1.התובעת, ילידת 1985, נפגעה בעין שמאל בתאונה בתאריך 8.10.99, במסגרת לימודיה אצל הנתבעת 1 (להלן: "התאונה"). 2.הנתבעת 1 היא מוסד חינוכי, הכולל בתוכו בי"ס ופנימיה, המיועד בעיקר לעולים חדשים בכלל, ולעולים מהעדה האתיופית בפרט (ראה עדותה של הגב' נירה רודיק, מנהלת כספים וכח אדם בנתבעת 1 בין השנים 2003-2008, עמ' 37 לפרו' ש' 19-20). 3.התובענה הנדונה הוגשה נגד הנתבעים בעילות נזיקיות, וגם מכח פוליסת תאונות אישיות תלמידים שהוצאה ע"י הנתבעת 2, חברה לביטוח בע"מ, והיתה בתוקף ביום התאונה, במסגרתה בוטחו תלמידי הנתבעת 1. 4.התביעה הנזיקית סולקה בפשרה ונותרה לבירור התביעה מכח פוליסת תאונות אישיות. 5.יחד עם זאת, במסגרת התביעה הנזיקית, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום רפואת העיניים לבדיקתה של התובעת, פרופ' יצחק אבני, שקבע לתובעת בחוות דעתו מיום 19.2.08, 9.75% נכות לצמיתות, כתוצאה מפגיעתה בעין שמאל בתאונה. 6.יצוין כי לכתב תביעתה צירפה התובעת חוו"ד רפואית מטעמה בתחום רפואת העיניים, של ד"ר א.אופיר, שקבע לתובעת עקב פציעתה בתאונה 23% נכות צמיתה. לעומת זה, מומחה עיניים מטעם הנתבעים, פרופ' יוסף מויסייב, קבע לתובעת 5% נכות בלבד, עקב פגיעתה בעין שמאל. 7.התביעה הנזיקית סולקה כאמור בפשרה, בין היתר בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' אבני, מומחה העיניים מטעם ביהמ"ש. בנסיבות אלה, וגם לגופם של דברים, לא ראיתי לנכון שלא להסתמך גם לצורך תובענה זו, על חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש פרופ' אבני. מוכרת הפסיקה האומרת כי בהעדר נימוקים של ממש, ייטה ביהמ"ש להסתמך על קביעותיו של המומחה הרפואי שמינה, ויעדיפו על פני חוו"ד של מומחי הצדדים. ראה לדוגמא: ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי (ס' 11 לפסה"ד). במקרה דנן כאמור אין סיבה לסטות מהלכה זו. על כן, לצורכי תובענה זו, המבוססת על פוליסת תאונות אישיות, אני קובע כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום רפואת העיניים, עקב פגיעתה בעין שמאל בתאונה, היא 9.75%, כקביעתו של פרופ' אבני מומחה ביהמ"ש. 8.התובענה דנן הוגשה ביום 2.11.06, ולטענת הנתבעים, תובענה זו התיישנה, ועל כן יש לדחות התביעה על הסף. 9.סבורני שזו הטענה המרכזית אותה יש לברר. במידה וטענת ההתיישנות תידחה - ממילא תתקבל התביעה, במיוחד כשיש כבר קביעה לעניין הנכות הצמיתה. במידה וטענת ההתיישנות תתקבל - נבחן טענות נוספות שמעלה התובעת בכתב תביעתה, בין היתר טענות רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה כנגד הנתבעת 1, בכל הקשור לאי-יידוע הורי התובעת ו/או התובעת אודות קיומה של פוליסת תאונות אישיות ו/או זכויות התובעת הנובעות מכך ו/או בכל הקשור למילוי טפסי התביעה הרלבנטים ו/או בכל הקשור לתשובות שהתקבלו מנציגת הנתבעת 2 בכל הקשור לפוליסות תאונות אישיות תלמידים, אשר היא רמות סוכנויות ביטוח בע"מ. טענת ההתיישנות, דיון והכרעה 10.כאמור, התובעת נולדה בשנת 1985. תאריך לידה מדויק לא צוין בתעודת הזהות של התובעת, שנולדה באתיופיה ועלתה לישראל בשנת 1991 עם הוריה. ברובריקה של תאריך הלידה בתעודת הזהות נרשם: "00.00.1985". צילום תעודת הזהות של התובעת צורף כנספח לתצהירה ת/3. 11.העידה אמה של התובעת, הגב' מ' מ', כי התובעת נולדה עם חלק מילדיה באתיופיה, והיא איננה יכולה לדעת את תאריך הלידה המדויק של התובעת (עמ' 11 לפרו', ש' 26-27). 12.למעשה, הוריה של התובעת, שהעידו בפני, וגם לא התובעת עצמה, יכלו להצביע על תאריך לידה מדויק בשנת 1985. בנסיבות אלה, לא נותר לנו אלא לפנות להוראת ס' 12 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, הקובע לאמור: "ידועה שנת לידתו של אדם ולא ידוע יום לידתו, חזקה שנולד באחד בניסן של אותה שנה...". מכאן כי, בהעדר ראיות לסתור את החזקה האמורה, יש לומר כי תאריך הלידה החוקי של התובעת הוא אחד בניסן של אותה שנה. במילים אחרות, ולאחר בדיקה שעשיתי, מדובר על תאריך 23.3.1985. 