א. התביעה וההליכים שבעקבותיה 1. תביעה לתגמולי ביטוח, מכח פוליסת ביטוח, בגין אירוע שריפה, שאירע בעסקם של התובעים. 2. התובע 1 (להלן: התובע) הינו הבעלים של מבנה, הנמצא במרכז המסחרי בבית שמש. התובעת 2 הינה חברה בע"מ, בבעלות התובע ואשתו, אשר הפעילה במבנה עסק של אטליז (להלן: העסק או האטליז). הנתבעת היא חברת ביטוח, אשר ביטחה את התובע בפני נזקי אש לעסק, בפוליסה מספר 01/07/63/043177 (להלן: הפוליסה). הפוליסה הונפקה לראשונה ביום 1.10.99, על סמך הצעת ביטוח שנרשמה ביום 30.9.99, והיא חודשה פעמיים לאחר מכן. בפעם השנייה היה זה ביום 1.10.01. 3. במועדים הרלבנטיים לתביעה דנן, ניהלו התובעים את האטליז בקומה הראשונה והשנייה של המבנה, ואילו קומת המרתף, שהיתה גם היא בבעלות התובע, הושכרה לאדם אחר, ששמו איציק בן-חמו. 4. בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 2001 פרצה שריפה במבנה, ואחזה בעסק. חקירת השריפה, ע"י מכבי האש וע"י המשטרה, העלתה, שמקור השריפה היה בקומת המרתף (אשר מוסכם, כי לא נכללה בביטוח), וכי היא נגרמה, ככל הנראה, מהצתה מכוונת. 5. לטענת התובעים, כתוצאה מן השריפה נגרם נזק למבנה, למלאי ולציוד של האטליז. התובעים מעמידים את נזקיהם על סכום של 64,462 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה), וטוענים, שעל הנתבעת לפצותם בגין מלוא הנזקים הללו. 6. הנתבעת טוענת, שלאירוע אין כיסוי ביטוחי. לטענתה, בקומת המרתף של המבנה פעל, בידיעת התובע, מועדון קלפים ו/או משחקים, אשר לו היתה הנתבעת יודעת על קיומו, היה הדבר משפיע על נכונותה להתקשר עם התובע בפוליסה הנ"ל, וזאת, עקב הסיכון המוגבר שיש לעסק שמתחתיו מתנהלת פעילות כזו. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, הסתרת המידע ע"י התובע, מהווה הפרה של חובת הגילוי המוטלת עליו לפי סעיפים 6 ו- 17 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק או חוק חוזה הביטוח), והיא זכאית להפעיל את הסנקציה האמורה בסעיפים 7 ו-18 לחוק, וליהנות מפטור מלא בכל הנוגע לתשלום תגמולי הביטוח. 7. בפי התובעים מענה לכל הטענות הנ"ל של הנתבעת, ומכל מקום, לטענתם, אין מקום להגיע לתוצאה של העדר כיסוי ביטוחי. 8. בהתאם להסכמת הצדדים, נקבע מסלול דיוני, שבו תוכרע תחילה השאלה אם יש או אין כיסוי ביטוחי לאירוע. 9. לנוכח מחלוקת בעניין סדר הבאת הראיות, ניתנה בעניין זה החלטה (ביום 17.6.04). בהמשך לאותה החלטה, הוגשה מטעם התובעים פוליסת הביטוח (ת/1). הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של גב' נעמי גיסר, שבמועדים הרלבנטיים לתביעה עבדה במחלקת התביעות שלה (נ/4). כמו כן, הגישה הנתבעת את הסכם השכירות שנערך בין התובע לבין איציק בן-חמו בקשר למרתף (נ/1), את טופס העדות של התובע, בפני חוקר הנתבעת, מיום 21.11.01 (נ/2), ואת הצעת הביטוח שנרשמה ביום 30.9.99 (נ/3). 10. בישיבת ההוכחות העיד התובע, כעד מטעם הנתבעת, וכן נחקרה גב' גיסר על תצהירה. 