1. האם תקופת ההתיישנות החלה על תביעת השתתפות של מבטח אחד נגד מבטח אחר בגין כפל ביטוח הינה 3 שנים - כתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), או 7 שנים כתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). 2. לפנינו 5 ערעורים מאוחדים, שהשאלה המשפטית המשותפת להם הינה תקופת ההתיישנות החלה על תביעות השתתפות בין מבטחים בגין ביטוח כפל. שניים מפסקי הדין וההחלטות עליהם מוגשים הערעורים אימצו את הגישה לפיה תקופת ההתיישנות המקוצרת היא שחלה, ואילו השלושה האחרים דחו את הגישה הזו והחילו את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. ולהלן פירוטם; 3. ע"א 2286/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' חתמי לוידס ואחרים הינו ערעור על פסק דינו של השופט שילה מבית משפט השלום בראשון לציון (א 6/01) שבו דחה השופט הנכבד את תביעת המערערת לחייב את המשיבות בהשתתפות בתגמולי ביטוח ששילמה למבוטחת. באותו מקרה ביטחה חברת המגן לביטוח בע"מ חברת עורכי דין בביטוח שכלל כיסוי ביטוחי לסיכוני אש ולסיכונים נלווים. ב- 1.1.98 פרצה שריפה במשרדיה השכורים של חברת עורכי הדין וב- 19.5.98 שילמה לה חברת המגן את התשלום האחרון של תגמולי הביטוח בגין השריפה על סך כולל של כ- 1,550,000 ש"ח. המשיבה 1 ביטוחה את בעליו של הבניין בו היה מצוי משרדה של חברת עורכי הדין, והמשיבה 2 ביטחה את רכושו של אחד המשרדים בבניין. בית משפט השלום דחה את תביעת המערערת לחיוב המשיבות בהשתתפות בתגמולי הביטוח ששילמה למשרד עורכי הדין, וקיבל את טענת המשיבות כי התביעה התיישנה מאחר שהיא הוגשה כ- 3 שנים ותשעה חודשים לאחר שאירעה השריפה, דבר העומד בניגוד להגבלה הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ושלפיה תביעה לתגמולי ביטוח תתיישן כעבור 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח. השופט הנכבד פנה ללשון החוק וקבע כי המונח "תביעה לתגמולי ביטוח" המצוי בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח מתייחס לכל תשלום שמשלם מבטח בקרות מקרה הביטוח בשל התחייבות שבחוזה הביטוח, ואין זהותו של הזכאי לתשלום תנאי הכרחי למשמעות שיש לייחס למונח זה. למסקנה זו הגיע השופט על ידי בחינת סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח המגדיר מהו חוזה ביטוח, ועל ידי התחקות אחר משמעותה המילונית של המילה "תגמולים". מסקנה זו נסמכה גם על תכלית סעיף 31 לחוק שנועד למנוע מצב בו חברות הביטוח תאלצנה לשמר את הרזרבות שלהן זמן ממושך. רציונל זה, על פי פסק הדין חל גם במקרה של תביעה בין שני מבטחים, וכל מסקנה אחרת תפגע בשוויון בין המבוטחים לבין חברות הביטוח. השופט המשיך ומצא חיזוקים למסקנתו גם בקיומו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח הקובע תקופת התיישנות שונה במקרה שבו המבוטח נתבע על ידי צד ג'. על פי פסק הדין, קיומו של הסעיף מורה לנו כי שתיקתו של המחוקק בעניין ביטוח כפל לא נועדה אלא לאשר את המסקנה כי אין להחיל על המקרה דין התיישנות שונה מזה הקבוע בחוק. בתשובה לטענות העותרים שלפיהן תקופת התיישנות כה קצרה עלולה לקפח את זכותן של חברות הביטוח שעה שהמבוטח הגיש תביעתו סמוך לסוף תקופת ההתיישנות המקוצרת, קבע השופט הנכבד כי הסעיפים הכלליים בחוק ההתיישנות עשויים לסייע בידו של המבטח במקרה זה, מאחר שניתן יהיה לטעון כי המועד למירוץ ההתיישנות מתחיל ביום בו נודע על אודות מקרה הביטוח למבטח. 