובע באופן סביר מהפעולות הכרוכות בנטילת האבר, וכן ניתן החזר הוצאות בעבור הוצאות מסוימות שפורטו שם. עוד מכיר החוק באפשרות החזר כספי בעד אובדן השתכרות המוערך על פי נתוניו של כל תורם ". להשלמת המסכת נציין כי לימים נקבע התגמול לתורם בתקנות השתלת אברים (תשלום פיצוי והחזר כספי בעד הוצאות לתורם), התש"ע - 2010 שהוציא שר הבריאות מתוקף הסמכות שהוקנתה לו בחוק (להלן: תקנות פיצוי לתורם). ודוק. תקנות פיצוי לתורם אינן נותנות לתורם תשלום כספי עבור תרומת האבר, כי אם מכירות בהוצאות שונות בהן נשא וקובעות את זכאותו לתשלום ולהחזר כספי, לאור ההכרה החברתית בערך התרומה. בהתאם זכאי התורם לפיצוי בתחומים הבאים: אובדן השתכרות; רכישת ביטוח רפואי פרטי, או תכנית לשירותי בריאות נוספים; רכישת ביטוח מפני פגיעה בכושר עבודה, לרבות כושר עבודה עיסוקי, או מפני אובדן כושר השתכרות; רכישת ביטוח חיים; טיפול פסיכולוגי; חופשת החלמה; והוצאות נסיעה. ההוראות הנוגעות לתגמול התורם בחוק השתלת אברים, בתקנות פיצוי לתורם ובחוזר מנכ"ל 2006, מאוחרות לתובענה מושא דיוננו ואינן רלבנטיות לענייננו, בו הפיצוי נתבע על ידי מי שהאבר הושתל בגופו ולא על ידי התורם. הוראות אלה בחוק השתלת אברים מתיישבות עם התוספת השנייה בחוק הבריאות הכוללת שירות רפואי של השתלת כליה מן החי כפי שהיו בתוקף במועדים הרלבנטיים לתביעה שלפנינו. במסגרת זו, נקבע, כי השירות הרפואי של השתלת כליה מן החי אינו מקנה לתורם הכליה זכות לפיצוי כספי עבור אבר ההשתלה, ולענייננו, הכליה. על נפקותו של חוק השתלת אברים בהיבט החקיקתי הכולל האיסור שבחוק השתלת אברים על סחר באברים הוא קונסטיטוטיבי. חוק השתלת אברים ותקנות פיצוי לתורם לא יצרו את עקרון איסור הסחר באברים, ויש לראותם כמצהירים על דין קיים, הלא היא תקנת הציבור ממנה שואב החוק את הנורמות והאיסורים כפי שנקבעו בו. האיסור על סחר באברים בחוק השתלת אברים משקף את תפיסות היסוד של החברה כפי שהיו טרם חקיקתו, בישראל ובעולם. אף חזקה היא, כי במעשה החקיקה המעגן מפורשות איסור סחר באברים ביקש המחוקק הישראלי להתאים עצמו למשפט הבינלאומי הפומבי שהרי "בהטלת איסורים רחבי-היקף על עריכת עסקאות באברים, הולך החוק בדרך שנסללה בשיטות משפט אחרות רבות, ומאמץ את תפיסתן האתית-מוסרית בסוגיה זו". זאת ועוד. איסור הסחר באברים בחוק, כמוהו כחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח - 1988 אשר אף הוא על פי מהותו חוק קונסטיטוטיבי המצהיר על הדין הקיים של איסור הפליה, עובר לתחולתו. בנדון זה ציין הנשיא ברק בעניין רקנט: "חוק זה לא צמח יש מאין. הוא נתן ביטוי להתפתחויות החברתיות ולשינויים בתפיסותיה של שיטת המשפט בישראל, אשר קדמו לחקיקתו של חוק שוויון ההזדמנויות, ואשר שימשו בסיס לחקיקתו. ... 'תקנת הציבור' בישראל בעניין זה לא הייתה שונה חמש או שש שנים לפני חקיקתו של החוק. החוק רק עיצב את תפיסות החברה בעניין זה". טובים הדברים ונכוחים אף בהתייחס לאיסור על סחר באברים כפי שנקבע בחוק השתלת אברים, מושא דיוננו. סיכומם של דברים - במועד ביצוע השתלת הכליה בחו"ל במערער, חל האיסור הכללי של סחר אברים, מכוח תקנת הציבור. ביטוי לכך נמצא אף בחוזר מנכ"ל שהיה בתוקף באותה עת. העקרון של איסור סחר באברים מעוגן במשפט משווה טרם חתימתו של פרק זה, נעמוד בקצירת האומר על העקרונות והכללים במשפט המשווה, מהם עולָה הגישה הרווחת במוסכמות בינלאומיות ובמדינות הנאורות, לפיה סחר באברים להשתלה פסול בתכלית מבחינה מוסרית, וכי יש לשלול תופעה זו מכל וכל. על מקצת מהוראות הדין החלות במדינות הים, נעמוד להלן. ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization - (WHO קבע בשנת 1991 עקרונות מנחים בסוגיה של השתלת אברי אדם במסמך Guiding Principles on Human Organ Transplantation (Geneva: World Health Organization, 1991) ובכלל זה את העיקרון של איסור סחר באברים. קרי, איסור על תשלום או על קבלת תשלום (לרבות כל פיצוי או תמורה אחרים) עבור אברי אדם. מועצת האיחוד האירופי עיגנה אף היא את עקרון איסור הסחר באברים, תוך שקבעה: "The human body and its parts shall not, as such, give rise to financial gain". ההתייחסות לתופעה הפסולה של סחר באברים מצאה