בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת יסכה רוטנברג), שניתן בת.א.67281/07, ביום 13.05.13, במסגרתו נדחתה תביעת המערערים, פדהצור ומרגלית בר נתן (להלן: "המערערים"), לקבלת תגמולי ביטוח מהמשיבה 1, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") בגין נזקים שנגרמו לטענתם כתוצאה מפריצה לביתם. גם תביעתם כנגד המשיבה הפורמאלית בעילה חוזית ונזיקית, נדחתה, אך על כך אינם מערערים. העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא 1. המערערים רכשו מהפניקס פוליסה לביטוח דירה ותכולתה שהייתה בתוקף במועדים הרלוונטיים. 2-. ביום 16.01.07, בשעות הבוקר, כאשר המערערים לא היו בביתם, ולטענתם המערערת 2 יצאה מהבית לפרק זמן קצר בלבד לשם רכישת מוצרי בסיס הכרחיים ותרופות, נפרץ ביתם, ונגנבו חפצי ערך שונים, לרבות מטבעות זהב, כסף מזומן ותכשיטים. יצוין, כי לאחר בירור הסתבר, כי הפורצים חדרו לבית מבעד לחלון האמבטיה שהיה מוגן בתריס אלומיניום אך לא היה מסורג, כאשר מערכת האזעקה לא הופעלה. 3. המערערים הגישו כנגד הפניקס תביעה על סך 163,771 ₪, לקבלת תגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה שרכשו, זאת על פי הערכת שמאי מטעם הפניקס. יודגש, כי הפניקס אינה חולקת על היקף התביעה, אלא שלטענתה אין במקרה זה כיסוי, שכן המערערים לא עמדו בתנאים המופיעים בטופס המיגונים, שנערך בעקבות סקר סיכונים עובר לעריכת הפוליסה ובמעמד ביצוע הסקר בביתם, וכן ברשימה שצורפה לפוליסה, ולפיהם הכיסוי לסיכוני גניבה, פריצה ופעולות זדון מותנה, בין היתר, בהתקנת כספת ומערכת אזעקה המחוברת למוקד אמון. טענתם המרכזית של המערערים הייתה כי החתימה המופיעה על גבי טופס המיגונים אינה שלהם, וכי על כן, אין לזקוף לחובתם את העדר הכספת ואי הפעלת האזעקה. 4. יצוין, כי כנגד המשיבה הפורמאלית, העלו המערערים טענות נזיקיות וחוזיות, כאשר העמידו את תביעתם ע"ס 316,566 ₪, בגין פריטים שלא כוסו בפוליסה, כשלטענתם, מערכת האזעקה, שנרכשה מהמשיבה הפורמאלית, לא הופעלה מאחר והתקלקלה כשלושה ימים קודם לכן, ופניותיהם בהקשר זה למשיבה הפורמאלית לא נענו, ולא נשלח טכנאי כפי שהובטח להם. יצוין, כי בית משפט קמא דחה כאמור, את התביעה כנגד המשיבה הפורמאלית, תוך שקבע כי המערערים לא הוכיחו טענתם שפנו למשיבה הפורמאלית ושהובטח להם שטכנאי יישלח לביתם, ולא הציגו כל ראיה (כגון פלט שיחות יוצאות) להוכחה. כאמור, כנגד קביעה זו לא הוגש ערעור. 5. בית משפט קמא דחה את התביעה וקיבל את טענות הפניקס להעדר כיסוי בשל אי עמידה בתנאים המופרטים בטופס המיגונים, דהיינו שמירת התכשיטים בכספת מבוטנת והפעלת אזעקה. בית המשפט דחה את טענתם המרכזית של המערערים כי לא מדובר בחתימה שלהם על גבי הטופס, וקבע כי טענה זו לא הוכחה, ולא הובאה חוות דעת בעניין זה או כל ראיה אחרת, וכי מדובר בחתימת המערערת 2, או לפחות מי מטעמה. עוד קבע בית משפט קמא, כי עדויות המערערים בהקשר זה היו "מתחמקות ולא משכנעות", וסיכם דבריו כדלקמן: "... טענת התובעים היא טענה בעלמא, היא אינה