א.מהות התובענה זו תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין פריצה וגניבה מביתו של התובע ברחוב רוקח 14, נוה צדק בתל-אביב. ב.עובדות רלבנטיות התובע הוא הבעלים של בית ברחוב רוקח 14, נוה צדק בתל-אביב, הבנוי על חלקה 156 בגוש 6929 (להלן: "הבית") (נסח טאבו צורף כנספח א' ל-ת/1). הבית נבנה על ידי התובע לאחר הריסתו של מבנה ישן אשר היה קיים על המגרש, אותו קיבל התובע בירושה. הבית בן שלוש קומות, מרתף ועליית גג ומהווה למעשה שתי יחידות דיור עצמאיות המחוברות ביניהן בתוך הבית. הנתבעת הינה חברה לביטוח אשר ממנה רכש התובע פוליסת ביטוח מסוג "עד הגג" לביטוח הבית. הפוליסה היתה בתוקף לתקופה החל מיום 14.1.03 ועד ליום 30.11.03 (להלן: "הפוליסה", נספח ב' ל-ת/1). בהתאם לתנאי הפוליסה בוטח מבנה הבית בסכום של 3,000,000 ₪; ותכולת הבית בוטחה בסכום של 100,000 ₪. לגרסת התובע, ביום 4.2.03 ו/או 5.2.03 אירעה פריצה לבית, במהלכה נגנבו מתוכו פריטים שונים ונגרמו נזקים רבים לתכולה שנותרה בבית ולמבנה עצמו. ביום 5.2.03 הגיש התובע תלונה במשטרה בגין הפריצה (נספח ג'1 ל-ת/1); ולמחרת ביום 6.2.03 ביקר בבית שמאי מטעם הנתבעת, אשר הגיש חוות דעת ביום 13.4.03 (נ/9). בעקבות דו"ח השמאי הוציאה הנתבעת ביום 15.4.03 שיק לפקודת התובע, על סך 36,421 ₪ (נספח ד' ל-ת/1); הלה הודיע לה, במכתב מיום 28.4.03 כי הוא מקבל את התשלום הנ"ל על חשבון בלבד, בגין הנזק שאינו שנוי במחלוקת, תוך שמירה על זכותו לתבוע את מלוא הנזקים שנגרמו לו (נספח ה' ל-ת/1). לטענתו, הנזקים האמיתיים שנגרמו בפריצה לבית עומדים על סכום כולל של 3,642,051 ₪ בתוספת מע"מ, מתוכו סך של 2,103,477 ₪ בגין נזקים למבנה, 106,400 ₪ בגין נזקים לתכולה, ו - 1,432,174 ₪ בגין נזקים אחרים, לפי הפירוט בחוות דעת מיום 28.2.04 שהוכנה על ידי שמאי מטעם התובע, המהנדס ישראל קצנלבוגן (נספח ז' ל-ת/1). ביום 21.4.04 שלח בא כוחו של התובע מכתב לנתבעת בדרישה לתשלום מלוא סכום הנזק, בהתאם לחוות הדעת של השמאי קצנלבוגן (נספח ח' ל-ת/1), אך דרישה זו נדחתה על ידה (נספח ט' ל-ת/1). לטענת הנתבעת היא קיימה את מלוא חיוביה ושילמה לתובע את הפיצוי לו הוא זכאי על-פי תנאי הפוליסה. לעמדתה, הסכומים הנתבעים הינם מוגזמים וחסרי עיגון בפוליסה שהוצאה לתובע. בסיכומיה טוענת הנתבעת לפטור מאחריות ביטוחית, בין היתר מכיוון שהתובע מסר לה, במכוון, עובדות כוזבות בנוגע לחבותה וביים את הפריצה לביתו, הכל במטרה להונות אותה ולהוציא ממנה כספים במרמה. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.4.03 בוטלה פוליסת הביטוח של התובע אצל הנתבעת (נ/12). התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 10.10.04; התיק הועבר להרכב זה ונקבע להוכחות ליום 15.6.08. ג.הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - היש לדחות על הסף את טענת הנתבעת לפיה ביים התובע את הפריצה לביתו? - האם בוים המקרה על ידי התובע? - האם חבה הנתבעת בגין מקרה הביטוח? - מהו שיעור הנזק? ד.היש לדחות על הסף את טענת הנתבעת לפיה ביים התובע את אירוע הפריצה לביתו? בא-כוח התובע טוען בסיכומיו שיש לדחות על הסף את טענות הנתבעת בדבר ביום הפריצה ולדון לגופו של ענין בדבר שיעור הנזק שנגרם בפריצה. לטענתו, רק במהלך חקירת העדים התברר לו כי הנתבעת טוענת למרמה מצד התובע, בכך שתכנן וביים את הפריצה לביתו; וזו הרחבת חזית אסורה, שכן בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת אין כל טענה בדבר ביום או מרמה. התובע מוסיף וטוען שעל-פי סעיפים 78 ו-85 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), בעל דין הטוען טענת תרמית מחויב להעלותה במפורש ולפרט את הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות. בנוסף הוא מסתמך על הנחיות המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 ומיום 29.5.02, הקובעות את חובת המבטח לפרט בפני המבוטח את הנימוקים לדחיית תביעתו ואת האפשרות להעלות נימוקים נוספים מעבר לאלה שהובאו בפני המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד. לעמדת בא-כוח התובע, בענייננו לא נוספה לנתבעת ידיעה כלשהי ולא השתנו הנסיבות לאחר מועד משלוח מכתב הדחייה שלה מיום 26.5.03 וגם משום כך יש לדחות על הסף טענות שלא נכללו באותו מכתב. טענות אלה כבר הועלו ונדחו בהחלטותיי בדיון ההוכחות הראשון שהתקיים ביום 15.6.08 (עמ' 15) וכן בדיון מיום 16.6.08, בו נומקה החלטתי הראשונה באלו המלים (עמ' 39 שורות 3-10): "...על-פי החלטת הרשם, בעקבות טיעונים שהיו בפניו, מתאריך 11.3.08 נכתב כי: "נרשמה הודעת ב"כ הנתבעת, לפיה התשלום ששילמה המבטחת לתובע אין בו משום ויתור על טענות המבטחת בדבר פטור מחבות". לא היה צורך לאור החלטה זו, כפי שמציין הרשם, בכתבי בית-דין נוספים. יחד עם זאת, ההודעה היא חלק מכתב ההגנה הקיים. הנושא של פטור מחבות לגבי המסתכל מהצד יכול להיות גם פטור בשל ביום הענין של ההתפרצות, כך על כל פנים אני מבינה זאת. אשר על-כן, שאלות בנושא של ביום קבילות". אין חולק שבא-כוח התובע היה מודע להחלטה זו אשר ניתנה במעמד הצדדים והוא אף ציין בסעיף 2 סיפא לסיכומיו כי: "טענותיו בדבר הרחבת חזית אסורה בעניין זה לא הועילו". לפיכך ולאור העובדה שטענת התובע כבר נדונה והוכרעה בהחלטה מנומקת, - אין בכוונתי לדון בה פעם נוספת והיא נדחית. ה.