השופט נ' הנדל 1. בפנינו ערעור כנגד הרשעת המערער. העובדות מוסכמות. המערער הינו כוורן, מזה כ40- שנה. יום אחד, בתקופה האחרונה, בהיותו בשטחי המרעה של מושב אמציה, באזור בית-ג'וברין, נמצא כשברשותו גירית דבש אותה לכד באמצעות מלכודת אשר בנה. המדינה העמידתו לדין בעבירת ציד בניגוד לדין של חיית בר מוגנת. המערער הסביר בבית-משפט קמא כי את כוורותיו הרבות, אשר מספרן כאלף, הוא מפזר באזורים שונים בחבל לכיש על-פי היתר כדין, כאשר במחצית השטח בו מפוזרות כוורות הדבש, פעילה גירית הדבש. חיה זו כשמה כן היא. יעדה – הדבש. לדברי המערער, אשר הגיש מאמר שכתב בנושא, חיה זו הגיעה ארצה רק בעשרים וחמש השנים האחרונות. חיה זו פקחית היא. חלק מהן למדו לקשר בין הכוורת לבין הדבש. בדרך זו, גירית הדבש הפכה למזיק קשה לכוורות הדבש. המערער ניסה למנוע מהחיה את מבוקשה, בדרכים שונות. פתרונות שונים הועלו על-ידיו, אך לא הצליחו לדוגמה, הוא קשר את הכוורות ברצועת עור, אך החיה הצליחה להפוך את הכוורות ולפתחן. בשנת 1971 המדינה הגישה נגדו כתב-אישום בבית-משפט השלום באשקלון (ת"פ 1104/71), בגין אירוע דומה. כב' השופט גלעדי החליט לזכותו, תוך קבלת טענת הגנת הצורך, וכן תוך קביעה כי גירית הדבש הינה חיית בר מזיקה, ולכן החוק להגנת חיית הבר, תשט"ו1955- אינו חל. לדבריו, מקומה של חיה זו "היה צריך להיות בראש רשימת המזיקים". במקרה דנן, הגיעה השופטת המלומדת למסקנה שונה. הנאשם הורשע בדין וחויב לחתום על התחייבות בסך 700 ש"ח שלא לעבור עבירה דומה. ניתן לומר, כי בפנינו מקרה פעוט. אך לא הוא. המערער התייצב בפנינו והתרשמתי מאהבתו לארץ ולטבע. כפי שהוא הסביר בפנינו אין הוא הורג את החיה, אלא מסתפק בלכידתה. עבודתו חשובה לאלה שגרים בארץ זו ונהנים מהיותה – ארץ זבת חלב ודבש. הוא הסביר, בשכנוע רב, ועל כך לא הייתה מחלוקת, כי החיה גורמת לו לנזקים כלכליים רציניים המונעים ממנו לעשות את מלאכתו. מכאן, לא העונש שהוטל עליו הוא המפריע לו, אלא הרשעתו בדין שמשמעותה הקביעה כי אין הוא יכול להמשיך בעבודתו כפי שעמל תקופה ארוכה. 2. מדברי המערער עולות שתי טענות משפטיות עיקריות. הראשונה, כי החוק להגנת חיית הבר לא חל על המקרה הזה, והשנייה כי עומדת לו הגנת הצורך. דעתי הינה כי צדקה השופטת המלומדת בקובעה כי שתי הגנות אלו, אינן עומדות למערער. סעיף 2 לחוק להגנת חיית הבר, קובע כי "לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת...". חיית בר מוגדרת בסעיף ההגדרות של החוק (סעיף 1) בדרך הבאה: "יונק, עוף, זוחל או דו-חיים, או כל חלק ממנו, או תולדה שלו, שמקורו בשטח המדינה או מחוצה לו, שאין טבעו לחיות במחיצתו של אדם;". על-פי הגדרה זו, גירית הדבש הינה חיית בר. היא נמצאת בארץ, יהא מקורה אשר יהא. טענת המערער כי טבעה של גירית הדבש לחיות במחיצתו של אדם, אינה משכנעת. טבעה של חיה זו להיות במחיצתו של דבש. חיה זו גרה במערות ויוצאת בלילה. נראה כי רק אדם שעובד בדבש עשוי להיתקל בחיה זו או במעשיה. סעיף ההגדרות בחוק קובע כי חיית בר מוגנת הינה "חיית בר שאינה... מזיק". מזיק מוגדר "חיית בר ששר החקלאות הכריז עליה