1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזק לרכוש שנגרם בתאונת דרכים. 2. העובדות המוסכמות: א. התובעת הינה הבעלים של רכב מ.ר. 10-990-52 (להלן: "רכב התובעת"). הנתבעים 1 הינם בעלי רכב מ.ר. 27-357-47 (להלן: "רכב הנתבעים") . הנתבעת 2 הינה המבטחת של רכב הנתבעים בביטוח חובה ובביטוח צד ג' (להלן: "המבטחת"). הנתבע 3 בנם של הנתבעים 1 הינו נהג רכב הנתבעים (להלן: "נתבע 3"). ב. ביום 10.10.05 סמוך לשעה 1:25 בלילה (להלן: "מועד התאונה") חנה רכב התובעת ברחוב רמב"ן ליד בית מס' 7 בירושלים ( להלן: "מקום התאונה"). ג. רחוב רמב"ן הינו רחוב חד-סיטרי. המצטמצם במקום התאונה בשל חניית רכבים בימין הכביש משלושה נתיבים לנתיב פנוי אחד. ד. אין חולק כי הנתבע 3 נהג ברכב הנתבעים באותה שעה ברחוב זה ופגע ברכב התובעת וברכב נוסף שעצר במקום בו נהגה מיכל כהן. ה. אין חולק כי נתבע 3 נהג באותה עת תחת השפעת אלכוהול וכי נמצא אשם בתיק ת.ד. 2162/06 על-פי הודאתו, הן בגרימת תאונת הדרכים והן בנהיגתו בשכרות. ו. התובעת לא ראתה את נסיבות אירוע התאונה אלא אנשי ביטחון העירו אותה משנתה והודיעו לה כי רכבה ניזוק בתאונת דרכים על-ידי רכב הנתבעים. ז. אין חולק כי הנתבעים או בנם לא הודיעו למבטחת על כך שנתבע 3 היה שיכור בעת התאונה וכי הודה במיוחס לו והדברים התבררו למבטחת רק לאחר שקבלה לידיה את תיק המשטרה. 3. לטענת התובעת: א. התובעת טענה כי רכבה ניזוק בתאונת הדרכים בשל נהיגתו הרשלנית של נתבע 3בה וכי מדובר ב"דבר המדבר בעדו" ולכן הנטל על הנתבעים להוכיח כי אין המדובר ברשלנות מצד נתבע 3 . ב. התובעת דורשת סעד של פיצוי בגין השתתפות עצמית ששלמה בסך של 1,242 ₪, השתתפות עצמית בירידת ערך הרכב בסך של 855 ₪. וכינון סכום הביטוח בסך 249 ₪. סך הכל משוערך ליום התביעה 2484 ₪. ג. כן הודיעה התובעת כי תחוייב בגין הפסד הנחת העדר תביעות בחידוש הפוליסה וכיוון שסכום זה ייקבע בחידוש הפוליסה מבקשת לפצל סעדים. ואולם מבירור שערך בית המשפט עם התובעת מיום 17.1.07 עולה כי לא הפסידה הנחת העדר תביעות ועל-כן טענה זו אינה רלוונטית עוד. ד. לטענתה טרחה רבות לתיקון הרכב ולקבלת הפיצויים וכן רכב הושבת למשך שלושה שבועות ועל-כן תבעה פיצויים בגין נסיעות, טלפונים ובטול זמן בסך 200 ₪ ובגין השבתת רכב ועוגמת נפש 600 ₪ נוספים. ה. התובעת הכחישה שקבלה שיק על סך של 745 ₪ מאת הנתבעת 2, המבטחת, וכי הפקידה אותו. 4. לטענת הנתבעים 1 ו- 3: התאונה לא התרחשה באשמת הנתבע אלא בשל התערבות גורם שלישי. ג'יפ שחור חתך את רכב הנתבעים מימין ועבר לנתיב האמצעי במהירות וגרם לנהג לסטות שמאלה ולפגוע ברכבה של מיכל כהן ובחלקו האחורי של הרכב הנתבעים אחור הרכב פגע ברכבה של התובעת. 