נתמכת בכל עדות או ראייה שהם, והיא סותרת מסמכים כתובים. הטענה גם אינה סבירה והתובעים עצמם, ללא כל הסבר, נמנעים מלטעון לזיוף למרות שזו למעשה מהות טענתם. עדות התובעים לעניין זה היא מתחכמת וסתומה, והם אינם מציינים מי יכול היה לחתום בשמם על הטופס. לאור האמור אני קובעת שהחתימה על טופס המיגונים היא חתימתה של התובעת 2 או לכל הפחות של מי מטעמה". בית משפט קמא קבע, כי הפניקס רשאית להסתמך על אי הפעלת מערכת האזעקה כבסיס לאי תשלום התגמולים, תוך שקבע כי המערערים עצמם הודו שהיו מודעים לחובתם להתקין מערכת אזעקה, והפניקס ווידאה כי תנאי זה אכן קויים. בכל הקשור לאי התקנת הכספת ואי איחסון התכשיטים שאינם ענודים בכספת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי להוות בסיס לאי תשלום תגמולים, וזאת בהעדר מילוי חובת ההדגשה וחובת הווידוא. ואולם, אין בקביעה זו לשנות מהתוצאה הסופית. בית משפט קמא דחה את טענת הפניקס כי מדובר בתנאי מוקדם השולל את הכיסוי הביטוחי, וקבע כי מדובר ב"אמצעי להקלת סיכון". בית המשפט בחן את הוראות סעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), וקבע כי התקיימו התנאים שבסעיף 18(ג)(2) לחוק, ומשכך המערערים אינם זכאים לתגמולי הביטוח. בהקשר זה, בית המשפט קיבל את טענת הפניקס כי לאור סקר הסיכונים לא היו מבטחים את המערערים אלמלא ידעו כי לא תופעל מערכת אזעקה, וקבע כי המערערים לא הביאו כל ראיה לסתור גרסה זו, וכי בנסיבות העניין הדרישה להפעלת מערכת אזעקה הינה דרישה סבירה, ידועה ומקובלת. בית המשפט הוסיף וציין כי לא עלה בידי המערערים "להוכיח כי הם נקלעו למצוקה זמנית, ולנסיבות קיצון, בגינן נאצלו להותיר את הבית פרק זמן קצר ללא אישור וללא מערכת אזעקה פעילה", תוך שהתייחס לטענת המערערים כי מדובר במקרה דנן בצירוף מקרים נדיר לפיו מערכאת האזעקה התקלקלה ימים ספורים לפני האירוע, המערערים המתינו לטכנאי מבלי לצאת מהבית מספר ימים, ודווקא כשעזבו את הבית בלית ברירה לפרק זמן קצר, ארעה הפריצה. טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המערערים, יש להחיל במקרה זה את ההלכה שנקבעה ברע"א 3260/10 לוידס חתמי נ' אליהו סלוצקי ( 15.09.13) (להלן: "פס"ד סלוצקי"), לפיו יש ליתן פרשנות מרחיבה לסעיף 21 לחוק, באופן שאי הפעלת או התקנת אמצעי מיגון אין בו כדי לשלול כליל את תגמולי הביטוח, אלא יש לבחון את התגמולים לפי סעיף 18 לחוק. לטענת המערערים, לאור פסק דין זה, שגה בית משפט קמא כשפטר את הפניקס מתשלום תגמולי ביטוח רק בשל אי הפעלת מערכת האזעקה. לטענת המערערים, הפניקס לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על מבטח לשם הפעלת סעיף 18 לחוק ומתן תגמולים מופחתים. לטענתם, לא די שביהמ"ש ישתכנע שחברת הביטוח הספציפית לא הייתה מתקשרת בחוזה אילו ידעה שאמצעי המיגון לא היה מותקן או שהייתה גובה פרמייה גבוהה יותר, אלא יש להוכיח שאף חברת ביטוח לא הייתה מתקשרת בתנאים אלה, דהיינו יש להוכיח מה הנוהג בשוק, דבר שלא נעשה. עוד לטענתם, לא הוכח קשר סיבתי בין אי הפעלת האזעקה לבין