11. לאחר ישיבת ההוכחות, ולאחר ומהלכים שונים בין הצדדים, והתגברות על קשיים טכניים שונים, גובשה ביום 15.6.05 הסכמה, לפיה יוגשו סיכומים בשאלת הכיסוי הביטוחי, בכפוף לתנאים שונים, שהעיקריים שבהם הינם אלה (ר' הודעת ב"כ הנתבעת מיום 19.12.04; הודעת ב"כ התובעים מיום 20.12.04; פרוטוקולים מיום 27.1.05 ומיום 15.6.05): א. תהיה הסכמה לכך שבחקירת האירוע עלה חשד להצתה מכוונת. ב. יתקבלו כראיות תיק חקירת מכבי האש ותיק המשטרה, על כל העדויות שבהם, בכפוף לכך שאי חקירת עורכי המסמכים לא תיחשב כהסכמה לתוכנם, והצדדים יוכלו לטעון על כך בסיכומיהם. 12. הצדדים פעלו בהתאם להסכמה זו, ומשהושלמה הגשת הסיכומים (לאחר ארכה שניתנה לנתבעת בהחלטה מ- 7.12.05), הבשיל התיק להכרעה במה שעל הפרק. ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז 13. שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול הראיות, והגעתי למסקנה, שלא הוכח כי התובע הפר את הוראות סעיף 6 או את הוראות סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח. כפועל יוצא מכך, דין התביעה להתקבל, במובן זה שייקבע, כי לאירוע יש כיסוי ביטוחי. 14. כאן המקום לציין, שהנתבעת התייחסה בסיכומיה גם לטענה כי יש להטיל על התובעים אשם תורם, באופן שיהיה בו להפחית את הסכום שיגיע להם ממנה. התובעים, שסיכמו ראשונים, לא התייחסו לעניין זה, אשר אין לראותו כחלק אינטגרלי מן ההסכמה הדיונית. כיוון שכך, אין מקום בשלב זה לקבוע מסמרות בסוגייה זו. עם זאת, על פני הדברים, דעתי היא, כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם. למקרה שהנתבעת תעמוד בהמשך הדרך על טענה זו, יהיה מקום לאפשר השלמת טיעון לגביה, ולאחר מכן להכריע בה. 15. להלן אסביר כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל. ג. חובת הגילוי עפ"י סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח 16. סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח מגדיר את גבולותיה של חובת הגילוי של המבוטח כלפי המבטח, וקובע את ההוראות הבאות: "6. חובת גילוי (א) הציג המבטח למבוטח, לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - עניין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. (ב) שאלה גורפת הכורכת עניינים שונים, ללא אבחנה ביניהם, אינה מחייבת תשובה כאמור, אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. (ג) הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא ידע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". הנתבעת טוענת, שהתובע הפר את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6(א), ולחלופין, את חובת הגילוי המוטלת עליו בסעיף 6(ג). ג1. חובת הגילוי עפ"י סעיף 6(א) - החובה לענות תשובה מלאה וכנה לשאלות שנשאלו בכתב בעניין מהותי 17. חובת הגילוי, המוטלת על המבוטח בסעיף 6(א) לחוק, קובעת, שעליו להשיב תשובה מלאה וכנה לשאלה שנשאל בכתב בעניין מהותי. אין ספק, טוענת הנתבעת, ששאלה בדבר מיהותם ומהותם של העסקים הפועלים בקרבת האיטליז, היא שאלה בעניין מהותי, אשר תשובת התובע עליה עשויה היתה להשפיע על נכונותה, כמבטחת סבירה, לכרות עימו את פוליסת הביטוח, בכלל, או