5. לטענת הנתבעת 2: א. שולמו לתובעת סך של 745 ₪ בשיק שהופקד על-ידיה. ב. אין היא חבה כלל בסכום הנתבע היות ונתבע 3 נהג בהשפעת שכרות ובפוליסה ישנה החרגה מפורשת לתחולת הביטוח במקרה של נהיגה תחת השפעת סמים. ג. לפי גישתה של המבטחת מקום בו נוהג אדם בשכרות הגדיל במודע את הסיכון אותו נטלה הנתבעת על עצמה ומוטל עליו אשם תורם חוזי. ד. בנוסף, הנתבע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו והעלים את המידע אודות שכרותו מהמבטחת במרמה ובכך הפר את הקבוע בסעיפים 24 ו- 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, ועל-כן המבטחת פטורה מחבותה. 6. דיון א. נתבע 3 העיד בפני כי לא הוא גרם לתאונת הדרכים אלא רכב אחר שהסיטו ממסלולו. טענה זו לא הועלתה בדיון בתיק ת"ד 2162/06 שפרוטוקול הדיון הוגש וסומן ת/4. שם הודה נתבע 3 באשמתו הן בנהיגה בשכרות והן בעובדות כתב האישום וביניהם רשלנות וגרימת תאונת הדרכים. ב. העידה בפני הגב' מיכל כהן שאף רכבה ניזוק בתאונה והיא היתה עדה להתרחשות התאונה. לדבריה לא ראתה עוד רכב באיזור. (פרוטוקול עמ' 2 ש' 23) וגרסתה מבססת את גרסת התביעה. ג. הנתבעים 1 ו-3 לא הביאו עדות נוספת, ואף לא את אחות נתבע 3 שנכחה באירוע משום שלדבריו היא ישנה במהלכו (פרוטוקול עמ' 4 ש' 2). אי לכך אני קובע כי נתבע 3 אשם בגרימת תאונת הדרכים ואחראי לנזקה של התובעת. נוכח הודאתו של נתבע 3 באשמה ועדותה של מיכל כהן במשפט אמנע מלדון בשאלה המשפטית אם הכלל של "הדבר מדבר בעדו" חל במקרה דנן. ד. השאלה העיקרית שנותרה במחלוקת היא בשאלת חבותה של המבטחת לשפות את התובעת מכח ביטוח צד ג' של הנתבעים, או שמא פטורה היא מחבותה זו. המבטחת טענה לפטור משני טעמים, האחד - היות ופוליסת הביטוח מחריגה נהיגה תחת השפעת סמים וגם אלכוהול במשמע, וכי עצם נהיגתו של התובע תחת השפעת אלכוהול פוטרת אותה מחבות היות והגדיל את הסיכון המוטל על המבטחת ביודעין. והשני - היות והנתבעים 1 ו- 3 לא דיווחו בכוונת מרמה על כך שנתבע 3 היה תחת השפעת אלכוהול עובר לתאונה. אדון בשני הטעמים להלן: ה. נהיגת תחת השפעת אלכוהול כפוטרת מתשלום חברת הביטוח. הפוליסה תוחמת את התנאים החוזיים החלים על הצדדים. בית המשפט יכול לפעול בדרך של פרשנות מקום שאין אומד דעת הצדדים ברור כי הצורך או מקום בו ישנה לאקונה חוזית. ואולם בית המשפט לא יעשה כן מקום שבו החוזה הינו ברור ומפורש. תנאי הפוליסה לביטוח רכב פרטי לעניין נזקי רכוש ורכוש צד ג' קבועים בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו -1986 (להלן: "תקנות לביטוח רכב פרטי") סעיף 18(ב)(5) ל תקנות לביטוח רכב פרטי קובע כי הפוליסה אינה מכסה: "אבדן או נזק שנגרמו בשל היות נהג הרכב נתון להשפעת סמים;" אין כל החרגה דומה לעניין שתיית אלכוהול. סעיף 4 לתקנות לביטוח רכב פרטי קובע: "מבטח רשאי לשנות תנאי מתנאי הפוליסה התקנית אם השינוי הוא לטובת המבוטח." בניגוד לתקנות לביטוח רכב פרטי המאפשרות החרגה זו בין בביטוח חובה ובין