שהיא מזיק". עינינו רואות כי שר החקלאות הוא הקובע, דרך הכרזתו, מהי חיה מזיקה. החוק אינו מגדיר את המזיק על-פי תכונות או תוצאות בשטח, אלא אך ורק על-פי רשימה אשר נקבעת על-ידי שר החקלאות. עד היום שר החקלאות לא מצא לנכון לכלול בתוך רשימתו את גירית הדבש. לנושא זה אדרש בהמשך. הגנת הצורך קובעת: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו" (סעיף 34יא לחוק העונשין, תשל"ז1977-). תנאי לתחולת סעיף ההגנה, הוא דרישת המיידיות. יש להוכיח כי המעשה היה דרוש באופן מיידי. מעשי ההכנה של בניית המלכודת והצבתה במקום המתאים, פעם אחר פעם וכשיטת עבודה חוזרת, הינן פעולות המשתרעות לאורך זמן. כדברי השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים (חלק א) [2], בעמ' 119 – "היתה 'שהות' להתארגנות 'אחרת' להצלה – שהיא כאן היפוכה של דרישת המיידיות – יישמט הבסיס מתחת לצידוק של יישום הסייג". ואכן, החוק להגנת חיית הבר, כולל בתוכו דרך התארגנות אחרת. סעיף 2 הקובע את איסור הצידה של חיית בר מוגנת, מפנה לסעיף 3 בו כתוב: "שר החקלאות רשאי להעניק רשיון לשם צידת ציד, ולהתיר, בהיתר צידה כללי או מיוחד, צידת חיית בר מוגנת למטרות מדעיות, לרבייה, לשמירת האיזון בטבע, למניעת נזקים לחקלאות, למניעת סכנה לאדם או לחי ולמניעת מחלות מידבקות בהם". המערער לא הגיש בקשה כזו. דרך זו הינה אופציה חוקית המאפשרת למערער להגן על רכושו ופרנסתו. שר החקלאות רשאי להתיר ציד מיוחד ובכך להכשיר את דרך עבודתו של המערער. החוק מוסר לשר החקלאות שיקול-דעת רחב, הן בהענקת ההיתר והן בתנאיו. ראוי לשקול שיקול נוסף. הגם והמערער לא טען טענה זו באופן פורמאלי, ברור כי ממהות דבריו, עולה הטענה של חופש העיסוק אשר כידוע הפך לחירות מעוגנת בחוק-יסוד: חופש העיסוק. תשובה לטענה זו, עשויה לבוא מהאפשרות המעוגנת בחוק להגנת חיית הבר, של קבלת היתר משר החקלאות. המערער רשאי גם לפנות לשר החקלאות ולבקש כי ישקול הוספת חיית גירית הדבש לרשימת המזיקים בתקנות. כזכור, רשימה זו מוציאה כל חיה המופיעה בה מסיווגה כחיית בר מוגנת. אין מקום להתייחס לטענה זו בהרחבה, כיוון שלא נשמעו ראיות, כולל עמדת השר מדוע החיה אינה מופיעה ברשימה, על-אף קביעת כב' השופט גלעדי, בפסק-דינו לפני כ30-, שנה שגירית הדבש אמורה להיות בראש הרשימה. בכל מקרה, על-אף שהחוק קובע כי שר החקלאות הוא המגדיר את המזיק, ברי כי רשימה זו אינה יכולה להיות שרירותית, אלא חייבת להיות עניינית על-פי מטרת החוק להגנת חיית הבר. כמובן, מבחינת פטור מאחריות של המערער, אין זה משנה אם הוא מקבל היתר כללי או מיוחד משר החקלאות או אם שר החקלאות קובע כי גירית הדבש הינה מזיק. 3. העולה מהאמור עד כאן הינו כי הרשעתו של המערער הינה כדין ואין מקום להתערב בה. אולם, טרם הכרעה סופית, ראוי לשקול טענת הגנה נוספת. סעיף 34יט לחלק המקדמי של חוק העונשין (אשר הוסף בחוק העונשין(תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד1994-), קובע: משפטי לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". סעיף זה משנת תשנ"ד משנה את המצב המשפטי אשר קדם לו. סעיף 12 