האם הוכח שאירע מקרה ביטוח ואם כן, האם בוים המקרה על ידי התובע? חובתו של מבטח על פי פוליסת הביטוח הוגדרה בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), באלו המלים: "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". לטענת הנתבעת, התובע לא עמד בנטל הוכחת מקרה הביטוח, וגם אם ייקבע שאירעה פריצה בביתו, - דין התביעה להידחות בשל היות מקרה הביטוח אירוע אשר בוים במתכוון על ידי התובע במטרה להוציא ממנה כספים במרמה, שכן לתובע היו אפשרות ומניע לביים את הפריצה. התובע מצידו גורס כי עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיומה של פריצה, אך הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח שהפריצה בוימה על ידו במעשה מכוון. לאור טענות אלה, יש לדון תחילה בשאלת נטל השכנוע. בפסק הדין שניתן בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (תק-על 2006 (4), 64), אומצה דעת הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (פ"ד מז (5) 661) לפיה על המבוטח מוטל הנטל להוכיח רק את התשתית העובדתית הראשונית של האירוע המוגדר, ואז עובר הנטל אל המבטח להראות כי מקרה הביטוח אירע במעשה מכוון של המבוטח. בענייננו, הוכיח התובע את התשתית העובדתית הראשונית המצביעה על עצם התרחשותה של פריצה לביתו ובכלל זה קיומם של סימני פריצה בשטח הבית ופנייתו המיידית למשטרה אשר פתחה בחקירה שנסגרה בהיעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין. גם העובדה שהנתבעת היתה נכונה לשלם לתובע פיצוי מסוים בגין תביעתו מהווה אינדיקציה לכך שמבחינה אובייקטיבית הוכח אירוע של פריצה, גרימת נזק למבנה וגניבת תכולה. לפיכך אפנה לבחון האם הוכיחה הנתבעת שאירוע הפריצה בוים על ידי התובע, לאור מסכת הראיות שנפרשו בפני בית המשפט בסוגיה זו: מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של חוקר פרטי בשם פיליפ גצל (ת/3), המועסק במשרד חקירות בשם 'יאיר דורון' אשר נתבקש על ידה לבצע חקירה בעניין אירוע הפריצה לביתו של התובע. מר גצל חקר את התובע ביום 19.2.03 וגבה ממנו הודעה עליה חתם התובע (נספח א' ל-ת/3). לגבי נסיבות אירוע הפריצה העיד התובע בהודעתו החתומה את הדברים הבאים: "את הפריצה גיליתי ביום רביעי, 5.2.03. הפעם האחרונה שביקרתי בבית לפני כן היתה ביום הקודם 4.2.03 בשעות הבוקר, כנראה לפני השעה 10:00, לא זוכר במדויק. ביום רביעי בסמוך לשעה 06:00 הגעתי לבית לקחת משהו מהניירת שלי, הכנסתי מפתח למנעול הדלת החיצונית אך המפתח לא נכנס בכלל. מיד הבנתי שמישהו החליף מנעול ואז מיד התקשרתי למשטרה כי זה נראה מוזר. ... השוטר אמר לי להגיע חזרה הביתה ושניידת תגיע. המתנתי לפחות 3 שעות ליד הבית עד שהגיעה ניידת...בנוכחות השוטר ניגשתי לשכן ממול ולקחתי ממנו סולם (שמו ויקטור) וטיפסתי על הגדר החיצונית ונכנסתי פנימה לפטיו ואז ראיתי את הדלתות הפנימיות פתוחות. אז ראיתי פוגרום ובלגן בכל הבית. ... אחרי הפריצה תחקרתי את השכנים שלי...השכן היחיד שידע משהו שמו אמנון שסיפר כי ביום שלישי, 4.2.03, בשעה 21:00, הוא ראה משאית ברח' רוקח פינת אחווה ושאנשים מובילים רהיטים מהבית שלי למשאית. הוא חשב שזה מובילים שלי ולא התייחס". על-פי הודעתו של התובע, נגנבו מהבית: שתי ספות, שני ג'קוזי, שתי אמבטיות, כיור + ארונית, חמש אסלות, שיש ו-2 כיורי מטבח, שני ברזים, שידה עתיקה, מיטה וארון, חלקים של אח (קמין) עתיק, מנורת נברשת, שואב אבק "קירבי", שתי דלתות עץ וארבעה חלונות. כמו כן נגרמו נזקים רבים לדלתות ולחלונות ופורקו ה"גרילים" של המיזוג. דו"ח החקירה שהוגש לנתבעת ביום 14.4.03 (נספח א' ל-ת/3) קבע בפרק ניתוח הממצאים את המסקנות כדלהלן: "בחקירה עלו חשדות רבים לגבי אמיתות הפריצה אולם לא מצאנו ראיות לגבי מעורבות המבוטח. יחד עם זאת עלו ממצאים וסתירות רבות המעלות חשדות כבדים בדבר אמינות התביעה הן ברכוש והן בנזקים למבנה". חשדות אלה התבססו, בין היתר, על הנקודות הבאות: - חוקר המשטרה אשר ביקר בדירה מצא חתיכה של סרט הדבקה של חברת "א. עמל" ועל-פי החוקר הפרטי מדובר בחברה פיקטיבית השוכרת ומשכירה משאיות לצורכי פריצות; - הנזקים שנגרמו למספר חלונות עץ בבית נגרמו עקב החדרת מכשיר כגון מברג בין כנפי החלונות מהצד הפנימי שלהם לשם פתיחתם כביכול, אולם אין סימני עיקום במוטות הבריחים ובצמוד לאותם סימני מברג ישנה ידית פתיחה אשר ע"י סיבובה נפתח החלון ללא כל קושי ולכן אין כל הגיון כי נזקים אלה נגרמו על ידי פורצים; - סתירות שנמצאו בגרסת התובע לגבי פריטים שכביכול נגנבו. והייתי מוסיפה, שעדות התובע שניסה להכניס מפתח, וכשזה לא נכנס הבין שמישהו החליף את המנעול, - לא כל-כך משתלבת עם "פרקטיקה" של פורץ הגונב דברים ואח"כ מחליף מנעול בבית. בפרק הממצאים בדו"ח החקירה צוין, שמיד לאחר הגשת התלונה במשטרה הפעיל התובע לחץ על השוטרים לפעול בנחישות לאיתור רכושו שנגנב ואף פנה ביוזמתו לחוקר פרטי שיפעל לאיתור הרכוש. כאן המקום להזכיר, שחקירת המשטרה שנפתחה בעקבות התלונה שהגיש התובע, נסגרה בנימוק שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין (נספח ג' ל-ת/1). הנתבעת הפנתה לחקירתם הנגדית של התובע ושל השמאי מטעמו, אשר לטענתה עולה מהן הוכחה חד משמעית לכך שהפריצה לביתו של התובע בוימה. התובע העיד בחקירתו בבית המשפט שהבית נבנה על ידו למטרת מכירה, באמצעות הלוואה שקיבל מבנק הפועלים (עמ' 40 שורות 7-8), ובתקופה הסמוכה לאירוע הפריצה היה מרוהט כדירה לדוגמא (עמ' 43 שורה 13). התובע עצמו התגורר באותה תקופה לסירוגין בדירת בת זוגו בהרצליה ובבית הוריו בפרדס חנה (עמ' 37 שורות 23-25). לעדותו, ביקר בבית בפעם האחרונה יום לפני אירוע הפריצה ועזב בשעה עשר בבוקר (עמ' 43 שורות 10-11). הוא גילה את הפריצה למחרת בשעה שש וחצי בבוקר כאשר הגיע לבית ולא הצליח להיכנס פנימה. כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע הגיע לבית בשעה שש וחצי בבוקר השיב (עמ' 43 שורות 16-18): "...