ביטוייה בהצהרת איסטנבול בנושא סחר באברים ותיירות השתלות. הצהרה זו הינה תוצר של פגישת פסגה משנת 2008 בהשתתפות נציגים מגופים מדעיים ורפואיים ממדינות שונות, לרבות ישראל. על עקרונותיה של הצהרת איסטנבול נמנה האיסור על סחר אברים הפוגע בכבוד האדם ובעקרונות יסוד תוך שנקבע בה (בתרגום), כי סחר באברים ותיירות השתלות מפרים את עקרונות השוויון, הצדק וההערכה לכבוד האדם וצריכים להיאסר. היות ומסחור השתלות מכוון לניצול תורמים מרוששים ופגיעים, הוא מוביל בהכרח לחוסר הגינות ואי צדק וצריך להיאסר. לא למותר לציין, קיומה של חקיקה האוסרת על סחר אברים, במדינות העולם ובהן: אנגליה, ארה"ב, קנדה, רוסיה, פינלנד והולנד. פרק שלישי: מן הכלל אל הפרט לאור העיקרים והעקרונות דלעיל נעמוד להלן בפירוט הנדרש על פסיקתו של בית הדין האזורי ועל טיעוני הצדדים בערעור. פסק דינו של בית הדין האזורי בפתח פסק הדין הטעים בית הדין האזורי וציין כי "בלב ליבה של התביעה ניצבת שאלת הסחר באברים". בהתאם, השאלה המרכזית לדיון ולהכרעה הייתה - חיובה של קופת החולים במימון השתלה שנעשתה בדרך של סחר אברים עובר למועד חקיקת חוק השתלות אברים, פרסום החוזר ופסיקת בית המשפט העליון בעניין תוקפו של החוזר. בית הדין האזורי קבע שמחומר הראיות עולה מפורשות כי השתלת הכליה "נעשתה בדרך של סחר אברים" וכי המערער (להלן בפרק זה: התובע) אף לא הכחיש עובדה זו. בית הדין האזורי דחה את טענת התובע לפיה במועד הרלבנטי לא היה הסחר באברים אסור, מאחר ובאותו מועד לא הוטלו על השתלות בדרך סחר מגבלות בחקיקה, בפסיקה או בחוזרי מנכ"ל. בית הדין קבע, כי האיסור על סחר באברים היה שריר וקיים בעת ביצוע ההשתלה, גם אם לא עוגן מפורשות בחקיקה, שכן "סחר אברים נחשב לפעולה הנוגדת נורמות אתיות ומשפטיות בעולם הנאור, ועקרון תקנת הציבור השולל אותו היה יפה במועד ביצוע ההשתלה". עקרון זה מצא ביטויו בחוזר מנכ"ל 2/97 משנת 1997 שעניינו בהשתלות מן החי בישראל ובהלכה הפסוקה אשר ככלל, חלה למפרע ממועד נתינתה. אי לכך, קבע בית הדין האזורי כי לא ניתן לחייב את קופת החולים לשאת במימון השתלה אשר נעשתה בדרך של סחר אברים, משהדבר נוגד את תקנת הציבור. בכך בלבד די היה כדי לדחות את התביעה. עם זאת, ובנוסף נבחנו טענותיו האחרות של המערער ואף הן נדחו לגופן, כפי המפורט להלן. בית הדין האזורי קבע, כי התובע לא הוכיח קיומם של התנאים המצטברים בתקנה 3 לתקנות הבריאות, באופן המגבש זכאותו בעין לשירות בריאות של השתלת כליה בחו"ל במסגרת הקופה. בנדון זה, קבע בית הדין האזורי כי התנאי הראשון של העדר אפשרות לקבל את הטיפול בישראל לא הוכח, ועל כן לא נדרש לשאלת הוכחת התנאי השני, לפיו נשקפת לתובע סכנת אובדן חיים אם לא תושתל בגופו הכליה. הוסיף בית הדין האזורי וקבע כי סירוב הקופה לממן את עלות ניתוח ההשתלה בגובה שיעור עלות הניתוח בארץ הינו כדין. במיוחד כן, משהוברר מעדויות התובע ורעייתו "כי לא ניתן כלל לדעת איזה חלק מהסכום ששולם הועבר לבית החולים, מהו הסכום ששולם למתווך ואיזה חלק הועבר לתורם האבר". בנסיבות אלה, נקבע כי "חיוב הקופה בביצוע החזר כספי כמוהו כמימון שכר המתווך ו/או תשלום תמורת האבר, ולו חלקי בלבד, דבר אשר אין לתת לו יד". בית הדין האזורי הטעים, כי "גם אם היה נקבע כי ניתנה לתובע 'הבטחה מינהלית', עדיין לא היה מקום לחייב את הקופה לבצעה שכן לא התקיים התנאי לפיו 'אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה'. זאת לאור ההלכה כי סחר אברים מנוגד באופן מובהק לתקנת הציבור". אף לא נמצא פגם משפטי בהחלטת ועדת הערר. עוד קבע בית הדין, כי לא קמה לתובע זכאות למימון השתלת הכליה בחו"ל מכח תכנית השב"ן המאפשרת, בתנאים מסוימים, ביצוע "השתלות ניתוחים וטיפולים בחו"ל כולל ניתוחים שאינם מאושרים על פי חוק הבריאות". מן הטעם שהתובע לא הוכיח כי עמד בתקופת האכשרה, או כי הוא זכאי לפטור מתקופה זו. לפיכך, אף לא נדרש להכריע בקיומם של התנאים המצטברים הנוספים הנדרשים לזכאות. בנוסף נקבע, כי התובע לא הוכיח טענתו כי הופלה לרעה על ידי הקופה מאחר ש"התובע ורעייתו אישרו בחקירתם הנגדית, כי אין ברשותם אף לא שם אחד של מבוטח הקופה אשר קיבל כביכול מימון מלא" מהקופה לביצוע השתלת כליה "מסחרית בחו"ל", "ולמעשה פרט להעלאת הטענה, לא הציג [התובע - נ.