הישן, טרם התיקון של החלק המקדמי, קבע כי: "אי-ידיעת הדין לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה, אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה". בית-המשפט העליון התייחס לתיקון זה, בהקשר לסעיף 208(ב) לחוק תכנון הבניה, תשכ"ה1965- בע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ואח' (להלן – עניין ויסמרק [1]), בעמ' 719. כב' השופט בך, אליו הצטרף כב' הנשיא ברק כנגד דעתו החולקת של כב' השופט מצא (בעמ' 728), קבע כי סעיף ההגנה הנדון חל באותו עניין, תוך קביעה כי הגנה זו מתאימה ביותר "למצב שנוצר אצל המשיב עקב ההיתרים שניתנו והתשובות החיוביות שניתנו" (שם, בעמ' 720). בענייננו, המערער זוכה ממעשה זהה שביצע כ25- שנה קודם לכן. במשך תקופת-הביניים בין שני פסקי-הדין המערער לא הועמד לדין על-אף שלא פעל בסתר, ועל-אף שדרך פעילותו הייתה עבורו שיטת עבודה. לדבריו, רשות שמורות הטבע הייתה מודעת היטב למעשיו, וחרף זאת, לא הוגשה כל תלונה נגדו. מצב זה גרם לכך שהמערער האמין כי הוא פועל על-פי דין ואין הוא זקוק להיתר נוסף. העובדה כי מסכים אני עם כב' השופטת המלומדת, שנפלה אצל המערער טעות בסברתו זו, אינה פוגעת באפשרות כי הוא רשאי ליהנות מההגנה של טעות במצב המשפטי. סעיף הגנה זה קובע סייג לאחריות אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. הפסיקה טרם קבעה אם יש לפרש את המונח "סביר" מבחינה אובייקטיבית, סובייקטיבית או בשיטה משולבת, וכן טרם קבעה אם יש הבדל בין המונח "סביר" המופיע בחוק ובין המונח "אדם מהישוב" שאף הוא מופיע בחוק, בסעיפים אחרים (ראה סעיפים 21, 34א, 34יד). אך נדמה שכך או כך, המערער רשאי ליהנות מסייג זה. המערער האמין כי מעשיו מותרים, גם בשל הגנת הצורך על-פי חוק העונשין, וגם בשל היות גירית הדבש מזיק לפי החוק להגנת חיית הבר. במובן זה, פסק-הדין משנת 1972 מתיר את מעשיו לא רק בשל מצבו האישי של המערער, אלא גם בשל מהותה של גירית הדבש. התוצאה בתיק זה, שלפיה בית-המשפט לא קבל את עמדתו של המערער – תוצאה המקובלת גם עליי – אינה משנה לעניין הגנת הטעות המשפטית. אמונת המערער הייתה מבוססת על פסק-דין שניתן נגדו לפני 25 שנה, ומאז לא הוגשה כנגדו כל תלונה. מהות המעשה נושא האישום רלוונטית פה. לדעתי, שונה היה המצב לו נהג רכב אשר מואשם בנסיעה מעל המהירות המותרת, היה טוען כי לא ידע על שינוי המצב ונהג לפי המהירות המותרת, כפי שהייתה לפני שנה. במקרה זה, הייתי אומר שעל נהג סביר ונהג מהיישוב לדעת כי במהלך הזמן, המהירות המותרת באזור זה או אחר, עשויה להשתנות. לא כן הדברים, בכל הקשור למעשים המותרים כלפי גירית הדבש. מאלפת גישת המשפט העברי בהקשר זה. כפי שידוע, תפקידו של העד במשפט הפלילי שונה מהשיטה של הדין המודרני. מחובתו של העד לא רק לדייק בעדותו, אלא גם לדאוג להתרות בעבריין במעשהו האסור. המשנה בסנהדרין (פרק ה', משנה א [א]) קובעת כי על בית-הדין לבדוק ולחקור את העד בנושאים שונים, כולל אם התרה בעבריין. כפי שכותב המאירי, מגדולי הראשונים אשר חי בצרפת במאה ה13-, הכלל הוא "כל חייבי מיתות ומכות אין דנים אותם בלי