4. בבע"א 2936/02 סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ מבקשת "סהר" לערער על החלטה נוספת של השופט שילה (א 6334/01) בעניין תקופת ההתיישנות של תביעה להשתתפות בתגמולי הביטוח על ידי חברת ביטוח. באותה החלטה הסתמך השופט שילה על נימוקיו ב- א 6/01. 5. בבר"ע 1623/03 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ מערערת "הראל" על החלטת השופטת שבח מבית משפט השלום בתל אביב - יפו שדחתה את בקשת המערערת לדחות את התביעה שהוגשה נגדה בגין התיישנות (ת.א 92208/00). בניגוד לפסיקותיו של השופט שילה שלעיל, קבעה השופטת שבח, כי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על תביעה בגין ביטוח כפל. בהחלטתה קבעה השופטת כי לשונו ומיקומו של הסעיף מלמדים כי מדובר במערכת יחסים שבין מבטח למבוטח בלבד, וכי פרשנות שונה אינה מקובלת מאחר שהיא עשויה להתנות את זכותה של מבטחת הזכאית להשתתפות, בשרירות ליבו של המבוטח. יתר על כן, השופטת שבח השוותה את הסוגייה הנדונה למערכת היחסים שבין ניזוק מזיק לעומת מזיק המגיש תביעת שיבוב נגד צד ג'. 6. ע"א 1984/06 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ הינו ערעור על החלטת השופטת פינצ'וק-אלט מבית משפט השלום בתל אביב-יפו שדחה אף הוא טענת התיישנות של המערערת. בפסק הדין קבעה השופטת הנכבדה כי המונח "תגמולי ביטוח" אינו מתייחס למערכת היחסים שבין שתי החברות המבטחות בכפל ביטוח. מלבד לשונו של סעיף 31 פנתה השופטת גם לסעיף 59 לחוק ופסקה כי על פי לשונו, עילת התביעה של מבטח אחד נגד חברו מתגבשת בעת תשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה ולא בעת קרות מקרה האירוע. משכך אין כל טעם לתחילת מירוץ ההתיישנות כבר עם קרות מקרה אירוע. יתר על כן, השופטת דחתה את הגישה שלפיה החשש מקיצור תקופת ההתיישנות בא על תיקונו בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. כיוצא מכך מצאה כי החלת תקופת ההתיישנות בת 3 השנים על תביעה בגין ביטוח כפל עשויה לקצר את תקופת ההתיישנות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם כוונת החוק ועם לשונו. 7. בע"א 2554/05 הקרן לביטוח נזקי טבע לחקלאים נ' המגן חברה לביטוח בע"מ הגישה הקרן ערעור על החלטת השופטת ד"ר דפנה אבניאלי מבית משפט השלום בתל אביב-יפו (א. 90877198) ועל פסק דינה של השופטת הנכבדה אשר דחו את טענת המערערת כי תביעת המשיבה נגדה התיישנה. באותו מקרה דחתה השופטת הנכבדה את טענת המערערת כי אין מדובר בכפל ביטוח ולאחר מכן קבעה כי דיני ההתיישנות הרגילים הם שחלים על המקרה הנדון. על פי פסק הדין, תביעה להשתתפות המוגשת על סמך סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח כנגד מבטח שלא שילם פיצוי למבוטח, מקורה בדיני היושר ולפיכך חלים עליה דיני ההתיישנות הכלליים. על פסק הדין הנדון הוגש גם ערעור שכנגד המכוון כנגד שיעור ההוצאות הנמוך שנפסק למשיבה בהליך שבפני הערכאה הדיונית. טענות הצדדים: 8. הצדדים נחלקים ביניהם לעניין הפרשנות הנכונה לסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וכמובן שעל פי עניינם בתביעה, חלקם תומכים בפסק דינו של השופט שילה וחלקם בפסקי הדין האחרים. מצדדי גישתו של השופט שילה מאמצים את נימוקיו של השופט וטוענים, כי אין כל מניעה לראות בכספים הנתבעים מכוח ביטוח כפל משום "תגמולי ביטוח" כהגדרתם בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. הם טוענים כי הרציונלים שעמדו בבסיס ההחלטה לקצר את תקופת ההתיישנות בכל הנוגע ליחסי המבוטח והמבטח נכונים ותקפים גם באשר ליחס בין חברות הביטוח במקרה שחל ביטוח כפל. כן עומדים הם על קיומו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח הקובע תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בסעיף 31 ומבקשים להסיק ממנו כי כאשר המחוקק מבקש לקבוע תקופת התיישנות שונה מזו הקבועה בסעיף 31 הוא מציין זאת מפורשות. יתר על כן, המצדדים בפסיקתו של השופט שילה טוענים, כי חיובה של חברת הביטוח בדמי ההשתתפות אינו שונה במהותו מחיובו העיקרי של מבטח לשלם תגמולי ביטוח וכל כולו הינו העברה מכוח הדין של הזכות לתשלום שחבה בה חברת הביטוח. הם גם מבקשים להשוות את המקרה הנדון לתביעות תחלוף שבהן תקופת ההתיישנות נמנית מיום קרות העוולה (ראה רע"א 9444/00 1577/97). 9. מן הצד השני עומדים המבטחים אשר מבקשים כי יקבע שתקופת ההתיישנות החלה על תביעה מסוג זה הינה תקופת ההתיישנות הרגילה ולא תקופת ההתיישנות המקוצרת. לתמיכה בטענותיהם הם מציגים מספר פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט שלום וטוענים, כי פסיקתו של השופט שילה בהקשר זה הינה פסיקה חריגה שאינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרווחת. לגופו של עניין הם טוענים כי יש להבין את סעיף 31 בהקשרו המצומצם, דהיינו במערכת היחסים בין המבטח למבוטח. זאת נוכח מיקומו של הסעיף וכוונת המחוקקים לצמצם את מספר ה"מעורבים" בעסקאות הביטוח. הם ממשיכים וטוענים כי תביעת השתתפות אינה תביעה חוזית אלא תביעה המבוססת על עקרונות של צדק ושוויון, ומוסיפים כי המקרה של ריבוי מבטחים שייך לסוגיה של ריבוי חייבים לגביו נקבע על ידי בית המשפט העליון (בע"א 493/63 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' קבוצת כנרת פ"ד יח 225), כי אין מדובר כלל בהעברת זכותו של הניזוק לפיצויים וכי אין כלל זהות בין העילות. המבטחים מזהירים מפני השלכות פסיקתו של השופט שילה, וטוענים, כי החלתה של תקופת התיישנות מקוצרת בת 3 שנים בלבד על תביעות בין מבטחים בעניין כפל ביטוח עשויה להביא למצב של קונספירציות בין מבוטחים לבין מבטחים, נוכח יכולתו של המבוטח לעכב תביעתו עד סמוך למועד תום תקופת ההתיישנות. דיון 10. הערעורים המאוחדים המונחים בפנינו מציגים שתי גישות שונות באשר לסוגיית ההתיישנות במקרה של השבת פיצויים בביטוח כפל. שני הערעורים נסמכים על פסקי דין של בתי משפט השלום שהציגו פסיקה בלתי אחידה בסוגייה. מאחר שבתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון עדיין לא נתנו דעתם לסוגייה, רובצת כעת השאלה לפתחנו. 11. לאחר שמיעת טענות הצדדים וקריאת כתבי טענותיהם, הגענו למסקנה כי תקופת ההתיישנות שיש להחיל על תביעות בין מבטחים במקרה של כפל ביטוח הינה תקופת ההתיישנות הרגילה הקבועה בחוק ההתיישנות ולא תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. מסקנה זו נובעת ממספר שיקולים המתייחסים לרציונלים העומדים בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, מצד אחד, ובבסיסו של סעיף 59, מצד שני. 12. בראש ובראשונה יש לציין כי אין לקבל את הנימוק ה"לשוני" עליו הסתמך כבוד השופט שילה. לשונו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח הינה כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". עינינו הרואות- לשון הסעיף אינה מתייחסת באופן ישיר לתביעה לכפל ביטוח. בכל זאת, קבע השופט שילה בפסק דינו כי המושג "תגמולי ביטוח" מתפרש גם על תביעה בין שתי חברות ביטוח, מאחר שגם אז תובעת חברת הביטוח את החזר "תגמולי הביטוח" ששילמה. אין לומר כי תביעתה של חברת ביטוח אחת נגד חברת ביטוח אחרת להשתתפות בתגמולי הביטוח ששילמה למבוטח אכן יכולה להיכנס להגדרתה של "תביעה לתגמולי ביטוח". סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, המגדיר את מושגי היסוד הרלוונטים ליצירתו של חוזה ביטוח ולהעברת תגמולי הביטוח בין המבטח לבין המבוטח, מכוון באופן ברור למערכת היחסים שבין המבטח לבין המבוטח בקובעו כי : "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". כמו חלק הארי של חוק חוזה הביטוח, גם סעיף זה מסדיר את היחסים העסקיים בין המבטח למבוטח ומשכך אין הוא רלוונטי, לפחות על פי הלשון היבשה של הסעיף, למערכת היחסית העסקית בין שני מבטחים. 