1. התובע נסע ברחוב טשרניחובסקי ברחובות על מנת להיכנס לחניון בבנין בו הוא גר ולצורך כך, נצמד התובע לנתיב שמאלי ואותת כדי להיכנס לחניון. התובע המתין עד שהתנועה הנגדית תיפסק ואז נסע וכאשר הגיע כמטר בערך משפת המדרכה, עקף אותו מצד שמאל קטנוע, עליו רכב הנתבע ופגע מצד שמאל של הרכב. כתוצאה מפגיעה זו, נזרק הקטנוע על המדרכה והקטנוע נעצר בעץ שליד שער הכניסה לחניון. התובע סבור, שהנתבע אחראי לנזק שנגרם לרכבו ולכן הגיש תביעה זו לחייב התובע לשאת בנזקיו בסכום של 16,892 ₪. מפירוט שצרף התובע לכתב התביעה עולה, שהסך הנ"ל כולל בחובו: השתתפות עצמית בסך של 10,010 ₪, השתתפות עצמית לירידת ערך בסך של 2,235 ₪, כנון בסך 458 ₪, הפסד פרמיה בסך 3,572 ₪, הוצאות שונות 450 ₪ ואגרת משפט בסך של 167 ש"ח. 2. הנתבע מבקש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתו, אחראי התובע לגרם התאונה ולנזקיו ובין היתר, מעלה הנתבע את הטענות הבאות: א. בכיוון נסיעת הנתבע קיימים שני נתיבי נסיעה - נתיב לכיוון דרום ונתיב נגדי לכיוון צפון וביניהם קו הפרדה מקווקו. עובר לתאונה, החל הנתבע לעקוף שני כלי רכב שנסעו לפניו באיטיות רבה, כאשר לפני סיום העקיפה, לפתע וללא מתן אות, סטה התובע שמאלה מהנתיב הימני אל תוך הנתיב השמאלי הנגדי ובכך חסם את נתיב נסיעתו של הנתבע וכך גרם להתנגשות בין שני כלי הרכב. ב. עת שהתובע סטה לנתיב הנגדי, היה הנתבע כבר במצב של עקיפה ולקראת סיומה ולמרות שהנתבע בלם - לא יכול היה למנוע את התאונה. 3. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את הצדדים המעורבים בתאונה, אני מחליט כי העובדות מצביעות על כך, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות ויש לייחס לכ"א מהם אחריות לגרם התאונה - אם כי מעדויות ומהראיות עולה, שאחריותו של התובע גבוהה יותר מזו של הנתבע ולאור הנימוקים שיפורטו להלן, אני מחליט שיש לחלק האחריות בין התובע ובין הנתבע באופן כזה, שהתובע ישא בשיעור של 60% ואילו לנתבע יש לייחס אחריות של 40% : א. א) אין מחלוקת בין הצדדים, שהתאונה אירעה בכביש בו שני נתיבים - נתיב אחד לכיוון דרום ונתיב אחד לכיוון צפון. התובע טוען בכתב התביעה, שהוא נצמד לנתיב השמאלי ואותת על מנת להיכנס לחניון הנמצא בצד שמאל. עוד אומר התובע בכתב התביעה, שבטרם ביצע הפניה, המתין עד שהתנועה הנגדית תיפסק ואז פנה וכאשר היה כמטר משפת המדרכה - עקף אותו הנתבע מצד שמאל ופגע ברכבו. בעדותו בבית המשפט, נעזר התובע בתמונה ת/1 על מנת להסביר את כיוון נסיעתו וכיוון נסיעת הנתבע ובאופן כזה רצה להסביר כיצד אירעה התאונה. ב) מאותה תמונה עולה, שהתובע לא היה בנתיב השמאלי בטרם הפנייה שמאלה, שכן אין נתיב שמאלי ואין נתיב ימני, אלא נתיב אחד לכל כיוון. מה שעולה מאותה תמונה הוא, שאין להוציא מכלל אפשרות שהתובע נצמד לקו המקווקו - שהפריד בין הנתיבים הנגדיים- ומשם החליט לפנות שמאלה. אני מקבל את טענת התובע, שהוא לא פנה שמאלה, עד שפסקה התנועה שבאה מהכיוון הנגדי, ברם אני קובע, כי התובע אמנם בדק מה נעשה מולו - בכיוון הנגדי- אך לא בדק מה נעשה אחריו ולכן, בטרם ביצע את הפניה לא הבחין בקטנוע אשר נסע אחריו והיות והוא לא הבחין בו, פנה שמאלה ותוך כדי כך אכן חסם את המשך דרכו של הנתבע - דבר שגרם לתאונה. (ראה מיקומו של רכב התובע בטרם הפניה - סומן במספר 1 ואילו הפנייה סומנה במספר 2, בתרשים ת/1). ג) הן בכתב התביעה והן בעדותו בבית המשפט חוזר התובע ואומר, שבטרם פנה הוא