אני בדרך כלל נוהג לצאת מאוד מוקדם. אני הייתי בשלב של התארגנות, העברתי לשם מלא דברים ורציתי להמשיך ולסדר". בהמשך העיד (עמ' 43 שורות 21-22): "אחרי הפריצה לא יכולתי להיכנס פנימה לדירה ולא הבנתי מה קרה. קראתי לשכן ממול, ויקטור, לקחתי ממנו סולם, עליתי על החומה ועברתי לצד השני וראיתי את הדלתות של הפטיו פרוצות". התובע העיד שאין לו הסבר לוונדליזם הרב שאירע בבית במהלך הפריצה וגם לא לסימני המברג שהתגלו רק בצד הפנימי של חלונות הבית (עמ' 51 שורות 25-27, עמ' 52 שורות 3-4). הוא העיד שהוא מאשר כי חתם על ההודעה לחוקר הפרטי גצל, בה מסר בין היתר שנגנבה מנורת נברשת אחת שפורקה מהתקרה בקומה הראשונה; אולם עם הזמן הבין שנגנבו עוד המון פריטים ומכאן טענתו כי נגנבו למעשה 22 מנורות (עמ' 56 שורות 21-24). התובע הכחיש בעדותו בכל תוקף כי תכנן ו/או ביים את הפריצה לביתו. לדבריו שילם את חובו לבנק והוא עומד בכל התחייבויותיו (עמ' 54 שורות 4-17). השמאי מטעם התובע, מר ישראל קצנלבוגן, ביקר בבית בחודש מאי 2003, קרי כשלושה חודשים לאחר אירוע הפריצה. בחוות הדעת שהגיש (ת/2) צוין, שבבדיקה וויזואלית מיום 19.5.03 ניתן היה להיווכח, בין היתר, בנזקים בגין החלפת מנגנון הנעילה בדלת כניסה ראשית, נזקי פריצה ברורים על המשקוף ודלת הכניסה מהלובי ונזקי פריצה באזור המנעול. בחקירתו בבית המשפט העיד מר קצנלבוגן שאינו זוכר האם ראה בעצמו סימנים של החלפת המנעול, או שזה נאמר לו על ידי התובע (עמ' 17 שורות 8-10). בהמשך העיד (עמ' 29 שורות 12, 17-19): "ת: חלק ניכר מהנזקים הם נזקים שגם אני לא מוצא להם הסבר לוגי, אלא ואנדליזם לשמו. ... אני אומר שלגבי חלק מהדברים אין לי הסבר אלא שזה ואנדליזם לשמו. ש: יכולה להיות אופציה נוספת, שמישהו ביים את זה? ת: זה תמיד יכול להיות. ... ת: חלק מהדברים זה ואנדליזם לשמו וחלק נראים כסימני פגיעה מציוד שהזיזו, למשל רואים סימני גרירה על רצפת הפרקט. לומר אם הנזקים נגרמו על-ידי פורצים או שזה ביום, אינני יכול לומר". השמאים מטעם הנתבעת מר שרגא ארדן ומר משה טוב-אל, ביקרו בבית מספר פעמים לאחר אירוע הפריצה (השמאי טוב-אל ביקר בבית כבר למחרת, ביום 6.2.03), וציינו בפרק הממצאים בחוות דעתם (נ/9) מיום 13.4.03, כדלקמן: "לצורך בדיקת הנזק הנדון נפגשנו עם המבוטח מספר פעמים בבית הנדון, ביקורים שבמהלכם עלו תהיות רבות ביחס לנזקים שהוצגו בפנינו, הן לגבי מקורם והן לגבי מועד התרחשותם, שכן תחילת תוקפו של הכיסוי שבמסגרתו הוגשה התביעה היה כתשעה שבועות בטרם הארוע הנטען. לאור הנ"ל הופעל משרד חקירות "יאיר דורון" שחוות דעתו הופנתה אליכם ישירות". בהמשך פירטו השמאים את הממצאים ואת התהיות שעלו מהם. כך למשל צוין שהיו בבית כמויות מסחריות של רהיטים יוקרתיים, כדים, נברשות, פלטות זכוכית, שטיחים מגולגלים, ערימה של דלתות עץ, פריטי לבוש רבים ועוד, כאשר הרושם שהתקבל הוא שמדובר במחסן זמני. כמו כן לא נמצאו סימני בוץ או סימני טיפוס על החומה ו/או עקבות בחצר הפנימית; החבלה בחלונות ובתריסים היא מצידם הפנימי שם מותקנות ידיות פתיחה; כשביקשו השמאים לבדוק אם מפתח הדלת שהוצג על ידי התובע מתאים למנעול, טען התובע שהצילינדר חסר ונלקח על ידי השוטרים. בהקשר זה יצוין שהתובע העיד שלפני אירוע הפריצה הבית היה מרוהט אך היו גם רהיטים שלא היו מסודרים כדירה לדוגמא (עמ' 43 שורות 4-5). בנוסף, שבועיים לפני הפריצה, הזמין התובע הובלה של תכולה פרטית רבה אל הבית, שכללה בגדים רבים השייכים לו כגון חולצות, נעליים ועשרות חליפות (עמ' 45 שורות 8-12). השמאי טוב-אל העיד בחקירתו בבית המשפט שהתביעה מנופחת ועולה חשד שמדובר במקרה לא אמין ובביום, בין היתר מכיוון שזוהי התנהגות לא סבירה של פורץ (עמ' 87 שורות 7, 10-11). השמאי ארדן העיד שההמלצה למנות חוקר ניתנה לאור התהיות שעלו במהלך בדיקת הנזק הנטען (עמ' 67 שורות 4-5, 27). לטענת הנתבעת, התובע היה נתון בקשיים כלכליים עצומים ומפסק דין שניתן בעניינו בהליך ה"פ (ת"א) 321/03 עולה כי בשלהי שנת 2001 החל בנק הפועלים ללחוץ על התובע להחזיר הלוואה שנטל, ומשלא עשה כן, פתח הבנק נגדו בהליכי הוצאה לפועל. לגרסת הנתבעת, תביעת הביטוח שהגיש התובע גובהה כסכום ההלוואה שנטל התובע מבנק הפועלים, וזהו המניע למעשה. התובע אמנם העיד בחקירתו כי על הבית היתה רשומה משכנתא לטובת בנק הפועלים בסכום של 1,200,000 $ (עמ' 36 שורות 28-29), אולם עם זאת העיד שהוא עומד בכל התחייבויותיו לבנק (עמ' 54 שורות 10-17). הנתבעת מצידה לא הגישה תלונה במשטרה על ניסיון לקבל דבר במרמה והגב' חלי עמיאל, המשמשת כראש מדור רכוש/תביעות אצל הנתבעת העידה שטרם הוגשה תלונה במשטרה ויש לנתבעת שבע שנים לעשות כן (עמ' 108 שורות 28-31). לעדותה, התשלום לתובע טופל על ידי מסלקת התביעות של הנתבעת, אשר סברה שיש לשלם את התביעה ואכן שילמה אותה. לדבריה ההחלטה לשלם לו את הסכום בסך 36,421 ₪ מקורה בטעות בשיקול דעת של אותה מסלקת תביעות, טעות שהתגלתה כאשר התובע ערער על הסכום ששולם לו ואז תביעתו עלתה לדרג גבוה יותר של מחלקת התביעות שהגיע למסקנה שהתביעה בכלל לא היתה צריכה להשתלם (עמ' 108 שורות 2-7, 14-15). בהמשך העידה שזה אינו המקרה המתאים לשליחת מבוטח לבדיקת פוליגרף, למרות שהדבר נתון לשיקול דעת הנתבעת, וכמעט שלא משתמשים באופציה הזו (עמ' 109 שורות 23-28). המסקנה המתבקשת העולה ממכלול הראיות שנפרשו בפניי היא שהנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה ולא הצליחה להביא ראיות ממשיות ומבוססות בשיעור של 51% הנחוצים בתחום האזרחי שמצביעות על גרימה מכוונת או על מניע של התובע לביים את הפריצה לביתו. יש לציין שהתובע שיתף פעולה עם הנתבעת וענה לשאלות החוקר מטעמה, אך גם לאחר שהוגש דו"ח החקירה לא מצאה לנכון הנתבעת להגיש תלונה במשטרה ו/או לא דרשה מהתובע להיבדק בפוליגרף. זאת ועוד, התמיהות והסתירות המסוימות אשר באו לידי ביטוי בממצאי החוקר הפרטי והשמאים ארדן וטוב-אל, אין בהן די כדי להוכיח את מעורבותו של התובע בפריצה. ודוק: החוקר הפרטי שערך את החקירה בעבור הנתבעת קבע מפורשות כי לא נמצאו ראיות לגבי מעורבות התובע באירוע הפריצה. גם חקירתם הנגדית של התובע ושל השמאי מטעמו לא סיפקו "הוכחות חד משמעיות" כטענת הנתבעת, לכך שהתובע ביים את הפריצה לביתו. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעת לבסס את החשד לביום הפריצה כמעשה מכוון של התובע ולתמוך אותו בראיות נוספות מספיקות, כך שבסופו של יום, מאזן ההסתברויות באשר לטענה זו אינו נוטה לטובתה. אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבעת שהתובע ביים הפריצה לביתו. ו.האם חבה הנתבעת בגין מקרה הביטוח? הלכה פסוקה היא כי הנטל להוכחת פטור מן החבות הביטוחית מוטל על הטוען לכך, ויפים לענין זה דברי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, (פ"ד מח(4) 70 בעמ' 78-79) (להלן: "פס"ד מוריאנו"): "ההלכה לגבי נטל הראיה בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש הוא כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. בכך עובר הנטל אל כתפי המבטח. עליו להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה". הנתבעת טוענת לקיומם של מספר חריגים שיש בהם כדי לפטור אותה מחבותה, אפנה לדון בטענות הפטור של הנתבעת והאם עלה בידה להוכיחן. לגרסת הנתבעת, יש להחיל את סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, הקובע לאמור: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". לאור מסקנת הדיון לעיל, לפיה נדחתה טענת הנתבעת לביום אירוע הפריצה בידי התובע, בבחינת גרימת מקרה ביטוח במתכוון, הרי שדין טענה זו להידחות אף היא. לחלופין טוענת הנתבעת לתחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, לפיו: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24 (ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה-פטור המבטח מחובתו". לטענת הנתבעת, המצב הרלבנטי לנסיבות המקרה דנן הוא מצב בו המבוטח מוסר למבטח עובדות כוזבות או מעלים עובדות, הן לגבי נסיבות מקרה הביטוח, או בנוגע לגובה חבות המבטח. הנתבעת העלתה טענה נוספת לפיה הפר התובע את חובת הגילוי היזום המוטלת עליו מכוח סעיף 6 ג' לחוק חוזה הביטוח, בכך שהעלים ממנה מידע בעת עריכת הפוליסה, שעה שביקש לבטח "דירה" במסווה של "אתר בניה" ובמסווה של מחסן לאחסון פריטי תכולה שאינם נמנים עם תכולת דירה. סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח קובע לאמור: "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". ייאמר כבר עתה כי אני דוחה את טענת התובע להרחבת חזית אסורה (סע' 7 לסיכומי התשובה שלו), לאור ההחלטה לפיה טענות הנתבעת בדבר פטור מחבות ייחשבו כחלק מכתב ההגנה הקיים. לגופן של טענות: 1.טענת הנתבעת לתחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח חל על מכלול הפעולות שנדרש המבוטח לבצע לאחר התרחשותו של מקרה הביטוח [ש' ולר 'חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981', תשס"ה-2005, כרך ראשון בעמ' 542 (להלן: "ולר")]. ב-רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, (תק-על 98 (2), 910) קבע בית המשפט העליון: "סעיף 25 הנ"ל נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מהחבות... סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו". אם כן, היסוד הראשון של הדיבור "בכוונת מרמה" הינו יסוד עובדתי של מסירת עובדות כוזבות על ידי המבוטח. היסוד השני - מודעות המבוטח לכזב בעובדות שנמסרו אף הוא יסוד עובדתי והידיעה תיבחן על סמך מבחן סובייקטיבי; ואילו היסוד השלישי הוא המורכב ביותר, לפיו יש להוכיח שהמבוטח התכוון לקבל מהמבטחת כספים במרמה על יסוד העובדות הכוזבות. הגם שפרשנות יסוד זה טרם התגבשה סופית בפסיקה (ר' ע"א (חי') בענייננו, טוענת הנתבעת שיש להחיל את סעיף 25 בשלב ההליך המשפטי ולקבוע שהתובע אינו זכאי לתשלום כלשהו שכן מסר לה נתונים כוזבים וסותרים לאחר אירוע הפריצה ובמהלך עדותו בבית המשפט, ו"ניפח" את תביעתו בסכום של כ-900,000 ₪ במטרה להוציא ממנה כספים במרמה. הנתבעת מתבססת בטענתה זו על חקירתו הנגדית של שמאי התובע, מר קצנלבוגן, שאישר כי אינו שמאי מקרקעין (עמ' 11 שורות 3-4) ולא ידע להסביר כיצד קבע ירידת ערך של 7.5% בגינה העריך פיצוי בסך 862,500 ₪ (עמ' 23 שורות 1-8 וכן חווה"ד ת/2). הנתבעת טוענת שהשמאי הסתמך בהערכתו על חוות דעת שהוצאה מתיק בית המשפט לבקשת בא-כוח התובע (עמ' 49 שורות 13-20), כך שבסופו של יום ויתר הלה על תביעתו לירידת ערך הנכס בשווי 862,500 ₪ (ר' גם סע' 29 סיפא לסיכומי התובע). בנוסף לטענתה, מסר התובע פרטים כוזבים לשמאים מטעמה לאחר אירוע הפריצה, בכך שדיווח על גניבת פריטי תכולה כדוגמת חדר שינה עתיק ומערכת סלונית, אולם השמאי קצנלבוגן העיד שהתובע לא מסר לו שפריטים אלה נגנבו מהבית (עמ' 27 שורות 3-12). התובע מצידו גורס, שגם אם ייקבע כי לא עלה בידו להוכיח חלק מהנזקים שהוא טוען להם, אין בכך להוכיח דבר לעניין תום ליבו בהגשת התביעה. התובע נשאל בעניין המידע הסותר שמסר לשמאים ביחס לגניבת חדר שינה עתיק וסלון, והשיב (עמ' 46 שורות 3-13): "ש: אמרת את זה לחוקר שלנו ובאמת אתה חתום על ההודעה, אלא שאתמול כשנחקר המומחה שלך, הוא אמר לא דובים ולא יער, גם על הסלון וגם על אותו חדר שינה, הוא אמר שלא אמרת לו שגנבו לך וזה גם לא מופיע בחווה"ד? ת: אני זוכר שהתייחסתי לכל מה שגנבו לי. לא היתה לי סיבה להסתיר מקצנלבוגן. ... עברתי על הדו"ח של קצנלבוגן ברפרוף. אני יודע שהוא גם תבע חלק מהרהיטים". יצוין שקיימת התייחסות בסעיף 6 לחוות הדעת של השמאי קצנלבוגן, במסגרת בחינת דו"ח השמאי מטעם הנתבעת, להערכת פריטי התכולה של כורסאות וספה ושל חדר שינה עתיק. כך שלא ברור מהו האינטרס של התובע, בהנחה שהוא מסר עובדות כוזבות לשמאי הנתבעת, להסתיר פריטים אלה מהשמאי שפועל מטעמו, בנסיבות בהן המידע נמסר מפיו לשמאי הנתבעת שלושה חודשים קודם לכן, והיה מונח בפני השמאי קצנלבוגן. בנוסף יש לציין, שבמכתב ששלח בא כוחו של התובע אל הנתבעת, ביום 21.4.04, הציע הלה שחוות הדעת תשמש בסיס לפתיחה במשא ומתן (נספח