13. גם בסעיף 31 עצמו ניתן למצוא חיזוק להחלה המצומצמת של המינוח "תגמולי ביטוח" על מערכת היחסים בין המבוטח למבטח בלבד. סעיף החוק קובע את המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות ביום קרות מקרה הביטוח, מועד הגיוני וסביר רק אם עסקינן בתביעתו של המבוטח נגד חברת הביטוח, שהרי אין לו למועד זה קשר ישיר למערכת היחסים בין מבטח אחד למבטח אחר. החלת הסעיף במלואו על תביעות בין שני מבטחים עשויה לגרום למצבים בהם חברת הביטוח תעמוד מול שוקת שבורה שעה שתבקש לתבוע את חלקה היחסי של המבטחת השנייה בתגמולים נוכח העובדה שהמועד בו נודע לה על אודות קיומו של ביטוח הכפל או לחילופין על קרות מקרה הביטוח היה סמוך לסוף תקופת ההתיישנות. אכן, כפי שהעיר השופט שילה בפסק דינו, בדיני ההתיישנות הכלליים כמו גם בהוראות חוק הביטוח ניתן למצוא פתרונות שונים למצבים אלו (למשל החובות השונות החלות על המבוטח להודיע לחברת הביטוח על קרות מקרה הביטוח בהקדם האפשרי או הארכת תקופת ההתיישנות בגין חוסר ידיעה), אלא שמלבד הבעייתיות הטמונה בפתרונות בלתי ישירים אלו, הרי שבעצם התייחסותו של המחוקק למועד קרות מקרה הביטוח בלבד, הוא גילה את דעתו כי תקופת ההתיישנות הנקובה בסעיף 31 מתייחסת למערכת היחסים בין המבוטח לבין המבטח בלבד. ערים אנו להצעות השונות, שחלקן אומצו בפסק דינו של השופט שילה, לפיהן יפורש "יום קרות מקרה הביטוח" כיום תשלום התגמולים על ידי חברת הביטוח. אולם הצעות אלו מתעלמות מלשונו הברורה של הסעיף. עצם הצורך לפרש את הסעיף באופן שמנוגד ללשונו הברורה מעיד על חוסר התאמתו לסיטואציה המשפטית הנוצרת בין שתי חברות ביטוח. ההנחה שלפיה "הואיל ותליית תחילתו של מירוץ ההתיישנות במועד בו 'קרה מקרה הביטוח' עלולה להכשיל כליל את תביעת המבטח להשתתפות בגין ביטוח כפל, נמצא כי אנו עומדים בפני חסר שבחוק" (פסקה 8 לפסק הדין בת"א 6/01) אינה מדויקת. משמצאנו כי לשון סעיף החוק אינה מתאימה לסיטואציה של כפל ביטוח ראוי היה להסיק כי הסעיף אינו מיועד לחול על סיטואציה שכזו ולא לתקן את אי ההתאמה שבו בפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. במילים אחרות- לא ניתן לקבוע כי קיימת לאקונה באשר למועד תחילת תקופת ההתיישנות, מאחר שהסעיף מציין אותו במפורש. המסקנה היחידה הינה שסעיף זה אינו מיועד לחול על המקרים שלפנינו ולפיכך תחול תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. סיכומו של דבר- אין למצוא בלשונו של החוק תמיכה לגישה המבקשת להחיל את סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח על תביעות בגין ביטוח כפל. 14. גם לו היינו יוצאים מנקודת הנחה שניתן לפרש את לשון סעיף 31 בהתאם לשתי הגישות המנוגדות שהוצגו לפנינו, סבורים אנו כי תכליתם החקיקתית של סעיף 31 ושל סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח מובילה למסקנה שלפיה תקופת ההתיישנות הראויה לתביעות ממין זה היא בת 7 שנים. בראש ובראשונה נתייחס לרציונלים העומדים בבסיסו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. תקופת ההתיישנות המקוצרת שחלה על תביעה לתגמולי