התראה" (בית-הבחירה על סנהדרין, מא, א [ב]). למעשה, יש שני שלבים בהתראה. בשלב הראשון, העד מודיע לעבריין על כך שמעשהו אסור ועל העונש הצפוי לו. בשלב השני, על העבריין להצהיר כי הוא הבין את ההתראה. כדברי רש"י במסכת סנהדרין (מ, ב [ג]) "יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות" (וראה הסברא המובאת על-ידי ר"י פרלא, ספר המצוות לרב סעדיה גאון [ד], בעמ' 685-684). ברור כי שיטת המשפט העברי בעניין זה לא אומצה על-ידי המשפט הישראלי. אך עם זאת, קשה שלא להתרשם מהפער בין המצב בו העבריין מצהיר על-פי התראת עד "יודע אני שכן אני מוזהר שלא לעשות" ובין המצב בענייננו, בו המערער למעשה מצהיר על-פי פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט "יודע אני שכן נפסק לי שמותר לעשות". במשפט העברי קיימת התראה אוסרת ואילו בענייננו, קיימת התראה מתירה. מצב זה משתלב עם הרציו העומד מאחורי ההגנה של טעות במצב משפטי. בטרם אבהיר נקודה זו, אציג בקצרה שלוש גישות שונות בנושא זה דרך המשפט ההשוואתי. 4. (א) הגישה הראשונה מוצאת את ביטויה במשפט האנגלי. הכלל המנחה הוא "אי ידיעת החוק איננה הגנה בפלילים" (ראה 2(1) Halsbury's Laws of England [6], para. 20). הוא המצב בדין הישראלי טרם התיקון של חוק העונשין (השווה תיקון 39 וסעיף 12 הישן). למעשה, הוא המצב גם היום במשפט האנגלי, פרט לסייגים מסוימים שאינם רלוונטיים לענייננו (ראה (J.C. Smith, B. Hogan Criminal Law [4], at p. 83. חריג משמעותי לכלל האמור, הן על-פי השיטה האנגלית והן על-פי השיטה הישראלית טרם התיקון של סעיף 12, הינו כי אם אחד מיסודות העבירה כולל מפורשות דרישה של ידיעת החוק, או התייחסות לכך, מחויב בית-משפט לשקול את העניין כאחד ממרכיבי העבירה. דוגמה לכך הינה סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, אשר עמד במרכז ההכרעה בעניין ויסמרק [1]. הרציו העומד מאחורי הכלל שאי-ידיעת החוק אינה הגנה בפלילים, עשוי לנבוע מהקושי המעשי בסתירת טענת נאשם כי את החוק הוא לא הכיר. המצבים הקשים אינם דווקא העבירות החמורות כגון: רצח, אונס וגניבה, אלא העבירות הקלות יותר, בעלות אופי כמעט מינהלי, כגון הפקעת מחירים, חוקי עזר עירוניים ועבירות תנועה מסוימות. רציו בעל היבט עקרוני יותר, הינו כי על האזרח להכיר את החוק ולא ייתכן כי עם הארץ יהנה מבורותו. (ב) המשותף לגישה השנייה והשלישית, הינו כי בשתי השיטות נדחה הכלל שאי-ידיעת החוק לעולם אינה פוטרת את מבצע העבירה מהאחריות בפלילים. לעומת זאת, הכללים שונים בדבר קביעת התנאים בהם ההגנה של טעות במצב המשפטי תעמוד לנאשם. בארצות-הברית, כמקובל בתחומים שונים של המשפט, הומצאה המלצה של חוק פלילי לדוגמה – Model Penal Code. חוק זה אומץ על-ידי חלק מהמדינות. בעניין הגנת טעות במצב המשפטי נקבע – “Section 2.04 Ignorance or Mistake Ignorance or mistake as to a matter of fact or law is a defence if: ... (3) A belief that conduct does not legally constitute an offense is a defense to a prosecution for that offence based upon such conduct when: ... (B) He acts