ח' ל-ת/1). המלומד ולר כותב בספרו (עמ' 553-554), שקיים קושי לשרטט את קו הגבול בין הפרזה לגיטימית, בבחינת הצעת פתיחה במשא ומתן שייפתח עם המבטחת, לבין הפרזה הנגועה במרמה של ממש; וכי אמת המידה המתאימה לקביעת אופי ההפרזה היא היסוד הנפשי הנלווה להגשת התביעה למבטחת. בהקשר זה אוסיף ואציין, שאיני סבורה כי החלטת בא כוח התובע למשוך מתיק בית המשפט את חוות הדעת עליה התבסס השמאי מטעמו בבואו להעריך את שווי ירידת ערך הנכס, כשלעצמה, מוכיחה ניסיון להוצאת כספים במרמה מהנתבעת. סיכומו של דבר, המסקנה המתבקשת היא שלא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת המוכיחה כוונת מרמה ומסירת עובדות כוזבות ביודעין מצד התובע, בהבדל אולי מתביעה מופרזת, ועל כן לא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ואני דוחה את טענת הנתבעת בראש פרק זה. 2.טענת הנתבעת לתחולתו של סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח כאמור, הנתבעת טוענת לחוסר תום לב ולמרמה מצד התובע בעת עריכת פוליסת הביטוח לבית, שהיווה למעשה 'אתר בניה' ו/או מחסן לאחסון פריטי תכולה. הנתבעת מתבססת בטענתה זו על חקירתו הנגדית של שמאי התובע, מר קצנלבוגן. התובע מצידו גורס שהדירה לא היתה" אתר בניה" בעת הוצאת הפוליסה. לעמדתו, העובדה שלא הושלמו חיבורי הכלים הסניטאריים ומשטחי השיש אינה הופכת את הדירה ל"אתר בניה", וענין זה היה מצוי בידיעתה של הנתבעת מהיום הראשון שלאחר הפריצה. השמאי מטעם התובע, מר קצנלבוגן קבע בחוות דעתו (סעיף 10 ל-ת/2): "א. מבנה - בהתאם לממצאי בדיקתנו היה המבנה מבוטח כל צרכו וברור כי לא התקיים כל ביטוח חסר. ב. תכולה - בהתאם לרשימת הפוליסה מבוטחת התכולה בסך 100,000 ₪ - סכום העומד ברמת הסבירות לתכולת מבנה בשלבי בניה סופיים אשר טרם הותקנו בו כל אביזרי אלקטרוניקה, תקשורת מכשירי מטבח חשמליים וכו'. יש לציין כי במועד הנזק אוחסנו באתר חפצים שונים אשר ברור כי אינם שייכים למבנה מעין זה המצוי בשלבי בניה סופיים כגון מלאי עורות, אוספי ריהוט, אוסף כדים עתיקים, תמונות שמן יקרות, מלאי "מסחרי" של פריטי לבוש ממותגים כולל חליפות, חולצות, עניבות, נעליים וכו'. בהתאם לחישובינו עומדים ערכי התכולה אותם ניתן לשייך בבירור לאתר הנדון ע"ס 110,000 ₪ ובהתאם למקובל לא חל כל בטוח חסר במקרה זה". השמאי קצנלבוגן העיד שלא התייחס לפוליסה כאל פוליסת ביטוח דירה, אלא יותר כאל פוליסת ביטוח אתר עסקי או אתר בניה (עמ' 20 שורות 8-9). לדבריו (שם, שורות 10-13): "ת:... הפוליסה שהיתה לו היא כאילו לא מתאימה, כי פוליסת דירה לא מבטחת אתר בניה. ש: בחוו"ד שגית או לא? ת: בחוו"ד שגיתי לגבי הפוליסה". בהמשך העיד (עמ' 29-31; עמ' 21 שורות 1-2): "ת: אתר בניה נחשב לאתר בניה עד לשלב המסירה והמפתח. פה עדיין לא הושלמו עבודות הבניה, פה עדיין לא חיברו את כל נקודות האינסטלציה, המים, החשמל, התקנת מערכות מיזוג האוויר, התקנת השיש. אלה עבודות בניה שעדיין היה צריך לסיימן. במקביל, זה לא מונע מאותו אדם לרהט חלק מהדירה ולהציג אותה כדירה לדוגמא. היא עדיין לא חוברה למערכות". התובע העיד בחקירתו בבית המשפט (עמ' 47 שורות 23-24): "אני תמה על התשובה של המומחה מטעמי, כי היתה בפניו הפוליסה והיא בודאי לא היתה פוליסה של בניה. הבית לא היה בבניה, הוא היה בית לדוגמא, דירה לא תפוסה". בהמשך העיד שאמנם היו חומרי בניה בבית אבל הכלים הסניטאריים היו מונחים כל אחד במקומו, כאשר: "אם מחר בבוקר יבוא לקוח ויחליט שהוא רוצה ג'קוזי אחר לדוגמא, לא נצטרך לשבור ולהרוס" (עמ' 48 שורות 18-19). לדבריו, הבית לא היה מחובר למים ולחשמל (עמ' 48 שורות 24-26): "כדי לחבר אותו למים ולחשמל צריך לקבל טופס 4. צריך גם לשלם ארנונה. היות וממילא העבודות לא הסתיימו ובין יתר השיקולים, לא רציתי לשלם ארנונה, לא חיברתי את הדירה למים ולחשמל". בנוסף העיד התובע, שכשבועיים לפני הפריצה הזמין הובלה של עשרות חליפות ונעליים אל הבית (עמ' 45 שורות 8-12), שלא הצליח למוכרו, ושקל לעבור לגור בו בעצמו (עמ' 49 שורות 1-2). בפוליסת הביטוח שהוצאה לבית צוין שהדירה אינה תפוסה לתקופה מיום 4.1.03 ועד 31.3.03 (נספח ב' ל-ת/1). הגב' חני הדר, המשמשת אצל הנתבעת כראש הצוות החיתומי האחראי על הפקת הפוליסה לתובע, העידה בבית המשפט שבמקרה דנן סכום הביטוח שהתבקש לא הצריך שליחת סוקר (עמ' 105 שורות 18-23): "ת: ...משום שהיה מדובר בתכולה שמיועדת לדירת מגורים על סך 100,000 ₪ ובמקרה כזה אנחנו לא שולחים סקר מיגונים. כשאני בוחנת את סכום הביטוח ואני רואה שמדובר בשתי יחידות של בית פרטי, שנמצאות בנווה צדק, אני לא רואה שום סיכון מהותי בסכום הביטוח, מכיוון שאנחנו מבטחים שתי יחידות בסכום ביטוח שנראה סביר לחלוטין". המלומד ולר כותב בספרו (עמ' 309-310): "מבוטח ייתפס כמסתיר מידע בכוונת מרמה בהתקיים כל התנאים הבאים: (1) הוא מודע לקיומו של מידע מסוים; (2) הוא מודע לכך שזהו מידע מהותי כהגדרתו בסעיף 6(א); (3) הוא מודע לכך שהמידע אינו מצוי בידי המבטחת; (4) המניע לאי הגילוי הוא רצון להשיג כיסוי ביטוחי שהוא יודע כי לא יזכה בו אם יגלה את הידוע לו. תנאים מצטברים אלו מצמצמים מאוד את האפשרות לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח בגין אי גילוי, ואליהם מצטרפת העובדה שהנטל להוכחת התקיימותם מוטל על המבטחת...על כן, סביר להניח שהמבטחת תצליח להוכיח את התקיימות יסודותיו של סעיף 6 (ג) רק במקרים נדירים". המסקנה המתבקשת העולה ממארג הראיות היא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שבשלב ההתקשרות החוזית התובע היה מודע לקיומו של מידע מהותי, קרי, האפשרות שהבית נחשב כ'אתר בניה', אך לא גילה לה את המידע הנ"ל מתוך כוונת מרמה במטרה להשיג כיסוי ביטוחי. הרושם שהתקבל הוא שהתובע היה סבור שמדובר בדירת מגורים ועל כל פנים, כאמור, הנתבעת לא השכילה להוכיח כוונת מרמה מצדו ועל כן אני דוחה את טענתה בראש פרק זה. ז.