א.] כל ראיה ו/או עדות התומכת בטענתו". טענת התובע לפיה המדינה והקופה התעשרו שלא כדין כתוצאה מביצוע ניתוח השתלת הכליה בחו"ל, נדחתה אף היא. זאת, נוכח קביעותיו של בית הדין, כי התובע לא הוכיח את החסכון שנגרם למדינה ולקופה כתוצאה מביצוע הניתוח בחו"ל; כי נקודת המוצא הינה ש"מבוטחי הקופה זכאים לשירותי הבריאות הכלולים בסל הבריאות בעין, ולא ל'חסכון תיאורטי' כתוצאה מאי קבלת השירות"; וכי טענת התובע משוללת יסוד משהיא נסמכת על "החזר הוצאות החסכון בגין פעולה שהינה מנוגדת לתקנת הציבור". הערעור טענות הצדדים המערער חזר על טענותיו בבית הדין האזורי, כשעיקר טענתו בכך שהשתלת הכליה בגופו לא הייתה בגדר סחר אברים אסור. לטענתו, מדובר ב"השתלת אברים מסחרית" במסגרת "תעשייה מוסדרת של מתווכים ובתי חולים בחו"ל. בתוך כך טען, כי השתלות אברים 'מסחריות' בוצעו במסגרת חוקי מדינות חו"ל בתמיכת גורמי הרפואה הרשמיים בארץ, כנגד תשלום שהועבר למוסדות הממשלתיים או הרפואיים במדינת חו"ל, בהתאם לחוקי המקום". המערער חזר על טענתו לפיה בעת ביצוע ההשתלה "לא היתה כל מגבלה מכח חוזר מנכ"ל או חוק לביצוע השתלת אברים מסחרית". תוך שטען, כי קופות החולים מימנו דרך קבע השתלות ממין אלה בחו"ל; וכי הנימוק לדחיית מימון חלקי של הוצאות ההשתלה על ידי הקופה, הוא אותנטיות הקבלות ולא סחר אברים. לטענת המערער, קופת החולים חייבת לתת למבוטח שירות רפואי במקום סביר ובזמן סביר. במסגרת זו "חובתה של קופת החולים לדאוג לכך שיהיו בנמצא אברים זמינים להשתלה, תוך זמן סביר ובתחומי מדינת ישראל. עליה לפעול לעידוד גבוה יותר של תרומת אברים מן המת ועליה אף לעודד תרומת אברים מן החי בכמות גדולה יותר". לטענתו, כל עוד לא אלה הם פני הדברים, היה על הקופה "לפעול באגרסיביות להצלת חיים...[ו]לאפשר מימון מלא ומוסדר של השתלת כליות בחו"ל - בסיוע ותיווך של קופות החולים". עוד חזר וטען, כי קמה לו זכאות למימון מלוא עלות ניתוח ההשתלה מכח הביטוח הרפואי המשלים (שב"ן) של הקופה. קופת חולים לאומית תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, תוך שהוסיפה וטענה כי מכלול חומר הראיות נסמך על מסכת הראיות כפי שהוצגו על ידי המערער; כי בדין קבע בית הדין האזורי כי השתלת הכליה בגופו של המערער נעשתה במסגרת סחר באברים; וכי זו הייתה אף מסקנתן של הקופה ושל ועדת הערר שדנה בעניינו לפי תקנות שירותי בריאות במדינות חוץ. לטענת הקופה, בקשתו של המערער להשתתפות בהוצאות ההשתלה נדחתה משני טעמים עיקריים: הקבלות שהציג בתמיכה לתביעתו להחזר הוצאות ההשתלה, לא היו אותנטיות; ומכלול העובדות לפיהן נמצא כי "ההשתלה אכן בוצעה במסגרת סחר באברים". הקופה חזרה וטענה כי האיסור במימון השתלת אברים במסגרת סחר אברים היה שריר וקיים בעת ביצוע ההשתלה בגופו של המערער, מכח תקנת הציבור וכי התנאים בהוראת תקנה 3 לתקנות הבריאות כפופים אף הם לתקנת הציבור. במיוחד כן, משהוברר כי המערער לא מילא אחר התנאים הנדרשים בתקנה 3 לתקנות הבריאות להשתתפות הקופה בהוצאות ההשתלה "בעלות התעריף הדיפרנציאלי, כפי שהיה עולה בארץ". הקופה טענה כי המערער לא הביא חוות דעת רפואית לכך שהיה בסכנה חמורה ומיידית, או כי ההשתלה נועדה לשפר את איכות חייו. מה גם שניתן היה לבצע ניתוח השתלת כליה בארץ והמערער "כלל לא נתן צ'אנס או אפשרות למצוא תורם בישראל" ואף לא נרשם במרכז הלאומי להשתלות. בהתייחס לטענת המערער כי הקופה התעשרה שלא כדין מהשתלת הכליה שמומנה על ידו באופן פרטי, טענה הקופה כי זכאות המבוטח הינה לקבלת שירותי בריאות ולא לשווה ערך או לפיצוי חלופי בשיעור ערכו הכספי של השירות הרפואי; עוד טענה כי אינה חייבת לספק אברים להשתלה; הוסיפה הקופה וטענה כי המערער אינו זכאי למימון ההשתלה מכח הביטוח הרפואי המשלים (שב"ן), משלא מתקיימים בעניינו התנאים המצטברים בחוזה הביטוח לקיומו של מקרה מזכה. המדינה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי תוך שטענה כי מטרת הערעור ב"מתן לגיטימציה לפעולות של סחר אברים" האסורות מכח תקנת הציבור ולאור העקרונות המקובלים במדינות העולם הנאור; וכי עקרון תקנת הציבור השולל סחר באברים היה יפה גם בתקופה הרלבנטית לתביעה, אף טרם כניסתו לתוקף של חוזר