בביטוח צד ג', בפוליסה הספציפית החוזית שבין הנתבעים נקבע כי ההחרגה לעניין נסיעה תחת השפעת סמים רלוונטית רק לעניין פרק א' לפוליסה היינו - רק לעניין ביטוח החובה. בעוד שלעניין ביטוח צד ג' לא נקבעה בפוליסה החרגה דומה למעט החרגה לעניין סוגי הרכוש שנפגעו שלא יהיו ברשות המבוטח . החרגה נוספת נקבעה לעניין ביטוח צד ג' בפרק 3 לפוליסה בסעיף 2 שכותרותו "גבולות הפיצוי" ושס"ק (ג) שבו קובע: "על אף האמור לעיל, אם נגרם מקרה הביטוח בזדון - פטור המבטח מחבותו." נמצאנו למדים כי במקרה דנן ביטוח צד ג' מעניק כיסוי רחב יותר מביטוח חובה, ושחריגו הרלוונטי היחיד הינו גרימת הנזק בזדון. המבטחת לא טענה לזדון בגרימת התאונה. ואציין כי טענה זו נטענה בעבר בפסקי דין רבים בעניין נהיגת תחת שכרות ונדחתה בכולם. ניתן לייחס עצימת עיניים או אדישות לתוצאות נהיגה תחת השפעת אלכוהול אך לא כוונה זדונית לגרימת תאונה. גישה נוספת שהובאה בפסקי דין שהובאו על-ידי המבטחת הינה כי מבוטח הנוהג בשכרות פועל בחוסר תום לב כלפי המבטחת בקיום חוזה ועל כן המדובר בהפרת חוזה המובילה לביטולו ולאי שיפוי בנסיבות של נהיגה בשכרות. איני מסכים עם גישה זו. גישה זו מוסיפה החרגות מכללא לתוך הפוליסה בכל מקום שהמבוטח נהג באופן שעלול לגרום לתאונה וכשהוא מעלה את רמת הסיכון. כך הוא לגבי עבירות תעבורה נוספות כגון חצייה ברמזור אדום, נהיגה במהירות מופרזת, חציית קו הפרדה רצוף, עקיפה בדרך לא פנויה ועוד כהנה וכהנה עבירות המעלות את הסיכון והסבירות להתרחשות תאונה. אם נאמר שכל אימת שמבוטח נוהג שלא בהתאם לחוקי התעבורה לא יחול עליו הביטוח, אנו עשויים להגיע לידי תוצאה אבסורדית שבה במקרים רבים לא יחול הביטוח, כיוון שתאונות רבות נגרמות כתוצאה מביצוע עבירות בניגוד לחוקי התעבורה. הוודאות החוזית היא ערך חשוב. מקום בו החוזה לא סייג מקרים בהם המבוטח נהג תחת השפעת אלכוהול לא יוכל בית המשפט להכניס לחוזה החרגות חדשות ולכפות פרשנות הנראית לו צודקת על-אף שברור שאין היא חלק מן החוזה. המחוקק לא הכניס לתקנות את כחריג לתחולת הפוליסה נהיגה תחת השפעת אלכוהול חרף קרבתה לסמים. מאז חקיקת התקנות, ועל-אף פסקי הדין שניתנו במשך השנים לא מצא לנכון המחוקק לתקן ולהוסיף נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אין להתעלם מכוונת המחוקק. המבטחת התייחסה בטענותיה בעיקר להעלאת הסיכון כתוצאה מנהיגת המבוטח תחת השפעת שכרות. גם טענה זו דינה להדחות מהטעמים שציינתי קודם. עקרון הוודאות באשר לשיפוי למעט החריגים הקבועים הינו חשוב. נהיגה היא דבר שיש בה יסוד של סיכון תמיד, התנהגויות רבות עשויות להוביל להעלאה ברמת הסיכון. קביעת סיכונים שונים שלא נקבעו בסעיפי ההחרגות בפוליסה תיצור אמורפיה וחוסר אחידות בפרשנות פוליסת ביטוח - ויש להתרחק מתוצאה כזו. בעיקר הדברים נכונים ביחס לשיפויים של צדדים