בתנאים שבהם נכרתה. כהמשך לכך, הנתבעת טוענת, שהתובע נשאל שאלה בעניין זה, והיא מפנה את בית המשפט לשאלה המופיעה בעמוד 2 של נ/3, המבקשת מהמבוטח לתאר "רכוש סמוך לכתובת המבוטח". לטענתה, בתשובה לשאלה זו, צריך היה התובע לספר על העסק המתנהל במרתף המבנה, אך הוא, לא רק שלא ענה על שאלה זו תשובה מלאה וכנה כנדרש, אלא בחר שלא לענות עליה כלל. 18. איני סבור, ששאלה זו מכילה את אשר הנתבעת מנסה לכלול בתוכה. ראשית, כלל לא ברור למה מתכוונת חברת הביטוח כאשר היא מבקשת לתאר "רכוש סמוך לכתובת המבוטח". מצד אחד, קשה להניח שהיא דורשת מהמבוטח למנות רכוש הנמצא ברשות היחיד של עסקים אחרים, מצד שני, איזה רכוש הנמצא ברשות הרבים עשוי להיות רלוונטי ומהותי לכריתת הפוליסה? בנוסף, מטיבו של רכוש, שהוא מתנייד ממקום למקום ואינו נותר קבוע במקומו, ואם כן, כיצד ניתן לתאר רכוש הנמצא בסמוך לכתובת המבוטח? ושנית, לו רצתה הנתבעת שהמבוטח יתאר בהצעת הביטוח אלו סוגי עסקים מתנהלים בסביבת הנכס שלגביו מתבקש הביטוח, היה עליה להתכבד ולשאול אותו שאלה ברורה וספציפית בעניין זה. משלא עשתה כן, ובחרה לנסח את השאלה באופן שבו בחרה, אין כל מקום לדרוש מהמבוטח, שינחש ויבין בעצמו, שכאשר המבטחת שואלת אותו שאלה לגבי רכוש, היא מתכוונת שיספק מידע על תוכן הפעילות של עסקים הפועלים בסביבתו. 19. על כל שנאמר לעיל, יש להוסיף, כי, במכלול נסיבות המקרה דנן, ברור עוד יותר, שהנתבעת לא תוכל להיבנות מטענתה כלפי התובע, כי לא השיב תשובה מלאה וכנה לשאלה בעניין מהותי. מהצעת הביטוח נ/3 ומעדות התובע (פרוטוקול, ע' 7, ש' 3-8), שלא נסתרה, עולה, כי ההצעה לא מולאה ע"י התובע, אלא ע"י נציג הנתבעת, במהלך שיחה טלפונית בינו לבין התובע. בנסיבות אלה, רחוקה עוד יותר המסקנה, שהנתבעת חפצה ביקרה, שהתובע לא השיב תשובה מלאה וכנה לשאלה שנשאל בעניין מהותי. מסתבר יותר, שהתובע לא השיב על השאלה בעניין הרכוש, משום שכלל לא נדרש להשיב עליה, ושמכל מקום, הנציג מטעם הנתבעת לא התעקש שיעשה כן. בין כך ובין כך, בנסיבות כאלה, שההצעה מולאה ע"י נציג הנתבעת בשיחה טלפונית, היתה מוטלת עליו חובה מוגברת לפרש לתובע את השאלות שאינן ברורות מאליהן, כגון השאלה שבה עסקינן עתה, ובהמשך לכך, לוודא, שהתובע השיב לכל השאלות המהותיות, ובמקרה של סירוב לענות על אחת מהן, לציין זאת. לא הוכח שדבר מאלה נעשה, ובמצב עניינים כזה הנתבעת לא יכולה להיוושע מסעיף 6(א). ג2. חובת הגילוי עפ"י סעיף 6(ג) - החובה ליידע את המבטחת על עניין מהותי, גם אם המבוטח לא נשאל לגביו 20. סעיף 6(ג) אינו כפוף לסעיף 6(א), והוא מטיל על המבוטח חובת גילוי עצמאית, נוספת לזו שהוגדרה בסעיף 6(א) (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 354). אמנם חובת הגילוי היזום, הקבועה בסעיף 6(ג), היא רחבה יותר מזו שמוטלת על המבוטח בסעיף 6(א), אך, יחד עם זאת, הפסיקה נקטה בפרשנות מצמצמת מאוד לגבי סעיף 6(ג), וקבעה, כי מדובר בחובה, אשר לא בנקל ניתן יהיה לקבוע כי הופרה. על הטוען להפרת חובת הגילוי היזומה לעמוד בדרישות מחמירות: עליו להוכיח את מודעותו של המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי, ואת העובדה שההסתרה באה בכוונת מרמה מצד המבוטח. מדובר ביסודות שהוכחתם אינה פשוטה, בהתאם למגמה הכללית של חוק חוזה הביטוח. פועל יוצא מן הקושי להוכיח את התקיימותם, במצטבר, של היסודות הללו, הוא, שרק במקרים נדירים ניתן יהיה להגיע למסקנה שהמבוטח אכן פעל מתוך רצון מכוון להטעות את חברת הביטוח, ולהשיג כיסוי ביטוחי, למרות נתוניו האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם, או לשנות את תוכנו באופן משמעותי (רע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון המנוחה פיאמנטה, תקדין עליון 2006(1) 1806; וראו גם רע"א 9288/05 מנורה נ' חסן, תקדין עליון 2006(1) 3490, פסקה 5). עד כדי כך קשה לזכות מכח טענה בדבר הסתרה בכוונת מרמה, שאפילו במקרה של חולת סרטן שרכשה לעצמה ביטוח חיים, כאשר מובן מאליו שעובדת היותה חולת סרטן היא "עניין מהותי", והיא אף היתה מודעת למהותיות זו, נפסק, כי לא הופרה חובת הגילוי המוטלת מכח סעיף 6(ג) לחוק, וזאת מכיוון שלא הוכח יסוד ההסתרה בכוונת מרמה (ר' רע"א 1064/03 הנ"ל, פסקאות 22-24). 21. במקרה דנן, כדי לקבוע שהתובע עבר על הוראות סעיף 6(ג) לחוק, צריכה היתה הנתבעת להוכיח את התקיימותם, במצטבר, של תנאים אלה: א. במרתף לא פעל בית קפה "תמים ורגיל", אלא מועדון קלפים ו/או מועדון משחקים. ב. התובע ידע על הפעילות האמיתית המתנהלת במרתף. ג. התובע ידע, שמבחינת הנתבעת, הפעילות שהתנהלה במרתף היא עניין מהותי, קרי, שמדובר בפעילות העשויה להשפיע על נכונותה לכרות עימו את הפוליסה, בתנאים שנקבעו, או בכלל. ד. התובע הסתיר מהנתבעת את המידע בדבר הפעילות המתנהלת במרתף, בכוונת מרמה. 22. בחינת חומר הראיות מלמדת, שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, והצליחה להוכיח, לכל היותר, את התקיימותם של שני התנאים הראשונים בלבד, כפי שיבואר להלן. 23. העובדה שבמרתף לא פעל בית קפה רגיל, אלא סוג של מועדון קלפים ו/או מועדון משחקים, עולה מן האמור בדוחות שנרשמו בתיק החקירה של המשטרה ושל מכבי האש בסמוך לאחר האירוע. באותם דוחות הוגדר העסק שנשרף כ"מועדון משחקים" או כ"מועדון קלפים" (ראו תיק החקירה 272 של שירותי הכבאות, שם הוגדר מקום השריפה וייעודו של המבנה שנשרף "מועדון משחקים", ואף נרשם, שההודעה שנתקבלה היתה הודעה על שריפה "במועדון משחקים במרכז המסחרי"; תיק החקירה 271 של שירותי הכבאות, אשר השתמש באותה ההגדרה בדיוק; דוח הפעולה של השוטר אליהו אופיר, שבו מוגדר המקום כמקום שבו "משחקים קלפים"; דוח הפעולה של השוטר קורלקר דוד, המתייחס למרתף שמשמש כ"מועדון קלפים"). גם העדים השונים, שהעידו לאחר השריפה, לא תיארו את המקום כבית קפה, אלא השתמשו במונח "מועדון חברים". בין עדים אלה ניתן למנות את איציק חזן, שהעיד על עצמו כשותף בניהול העסק (הודעתו במשטרה, ש' 1), את אידית חזן, המנקה, אחייניתו של חיים דהן (הודעתה במשטרה, ש' 1), ואת חיים דהן, שהעיד על עצמו כבעל המקום (הודעתו במשטרה, ש' 1; כן ראו טופס פרטי האירוע). העובדה שאיש מן העדים