מנכ"ל 2006 ועיגון איסור הסחר באברים בחוק. לטענת המדינה, שירותי הבריאות אשר הקופה חייבת לתת על פי הנדרש בסל הבריאות, והשירותים הנוספים שהיא רשאית לתת, כפופים לעקרון תקנת הציבור; וכי לוועדת הערר "הסמכות האינהרנטית שאינה טעונה ציון מפורש לדחות ערר מקום שעולה מן החומר כי הפעולה הרפואית מתבצעת תוך הפרה של נורמות אתיות או משפטיות המקובלות במדינות העולם הנאור". דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לתשתית העובדתית העולה מכלל החומר שהובא לפנינו, לרבות חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק, הגענו למסקנה כי אין מתקיים טעם משפטי המצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית הדין האזורי, וכי דין הערעור להדחות. קודם שנבוא לגוף הדברים נקדים ונאמר, כי אין לקבל טענותיו של המערער נגד החלטות הביניים של בית הדין האזורי, בנוגע לקבילות תצהירי העדים מטעם הקופה, ואי זימון פקידה בקופת החולים. ככלל בית הדין לעבודה אינו כבול בדיני הראיות. בענייננו, החלטותיו הדיוניות של בית הדין האזורי מתיישבות עם המגמה להתיר קבילות ולבחון משקל ומהימנות הראיות. מה גם, שהחלטות ממין אלה, שעניינן בהזמנת עדים וקבילות תצהירים וחומר ראיות הן בעלות אופי דיוני, ובהעדר טעם משפטי המצדיק זאת, לא נתערב בהן כערכאת ערעור. ומכאן לגוף הדברים. הקביעה לפיה השתלת הכליה בוצעה תוך כדי סחר אברים מעוגנת בחומר הראיות אין לקבל טענתו של המערער כי בוצעה בגופו "השתלת אברים מסחרית" כדין, כנגד תמורה כספית לחברה מתווכת. קביעתו של בית הדין האזורי כי השתלת הכליה במערער נעשתה בדרך של סחר אברים מעוגנת כדבעי בחומר הראיות וכערכאת ערעור לא מצאנו טעם המצדיק התערבותנו בהן. 36. העובדות לביסוס המסקנה כי ההשתלה נעשתה בדרך של סחר הן בעיקרן אלה: המערער יצר קשר עם חברת תיווך באמצעות מודעה בעיתון, והחברה המתווכת קיבלה תשלום עבור תרומת הכליה; אישור לכך נמצא בעדותה של רעיית המערער, אשר במענה לשאלה אם היא יודעת אם המתווך נתן לתורם כסף עבור הכליה השיבה: "בטח, הוא המתווך לוקח אותו והוא השיג אותו, בטח שהוא נותן לו כסף, בודאי". עובדה זו אף נתמכת בטיעוני המערער בסיכומיו לפיהם "אינו פוסל כי התורם תוגמל כספית בגין הכליה שתרם לו (אם כי אין לו ידיעה ממשית לגבי נושא זה)". על כל אלה מצטברת קביעתו של בית הדין האזורי, כי על הקבלה בגין ההשתלה "נרשם שם של בית חולים בעיר יוהנסבורג" בעוד אשר הוכח כי ההשתלה בוצעה בבית חולים אחר בעיר דרבן, לאחר שבית החולים ביוהנסבורג סירב לבצע ההשתלה גרסתו של המערער לפיה לא הכיר את תורם הכליה נסתרת מחומר הראיות, ממנו עולה כי מדובר בתורם ישראלי אשר, ככל הנראה, היה מוכר למערער עוד מישראל. ראיה לכך נמצאת ברישום הרפואי של בית החולים בו בוצעה ההשתלה. באותו רישום בהתייחס לתרומת הכליה ומהלך ההשתלה, ציין ד"ר קהאן כי התורם הוא בן דודו של המטופל. וכלשון הכתוב: "Name: Mr. … (Donor)* History: … Social History: Is a security worker. He is the Cousin of Recipient Jacob Bitton" *(במאמר מוסגר נציין, כי שמו המלא של התורם מפורט במסמך הרפואי, אך כי מטעמי צנעת הפרט והזכות לפרטיות נמנעים אנו מלציינו כאן). טענת המערער בסיכומיו, לפיה אינו מכיר את התורם, נסתרת אף מן הרישום במסמכים הרפואיים בישראל. ממסמכים אלה עולה, כי התורם הוצג כ"קרוב" של המערער, וכי ביום 29.7.2002, כחודש ימים לפני ביצוע ההשתלה בדרום אפריקה, עברו המערער והתורם בדיקות סיווג רקמות במרכז הרפואי רבין בישראל. הנה כי כן, טיעוני המערער לפיהם התורם אינו מוכר לו, נסתרים מאליהם בחומר הראיות. בטיעונים אלה אין כדי לשנות מן המסקנה העובדתית לפיה השתלת הכליה בוצעה בגופו במסגרת סחר אברים. דבר העולה בבירור מחומר הראיות אשר המערער צירף לתביעתו ולערעורו בהליך זה. אף אין לקבל את טענתו החלופית של המערער לפיה מדובר בהשתלת אברים מסחרית שאין בה פסול, גם אם ניתנה לתורם תמורה כספית ישירה. שכן, תמורה כספית ישירה עבור תרומת הכליה ונטילתה מגופו של התורם החי הינה סחר באברים פשוטו כמשמעו, וככזה פסול מכל וכל. הנה כי כן, הוכח כי הוצאות מימון ניתוח השתלת הכליה בדרום אפריקה כללו תמורה כספית לתורם החי עבור עקירת הכליה מגופו. הסתירה