ביטוח נדונה במספר פסקי דין, אשר שטחו את הסיבות שהניעו את המחוקק לקבוע תקופת התיישנות שונה בתביעות ממין זה. בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' "אריה" חברה ישראלית, פ"ד מח(3) 441, עמ' 448-449 סקר השופט אור את הנימוקים לחקיקתו של סעיף 31 במילים אלו: "רואים אנו, שעל פי האמור בדברי ההסבר להצעת החוק בא סעיף 31 לקצר את תקופת ההתיישנות בת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות. מהדיון בכנסת בקריאה הראשונה של החוק ניתן להבין, שוב, שסעיף 31 הובן כמקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות (ראו דברי חבר הכנסת תמיר בדברי הכנסת 75 עמוד 663 ותשובת שר המשפטים צדוק בעמוד 666). ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט לעניין החוק דנה בהצעת החוק, בין היתר, בישיבה מיום 12.12.76. כשנשאל על ידי יושב ראש ועדת המשנה ד"ר ורהפטיג "מהי ההתיישנות בחוזה"? פרופסור א' ידין, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שנכח בישיבה, וליווה את החוק בשלבי החקיקה השונים, השיב: "שבע שנים. פה זה שלוש שנים כי חברות ביטוח לא צריכות להחזיק את הרזרבות שלהן בשביל קיום החיובים האלה. יש מקרים בהם ההתיישנות יותר קצרה". בעקבות דברים אלה נרשם: 'הוחלט לאשר סעיף 31' (ראו פסק דינו של השופט גינת בפרשת צרור הנ"ל). בסופו של דבר, נתקבל סעיף 31 לחוק בנוסח זהה לנוסח בהצעת החוק (סעיף 31(א) של ההצעה). מדברי הכנסת ומדיון בועדת המשנה שדנה בו לא עולה כוונה לשנות את מטרתו המקורית שהיתה לקצר את תקופת ההתיישנות הכללית משבע שנים לשלוש שנים. אין תימה, על כן, שבחיבורו של הפרופסור ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), הוא מבהיר בדברי פרשנותו לסעיף 31: 'אלמלא סעיף זה היתה חלה על התביעה לתגמולי ביטוח תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. אך תקופה ממושכת כזאת לא זו בלבד שלא מאפשרת התדיינות ביחס למקרי ביטוח שקשה לעמוד על פרטיהם מפאת הזמן הרב שעבר והעדויות שנחלשו וניטשטשו, אלא שהיתה גם מאלצת חברות ביטוח לשמור למשך זמן רב מדי את הרזרבות הדרושות כדי לקיים תביעות מאוחרות של מבוטחים ומוטבים. מכאן סעיף זה. הוא קובע שני דברים: (1) את האורך של תקופת ההתיישנות; (2) את המועד שממנו מתחילה התקופה. בשניים אלה ישנה בסעיף 31 הוראה מיוחדת. בכל שאר העניינים הנוגעים לנושא ההתיישנות חלות, גם על התביעה לתגמולי הביטוח, הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כמו שהן חלות על תביעות כלשהן' (ראו בעמודים 96-95). גם לדעתו של המחבר דוד מ' ששון בחיבורו דיני ביטוח (הוצאת שוקן 1988), ניתן להסיק מדברי ההסבר להצעת החוק, שסעיף 31 דן בהתיישנות של ההליכים המשפטיים" (בעמוד 96). (ההדגשות אינן במקור- מ.ר) הנה כי כן, שני נימוקים עיקריים הניעו את המחוקק לשנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק: פטירת חברות הביטוח משימור הרזרבות שלהן לאורך זמן, והקושי בהתדיינות מאוחרת נוכח ריבויים של הפרטים השונים המרכיבים את תביעת הביטוח. 15. ניתן לראות כי בכל הנוגע לתביעות בין מבטחים על פי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח לא מתקיימת הצדקתו של הנימוק השני המתואר לעיל. בניגוד לתביעות בין מבוטח למבטח שמצריכות לעיתים קרובות את עצם הוכחתו של מקרה הביטוח ואת הירידה לפרטיו, הרי שבמקרה של תביעה בין שתי חברות הביטוח מקרה הביטוח ופרטיו הינם הנחה ברורה. הטענות שהועלו ואשר לפיהן גם תביעות בין שתי חברות ביטוח עשויות להצריך כניסה לפרטים הנוגעים לכיסוי הביטוחי של כל אחת מהחברות ולאחריותן כלפי המבוטח, אינן משנות ממסקנתנו זו. אף אם יתכנו מחלוקות בנושאים אלו, הרי שמדובר במחלוקות הנשענות לרוב על מסמכים ועל פרשנות הפוליסות, ולרוב הן אינן מצדיקות שמיעת עדויות. אשר על כן תקופת התיישנות ארוכה אינה מציבה בעייה השונה באופן מהותי מהקשיים הדיוניים ה"רגילים" הנוצרים בבירור תביעה שנים מספר לאחר היווצרות עילתה. 