מהו שיעור הנזק? 1.נזקי התכולה התובע עותר לסכום של 106,400 ₪ ברכיב זה, כפי שקבע השמאי מטעמו מר קצנלבוגן (סע' 9 ו-10 ונספח ב'1 ל-ת/2), ולפי סעיף 16 לפוליסה המאפשר תוספת של עד 10% לסכום ביטוח התכולה. הנתבעת טוענת שיש לדחות את התביעה שכן מדובר בתכולה המהווה מלאי עסקי; לחלופין מוכנה הנתבעת לאמץ את עדותו של השמאי קצנלבוגן בחקירתו הנגדית אשר אישר כי: "אין ספק שקיים תת ביטוח לגבי התכולה" (עמ' 26 שורה 31). על-פי חישוב שערכה הנתבעת בסיכומיה, סכום התכולה שהיתה בבית מוערך ב-485,500 ₪, ומאחר והתובע ביטח את תכולת הבית בסכום של 100,000 ₪, הרי תת-הביטוח שקבע השמאי מטעמה הינו על הצד הנמוך (השמאים מטעם הנתבעת, ארדן וטוב-אל, העריכו בחוות דעתם את תכולת הבית בסך של 600,000 ₪ וערכו תחשיב ביטוח חסר שהסתכם בסך של 5,910 ₪ בערכי שיפוי. לפיכך לעמדתה, ככל שיקבע בית המשפט כי היא חבה בפיצוי לתובע, יש לאמץ את ממצאי השמאים מטעמה הקובעים פיצוי בגין נזקי תכולה בסך של 5,910 ₪. כאן המקום לציין שסעיף הפוליסה לענין ביטוח חסר (סע' 72 בפרק יא') קובע: "היה בעת תחילת תקופת הביטוח סכום ביטוח הדירה או התכולה פחות משווים של הדירה או התכולה, תפחת חבות המבטח בשיעור יחסי שהוא כיחס בין סכום הביטוח לבין שווי הדירה או התכולה בעת תחילת תקופת הביטוח". בא כוח התובע בסיכומיו מוכן לצאת מנקודת הנחה ששווי התכולה בדירה היה 600,000 ₪. לטענתו אין מחלוקת על כך שחלק הארי של התכולה לא היה מבוטח משום שאין מדובר בתכולה רגילה של בית מגורים ועל כן לא היה התובע זכאי לקבל מלוא סכום זה. מכאן לעמדתו, התכולה שהיתה מבוטחת בסכום של 100,000 ₪ על-פי הפוליסה, היא אותה תכולה "רגילה לשימוש ביתי" ואין להביא בחשבון את יתרת התכולה שלא היתה מבוטחת ומכאן שלא היה כל ביטוח חסר. זו טענה יפה, אך חסרונותיה שניים לפחות: הראשון - לא ברור מעדות התובע מהו היקף מכלול תכולת הדירה שהיה נשוא הביטוח. לענין זה קיימת רק עדותו שאין לה תימוכין, במענה לשאלה מתי ומה הועבר לדירה (עמ' 45), השיב שהעביר "ציוד כבד" כמו: "המון חולצות שלי, המון חליפות שלי, המון נעליים שלי". התובע לא היה בטוח לגבי ציוד כבד יותר מכיסאות, שאולי גם כן הועברו כשבועיים לפני האירוע. מכאן, שהוא לא הצליח להוכיח מתי הועברה התכולה לדירה. השני - במידה וחלק מהתכולה היקרה הובא לדירה לאחר שכלול הפוליסה, אזי לפי תנאי הפוליסה היה התובע צריך להודיע על שינוי מהותי, למשל הגדלת תכולה (סע' 70 לפוליסה). דבר זה לא נעשה. הפועל היוצא הוא: נטל הראיה מוטל על המבוטח להוכיח שאירע מקרה הביטוח, ובמקרה דנן אין מחלוקת שענין מקרה הביטוח קרה; כמו כן עליו להראות שהמקרה נכנס לתנאי השיפוי על-פי הפוליסה (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006 (4), 64). לכן הרכוש שבוטח הינו חלק מתנאי השיפוי והמבוטח לא עמד בנטל להוכיח שחברת הביטוח ביטחה את כל שהיה בדירה. התיזה לפיה הפוליסה חלה רק על חלק מהתכולה ולא על כולה, צריכה לבוא, למצער, לידי ביטוי בפוליסה עצמה. השאלה הנוספת שמתעוררת היא, האם הפיצוי שיינתן אמור להיות לפי ערכי כינון או לפי ערכי שיפוי. סעיף 60 בפרק יא' לפוליסה, הקובע תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה, מורה כדלקמן: "א. לפי בקשת המבוטח כפי שתירשם בהצעת הביטוח ותצויין ברשימה ובהסכמת המבטח, יפצה המבטח את המבוטח בקרות מקרה ביטוח לדירה או לתכולה לפי ערך כינון. לענין זה, "כינון" - הקמה מחדש, תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק ברכוש חדש מאותו סוג ואיכות. ב. תשלום פיצוי לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנה בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק, וזאת ללא שינויים באיכות ובסוג הרכוש בהשוואה לרכוש שאבד או ניזוק; לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיה ערך הפיצוי עבורו לפי ערך שיפוי". ברשימת הפוליסה צוין לגבי פרק ביטוח התכולה כי: "סעיף ערך כינון - בתוקף". השמאים מטעם הנתבעת העריכו את נזקי התכולה בערכי כינון וגם בערכי שיפוי, וכפי שהם מציינים (עמ' 15 לחווה"ד): "מאחר וטרם הוכח כינון ניתנה הערכתנו גם בערכי שיפוי בניכוי המע"מ". ערך הכינון שקבעו שמאי הנתבעת לתכולה הינו - 52,989 ₪; וערך השיפוי - 35,458 ₪. בהתייחס לסעיפי הערכת שווי התכולה של השמאי קצנלבוגן, אציין את הדברים הבאים: - בסעיף תיקון שולחנות סלון שרוטים קבע השמאי סכום של 42,000 ₪, ולעדותו: "זה נקבע לפי הערכה שלי" (עמ' 27 שורות 23-24). - לא הוכח על מה מתבססת הערכת השמאי לסכומים בסך 7,500 ₪ בגין תיקון מנורת רגל שבורה, 2,400 ₪ בגין תיקון כסא סלוני, 18,000 ₪ בגין תיקון כורסת סלון, 5,500 ₪ בגין החלפת פלטת עץ גושני, ו - 6,000 ₪ בגין החלפת 3 כדי חרס שבורים. - כמו כן, פוליסת הביטוח של התובע לא נועדה לבטח מלאי חומרי בנין אותו העריך השמאי בשווי של 25,000 ₪. יצוין שהשמאי קצנלבוגן סבר שהפוליסה היא לאתר בניה ולא פוליסת ביטוח דירת מגורים רגילה ולכן העריך את רכיב מלאי חומרי הבנין, אך לא העריך את החליפות, הנעליים והעניבות אותם סיווג כתכולה אישית של התובע שלא שייכת ל'אתר בניה' (עמ' 19 שורות 27-29; עמ' 20 שורות 8-9). התובע לא הציג חשבוניות בגין רכישת איזה מפריטי התכולה לעיל ולטענתו כל המסמכים הקשורים בבניית הבית היו במשרדו של עו"ד דוד הנדל אשר ייצג אותה באותה תקופה, ובשנת 2000 פרצה שריפה במשרד אשר כילתה את המסמכים הנ"ל (ר' תצהיר עו"ד הנדל - ת/5). יצוין כי לא ברור אילו מסמכים בדיוק היו אצל עו"ד הנדל. בשקלול מכלול הנסיבות לעיל, עדיפה בעיניי חווה"ד של השמאים מטעם הנתבעת אשר קבעו פיצוי על-פי שתי אופציות: ערך כינון וערך שיפוי (ההבדלים ביניהם הם הפרשי מע"מ: ערך הכינון כולל מע"מ וערך השיפוי הינו בניכוי מע"מ - סע' 8.10 לחווה"ד ועדות השמאי ארדן בעמ' 72 שורות 10-11). מהראיות שהוצגו בפניי עולה, שהתובע לא הוכיח את זכאותו לקבל פיצוי על-פי ערך הכינון, ובכלל זאת לא הוכיח הקמה מחדש, או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק, וזאת ללא שינויים באיכות ובסוג הרכוש בהשוואה לרכוש שאבד או ניזוק. לעדותו של התובע (עמ' 55 שורות 11-12): "עשיתי קוסמטיקה חיצונית של הבית. את פנים הבית ניקינו. סידרנו את זה כדי שזה ייראה קצת נקי, אני בכל זאת מציע את זה לקונים". אשר על כן אני קובעת שהתובע זכאי לפיצוי בגין נזקי התכולה בערך שיפוי לפי נוסחת הביטוח החסר שנקבעה בחוות הדעת של השמאים ארדן וטוב-אל, בסכום של 5,910 ₪. 