הללו לא בחר לכנות את המקום בשם בית קפה, מעידה שגם אם, כחלק מהשירותים שניתנו במרתף, הוגש בו לעתים גם קפה, לא זו היתה הפעילות המרכזית שלו. 24. על כך שהתובע ידע שהמרתף משמש כמועדון קלפים ומשחקים, ניתן ללמוד ממספר מקורות. ראשית - הוא עצמו, בהודעתו למשטרה לאחר השריפה, כינה את המקום שנשרף "מועדון חברים" ו"חנות קלפים" (ר' נ/2). לאור השימוש בכינויים אלה, שבאו מפי התובע, תמוה כיצד הוא טוען כיום, שלא היה לו מושג על הפעילות המתרחשת שם. בנוסף, התובע ציין בהודעתו במשטרה, כי אינו חושד במאן דהו, ושהוא לא קיבל איומים לגבי העסק שלו, והוסיף, כי, לדעתו, "ההצתה כוונה לחנות הקלפים". משמע, שלפחות כדי להרחיק מעצמו סיכונים וסכנות, היה התובע מוכן לתאר את העסק שבמרתף באופן כזה. שנית - בין התובע לבין איציק בן-חמו היו יחסי קרבה. התובע העיד, שהוא ובן-חמו היו חברי ילדות, שגדלו בשכנות, ואף בבגרותם נותרו שכנים. הם היו נפגשים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ויצא להם לשוחח זה עם זה על עניינים אישיים ועסקיים, אף לפני ההשכרה (פרוטוקול, ע' 3, ש' 22 - ע' 4, ש' 10). גם חוזה השכירות שנכרת בין השניים מלמד על טיב היחסים שהיו ביניהם. החוזה נראה כחוזה שנעשה כלאחר יד, כדי לצאת ידי חובה, והוא אינו מאפיין חוזה שכירות בין שני אנשים זרים זה לזה. יתרה מזו. התובע העיד, כי "החוזה נעשה בידידות ולא בניסוח משפטי קפדני. זה חוזה בין שני חברים... זה עסק בין חברים" (פרוטוקול, ע' 5, ש' 1-3, 9). בנוסף, התובע כלל לא זכר מה נרשם בחוזה. כך למשל העיד התובע, שהחוזה לא היה מוגבל בזמן (פרוטוקול, ע' 5, ש' 1-3, 8-9), בעוד שמן החוזה עולה שהוא הוגבל ל-12 חודשים בלבד, ובן-חמו היה צריך להודיע לו אם ברצונו להאריך את תוקפו. כמו כן, העיד התובע, שדמי השכירות עמדו על כ-250$ (פרוטוקול, ע' 4, ש' 24-25), בעוד שעל פי הרשום בחוזה, דמי השכירות עמדו על 100$ בלבד. הרושם המתקבל הוא, שמה שנרשם בחוזה היה חסר משמעות, ונעשה רק למען "הסדר הטוב". לאור טיב היחסים הללו, אין זה הגיוני שהתובע לא ידע מה אופי העסק שבן-חמו מנהל במרתף. שלישית - יש לזכור, שהאטליז והמועדון שכנו באותו הבניין, וכי המרחק בין הכניסה לאטליז ובין הכניסה למרתף היה כ-40 מטרים בלבד (פרוטוקול, ע' 3, ש' 3-5). התובע העיד גם, שהוא נמצא באטליז, כ-12 שעות ביום, ואף ביום ששי הוא שוהה שם עד סמוך לכניסת השבת (פרוטוקול, ע' 2, ש' 20 - ע' 3, ש' 2). גם נתונים אלה תומכים יותר בידיעה של התובע מאשר בהעדרה. רביעית - במהלך חקירתו בבית המשפט, נשאל התובע שאלות רבות הנוגעות ל"חנות הקלפים", ולא תיקן את השואל, אפילו פעם אחת, בנוגע לכינוי העסק בשם זה (פרוטוקול, ע' 2, ש' 15-17; ע' 3, ש' 6-7; ע' 5, ש' 28-29; ע' 6, ש' 2-3) . לו היה הכינוי שגוי ומנוגד למציאות, היה התובע מתקומם בוודאי, ומעמיד את ב"כ הנתבעת על טעותו. 