שלישיים כדוגמת מקרה זה. שכן צדדים שלישיים עלולים שלא לקבל שיפוי על-אף שנפגעו כתוצאה מהתנהלותם המסוכנת של המבוטחים. אדגיש כי יש להבחין בין חוזה הביטוח לבין סמכותו של בית המשפט לתעבורה במקרה של ביצוע עבירות תעבורה וגרימת תאונות דרכים, כפי שצויין בע"א 1632/94 פוגריבצקי ולדימיר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך כו(7) 548: "מדיניות משפטית נאותה, יכולה להביא להחמרה בעונשם של נהגים שיכורים, לעיכוב בחידוש רישיון למי שנתפס נוהג במצב שכרות, וכיו"ב. ספק בעינינו אם מדיניות משפטית נאותה יכולה לחדור לתחום של חוזה שנערך בין שני צדדים פרטיים בהבדל מרשיות המדינה), כאשר ההסכם נערך מרצונם והוא מגבש כל מה שהוסכם ביניהם." הדברים תקפים ביתר שאת כאשר הנפגע העיקרי מביטול הפוליסה עלול להיות צד שלישי על לא עוול בכפו. ו. אי דיווח היות נתבע 3 תחת השפעת אלכוהול כפוטרת משיפוי לעניין טענת המבטחת כי המבוטח העלים ממנה את העובדה שהיה שיכור עובר לתאונה ולכן פטורה היא משיפויו, קובע סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"): "על המבטח או על המוטב, לפי העניין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנדרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם." אי קיום החובה לפי סעיף 24(א) לחוק חוזה הביטוח: "לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה..." בעוד שאי קיום החובה מוביל לביטול יחסי של תגמולי הביטוח, אי קיום החובה בכוונת מרמה מבטל את חבות המבטחת לחלוטין כקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח: "הופרה החובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר האמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו." ברע"א 230/98, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה , דינים עליון, כרך נ"ד 253, נקבעה תכלית הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח: "סעיף 25 נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות. בכוונת מרמה, כשהסנקציות להפטרו של המבטח היא פטור מוחלט מחבות." מהי כוונת מרמה ובמה היא מובחנת מסעיף 24 לחוק חוזה ביטוח? סעיף 24(א) לחוק חוזה ביטוח דן באי קיום חובת הדיווח ללא כוונת מרמה וללא כוונה כלל, בעוד סעיף 25 מייחס באי הדיווח או הדיווח הכוזב יסוד של כוונת מרמה, שרק אם תוכח זו תהיה פטורה המבטחת מחובת השיפוי. ברע"א 230/98 הנ"ל קבע בית המשפט העליון את יסודות הוכחת "כוונת המרמה": "סעיף 25 לחוק אינו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי נכונות או לכזב העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו." אין חולק כי נתבע 3 העלים את המידע על שכרותו ואולם האם הוכח כי הייתה כוונתו להוציא כספים שלא כדין. שכן לפי הניתוח דלעיל בין אם היה נוהג שלא בשכרות ובין אם היה נוהג בשכרות היו מגיעים לו פיצויים מביטוח החובה. ולעניין פיצוי צד ג' גרסתו דווקא צמצמה את הוצאות המבטחת, אם כי גם צמצמה את הוצאותיו. לדברי נתבע 3 בעדותו הסיבה שלא דיווח על נהיגתו תחת השפעת אלכוהול: "לא רציתי לדבר לפני שיש לי את המשפט הפלילי." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 27). בע"א (חי') 4301/99 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קילסברג איגור, דינים מחוזי, כרך לב(7), 812 נדון מקרה של מבוטח שטען כי רכבו נגנב וכשהגנב נהג בו התרחשה התאונה. היתה זו טענה כוזבת והוכח כי הוא עצמו גרם לתאונה. טען המבוטח כי היות והפוליסה מכסה הן אם מדובר בגניבה והן אם הוא עצמו בצע את העבירה, לא הוכחה כוונת מרמה שכן לא התכוון לקחת כספים שאינם מגיעים לו. נקבע שם: "לטענת המשיב, הוא אכן מסר ידיעות כוזבות באשר להתרחשותו של האירוע הביטוחי, אך עשה זאת על-מנת להימלט מאימת הדין הפלילי ומאימת שלילת רשיונו. שכן הן אם מדובר בגניבה והן אם מדובר בתאונה בה היה מעורב, הרי ששני המקרים הללו נכנסים בגדר אירוע ביטוחי המכוסה על-פי תנאי הפוליסה. אין חשיבות למניע שהביא את המשיב למסור ידיעות כוזבות. משעה שהמשיב מסר ידיעות כוזבות ביודעין למערערת מתקיימת בו כוונת המרמה. אם לא נקבע כן יתרוקן סעיף 25 מתוכן. את כוונת המרמה של המשיב ניתן ללמוד ממעשיו הגלויים (מסירת ידיעות כוזבות)...בית המשפט אינו יכול לדעת את סתרי ליבו של המשיב ואין משמעות למניע שהביא את המשיב למסור ידיעות כוזבות." אציין כי אף לא יכול היה נתבע 3 להוציא כספים שלא כדין מהמבטחת הרי שבעצם אי הודאה בשכרותו הוביל לאי תשלום לתובעת שמגיעים לה כספים ובאי הוצאה מצידו לצורך שיפויה כדין. לאור האמור, אני קובע כי נתבע 3 או מי מהנתבעים 1 לא דיווחו על היות נתבע 3 תחת השפעת אלכוהול בנסיבות התאונה ועל-כן בטלה חובת השיפוי של הנתבעת לפי בפוליסה ועל-כן הנתבעים 1 ו-3 יישאו בכל תשלום הפיצויים. ז. המבטחת טענה כי פצתה את התובעת בסך של 745 ש"ח וכי התובעת הפקידה השיק. התובעת לא הביאה ראייה נגדית והודתה כי חתמה על הטופס שהוגש וסומן נ/1 בו מצויין במפורש כי קבלה את הסכום הנ"ל. היות ולא הוכיחה אחרת אני קובע כי סכום זה כבר שולם וינוכה מסך הפיצויים. ח. חישוב הנזק באשר לפיצוי בגין השתתפות עצמית בנזק ובירידת ערך וכינון הסך שנתבע הינו2484 ₪ משוערך ליום התביעה מסך זה יש להפחית 745 ₪ ששולמו לתובעת על-ידי המבטחת, דהיינו סך של 1739 ₪. לגבי יתר הפיצויים בגין ביטול זמן, נסיעות טלפונים אי שימוש ברכב ועוגמת נפש, אני פוסק סך של 500 ₪, לכך יש להוסיף הוצאות משפט בסך של 172 ₪. סה"כ ישלמו הנתבעים 1 ו-3 ביחד ולחוד לתובעת סך של 2411 ₪ תוך 45 יום מיום קבלת פסק הדין. אם לא ישולמו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. משפט תעבורהשכרותביטוח צד ג'