16. גם הנימוק השני בדבר שימור הרזרבות, אשר היווה שיקול מרכזי בניתוח סעיף 31 על ידי כבוד השופט שילה, אינו מצדיק את החלתו של סעיף 31 על התביעות דנן. חובתו של המבטח לשמור רזרבות לתביעות עתידיות נובעת בעיקר מכך שתביעות המבוטחים הינן חלק בלתי נפרד ומהותי מהתנהלותו העסקית. סעיף 31 נחקק על מנת להתאים את ההליך המשפטי לצרכים הנובעים מאופי פעילותה של חברת הביטוח. אין להסיק מכך כי כל תביעה בה מעורבת חברת הביטוח תזכה לקיצור זמן ההתיישנות אך ורק בשל החשש מפני היעדר יכולתה של חברת הביטוח לתכנן את הרזרבות הכספיות שלה. לאור העובדה שנימוק אחד אינו רלוונטי לתביעות האמורות והנימוק השני אינו מחויב המציאות במקרה שלפנינו, אין למצוא ברציונלים לחקיקתו של סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח משום חיזוק לטענות המבטחים להעמדת תקופת ההתיישנות על 3 שנים בלבד. 17. חיזוק נוסף למסקנה שלפיה תקופת ההתיישנות צריכה לעמוד על 7 שנים ניתן למצוא דווקא בניתוח הרציונלים העומדים ביסודו של סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח. מהות חיובן של חברות ביטוח במקרה של כפל ביטוח מוסברת היטב בסעיפים 59 (ג) ו- 59(ד) שזוהי לשונם: "(ג) בכפל ביטוח אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף, בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח. (ד) המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". ביטוח כפל הינו, הלכה למעשה, מקרה פרטי של ריבוי חייבים, והוא משקף עקרונות כלליים של דיני היושר ושל האיסור על "עשיית עושר ולא במשפט". בחינה מדוקדקת של מערכת היחסים המשפטית המכונה "ריבוי מבטחים" נעשתה ברע"א 3948/97,5449 - מגדל חברה לביטוח נ' מנורה, פ"ד נה(3) 769 ,עמ' 783-784: "המקרה של ריבוי מבטחים שייך, מבחינת מהותו, לסוגיה של ריבוי חייבים. בספרות מוכרים סיווגי משנה אחדים במסגרת המצב הכללי של ריבוי חייבים. בסוג מקרים אחד, מדובר במצב בו שניים או יותר נוטלים על עצמם חיובים במסגרת אותו חוזה, באופן שכל אחד מהם מתחייב למלוא החוב, כך שמילוי על ידו משחרר את חבריו (ד' פרידמן ונ' כהן, "ריבוי חייבים" דיני חיובים-חלק כללי, ירושלים, תשנ"ד, בעריכת ד' פרידמן), בעמוד 173). סוג מקרים אחר הוא זה, בו יש אחריות משותפת של כמה גורמים לנזק שנגרם (שם). שני סוגים אלה אינם רלוונטיים למצב של כפל ביטוח. 10. בסוג שלישי של מקרים נוצר מצב של ריבוי חייבים, אף שמדובר בחיובים נפרדים. המקרה של כפל ביטוח נופל לסוג זה של מקרים. כאשר שתי חברות ביטוח מבטחות את אותו נכס, מפני אותו סיכון, ותקופת הביטוח חופפת, הרי שכל אחת מחברות הביטוח חבה, בנפרד, בשיפוי בגין הנזק שנגרם לנכס. המאפיין מצב כזה, הוא העדר הידברות מוקדמת בין החייבים-מבטחים, אשר לא סמכו האחד על חיובו של רעהו, ולא היו זכאים לצפות שגורם נוסף ישא עימם בנטל החיוב שנטלו על עצמם (שם, בעמוד 174). מאפיין זה פועל להחלשת עוצמתה של הזכות להשתתפות בסוג זה של מקרים. נובע ממנו, כי בהכרה בקיומה של זכות ההשתתפות בנסיבות אלה טמון יסוד של מתת בלתי צפויה משמים (windfall), מנקודת מבטו של כל אחד מן החייבים (שם, בעמוד 265). בכך אין כדי