מניעת הפריצה, ולא הוכח כי מדובר ב"הקלה מהותית" בשונה מ"הקלה סתם". עוד טוענים המערערים כי אין בהתרשלות, גם לא התרשלות רבתית מצד המבוטח, כדי לשלול כיסוי ביטוחי, וכי התרשלות מבוטח היא בגדר סיכון צפוי, וכי רק סטייה ניכרת מנורמת התנהגות סבירה - שלא הוכחה במקרה זה - עשויה לשלול את הכיסוי הביטוחי. המערערים מלינים על קביעת בימ"ש קמא לפיה לא הוכיחו מתי התקלקלה מערכת האזעקה, וטוענים כי אין באפשרותם לדעת את המועד המדוייק, וכי בכל מקרה אין כל משמעות לקביעה זו. לטענתם, שגה בית המשפט כשהתעלם מטענותיהם בדבר החלת דוקטרינת הצפיות הסבירה של מבוטח, כי חברת הביטוח תעמוד לו בעת צרה. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כשדחה טענתם כי התנאי להפעלת מערכת האזעקה לא הובלט בפוליסה כנדרש בסעיף 3 לחוק, ושגה כשלא זקף לחובת הפניקס את העובדה שלא עמדה בחובה ליידע אותם בדבר הסנקציה של העדר כיסוי ביטוחי במקרה שלא תופעל מערכת האזעקה על ידם, ולא די בחתימה על טופס המיגונים. 7. מנגד, טוענת הפניקס, כי אין כל עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, וכי לא יכולה להיות מחלוקת שהמערערים ידעו כי עליהם להפעיל את מערכת האזעקה, ומשלא פעלו כך - בצדק נדחתה תביעתם. עוד לטענתה, אין כל עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, לפיהן, בין השאר, מערערת 2 חתמה על טופס המיגונים, וכי המערערים אכן ידעו על הדרישה להפעלת האזעקה. לטענת הפניקס, אין להחיל במקרה דנן את שנקבע בפס"ד סלוצקי, לפיו כאשר מדובר בשכחה חד פעמית להפעיל את אמצעי המיגון אין מקום לשלילה מוחלטת של תגמולי הביטוח. לטענת הפניקס, במקרה דנן לא מדובר בשכחה ספונטנית או חד פעמית, אלא במצב בו במשך מספר ימים לא פעלה מערכת האזעקה, כאשר המערערים ידעו זאת וביודעין עזבו את הבית ללא הפעלת האזעקה, תוך שידעו היטב שהסיכון של פריצה עלול להתממש. לטענת הפניקס, המערערים כלל לא טענו ששכחו להפעיל את מערכת האזעקה. עוד טוענת הפניקס, כי בפס"ד סלוצקי דובר על אי איחסון תכשיטים בכספת, בעוד שבמקרה דנן מדובר על אי הפעלת אזעקה, כאשר לטענת הפניקס, אי הפעלת מערכת אזעקה זהה לאי התקנתה, שכן אחרת אין כל נפקות להתקנה, וכן כי בפס"ד סלוצקי המבוטחים לא חתמו על טופס מיגונים. טוענת הפניקס, כי על אף שלמעשה נדחתה טענתה כי לא מדובר במקרה דנן בדרישה להקלת סיכון עליה חל סעיף 21 לחוק, אלא בתנאי מוקדם לכיסוי, הרי שהיא בכל מקרה עמדה בנטל להוכיח כי היא פטורה מתשלום לפי סעיף 21 וסעיף 18(ג)(2) לחוק. בהקשר זה, לטענתה, בצדק קבע בית משפט קמא כי הפניקס הוכיחה כי כל מבטח סביר לא היה עורך את הפוליסה ללא הפעלת מערכת האזעקה, ואין מקום להתערב בקביעה זו. עוד טוענת הפניקס בהקשר זה, כי החתמת מטעמה, שהעידה כי הפניקס לא הייתה מסכימה לבטח ללא התקנת והפעלת מערכת האזעקה, גם לא בעבור תוספת פרמייה, והעידה כי מנסיונה גם חברות אחרות לא היו מבטחות - כלל לא נחקרה בעניין זה. לפיכך, לטענת הפניקס, היא עמדה גם בנטל ההוכחה כפי שנקבע בפס"ד סלוצקי. לטענת הפניקס יש לדחות