25. מכאן נעבור עתה לעניין ידיעת התובעת, שהיא היסוד השלישי מבין המנויים לעיל (בסעיף 21). היסוד הדורש ידיעה של המבוטח על כך שמדובר "בעניין מהותי" הוא יסוד "דו שכבתי", המחייב בחינה של מהות העניין, ובחינה של מודעות המבוטח למהותיות זו. בעוד שמהותיות העניין נבחנת במבחן אובייקטיבי, הרי שהדרישה בדבר ידיעת המבוטח על כך שמדובר "בעניין מהותי", נבחנת במבחן סובייקטיבי, ודורשת ידיעה של ממש מצד המבוטח (ע"א 1064/03 הנ"ל, פסקה 20). במקרה שלנו טוענת הנתבעת, שפעילות, כמו זו שהתנהלה במרתף, עלולה למשוך אליה גם גורמים עברייניים שונים, נרקומנים, שיכורים וכו', שעשויים להזיק למקום, במעשה ונדליזם מכוון, או אפילו בטעות. כיוון שמעשים אלה, אף אם ייעשו במרתף, ויכוונו אליו, עלולים להזיק גם לנכסים הסמוכים למרתף (כפי שקרה במקרה זה, שבו התפשטה האש מן המרתף אל האטליז), יש לראות בניהול מועדון קלפים במרתף, עניין שיש בו פוטנציאל להגברת הסיכון לאטליז, אשר ידיעה של הנתבעת לגביו, היתה עשוייה לשנות את נכונותה לכרות את חוזה הביטוח עם התובע, ולפיכך, מדובר בעניין מהותי. גם אם אלך לשיטת הנתבעת, ואומר, כי אכן המידע הנ"ל הוא מהותי בנסיבות דנן, הרי שבכך לא די, שכן הנתבעת היתה צריכה להוכיח גם, כי התובע ידע שמדובר במידע מהותי, והיא כשלה במשימה זו. כך עולה בבירור ממה שכבר צויין לעיל, בהקשר אחר, במסגרת סעיפים 18-19 דלעיל. על כך יש להוסיף עוד. התובע העיד (ועדותו זו לא נסתרה), כי במהלך שנות הביטוח - אצל הנתבעת ובחברות ביטוח אחרות - נשלחו אל העסק סוקרים, כדי לבחון דברים שונים, אך איש מהם מעולם לא שאל אותו ולא בדק אלו עסקים מתנהלים בסביבה, או למה משמש המרתף (פרוטוקול, ע' 6, ש' 27-28; ע' 7, ש' 9-15; ע' 8, ש' 7-8). בנוסף, התובע העיד, שלבתי הקפה שבמרכז המסחרי בבית שמש יש אופי מיוחד, וכי בלא מעט מהם נהוג לשלב גם משחקי קלפים ומשחקים נוספים, כעניין רגיל ונורמטיבי. במציאות כזו, אין סיבה שלא להאמין לדברי התובע, לפיהם לא סבר, כי יש סיכון בעסק המתנהל במרתף, ו/או כי מתבצעת שם פעילות עבריינית (פרוטוקול, ע' 8, ש' 9-16). נכון אמנם, שהתובע ניסה בעדותו לטשטש את ידיעתו, כי המרתף שימש כמועדון קלפים ו/או משחקים. יחד עם זאת, לא ניתן להסיק מהתנהגותו בהליכים דנן, בהם כבר ידע שהנתבעת מסרבת לשלם לו את תגמולי הביטוח בגלל הפעילות שהתנהלה במרתף, שידע, גם בעת כריתת הפוליסה (ובעת חידושה בשנת 2001), שמידע זה הוא מהותי לנתבעת. ההיפך הוא הנכון. העובדה שבהודעתו למשטרה כינה התובע את המקום "מועדון קלפים" ו"מועדון חברים" מלמדת, שלא סבר כי יש בכך משהו שעלול להזיק לו, ובמיוחד כאשר סבר, כי מתן ההודעה למשטרה יגרום לכך שהשיק שיקבל מהמבטחת "יגיע יותר מהר" (פרוטוקול, ע' 5, ש' 25-27). 26. לאור הדברים האמורים לעיל, לפיהם לא היתה לתובע כל דרך לדעת, לפני פרוץ השריפה (ואף לאחריה, עד אשר פנה אל הנתבעת בבקשה לתגמולי הביטוח), שניהול מועדון קלפים במרתף עלול לפגוע בנכונות המבטחת להתקשר עימו בפוליסה, או לשלם לו תגמולי ביטוח מלאים בעת הצורך, ברור, שלא היה לתובע אינטרס להסתיר את המידע מן המבטחת בכוונת מרמה. 27. עולה מן המקובץ, כי בענייננו, לא רק שלא הוכח יסוד ההסתרה, אלא, שכאמור לעיל, לא הוכח אפילו שהתובע היה מודע למהותיות העניין, ולפיכך, אין