להשמיט את הבסיס מתחת לזכות ההשתתפות בסוג זה של מצבים. יש לזכור כי מבחינה רעיונית, זכות ההשתתפות אינה מיוסדת על קיומו של קשר חוזי בין הצדדים. היא מבוססת על עיקרון כללי שביושר, שעניינו נשיאה שווה בנטלים (ראו דברי . .Lloyd L.J בפרשת and General Society v. Drake Insurance Co. Ltd. [1992] 2 W.L.R. Legal 157, בעמוד 159 לפסק הדין). מנקודת מבט זו, יש צידוק ענייני לתחולתו של דין ההשתתפות גם במצב שבו מדובר בחייבים שמקור חבותם עצמאי, כמו מבטחים. לצידוק זה כמה פנים, השלובים זה בזה. פן אחד נוגע לעיקרון השוויון בין החייבים. כאשר תשלום שיפוי על נזק על ידי מבטח אחד משחרר את המבטח האחר מאחריות על פי הפוליסה אשר המבטח האחר נקשר בה, ראוי שהמבטח האחר, אשר שוחרר מאחריות, ישא בחלק יחסי צודק של החיוב (ראו פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א') (מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ח) בעמוד 349). פן שני הוא, שאין כל צידוק שהנשיאה בנטל תהיה על פי שרירות ליבו של הנושה (כהן ופרידמן בספרם הנ"ל, בעמוד 180). החשש הוא, שאם לא תוכר זכות ההשתתפות במצב הנדון, חלוקת הנטל בין החייבים תיעשה על פי החלטת הנושה אל מי מהם הוא מבקש לפנות. פיתרון כזה הוא אקראי ושרירותי. לעתים אף טמון בו פוטנציאל לקנוניה אפשרית בין הנושה לבין מי מן החייבים, אשר תכליתה לגרום לכך שהחיוב יוטל רק על אחד מן החייבים (כהן ופרידמן בספרם הנ"ל, בעמוד 250; ראו גם פרידמן בספרו הנ"ל, בעמוד 342). זכות ההשתתפות מונעת תוצאה לא רצויה זו. פן שלישי נוגע למצבו של כל אחד מן המבטחים בסיטואציה של ריבוי מבטחים. יש לזכור, כי כל אחד מן המבטחים קיבל פרמיה עבור פוליסת הביטוח בה נקשר. בשל כך, נתפס שחרורו מכל חבות, אף שאירע מקרה המכוסה על ידי הפוליסה, כבלתי צודק...דין ההשתתפות בין המבטחים שנקבע בסעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח משקף שיקולים אלה. הוא מביא לחלוקת האחריות בין מבטחים אחדים כאשר מוטל עליהם לשאת באותו הנטל. כאשר אותו אדם נקשר בשתי פוליסות נפרדות לגבי אותו נכס, המכסות אותם סיכונים, הדברים פשוטים וברורים. במצב כזה, השיקולים האמורים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין של מי מן המבטחים, חלים במלוא עוצמתם" (ההדגשה אינה במקור). 18. מהדברים האמורים ניתן להבין כי במקרה של ביטוח כפל קיימות שלוש מערכות יחסים משפטיות בנפרד- מערכת היחסים של כל אחת מחברות הביטוח עם הניזוק ומערכת יחסים נוספת בין שתי חברות הביטוח, ולפיכך חלוקת הנטל בין החייבים נובעת מחובה עצמאית שבין שני המבטחים. עצמאות העילה שבין שני המבטחים כמו גם הטעמים ליצירת הסעיף, בהם החשש מפני שרירות ליבו של הנושה (המבוטח) מחזקים את המסקנה שעילת התביעה בין שני המבטחים הינה עילה עצמאית שאינה צריכה להיסמך על עילת התביעה של המבוטח כנגד המבטח. 19. יתר על כן, פסק הדין המצוטט לעיל מסווג את הסיטואציה של ביטוח כפל לקטגוריה של "ריבוי חייבים". בכך יש כדי להפנותנו לפרק ו' לחוק החוזים שכותרתו היא "ריבוי חייבים ונושים" (ראה בעניין זה את מאמרו של דוד חשין "כפל ביטוח יתר" משפטים י"ב (תשמ"ב) 397) או לסיטואציה הידועה כ"ריבוי מעוולים" בהקשר של דיני נזיקין. החיוב העומד במוקדן של שתי המאטריות הללו אינו זהה לחיוב הנובע מ"תחלוף", כפי שעלה מטענותיהן של חלק מחברות הביטוח, ונפקות ההבחנה בין החיובים משמעותית לענייננו. בעוד שבתביעת תחלוף נכנס בעל הזכות לנעליו של הניזוק ולפיכך ההגנות הדיוניות העומדות כלפי הניזוק חלות גם כלפיו (ראה ע"א 1577/97 - המוסד לביטוח