in reasonable reliance upon an official statement of law, afterward determind to be invalid or erroneous contained in... ... (II) A judicial decision, opinion or judgment;”. גישה זו מכירה בהגנה הכללית של טעות במצב משפטי תוך כדי קביעת תנאים מוגדרים לתחולת ההגנה. המעניין והרלוונטי עד מאוד לענייננו, הינו כי אחד מהתנאים אשר צוטט לעיל, הוא הסתמכות על פסק-דינו של בית-משפט. ג. השיטה השלישית, הדומה לשיטתנו אנו היום, הינה הכרה בהגנה של טעות במצב המשפטי תוך כדי קביעת מבחן כללי לתחולתה. דוגמאות לכך הינן המשפט הסקנדינבי, המשפט האוסטרי והמשפט הגרמני (ראה סעיף 9 לחוק הפלילי האוסטרי, סעיף 17 לחוק הפלילי הגרמני וכן ראה “Ignorantia in Scandinavian Law” in Essays in Criminal Science [5] ולבסוף ראה את מאמרה המקיף של פרופ' מ' גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב1992-" [3]). הרציו העומד, לדעתי, מאחורי השיטות הדוחות את הכלל של אי-ידיעת החוק איננה הגנה בפלילים, נובע משיקול עקרוני. הרשעת אדם באשר הוא בפלילים מבוססת על עקרון האחריות. אימוץ הכלל לפיו אי-ידיעת החוק אינה רלוונטית למשפט הפלילי, סותרת עיקרון זה. למעשה, אימוץ כלל זה ללא סייג מניח מעין אחריות אבסולוטית של האזרח לדעת את הדין הפלילי בכל מצב. הנחה זו אינה הולמת את המציאות ולסברתי אינה צודקת. טעותו של נאשם במצב המשפטי איננה בלתי רלוונטית להרשעתו. אין די בכך שבית-המשפט יבדוק את ספר החוקים כדי לדעת מה המצב המשפטי, אלא נאשם רשאי להעלות את הטענה כי הוא לא הבין את הדין. במצב זה יהיה על בית-משפט "להיכנס פנימה", ולברר מה האמין הנאשם לגבי המצב המשפטי. אך, לא כל טעות משפטית של נאשם, גם אם היא כנה, תקנה לו הגנה מאחריותו בדין. ידיעת הדין אינה אחד ממרכיבי העבירה אשר על התביעה להוכיח על-פי המבחן הרגיל של הכוונה הפלילית. החוק פתוח לבדיקת מחשבותיו של הנאשם בעניין הבנת הדין, אך אינו מוכן כי הבנה זו תקבע לבדה את אחריותו. מעניין הוא כי השיטה האנגלית, אשר לרוב אינה מכירה בהגנה זו, מגדירה את הדבר כאי-ידיעת החוק. הגדרה זו שמה את הדגש על חוסר ידע עם אצבע מאשימה כלפי הלא יודע. לעומת זאת, השיטות המכירות בהגנה זו, כולל שיטתנו, מגדירות את הסוגיה כטעות במצב המשפטי. הדגש מושם על האפשרות של טעות, וכפי שנאשם רשאי ליהנות במצבים מסוימים מטעות בעובדה, כן הוא רשאי ליהנות במצבים מסוימים מטעות בדין. אין בהכרח חפיפה בין השניים וההגנה של טעות במצב משפטי אינה הגנה פתוחה אלא חייבת לעמוד בתנאים מסוימים. המבחן אשר אימץ המשפט הישראלי הוא כי נאשם לא יורשע עקב טעות במצב משפטי "אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". הרישה "בלתי נמנעת" מגבילה הגנה זו, והסיפה "באורח סביר", מרחיבה אותה. לדעתי מצב משפטי זה, הוא תוצאה של איזון שיקולים שונים. מחד גיסא, מחובתו של האזרח להכיר את החוק תוך כדי מילוי החובה הכללית המוטלת עליו להיות שומר חוק. אימרת חז"ל לפיה "לא עם הארץ חסיד" (פרקי אבות, ב,ה [ה]) חשובה בהקשר זה. בדומה מאירת עיניים האימרה בתלמוד בבא קמא (דף