ספק, כי לא הפר את חובת הגילוי היזום. ד. חובת הגילוי עפ"י סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח 28. סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, מטיל חובה על מבוטחים להודיע למבטחת, בכתב, מיד כאשר הדבר נודע להם, על כל שינוי מהותי שהתרחש לאחר כריתת הפוליסה. הסעיף קובע את ההוראות הבאות: "17. חובת הודעה על החמרת הסיכון (א) נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב. (ב) לעניין סימן זה "שינוי מהותי" - כל אחד מאלה: (1) שנוי בעניין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה; (2) שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצוין בה במפורש כעניין מהותי; (3) דבר המגלה שתשובה לשאלה בעניין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש". 29. הנתבעת טוענת, כי התקיימה החלופה האמורה בסעיף 17(ב)(1) או, לחלופין, זו האמורה בסעיף 17(ב)(3). 30. לאור המסקנה דלעיל, בדיון לעניין סעיף 6(א), כי התובע לא נשאל שאלה על מהות העסקים הפועלים באזור עסקו, המסקנה היא, שאין תחולה אף לאמור בחלופות שבסעיף 17, המדברות על שינוי בנוגע לעניין מהותי, שהתובע נשאל לגביו, והשיב עליו. ה. סיכום ביניים 31. מכל שנאמר עד כה נמצא לנו, שלא הוכח, כי התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו בסעיף 6 או בסעיף 17 של חוק חוזה הביטוח. פועל יוצא מכך הוא, שהנתבעת אינה זכאית להפעיל את הסנקציות האמורות בסעיף 7 ובסעיף 18 לחוק. ו. ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח? 32. התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו ריבית מיוחדת, מכח סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. לכך עתר בכתב התביעה (בסעיף 23), ועל כך חזר בסיכומיו (בסעיף 53). אין לקבל עתירה זו של התובע. חרף העובדה שבסופו של יום נתקבלה עמדת התובע, לפיה הוא זכאי לתגמולי ביטוח, אין לומר, שסירוב הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח נבע מחוסר תום לב. בהחלט ניתן להשקיף על הסירוב כעל כזה שנבע ממחלוקת אמיתית שהיתה קיימת בין הצדדים. בנסיבות כאלה, לא קמה זכאות לריבית מיוחדת. ז. סוף דבר (בשלב זה), והוראות לגבי המשך הדרך 33. לאירוע יש כיסוי ביטוחי, והנתבעת חייבת לשלם לתובעים תגמולי ביטוח, בגין הנזקים שנגרמו עקב השריפה. 34. מבלי לנקוט עמדה, או לקבוע מסמרות, לעניין הסכום שתשלם הנתבעת לתובעים בסוף ההליך, עבור שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, אני קובע, כי, בשלב זה, היא תשלם לתובעים עבור הנ"ל, בקשר להליכים שהובילו למה שהוכרע עתה, סכום של 8,000 ₪, כולל מע"מ. 35. לנוכח הקביעה העקרונית דלעיל, והעמל הרב שהושקע עד כה, דומה, כי הצדדים ייטיבו לעשות, אם יגיעו לפשרה במו"מ ישיר, בכל הנוגע לסכום הספציפי שאותו תשלם הנתבעת לתובעים. מכל מקום, למקרה שלא תושג פשרה כזו, שתביא לציון גואל, נקבע קדם משפט ליום 12.7.06, בשעה 11:50 (סמוך לאחר שובי משבתון קצר), לדיון בכל הנחוץ להמשך הדרך. שריפהפוליסהביטוח שריפהחברת ביטוחחובת הגילוי