לאומי נ' עמית יצחק ו-3 אח' . פ"ד נז(4) 433 , עמ' 439-440), הרי שבמקרה של ריבוי מעוולים קיימת הבחנה ברורה בין שתי העילות; מועד התגבשותן שונה וההגנות העומדות לניזוק שונות מאלו העומדות למזיקים המשותפים, כאמור בע"א 493/63 קופת החולים של ההסתדרות הכללית נגד קבוצת כנרת ואח', כרך יח (2), -31: "ברם בעניין המיוחד הנדון כאן נראה לי עוד כי "עילת התביעה של הניזק נגד המערערת לפיצויים אינה זהה עם עילת התביעה של קבוצת כינרת נגד המערערת לדמי השתתפות: העילה הראשונה נעוצה במעשה העוולה והנזק שנגרם בעקבותיו, ואילו העילה השנייה נעוצה באחריות המזיק לפצות את הניזק על הנזק ההוא". בהתאם לאמור לעיל נקבע באותו פסק דין כי מהעובדה שהתיישנה תביעתו של הניזוק כנגד אחד המזיקים לא ניתן להסיק כי תביעתו של המזיק כנגד המזיק השני התיישנה אף היא. יוצא מכך, כי חיובו של מבטח אחד להשיב דמי השתתפות למבטח אחר בגין ביטוח כפל הינו זכות שביושר והוא זהה במהותו לחיוב הקיים בין שני מעוולים במקרה של מעוולים ביחד ולחוד. במקרים כגון אלו קבעה הפסיקה כי עילת התביעה של מעוול אחד כנגד השני הינה עילה עצמאית שאינה מתיישנת עם התיישנות העילה של הניזוק כנגד המעוולים. החלת תקופת התיישנות מקוצרת תיצור זיהוי בין המצב של ביטוח כפל לסיטואציה המשפטית של תחלוף, זהות שהמחוקק לא התכוון לה הן על פי לשונו של סעיף 59 והן על פי מהותו של החיוב המעוגן בסעיף. 20. טענה נוספת באשר לכוונתו של המחוקק בחוק חוזה הביטוח, מתייחסת להימצאותו של סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח. המצדדים בתקופת התיישנות מקוצרת טוענים כי שעה שביקש המחוקק להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח עשה זאת במפורש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 70 לחוק. אין לקבל טענה זו. עניינו של סעיף 70 בשונה מסעיף 59 הינו במערכת היחסים בין המבטח לבין המבוטח. הוא מיועד להאריך את תקופת ההתיישנות במקרה של ביטוח אחריות כל עוד לא התיישנה תביעתו של צד שלישי כנגד המבוטח. הסעיף נועד לפתור מצב אבסורדי בו ביטוח האחריות אינו רלוונטי עוד רק משום שצד שלישי החליט להגיש תביעתו כנגד המבוטח לאחר שלוש השנים שחלפו מיום קרות מקרה הביטוח. עניינו של הסעיף הינו חוזה הביטוח בין המבוטח לבין המבטח ומשכך תחולתו של סעיף 31 לחוק הינה בבחינת ברירת המחדל. אלמלא היה נחקק הסעיף, היה המבוטח ניזוק ותקופת ההתיישנות המקוצרת הייתה מסכלת את הביטוח העומד לזכותו. מהימצאותו של סעיף 70, איפוא, אין להסיק מסקנות באשר לסוגייה שרובצת לפתחנו. 21. מכל האמור לעיל עולה, כי הן על פי לשונם של סעיפים 31 ו- 59 לחוק חוזה הביטוח והן על פי מהותם, המסקנה המתבקשת היא שאין להחיל את סעיף 31 על תביעות בין מבטחים בגין ביטוח כפל. בהתאם לכך אנו מקבלים את הערעורים בע"א 2286/02 ובע"א 2936/02. המשיבים, בכל אחד מהערעורים, ישלמו למערערים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪, בתוספת מע"מ צמוד מהיום ועד למועד התשלום. הפיקדונות יוחזרו לבאי-כוח המערערים. אנו דוחים את הערעורים בבר"ע 1623/03, ע"א 1984/06 וע"א 2554/05. המערערים, בכל אחד מהערעורים, ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪, בתוספת מע"מ צמוד מהיום ועד למועד התשלום. הפיקדונות יועברו לב"כ המשיבים על חשבון ההוצאות. כאמור בהחלטתנו מיום 21.12.2006 פסק הדין מתייחס לסוגיית ההתיישנות בלבד. היה וקיימים חילוקי דעות נוספים בין הצדדים לערעורים שלפנינו, הם יועברו לדיון על ידי הרכב אחר. התיישנות תביעות ביטוחביטוח שריפהשריפההתיישנות