ל' עמ' א' [ו]) "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" – דהיינו, השואף להיות חסיד יקיים דיני נזיקין. על כך הסביר הרב י' ד' סולוביצ'ק כי על-מנת לקיים, יש ללמוד, ומכאן המנהג המקובל שילדים פותחים בלימוד התלמוד דווקא במסכת נזיקין (בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא). הלקח לענייננו הוא, כי מוטלת אחריות להיות שומר חוק ועל-כן גם יודע חוק. מאידך גיסא, ישנם מצבים בהם טעותו המשפטית של מבצע העבירה בעצם אינה באחריותו, ולכן לא יהא צודק להרשיעו בדין. המחוקק קבע כי אין להרשיע נאשם בפלילים על סמך טעותו במצב משפטי אם טעות זו צפויה וכמעט מתבקשת בנסיבות העניין. אם טעותו המשפטית של נאשם בלתי נמנעת באורח סביר מדוע יש להכתימו בהרשעה? אף אם שיקולים מעשיים משחקים תפקיד באיזון הזה, חשוב מבחינה עקרונית כי הדרישה שהנאשם ידע את החוק, לא תהיה דרישה חסרת גבולות. ראינו כי המשפט הישראלי נמנה בין השיטות בהן המבחן לטעות במצב המשפטי הינו מבחן מרחיב ומבחן כללי. ראינו גם כי אף השיטות הנוקטות מבחן מצמצם (דוגמת ארצות-הברית), תוך כדי ציון רשימת מצבים, הכירו בנסיבות המקרה שלפנינו – הסתמכות על פסק-דין – כמצב המקנה לנאשם הגנה של טעות במצב המשפטי בדין הפלילי. בתיק זה, המערער פעל על-פי פסיקתו של בית-משפט. פעילות זו השתרעה על תקופה ארוכה ללא אזהרה או התנגדות מטעם שלטונות החוק. נסיבות המקרה תומכות לכאורה בהבנתו כי מעשיו אינם אסורים. הוא עבד ככוורן, תוך כדי מאמץ לפגוע בצורה מינימלית בגירית הדבש. בהיעדר נקיטת צעדים נגד חיה זו, אשר הינה חזקה עד מאוד, לא היה יכול לבצע את עבודתו. בתחילת משפטו בבית-משפט קמא, ואף מיד עם חקירתו, המערער הפנה לפסק-הדין אשר ניתן בעניינו בתחילת שנות ה70-'. גם אם הגנת הצורך אינה עומדת לנאשם, אמונתו הנוגדת היוותה בעיניו את הצידוק למעשיו. נכון הוא כי המערער, אשר הופיע ללא ייצוג, לא טען מבחינה פורמאלית את הטענה של טעות במצב המשפטי, אך זאת בשל כך שהוא באמת האמין שהוא כלל לא טעה בהבנת המצב המשפטי. התוצאה הינה לדעתי כי יש לזכות את המערער בתיק זה בשל הסייג של טעות במצב משפטי. עתה, משהועמד על טעותו ניתן לצפות כי יפעל לתיקון המצב בדרכים שהוצעו לעיל (פיסקה 2). 5. סוף דבר, הייתי מציע לחבריי המלומדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא ותחת זאת לזכות את המערער. השופט י' פלפל אני מסכים. הנשיא א' לרון מבלי להיכנס למלוא הפרשנות והמשמעות של המושג "טעות בלתי נמנעת באורח סביר" אני מסכים כי בנסיבות המקרה הנוכחי, לאור פסק-הדין של השופט גלעדי ולאור התקופה הארוכה בה פעל המערער על-פי פסק-דין זה מבלי שאיש כיהה בו, עומדת לו ההגנה של טעות במצב המשפטי ועל-כן יש לזכותו בדין. ברור שמכאן ואילך לא תעמוד לו יותר הגנה זו, כפי שגם ציין חברי השופט הנדל, ועליו לפעול בין להכרזת גירית הדבש כחיית בר מזיקה ובין לקבלת היתר לצוד חיה זו. לפיכך הוחלט לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט קמא ולזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו.בעלי חייםמשפט פליליהרשעהבעלי חיים (ציד)ערעורחיות בר