את טענות המערערים לפיהן אין קשר סיבתי בין אי הפעלת האזעקה לבין הפריצה, וכן יש לדחות את טענותיהם כי התנאים בעניין מערכת האזעקה לא הובלטו בפוליסה. טענה זו נדחתה בצדק על ידי בית משפט קמא, שקבע, כקביעה עובדתית שאין להתערב בה, כי המערערים ידעו בפועל על דרישה זו, ומשכך אין הם יכולים להישמע בטענה בדבר אי הבלטת תנאי בפוליסה לפי סעיף 3 לחוק. כן, יש לדחות את טענת המערערים בדבר אי קיום חובת היידוע. עוד טוענת הפניקס, כי אין כל רלוונטיות לטענות המערערים לפיהן התרשלות אינה שוללת כיסוי ביטוחי ולעניין תחולת דוקטרינת הציפיות הסבירה, שכן במקרה זה מדובר באופן ברור במקרה של הפרת חובת זהירות והפקרת רכוש מבוטח, וכפי שקבע בית משפט קמא לא מדובר "בצירוף מקרים נדיר", ולא עלה בידי המערערים "להוכיח כי הם נקלעו למצוקה זמנית, ולנסיבות קיצון, בגינן הם נאלצו להותיר את הבית פרק זמן קצר ללא איש וללא מערכת אזעקה פעילה". לטענת הפניקס, העובדה שהמערערים לא ערערו על קביעת בית משפט קמא לפיה לא הוכיחו שפנו למוקד לשם תיקון מערכת האזעקה, מחזקת את טענתם כי מדובר במקרה של הפקרה והפרת חובת זהירות מצד המבוטח. הפניקס מציינת בעיקרי הטיעון כי מאחר ובית משפט קמא דחה התובענה רק על בסיס אי הפעלת מערכת האזעקה, טיעוניה מתייחסים לכך בלבד, מבלי להוסיף טיעונים בעניין העדר הכספת. ד י ו ן 8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט להלן. 9. אקדים ואציין כי בכל הקשור לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אין כל עילה להתערבות ערכאת הערעור. בימ"ש קמא, לאחר ששמע את הראיות והתרשם מהעדויות קבע, בין השאר, כי המערערים ידעו על חובתם להתקין מערכת אזעקה בביתם ולהפעילה בכל עת שהם עוזבים את הבית. זאת משקבע בית המשפט כי הם חתמו על טופס המיגונים, ומשהמערערים הודו בחקירתם כי ידעו שלפי תנאי הפוליסה עליהם להתקין מערכת אזעקה (סעיף 4 לתצהיר המערער ועדותו בעמ' 19, וכן עדות המערערת בעמ' 8). זאת ועוד, המערערים ידעו כי במועד הרלוונטי מערכת האזעקה לא פעלה, וממילא לא הופעלה עת עזבו את הבית, שהרי בתשובה לשאלה מדוע לא יצאה המערערת לדבריה מהבית במשך יומיים לפני הפריצה, העידה המערערת: "זה לא מובן מאליו? האזעקה לא עבדה ובעלי אמר לא יוצאים..." (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). הלכה פסוקה כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת ששמעה והתרשמה ישירות מהעדים והראיות [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל ( 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ ( 04.01.10)]. 