המתין עד שהתנועה ממול תפסק ופנה לאחר איתות. ממבחן התוצאה עולה, שלא היה די באיתות, משום שנוהג רכב לא יוצא ידי חובה רק על ידי איתות בלבד ופנייה מיידית לאחר האיתות, אלא שעל נוהג רכב - גם לאחר האיתות- עדיין לבדוק היטב אם הפנייה אפשרית ושאין בפנייה זו כדי לחסום את דרכם של המשתמשים האחרים בדרך. המסקנה, שהתובע ביצע הפנייה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת עולה הן מהנימוקים שפורטו לעיל והן מהעבודה, שהתובע מאשר, שהוא לא ראה את הקטנוע - אם כי הוא ידע שהוא נמצא אחריו באיזה שהוא מקום. (ראה עדות התובע בעמ' 1 לפ',ש' 12). ב. א) הנתבע גם הוא נהג בחוסר זהירות ולא הבחין מבעוד מועד ברכב התובע המנסה לפנות שמאלה ובכך תרם לקרות התאונה. מתיאורו של הנתבע עולה, שעובר לתאונה הוא עקף שני כלי רכב שנסעו לפניו ולפני סיום העקיפה, לפתע וללא מתן אות סטה התובע שמאלה מתוך הנתיב הימני אל תוך הנתיב השמאלי הנגדי ובכך חסם את נתיב נסיעתו של הקטנוע. ב) אכן, כפי שקבעתי לעיל, התובע באמת חסם את נתיב נסיעתו של הנתבע, ברם הנתבע תוך כדי שהיה "עסוק" בעקיפת שני כלי רכב - לא הבחין בזמן ברכב התובע. אני לא מקבל את טענת הנתבע, שהפנייה הייתה לפתע. מיקום התאונה - ההתנגשות בין שני כלי הרכב- מצביעה על כך, שעד שהגיע רכב התובע אל אותו מקום שם התרחשה ההתנגשות בפועל, עבר התובע כבר כברת דרך ואין לי ספק, שאם הנתבע היה נוסע במהירות סבירה בעת שעקף את שני הרכבים שנסעו לפניו - היה יכול למנוע התאונה. אין לי גם ספק, שבשל הנהיגה הלא זהירה של הנתבע והמהירות שלא התאימה לנסיבות שנוצרו - לא הצליח הנתבע לבלום, למרות הניסיון שעשה והוא זה אשר פגע ברכב התובע, (כך גם עולה מדו"ח הפעולה של המשטרה) בהיות רכב התובע כבר בפנייה שמאלה ומסקנה זו אף עולה ממיקום הפגיעות ברכב התובע, אשר נפגע בחלקו השמאלי. 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל אני קובע, שהן התובע והן הנתבע היו הגורם לקרות התאונה, אך כפי שגם ציינתי לעיל, הנסיבות מצביעות על כך שמעצם הפנייה שמאלה ללא זהירות, תוך חסימת המשך דרכו של הנתבע יש לייחס לתובע אחריות בשיעור של 60% ומהסיבות שפרטתי לעיל, יש לייחס לנתבע אחריות בשיעור של 40% ובהתאם לחלוקת אחריות זו - על הנתבע לפצות את התובע. 5. א. מפירוט הסכומים הנתבעים על ידי התובע עולה, שבתביעה זו הוא תובע את נזקיו העקיפים בלבד והסכום שהוכיח התובע בתביעה זו מגיע לסך של 12,703 ₪ (שהם: השתתפות עצמית בסך 10,010 ₪, השתתפות עצמית בגין ירידת ערך בסך 2,235 ₪, כינון בסך 458 ₪). ב. התובע לא הוכיח מהן ההוצאות בסך של 450 ₪ אותן תבע בתביעה זו ובאשר לסכום של 3,572 ₪ הנתבע על ידו והנוגע להפסדי פרמיה, הרי שבעניין זה נאמר באישור המבטחת, שצורף לכתב התביעה, שהתובע צפוי לשאת בתשלום דמי ביטוח נוספים עקב הקטנת/ביטול הנחת העדר תביעות ועלול להשפיע על גובה הנחת העדר תביעות גם בשנות הביטוח שלאחר שנת הביטוח הבאה. לכן, מאישור זה עולה, שעסקינן בנזק עתידי שטרם הוכח וטרם גובש ביום הגשת תביעה זו ולכן, אין תובע יכול לתבוע נזק עתידי שטרם בא לעולם. על כן, אני מוחק את התביעה בגין פריט זה ובגין פריט ההוצאות הנ"ל. 6. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,081 ₪ (40% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 20.9.10- ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. סכום זה נקבע בהתחשב גם באחריותו של התובע לגרם התאונה. השתתפות עצמיתקטנוע