בין גרסת המערער לבין מסמכים הרפואיים, המבוססת על ממצאים ראיתיים, והעדר הוכחת מניע אלטרואיסטי לתרומה, מעצימים את המסקנה לפיה מדובר בסחר אברים וכי אין מדובר ב"השתלת אברים מסחרית" שלא כנגד תמורה כספית ישירה לתורם, כטענת המערער. יתירה מזו, בממצאים אלה, יש כדי לגבש מסקנה בדבר תמורה כספית לתורם עבור נטילת הכליה מגופו, מבלי שהוכח כי נעשתה מרצון חופשי. בנסיבות אלה נכונה קביעתו של בית הדין האזורי לפיה "ביצוע ההשתלה בחו"ל כאשר התורם והנתרם ישראלים מלמד על נסיון להתחמק מועדת ההערכה אשר בודקת האם תרומת האבר הינה אלטרואיסטית, ולא כנגד תשלום". אין להכיר בדין זר המתיר השתלת הכליה במסגרת סחר אברים טוען המערער כי ניתוח השתלת הכליה בחו"ל כנגד תמורה עבור תרומת הכליה, נעשתה לפי חוקי המקום ובמסגרת חזקת שוויון הדינים ועל כן אינה אסורה. דינה של טענה זו להידחות מכל וכל. ראשית דבר, עומדת קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה לא הוּכָחָה כלל טענת המערער כי השתלת הכליה כנגד תמורה לתורם, נעשתה לפי חוקי המקום בו בוצעה ההשתלה. שנית, לא הוּכָחָה חזקת שוויון הדינים. חזקת שוויון הדינים, יכול ותעמוד לבעל דין "ובלבד שיוכיח כי 'מושגי הצדק האלמנטארי לגבי הענין הנידון הם אחידים ומקובלים בכל העולם' ". "אחידות זו היא הנותנת כי הוראות הדין הזר תואמות את ההסדר המקובל ברוב מדינות העולם - ובכלל זה המדינה שבה מתברר הסכסוך - ולא סוטות הימנו". המערער לא הוכיח את הדין החל בדרום אפריקה, או כי דין המקום מתיר סחר באברים. אולם, גם אילו הוכח כי במדינה זו אין איסור על סחר באברים, אזי שככל שאותו דין עומד "בניגוד לרגש הצדק והמוסר של ציבור ישראל, יהיה עלינו לפסלו". שכן, אין לייבא לארץ הסדרי משפט החורגים בעליל משיטתנו החוקתית והמשפטית. בכלל אלה נמצא סחר אברים, אשר התרתו נוגדת בעליל את תקנת הציבור ואת שיטת המשפט בישראל מאז ומתמיד, כמו גם האיסור האוניברסאלי על סחר באברים, המקובל במדינות בנות תרבות. סיכומו של פרק זה השתלת הכליה במערער נעשתה על דרך של סחר באברים האסור מתוקף תקנת הציבור המעוגנת, מעצם מהותה, אף בתקנות הבריאות ובהוראותיו הקונסטיטוטיביות של חוק השתלת אברים. משכך הוא, בדין נדחתה תביעתו. עם זאת, נוסיף וניתן דעתנו לטענותיו האחרות של המערער, וכפי שיוברר להלן אף אלה דינן להידחות. לא התקיימו במערער התנאים בתקנות המתירים אישור שירות רפואי בחו"ל טוען המערער כי בנסיבות בהן "הדיאליזה הינה אמצעי חירום זמני ולא מזור להשתלת הכליות" והשתלת הכליה "היא האמצעי היחיד להבראת אדם החולה באי ספיקת כליות סופנית" כפי שהיה במצבו, ומש"קיים מחסור באברים להשתלה" ולאור סכנת החיים בה היה נתון, היה על הקופה לאשר מימון טיפול רפואי של השתלת כליה מן החי בחוץ לארץ. טענות אלה דינן להידחות ואבאר. בתקנה 3(א) לתקנות הבריאות נקבעו תנאי סף מצטברים לזכאות המבוטח לשירות רפואי בחו"ל והם: "כאשר המבוטח אינו יכול לקבל אותו שירות בריאות בארץ ולמבוטח נשקפת סכנת חיים אם לא יקבל את אותו שירות בריאות". התנאים המצטברים בתקנה 3(א) או הוכחת החלופה בתקנה 3(ב) בדבר קיומה של נסיבה רפואית חריגה, הם בבחינת תנאי הכרחי אך לא מספיק. עליהם נוסף תנאי סף מצטבר והוא כי ההשתלה התבצעה בדרך ההולמת את תקנת הציבור. הוכחת תנאי זה תיעשה במסגרת הדרישה לקופת החולים או בפניה לוועדת הערר, בדרך של הצגת מסמכים ובהם פרטים אלה: זהות התורם, היכרות המבוטח עם התורם, בית החולים בו בוצעה ההשתלה וכל כיוצ"ב. ככל שיימצא כי השתלת האבר נעשתה במסגרת סחר אברים, אין להתיר השתתפות הקופה במימון הוצאות המבוטח. בענייננו, המערער סבל מאי ספיקת כליות כרונית ולא התחיל כלל בטיפולי דיאליזה. בהתייחס לשירות רפואי של השתלת כליה בגופו מן החי, קבע בית הדין האזורי כי המערער לא הוכיח ש"אינו יכול לקבל אותו שירות בריאות בארץ". עוד נקבע כי המערער לא נרשם למרכז הלאומי להשתלות עובר לביצוע ההשתלה בחו"ל, לא הציג מסמכים רפואיים הדוחים בקשתו להירשם לרשימת הממתינים בישראל לשתל מן החי או מן המת, ולא הציג מסמכים המנמקים דחיית אפשרות ביצוע ניתוח ההשתלה בארץ, מחמת מחלת הסוכרת והאירועים המוחיים שעבר. המערער אף לא הוכיח כי "הקופה השתהתה במתן טיפול" בעניינו. הנה