10. מכאן שאין ספק שהמערערים היו מודעים לכך שהאזעקה לא הופעלה. בימ"ש קמא קבע כי המערערים הפרו את תנאי הפוליסה, אך קבע שלא מדובר בתנאי מוקדם שהפרתו גוררת העדר כיסוי ביטוחי, כפי שניסתה הפניקס לטעון, אלא במקרה שבו אי הפעלת מערכת האזעקה יש בה משום אי נקיטת אמצעי להקלה בסיכון של המבטח, כמשמעותו בסעיף 21 לחוק, הקובע כדלקמן: "21. הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית, ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים". חיוב המבוטח להתקין אמצעי מיגון ובכלל זאת מערכת אזעקה הוא אחד האמצעים שדורשות חברות הביטוח לשם הקטנת הסיכון שלהן מפני פריצות או גניבות. ההנחה היא שככל שתופעל מערכת אזעקה, הסיכויי להתקיימות מקרה הביטוח פוחת, שכן מצופה שאמצעי המיגון ירתיעו פורצים וגנבים. סעיף 21 לחוק קובע למעשה כי כאשר המבוטח לא קיים את התחייבותו לגבי הפעלת אמצעי המיגון, לא תתבטל הפוליסה באופן אוטומטי, אלא יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק. 11. בפס"ד סלוצקי [רע"א 3260/10 לוידס חתמי נ' אליהו סלוצקי ( 15.09.13) (להלן:"פס"ד סלוצקי")], שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, ואליו הפנו המערערים, בחן בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברק ארז, אליה הצטרפו סגנית הנשיא השופטת נאור והשופט פוגלמן, באופן נרחב ומקיף את שאלת אופן סיווג הפרת התנאי של התקנת או הפעלת אמצעי מיגון, ופירט את השיקולים לתחולת סעיף 21 על מקרים כגון אלה, וקבע: "... ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק, על מנת למעט במקרים שבהם נשללת כליל תחולתו של כיסוי ביטוחי, במיוחד בשים לב לצורך להגן על מבוטחים, שעלולים לא להיות בקיאים באשר למשמעות של אי-קיום תנאי ולמצוא עצמם, ביום פקודה, בפני שוקת שבורה. עמדה זו לפיה סעיף 21 חל גם מקום שבו לא הופעל אמצעי מיגון, ולא רק כאשר האמצעי לא הותקן... היא הגישה שיש לאמץ..." (ההדגשה שלי - ר.ל.ש.) ביהמ"ש אימץ למעשה את הגישה שהפרת התנאי אינה מבטלת כליל את חובת המבטחת לפצות את המבוטח, ובלשון ביהמ"ש: " אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין 'תנאי מוקדם' לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן 'תנאי מוקדם' מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק...". 12. ההסדר שבסעיפים 21 ו-18 לחוק נועד למנוע שלילה אוטומטית של תגמולי הביטוח מקום בו המבוטח לא עמד בדרישות הפוליסה ביחס להקטנת הסיכון. סעיף 18(ג) לחוק קובע מנגנון של פיצוי מופחת יחסי, ומגדיר את המקרים בהם יהיה פטור המבטח מתשלומי הביטוח. ככל שיוכח שהנתבעת (המבטחת) לא הייתה מסכימה לבטח ללא אמצעי מיגון גם בפרמיה גבוהה יותר, ושאין אף "מבטח סביר" אחר שהיה מסכים לבטח את הדירה או הנכס נשוא המחלוקת ללא חיוב המבוטח בהתקנת אמצעי מיגון - המבטחת תהיה פטורה. ואולם, החוק קובע כי במקרים שהוכח שניתן היה לבטח תמורת פרמיה גבוהה יותר, גם ללא אמצעי מיגון - במקרים אלה יש מקום ליתן פיצוי יחסי מופחת, דהיינו ביחס שבין הפרמיה הזולה לפרמיה היקרה יותר. וזו לשון הסעיף: "18(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי". 13. בפס"ד סלוצקי ניתח בית המשפט בהרחבה את סעיף 18(ג) לחוק, וציין כי מדובר בהסדר המוקנה למבטח ולא למבוטח, שכן הנחת היסוד היא שכל עוד לא בוטל ההסכם על המבטח לשלם את מלוא התגמולים, וכי ההסדר עולה בקנה אחד עם המגמה הצרכנית של החוק, בכך שמונע שלילה אוטומטית של התגמולים. מאידך, יוצר הסעיף איזון, בכך שקובע פיצוי מופחת יחסי, ובמקרים מסויימים אף מעניק פטור מוחלט מתשלום התגמולים (פס"ד סלוצקי, סעיף 34). בהתייחס לבחינה שיש לעשות לפי סעיף 18(ג) קבע ביהמ"ש כדלקמן: "... ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית 'משוערת' שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח" (פסקה 39 לפס"ד סלוצקי). 14. בהתייחס לנטלי ההוכחה, הדגיש בית המשפט בפס"ד סלוצקי כי "הנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאשורו, צריך להיות מוטל על המבטח, וכך גם הנטל להוכיח את דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי" (הדגשה שלי - ר.ל.ש) (פיסקה 41), וזאת בהתחשב בגישה הכללית בעניין נטלי ראייה, בנגישות של המבטח לראיות הרלוונטיות בעניין זה, ובכך שהתרופה של התשלום היחסי היא תרופה של המבטח. באשר לאופן הוכחת קיומה או העדרה של פוליסה חלופית אצל המבטח הסביר, ציין ביהמ"ש בפס"ד סלוצקי, כי דרושה ראיה חיצונית, וכך נקבע: "על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון, יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה" (הגשות שלי - ר.ל.ש) (פס"ד סלוצקי, פיסקה 42). יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי נטל ההוכחה המוטל על חברת הביטוח בהקשר זה "אינו כבד מנשוא" (פס"ד סלוצקי, פיסקה 43), ועל כן אין חשש שייווצר תמריץ למבוטחים שלא למלא את תנאי הפוליסה. 15. ומן הכלל אל הפרט; בענייננו, קבע בית משפט קמא כי הפניקס עמדה בנטל ההוכחה להוכיח את הנדרש בסעיף 18(ג)(2) לחוק, וקיבל טענתה כי מבטח סביר לא היה מבטח במקרה דנן ללא הפעלת מערכת אזעקה, ומשכך פטר את הפניקס מתשלום תגמולי הביטוח. נשאלת השאלה האם המשיבה אכן הוכיחה זאת כנדרש. בתמיכה לטענותיה בעניין זה, הסתפקה הפניקס בצירוף תצהיר מטעם החתמת שלה, הגב' גלית לוי, בו הצהירה כדלקמן: "11. לו היתה הנתבעת יודעת כי התנאות הפוליסה כמפורט לעיל כלל אינן מקויימות ע"י המבוטח, לא הייתה מסכימה מלכתחילה לבטח את הדירה, גם לא תמורה פרמיה נוספת, וכך היה נוהג כל מבטח סביר אחר. כמו כן, באם היה מתגלה עניין זה במהלך תקופת הביטוח - היתה הנתבעת מבטלת את הכיסוי הביטוחי. 12. א. ... ב. מנסיוני בחיתום אני מעריכה כי גם מבטחים אחרים לא היו מסכימים לבטח את בית העסק [במסגרת העדות ביקשו לתקן את המילה בית העסק למילה דירה בשל טעות סופר - הערה שלי, ר.ל.ש] של התובעת בתנאים דלעיל". 16. ואולם, לא הובאה כל ראיה חיצונית אוביקטיבית של מומחה בתחום הביטוח, או של מבטחים אחרים. כאמור, בית משפט קמא הסתפק בעדות זו כדי לקבוע כי הפניקס הוכיחה שאף מבטח סביר לא היה מבטח בנסיבות העניין, קבע כי המערערים "לא הביאו כל ראייה לסתור עדות זו", ובסופו של יום דחה את התביעה, ופטר את הפניקס מתשלום מלוא התגמולים. 17. אני סבורה כי לאור הקביעות שבפס"ד סלוצקי, אין די בעדותה של החתמת מטעם הפניקס כדי להוכיח התקיימות תנאי סעיף 18(ג)(2) לחוק, דהיינו כי אין מבטח סביר שהיה מבטח בנסיבות המקרה ללא אמצעי מיגון. קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה אינה יכולה לעמוד. נדרשת היתה ראיה חיצונית אוביקטיבית מטעם מבטחים אחרים שהיו מצהירים שגם הם לא היו מבטחים, גם לא כנגד תוספת פרמיה. 