2.נזקי המבנה התובע עותר לפיצוי בסך 2,103,477 ₪ בגין נזקי מבנה, כאשר הסכום הנ"ל מורכב מ-1,618,059 ₪ בגין הנזקים בפועל, ובנוסף סכום בסך 485,418 ₪ בגין הוצאות נוספות הכוללות תכנון פנים ופיקוח על, תאום ניהול ופיקוח, ובלת"ם. השמאים מטעם הנתבעת העריכו את נזקי המבנה בסך של 36,545 ₪ בערך כינון; ו-30,971 ₪ בערך שיפוי. הנתבעת הפנתה לסעיף 1 בפרק א' של פוליסת הביטוח העוסק בביטוח מבנה הדירה, הקובע שמבנה הדירה כולל, בין היתר, את כל החלקים הקבועים של הדירה או המחוברים אליה חיבור של קבע. השמאי קצנלבוגן העיד שהוא החשיב את הכלים הסניטאריים כגון אסלות, ג'קוזי, כיורים, אמבטיה, כחלק מהמבנה ולא כחלק מהתכולה למרות שאישר שהם לא היו מחוברים, אלא היתה רק הכנה לחיבורים. לדבריו קשה לו מבחינה קונספטואלית לראות את זה בתור תכולה, ולדעתו פריט תכולה "מחובר" הוא פריט שמעצם המשקל שלו הוא חלק מהמבנה (עמ' 25 שורות 27-30; עמ' 26 שורות 1-13). יצוין, שהשמאי קצנלבוגן העיד בחקירתו: "היו מקומות שראיתי שהיו הכנות חיבור למים שלידם על הרצפה היו סימנים שהיו שם אסלה או כיור" (עמ' 18 שורות 14-15). בנסיבות אלה, לאור ההגדרה המפורשת בפוליסה ומאחר ולטענת התובע נגנבו הפריטים הנ"ל, דבר שמחזק את סיווגם כפריטי תכולה ולא כחלק מהמבנה, - איני מקבלת את פרשנותו של השמאי קצנלבוגן ועל כן כל הכלים הסניטאריים המפורטים בחוות דעתו לא יובאו בחשבון בפרק נזקי המבנה. בנוסף לכלים הסניטאריים, קבע השמאי קצנלבוגן פיצוי בגין הנזקים העיקריים הבאים (נספח ב'1 ל-ת/2): החלפת 12 דלתות (262,317 ₪), החלפת 16 חלונות (217,350 ₪), החלפת 8 תריסים (127,005 ₪), החלפת רצפת שיש (165,000 ₪), החלפת רצפת פרקט (22,085 ₪), צביעת קירות (198,720 ₪), צביעת תקרות (33,600 ₪), החלפת ארוניות (193,600 ₪), החלפת מזגן וגריל מזגן (5,600 ₪), החלפת אח (10,000 ₪). השמאי קצנלבוגן העיד בבית המשפט בנוגע לסימני רטיבות שאובחנו בתקרה, שניתן היה לראות בבירור כי מדובר בנזק ישן, ולהערכתו הרטיבות הראשונה אירעה כשנה לפני האירוע (עמ' 18 שורות 30-31; עמ' 19 שורה 1). בהמשך העיד (עמ' 19 שורות 16-19): "ש: אמרת שחלק זה רטיבות ישנה וחלק חדשה, אבל אתה לא יודע אם זה נגרם מאירוע הפריצה בפברואר 2003? ת: זה נכון. כל מה שאמרתי נסמך על דברי התובע, שאמר לי שהרטיבות החדשה נגרמה לאחר הפריצה. את זה אני לא יודע, אני נסמך על מה שהוא אמר לי". בהמשך העיד: "צילמתי כל מיני פגיעות בטיח. אני לא יכול לומר מתי קרו הנזקים בטיח" (עמ' 23 שורות 20-21). וכן: "אין ספק שהדלתות ניזוקו. מתי הן ניזוקו אני לא יכול לומר, כי לא הייתי במועד הפריצה" (עמ' 24 שורה 2). בהמשך העיד שהדלתות היו "מפוצצות מאיזושהי אלימות" והנזק לחלונות הוא "נזק של ואנדליזם" (עמ' 29 שורות 5-6; עמ' 30 שורות 23-24). לגבי הפרקט העיד: "ישנו חלק שהתנפח, ישנו אלמנט שאני ראיתי שפירקו, עקרו את הפרקט מהרצפה וישנו אלמנט שלישי שהיה עליו שריטות שגררו עליו משהו כבד". לדבריו אינו יכול לקבוע מתי התנפח הפרקט, ויכול להיות שזה נגרם כתוצאה ממים שעמדו במרפסת ולא התנקזו (עמ' 31 שורות 15-23). השמאי קצנלבוגן העריך בחוות דעתו שצריך להחליף כמעט את כל הפריטים שנכללו בפרק נזקי המבנה, ולא לתקן את הנזקים באופן נקודתי. עם זאת אישר שאין לו אפשרות לקבוע האם כל הנזקים אירעו כתוצאה מהפריצה, ושאמנם קיימים נזקים ישנים במבנה. הוא צירף לחוות דעתו הצעות מחיר בגין החלפת הפריטים (נספח א'1 - א'8 לחווה"ד). השמאים מטעם הנתבעת העריכו בחוות דעתם את הנזקים למבנה שניתן לייחסם לאירוע הפריצה (ר' הסבריהם בפרק 6 לחווה"ד) ואת עלות התיקון הנקודתי של אותם נזקים. יש לציין שעל-פי סעיף 58 בפרק יא' לפוליסה, קביעת דרך הפיצוי נתונה לשיקול דעת המבטח לרבות באמצעות תיקון הדירה והבאתה למצב הדומה למצבה ערב קרות הנזק, או החלפת חלקים בדירה בפריטים מאותו סוג ואיכות של אלו שניזוקו. מטעם הנתבעת העיד מר עמנואל אורנבוך, מומחה לענייני עץ ורהיטים שנתן חוות דעת (נ/10). לדבריו, ניתן לתקן את הנזקים שנגרמו לרצפת הפרקט באמצעות ליטוש העץ, דבר שיחזיר את המצב לקדמותו (עמ' 93 שורות 9-14); ובחלק הפרקט שבו נוצר ריקבון כתוצאה מרטיבות ניתן להחליף רק את המקום הפגוע ולהגיע לאותו גוון כמו ברצפה המקורית (עמ' 94 שורות 1-10). השמאים מטעם הנתבעת התבססו על חוות הדעת של מר אורנבוך ברוב סעיפי הנזק למבנה (סע' 7.1-7.5 בעמ' 13 לחווה"ד). כמו כן העיד בבית המשפט מר צדוק רחמני, מנהל תפעול בחברת 'אקספרס שרותים אחזקות ובינוי בע"מ', שנתן הצעת מחיר שצורפה לחווה"ד של השמאים מטעם הנתבעת (נ/11). מר רחמני העיד בבית המשפט שהצעת המחיר שלו מהווה הערכה גסה בלבד (עמ' 100 שורות 25-26), והוא נתן מחירים גבוהים יותר ממה שהיה בפועל (עמ' 101 שורה 7). השמאים מטעם הנתבעת התבססו על הצעת המחיר של חברת 'אקספרס' לגבי סעיף מיזוג האוויר (סע' 7.8 בעמ' 13 לחווה"ד), ולענין צביעת הקירות התבססו על הצעת מחיר של חברת 'דקוליין ציפויים דקורטיביים בע"מ' (סע' 7.6 בעמ' 13 לחווה"ד). השמאים מטעם הנתבעת קבעו שהנזק לקמין לא אירע ביום אירוע הפריצה, ולכן לא העניקו פיצוי בגין פריט זה. הם מציינים שלטענת התובע נשבר הקמין במהלך ניסיון לשבור אותו, אולם מדובר בקמין שמשקלו 130 ק"ג, העשוי מיציקת ברזל וכדי לשבור אותו נחוצים כלים כבדים ביותר (סע' 6.11 לחווה"ד). הערכת השמאים בהקשר זה מקובלת עלי. הם הוסיפו וציינו (סע' 6.14 לחווה"ד): "ביקשנו מהמבוטח למסור לנו את פרטי הצבע על מנת ללמוד ממנו את שיטת הצביעה המיוחדת של הקירות ועלויותיה כנטען על ידי המבוטח. המבוטח מסר כי הצבעי אינו בחיים ועוזרו שוהה בגרמניה ולא ניתן לאתרו. ביקשנו מהמבוטח את פרטי הנגר על מנת לעמוד מקרוב על סוג ושיטת הצביעה של החלונות והתריסים. המבוטח מסר לנו כי הנגר אינו בחיים". בפס"ד מוריאנו קבע בית המשפט העליון: "...