כי כן, המערער לא הוכיח כי שירות הבריאות של השתלת כליה מן החי או מן המת לא היה נגיש עבורו בישראל "מפאת מצבו הרפואי הפרטני ואם בשל אי זמינות שירות הבריאות". המערער אף לא הוכיח כי השתלת כליה בחו"ל היא "האפשרות הסבירה ביותר" אשר עמדה לרשותו, במצבו הרפואי, כדי לקבל השירות הרפואי הנדרש. נמצא אפוא, כי המערער לא הוכיח התנאים המצטברים הנדרשים בתקנה 3(א) ובתקנה 3(ב) לתקנות הבריאות. למעלה מזאת. גם אילו הוכיח כנדרש תנאים אלה, אין להיעתר לתביעתו, מן הטעם שהוכח כי השתלת הכליה במערער נעשתה על דרך של סחר באברים, האסורה על פי תקנת הציבור. משכך, הוא לא קמה זכאותו של המערער, על פי תקנות הבריאות, לשירות רפואי בחו"ל. בדין סירבה הקופה לשאת במימון ההשתלה בחו"ל בשיעור עלות הניתוח בארץ עיקר טענתו של המערער, בבית הדין האזורי ובערעור היא, כי גם אם בוצעה השתלת הכליה בגופו על דרך של סחר באברים, היתה ההשתלה מותרת. שכן באותו מועד האיסור על סחר באברים, לא היה מעוגן בחקיקה, בחוזרי מנכ"ל ובהלכה הפסוקה. טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי ואין לקבלה. כפי שהבהרנו לעיל, האיסור על סחר אברים שריר וקיים בחברה בישראל מכוח תקנת הציבור. העדר עיגון חקיקתי מפורש לאיסור סחר באברים, במועד ביצוע ההשתלה בגופו של המערער, אינו מקים עילה לגיטימית לתביעתו מן הקופה למימון עלות דיפרנציאלית של הוצאות הניתוח שנעשה על דרך סחר אברים. ואכן, בנסיבות דומות למקרה שלפנינו נדחתה העתירה בעניין פלונית ובית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק פסק, כי מכח עקרון תקנת הציבור, בשל חשש מסחר אברים, קמה הסמכות לקופה ולמדינה לסרב לממן ניתוח השתלת הכליה בחו"ל, גם כאשר איסור הסחר באברים לא נקבע בחוק או בתקנות, אלא בחוזר מנכ"ל בלבד. הנה כי כן, אף בענייננו, אין להתיר סחר באברים מכח תקנת הציבור. גם אם בתקופה הרלבנטית לתביעה, טרם עוגן האיסור על הסחר באברים, בחקיקה ובתקנות. חוזר המערער וטוען כי הקופה הפרה התחייבות מנהלית כלפיו למימון חלקי של עלות הניתוח בישראל. בדין נדחתה טענה זו על ידי בית הדין האזורי. לפי העולה מחומר הראיות, הסכמת הקופה לשלם למערער החזר חלקי של הוצאות ניתוח השתלת הכליה, הותנתה מלכתחילה בהצגת קבלות מקוריות. במסמכים שהציג לביסוס תביעתו להחזר התשלום הנדרש, לא עלה בידי המערער להמציא לקופה את כל הפרטים הנדרשים להפרכת החשש של השתלת כליה במסגרת סחר באברים. בנסיבות אלה, משהוברר כי ההשתלה נעשתה בדרך של סחר באברים הסותרת בעליל את תקנת הציבור, בטלה ההבטחה מאליה, ככל שניתנה. אף לא תישמע טענת הפליה לפיה הקופה מימנה בעבר השתלת אברים בחו"ל, כאשר עבור תרומת האבר ניתנה תמורה כספית. ראשית דבר, טענה ההפליה שהעלה המערער לא הוכחה כלל ועיקר, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסיקתו. בנוסף וככלל, מדיניות מוטעית של מימון השתלת אברים במסגרת סחר אברים, או טעות בהחלטה, גם אם היו כאלה, אינן יכולות להוות מקור נורמטיבי לעיגון זכות המנוגדת לתקנת הציבור. מוסיף המערער ומלין על החלטת ועדת הערר. לטענתו, "חברי הועדה קיבלו את החלטתם מבלי שנערך דיון משותף בין חבריה, ללא שהוקדשה התייחסות פרטנית לטענות המערער שהובאו בהרחבה ומבלי שנערך פרוטוקול המתעד את הדיונים". בחנו טענתו זו והגענו למסקנה כי דינה להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות קבלת שירותי בריאות בחוץ לארץ, הגיש המערער ערר על החלטת הקופה אשר דחתה בקשתו למימון הוצאות השתלת כליה שבוצעה בדרום אפריקה. ועדת הערר דחתה בקשתו למימון ולוּ חלקי של הוצאות השתלת הכליה בחוץ לארץ, ובהנמקתה קבעה כך: "חברי הועדה עיינו בקפידה ובכל כובד הראש בשלל המסמכים שסופקו כאסופה שקיבלנו לידינו. חברי הועדה תמימי דעים ונחרצים בדעתם שמדובר במקרה ברור של סחר באברים, ללא שהיתה כל עילה הקשורה לדחיפות כלשהי. על פי הנחיות הלשכה המשפטית של משרד הבריאות, ועל פי צו מצפוננו והערכים שבהם אנו מאמינים אנו דוחים את הערר של מר ביטון למימון השתלת הכליה בחו"ל." כפי שציינו לעיל, החלטת ועדת הערר כפופה לביקורתו השיפוטית של בית הדין לעבודה. אכן מכח כללי המשפט המנהלי והצדק הטבעי החלים על הוועדה היה עליה להתייחס למסמכים שהיו