18. משקבעתי כי הפניקס לא עמדה בנטל להוכיח העדרו של מבטח סביר, שהיה מוכן לבטח כאמור גם בתמורה לפרמיה גבוהה יותר - לא היה מקום לדחות את התביעה. השאלה האם במקרה זה היה מקום לחייב בפיצוי מופחת. בהקשר זה, קבע בית המשפט בפס"ד סלוצקי כי "במקרים בהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי - תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר הפוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג" (פיסקה 42). בענייננו, משהפניקס טענה להעדר מבטח סביר שיסכים בכלל לבטח במקרים אלה, הרי שממילא היא לא הוכיחה גובה של פרמייה חלופית, ומשכך, לכאורה, אין מנוס מלחייבה בתשלום מלוא הפיצוי. ואולם, התוצאה של חיוב הפניקס במלוא התגמולים, מעוררת קושי מסויים. אומנם, בפס"ד סלוצקי נקבע במפורש כי הנטל בהקשר זה הינו על חברת הביטוח, להוכיח העדרו של מבטח סביר שהיה מבטח גם ללא חיוב בהתקנת אמצעי מיגון או לחילופין להוכיח מהו גובה הפרמייה על פי פוליסה חלופית, ומשהפניקס לא עמדה בנטל זה - לכאורה, כאמור, אין מנוס אלא מלחייבה בתשלום מלוא התגמולים. אין גם להתעלם מקביעותיה של כב' המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, שהצטרפה למסקנותיה של השופטת ארז ברק, אך הוסיפה וציינה: "... השאלה מי צריך להוכיח ומה עליו להוכיח - לא היתה ברורה עד היום. יהא שכרה של המבטחת שהיא שחקן חוזר בתרומתה לפיתוח ההלכה, ומכאן ואילך ידעו הכל כיצד לכלכל צעדיהם". יש בדברים אלה, המופנים למעשה לחברות הביטוח, כדי להבהיר להן מהי הדרך בה עליהן לנקוט, וכי עליהן עול ההוכחה לגבי העדר קיומו של מבטח סביר או לחילופין לגבי גובה הפרמיות המוגדלות, כדי שניתן יהיה לערוך את החישוב היחסי המופחת של תגמולים במקרה זה. בנסיבות אלה, והואיל והמקרה שלפנינו אירע, ואף נדון בפני בימ"ש קמא, לפני מתן פס"ד סלוצקי, והואיל וכפי שהדגישה כב' השופטת נאור, עד אותו מועד הייתה מחלוקת לגבי השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה במקרים אלה, אני סבורה שבמקרה זה, שמועדו עדיין גבולי, יש לחלק את האחריות בין המערערים לבין המשיבה, באופן שהמשיבה תחוייב לשלם למערערים את מחצית התגמולים שנקבעו על ידי השמאי מטעם המשיבה, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום דו"ח השמאי. לפני סיום, אוסיף ואדגיש שכפי שנקבע על ידי כב' השופטת נאור מעתה, וליתר דיוק ממועד פס"ד סלוצקי, לא תוכלנה חברות הביטוח להתנער מעול ההוכחה המוטל עליהן בעניין זה. סוף דבר 19. לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בימ"ש קמא - בטל, והנני מחייבת את המשיבה לשלם למערערים מחצית התגמולים שנקבעו בדו"ח השמאי, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן דו"ח השמאי. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ביטוח פריצה / גניבהפריצהאזעקה