על המבוטח רובץ הנטל להראות שלושה אלו: ראשית, הסיכון אשר התממש הוא מן הסיכונים המכוסים על-ידי הפוליסה; שנית, הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה; שלישית, הנזק שנגרם אירע, במישור הסיבתי, כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה. הוכחת שלושת האלמנטים הללו מוטלת על כתפי המבוטח...עליו להוכיח בראיות את שיעור הנזק...". בענייננו, לאור מכלול הראיות אשר הוצגו בפניי לא שוכנעתי שכלל הנזקים למבנה, הנטענים על ידי התובע אמנם נגרמו עקב אירוע הפריצה. כאן המקום לציין, שבפרק ביטוח המבנה ברשימת הפוליסה צוין כי: "סעיף ערך כינון - בתוקף". אולם, התובע לא הוכיח את זכאותו לקבל פיצוי על-פי ערך הכינון כנדרש על-פי סעיף 60 לפוליסה, ובכלל זאת לא הוכיח הקמה מחדש, או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק, וזאת ללא שינויים באיכות ובסוג הרכוש בהשוואה לרכוש שאבד או ניזוק. ממכלול הראיות לעיל, עדיפה בעיני הערכת השמאים מטעם הנתבעת אשר קבעו פיצוי על-פי שתי אופציות: ערך כינון וערך שיפוי. מאחר והתובע לא הוכיח את זכאותו לקבל פיצוי לפי ערך כינון, אני קובעת שהוא זכאי לקבל מהנתבעת פיצוי בגין נזקי המבנה בסכום של 30,971 ₪ לפי ערך שיפוי. לענין ההוצאות הנוספות שקבע השמאי קצנלבוגן בגין תכנון פנים ופיקוח על, תאום ניהול ופיקוח ובלת"ם, - איני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות הללו לאור הוראת סעיף 5 בפרק א' של הפוליסה שכותרתו 'ביטוח מבנה הדירה', לאמור: "הוצאות בשל אדריכלים, שמאים, יועצים, מהנדסים וקבלנים, והוצאות משפטיות שהוצאו לשם תיקונה, שיפוצה או בנייתה מחדש של הדירה או של חלק ממנה, בתנאי שניתנה מראש הסכמת המבטח בכתב לסוג ההוצאה האמורה ולסכומה". כפועל יוצא מהאמור בסעיף 5 הנ"ל, תשלום ההוצאות הנוספות להן עותר התובע מותנה בהוצאתן בפועל ובקבלת הסכמת המבטח מראש ובכתב, דבר שלא נעשה במקרה דנן ועל כן אני דוחה את טענתו לפיצוי בראש נזק זה. 3.נזקים עקיפים התובע עותר לפיצוי בסך 138,000 ₪ בגין אובדן דמי שכירות לתקופה של 6 חודשים לפי 5,000 $ לחודש, כאמור בתנאי הפוליסה. הנתבעת טוענת שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה לאור סעיף 7 בפרק א' לפוליסה אשר מעניק למבוטח חיסוי ביטוחי במצב שבו המבוטח מתגורר בנכס המבוטח ובשל אירוע הנזק המחוסה על-פי הפוליסה, אינו יכול להמשיך להתגורר בנכס לתקופת זמן ונדרש לשכור נכס חליפי למגורים. במקרה כזה נותנת הפוליסה למבוטח חיסוי ביטוחי בעבור ההוצאה שלו בפועל בגין שכירות נכס חליפי למגורים. סעיף 7 בפרק א' לפוליסה קובע לענין אובדן שכר דירה, כדלקמן: "א. אובדן שכר דירה של הדירה או ההוצאות בשל שכר דירה לצורך מגורים למבוטח ולבני משפחתו, כל עוד מבוצעות בדירה פעולות לתיקונה, שיפוצה ובנייתה מחדש, וכל עוד אין הדירה מתאימה למגורים. ב. הפיצוי לפי סעיף א' לעיל יחושב על פי שכר דירה מקובל עבור דירה דומה לדירה המבוטחת בפוליסה זו, לתקופה מרבית של 6 חודשים החל ביום קרות מקרה הביטוח או בסכום מרבי שלא יעלה על 10% מסכום ביטוח הדירה, לפי הנמוך מבין השניים, וזאת אף אם הפיצוי הכולל עולה על סכום ביטוח הדירה; תשלום לפי סעיף זה מותנה בהוכחה ששכר הדירה למקום מגורים חליפי אכן מוצא בפועל". הגב' חני הדר העידה בתצהירה (נ/12) שהפוליסה אינה מעניקה למבוטח שיפוי בגין אובדן תשלום שכר דירה שנגרם לו בגין אי השכרת הנכס המבוטח, לאחר. בבית המשפט העידה שהפוליסה אינה מיועדת ליתן כיסוי ביטוחי בגין אובדן שכר דירה מקום בו התובע התכוון להשכיר את הבית לגורם אחר, דבר שנחשב כעסק (עמ' 106 שורות 14-16). השמאי מטעם התובע, מר קצנלבוגן העיד שאין לו ספק שההשקעה של התובע בדירה היתה עסקית, ואישר שאובדן רווחים משכר דירה לא נמצא בפוליסת דירה, אלא בפוליסת עסק, בפרק מיוחד לגבי מישהו שיש לו עסק (עמ' 21 שורות 12-17). בא כוח התובע טען בסיכומיו שהתובע התכוון לגור בדירה ולכן הוא זכאי לפיצוי, שכן נאלץ עקב הפריצה להמשיך לגור בשכירות כפי שעשה עד אז. דא עקא, שבפועל התובע מעולם לא התגורר בבית, אשר גם לא היה מחובר כלל למים ולחשמל (עמ' 48 שורות 23-26). ככל שהיו לתובע כוונות כאלה ואחרות לגור בבית בעתיד, הן אינן רלבנטיות לאור הוראת סעיף 7 (ב) סיפא לפוליסה הקובעת במפורש שהתשלום בגין אובדן שכר דירה מותנה בהוכחה ששכר דירה למקום מגורים חליפי אכן מוצא בפועל. התובע לא הציג הוכחה מעין זו. המסקנה המתבקשת העולה מהדברים היא שהתובע אינו זכאי לקבל פיצוי בגין אובדן שכר דירה על-פי הפוליסה ואני דוחה את תביעתו בראש נזק זה. ח.סוף דבר לאור כל האמור לעיל, זכאי התובע לקבל מהנתבעת פיצוי בסך של 36,881 ₪, אשר כבר שולם לו ע"י הנתבעת (בניכוי ההשתתפות העצמית על-פי הפוליסה בסך של 460 ₪). בנסיבות המקרה, אין הצדקה לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת מכוח סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח ואני דוחה את טענת התובע בהקשר זה. מאחר ולמעשה התביעה שולמה על-ידי חברת הביטוח, אזי התובע ישא בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסך של 35,000 ₪ + מע"מ. ביטוח פריצה / גניבהפריצה