בפניה ולפרט ביתר הרחבה את הנימוקים שביסוד החלטתה. אף מן הנכון היה כי מיוזמתה תמציא הוועדה למערער את פרוטוקול הדיון, כמתחייב מהתנהלות תקינה וראויה. עם זאת, בשים לב לכלל נסיבות המקרה, אין מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה. ונבאר. למערער ניתן שימוע בכתב בפני הוועדה ובנוסף לכך, ניתנה לו אפשרות לשטוח טענותיו בפניה. המסמכים שהמערער הגיש הועברו לוועדה, למרות שהיו חסרים את פרטי התורם כנדרש. כלל המסמכים שהיו בפני הוועדה, היוו חלק ניכר מחומר הראיות בתובענה. לפי שקבע בית הדין האזורי, מסמכים אלה גיבשו חשש ממשי כי השתלת הכליה במערער בוצעה על דרך של סחר אברים. בנוסף נמצא כי המערער "לא המציא את הפרטים הרלבנטיים, בין היתר, בעניין זהות התורם ואישורים מהמרכז המשתיל לועדת הערר". גם מטעמים אלה, התחייבה המסקנה כי ההשתלה מנוגדת לתקנת הציבור. אשר על כן, למרות הפגמים שנפלו בהחלטת הוועדה, הרי שנוכח כלל נסיבות המקרה כפי שהובררו ולאור עקרון הבטלות היחסית, אין להתערב בהחלטת הוועדה ובמסקנתה, משהתוצאה אליה הגיעה בדין יסודה. סירוב הביטוח המשלים לשאת במימון עלות ההשתלה בחוץ לארץ המערער טען כי קמה לו זכאות למימון מלוא עלות ניתוח ההשתלה מכח הביטוח הרפואי המשלים (שב"ן) "לאומית ועוד", וכי דחיית הקופה את בקשתו למימון, אינה פוטרת אותה מן החבות לכסות את הוצאות המימון במסגרת הביטוח הרפואי המשלים. טענותיו אלה נדחות אף הן. ונפרט. ראשית דבר יוטעם כי ביטוח בריאות משלים, אשר הוראותיו מיטיבות עם המבוטח ומוסיפות שירותים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות, כפוף לתקנת הציבור ולאיסור סחר אברים במסגרתה. תוצאה אחרת, הדעת אינה סובלת, משתהא לכך נפקות של התרת סחר אברים ב"דלת האחורית" באמצעות ביטוח רפואי משלים. לאור הנחת מוצא זו דין תביעתו להידחות אף במסגרת ביטוח השב"ן. המערער אינו זכאי למימון עלות הניתוח אף במסגרת ההסכם גופו. כך, במסגרת ההסכם ל"שירותי בריאות נוספים לחברי קופ"ח לאומית" (להלן: ביטוח רפואי משלים), נקבע בפרק ה' לביטוח הרפואי כי ניתן כיסוי ל"השתלות, ניתוחים וטיפולים בחו"ל כולל ניתוחים שאינם מאושרים על פי חוק הבריאות" ובלבד שהתקיימו תנאים מצטברים אלה: "רופא מומחה בתחום הרלוונטי קבע את הצורך בביצוע ההשתלה בחו"ל"; "רופא מומחה בתחום הרלוונטי מטעם הקופה אישר את ביצוע ההשתלה בחו"ל"; "ההשתלה תבוצע בבית חולים מוכר ומורשה ע"י הרשויות המוסמכות באותה מדינה"; השתלה הניתנת מחוץ לישראל "מחמת תור של ממתינים", לא תחשב כהשתלה שאינה ניתנת לביצוע בישראל "למעט במקרה שלא ניתן להשיג בישראל אבר מתאים להשתלה"; תקופת אכשרה של 12 חודשים ממועד תחילת ההסדר הביטוחי על המבוטח או פטור מתקופת אכשרה ככל "שהצטרף לשב"ן תוך שלושה חודשים ממועד הצטרפותו לקופ"ח". לפי העולה מחומר הראיות בענייננו, המערער מבוטח בביטוח רפואי משלים מיום 1.1.2002, וכעבור שמונה חודשים, לפני תום תקופת האכשרה, עבר ניתוח השתלת כליה ביום 23.8.2002. לא הוכחה טענתו לפיה יש לו פטור מתקופת אכשרה מכח רצף של ביטוחים רפואיים נוכח חברותו בביטוח רפואי משלים של קופה אחרת סמוך למעבר לקופת חולים לאומית. זאת, משהמערער המציא אישור "תנועות ביטוח" בשירותי בריאות כללית הנוגע, למצער, למבוטח אחר, הנמנה ככל הנראה על בני משפחתו. זאת ועוד. במסמכים רפואיים שהוגשו מטעם המערער לא הוכח כי רופא מומחה קבע את הצורך בביצוע ההשתלה בחוץ לארץ; והמערער לא המציא כל מסמך לפיו רופא מומחה מטעם הקופה "אישר את ביצוע ההשתלה" בחוץ לארץ. יתירה מזו, הוכח כי הקופה דחתה בקשתו לביצוע ההשתלה בחוץ לארץ וכי המערער בחר על דעת עצמו בביצוע הניתוח בדרום אפריקה. משלא התקיים תנאי תקופת האכשרה שהינו תנאי מצטבר לתנאים חיוניים נוספים, ממילא לא הוכחה זכאות המערער למימון השתלת הכליה בחוץ לארץ על ידי הביטוח הרפואי המשלים. לפיכך, בדין קבע בית הדין האזורי כי לא הוכח שהמערער עמד בתנאי תקופת האכשרה או פטור ממנה, וכי לא התקיימו התנאים המצטברים לגבש זכאותו למימון ניתוח השתלת כליה בחו"ל מכח הביטוח הרפואי המשלים. הקופה והמדינה לא התעשרו בגין השתלת הכליה שבוצעה במערער אין לקבל את טענת המערער לפיה הקופה והמדינה התעשרו שלא כדין מהשתלת הכליה שבוצעה בו בחו"ל. חובתן של קופות החולים והמדינה מתמקדת במתן הטיפולים הרפואיים בעין הקבועים בסל הבריאות, ואין היא מתפרשת על פני מתן פיצוי ממוני למבוטח או צד שלישי. זאת, מתוקף הוראתו של סעיף 3(ג) לחוק ביטוח בריאות לפיה "קופת חולים אחראית כלפי מי שרשום בה למתן מלוא שירותי הבריאות שלהם הוא זכאי לפי חוק זה". "מתן שירותי בריאות" משמעו - מתן הטיפול הרפואי גופו, על פי הקבוע בסל הבריאות, להבדיל ממתן פיצוי ממוני בעקבות הטיפול הרפואי. בהתאם, הזכות למתן שירותי בריאות אינה נכס בעל שווי כספי אשר לשוויו זכאי המבוטח, ככל שבחר שלא לקבל טיפול רפואי. ולענייננו. פריט 14(א)(13) לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות כולל שירות רפואי של השתלת כליה. מכוח הוראה זו קמה חובתן של קופות החולים לבצע השתלת כליה, כאשר קיימת כליה זמינה, ולשאת במלוא העלויות המתלוות לטיפול הרפואי הקשור בניתוח ההשתלה. במקרה שלפנינו, המערער הוא שהחליט על ביצוע ניתוח השתלת כליה בחו"ל במימונו, תחת קבלת השירותים הרפואיים במסגרת הקופה. בתוך כך, אף לא העלה טענה להתנהלות פגומה מצד הקופה במניעת שירות רפואי של השתלת כליה. בפרשת היימן נדחתה טענת העותר לפיה על הקופה לשלם את שווי החיסכון הכספי כתוצאה מהטיפול הרפואי שקיבל המבוטח, כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה: "כאשר חולה מסוים אינו נזקק לשירותים שונים הכלולים בסל הבריאות, מטעמים כאלה ואחרים - שלא מחמת התנהלות לקויה של קופת החולים - לא מוסיפה לעמוד כלפיו חובה ערטילאית של קופת החולים, שיש מקום לתרגם את הקטנתה למונחים כספיים. עצם התייתרות הצורך בשירות בריאות מסוים אינו מוליד זכות לחולה, או למי שאחראי לבריאותו, להשלמת תשלום בשיעור יתרת שוויו של שירות הבריאות הממלכתי המלא שנחסך." יפים הדברים לענייננו. בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, אם כתוצאה מניתוח ההשתלה שעבר המערער בחו"ל, נחסכו מקופת החולים שירותי בריאות מסוימים שייתכן והיו ניתנים למערער, הקופה כ"מבטח" אינה חייבת לשפות את המערער בהיותו מי שתרם להיווצרותו של חסכון זה. אין לקבל טענת המערער בדבר התעשרות שלא כדין של הקופה או המדינה מהניתוח שבוצע באופן פרטי על ידי המערער ומומן על ידו. אף אילו ניתן היה לקבוע כי הקופה או המדינה הפיקו תועלת כלכלית שבאה להן מן המערער, בעקבות החלטתו לממן מכיסו ניתוח השתלת כליה בחו"ל, אין די בכך כדי להקים למערער עילת תביעה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, ואין לומר כי מדובר ב"התעשרות" שנתקבלה "שלא על פי זכות שבדין". זאת מן הטעמים הבאים: ראשית, המערער לא הוכיח כלל ועיקר את החיסכון הנטען. שנית, כפי שנקבע בפרשת היימן "ספק אם במישור העובדתי ניתן לומר כי תרומת כליה מביאה בהכרח לחסכון ממשי של גורמי הבריאות מבחינת ההוצאות הטיפוליות בחולה המושתל, שכן אין לדעת מראש את תוצאות ההשתלה, בין בטווח הקצר ובין בטווח הארוך". שלישית, עקרון כללי בדיני עשיית עושר הוא, כי מי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה ממי שהפיק תועלת מפעולתו. בענייננו, הוכח כי המערער פעל, בראש וראשונה, לקידום האינטרס העצמי שלו. ככל שהמערער הפחית לכאורה מנטל הרשויות הכרוך בטיפול הרפואי בו, אין די כדי לקבוע התעשרות הקופה או המדינה "שלא על פי זכות שבדין", משנמצא כי ההשלכות הנובעות מביצוע הניתוח בחו"ל, היו תוצאת-לוואי בלבד לקידום האינטרסים של המערער. לכל אלה מתווסף העקרון הבסיסי לפיו תרומת אברים נעשית שלא על מנת לקבל תמורה כספית. תביעה לתשלום עבור תרומת אברים שנעשתה בסחר באברי גוף האדם, מנוגדת לתקנת הציבור, ואין לאשרה. הנה כי כן, במצב המשפטי שנהג בעת הרלבנטית, לא קמה למערער ציפייה מוכרת במישור המשפטי, לתמורה כלכלית עבור ניתוח השתלת הכליה שעבר בחו"ל ומומן מכיסו. בנסיבות אלה, לא קמה למערער זכות להשבה מכח העקרון הכללי שבהוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר. סוף דבר מכל הטעמים המנויים לעיל, משנמצא כי השתלת הכליה במערער בחו"ל נעשתה על דרך סחר אברים אסור ובניגוד לדין, הערעור נדחה. נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין אנו עושים צו להוצאות. ניתוחביטוח ניתוחהשתלת כליה