13.כאמור, במקרה דנן, מדובר בתביעה עפ"י פוליסה. תביעה כזו מתיישנת תוך 3 שנים מיום ארוע התאונה, ובמקרה של קטין, תוך 3 שנים מיום מלאת לו 18 שנים (ראה לעניין זה ס' 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 + ס' 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). 14.היות ותאריך הלידה של התובעת כאמור הוא ביום 23.3.1985, יש לומר כי הגיעה לגיל 18 בתאריך 23.3.03. מכאן כי מועד התיישנות תביעתה הוא בתאריך 23.3.06. משהוגשה התביעה דנן בתאריך 2.11.06, יש לומר לכאורה כי התביעה התיישנה. 15.בכתב תביעתה טוענת התובעת כי חל בעניינה סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק ב"התיישנות שלא מדעת". סעיף זה קובע לאמור כי - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 16.נטל הוכחת תנאיי סעיף 8 הנ"ל מוטל על התובעת [ע"א (י-ם) 2576/08, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קוממי שיר ואח' - פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. להלן: "פרשת קוממי"]. 17.סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל למעשה שלושה יסודות מצטברים: א.אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה. ב.מסיבות שלא היו תלויות בתובע. ג.גם בזהירות סבירה לא יכול היה למנען. 18.האם התובעת הוכיחה כי סעיף 8 חל בעניינה? התשובה לטעמי חיובית, ואסביר את דבריי להלן. 19.התובעת ומשפחתה עלו לישראל מאתיופיה בשנת 1991, עם ילדיהם שנולדו להם עד לאותה שנה, ביניהם התובעת (תצהירה של אמה של התובעת, סעיף 6 לת/1; עדותו של האבא, עמ' 14 לפרו' ש' 28). 20.הוריה של התובעת העידו בפני ביום 11.10.09, כ- 10 שנים לאחר ארוע התאונה. כפי שניתן להתרשם מתוכן עדותם, מדובר באנשים פשוטים, שלא שולטים היטב בשפה העברית. ציינה האמא בעדותה כי אפילו חתמה על תצהירה מבלי לדעת על מה היא חותמת כיוון שלא תירגמו לה את התצהיר לאמהרית (עמ' 13 לפרו' ש' 11-12), ואילו האב ציין כי כלל לא קרא את התצהיר בעברית אלא תירגמו לו אותו לאמהרית כיוון שהוא לא קורא עברית (עמ' 14 לפרו' ש' 20-22). לשון אחרת - הוריה של התובעת לא יודעים לקרוא עברית אפילו היום כ- 10 שנים לאחר התאונה, ולדבר יודעים בקושי כפי שעולה מתוכן עדותם. אם כך הוא המצב בעת עדותם בפני, כ- 10 שנים לאחר התאונה, קל וחומר שזה היה המצב בתקופת ארוע התאונה. זאת ועוד - ההתרשמות שלי מההורים דנן, שעלו מאתיופיה כאמור כ- 8 שנים עובר לתאונה, כי אינם בעלי השכלה מיוחדת, ואף אינם בעלי הבנה בסיסית בכל הקשור לפוליסות ביטוח ו/או תביעות הנובעות מהן. כך שכל טענה מצד הנתבעים כי הוריה של התובעת היו מודעים לפוליסת תאונות אישיות תלמידים הרלבנטית לנו ו/או לכל הודעה הקשורה אליה ו/או לכל מסמך הקשור אליה, יש לבחון בזהירות רבה. כל ספק שיהיה לנו בכל הקשור ליידוע ההורים ו/או הבנתם במקרה המיוחד דנן, לטעמי יש לפרש לחובת הנתבעים. 21.התובעת היתה כבת 14 שנים בעת ארוע התאונה ובכיתה ט' בביה"ס שנוהל ע"י הנתבעת 1. התובעת היתה כבת 6 שנים בעת עלייתה ארצה בשנת 1991. היא שהתה אצל הנתבעת 1 במסגרת תנאי פנימיה, שיועדה לילדי עולים בכלל ולעולים מהעדה האתיופית בפרט (ראה סעיף 2 לעיל). מדובר אם כן במסגרת חינוכית מיוחדת, שלמעשה היתה צריכה ללוות את חניכיה לאורך שנות גידולם אצלה, תוך שהיא קשובה לכל צרכיהם, לרבות צרכים לימודיים חברתיים וכלכליים (עדותה של הגב' רודיק - עמ' 37 לפרו' ש' 19-23). למעשה, מורי ומדריכי הנתבעת 1 שימשו כתחליף להורים, שלא תמיד היו זמינים בכדי לפתור בעיות כאלו או אחרות של החניכים. עמדה על כך הגב' רודיק בעדותה, שציינה שהמסגרת החינוכית של הנתבעת 1 איננה מסגרת של בי"ס רגיל. אלא מדובר במסגרת חינוכית שבה ההורים לא תמיד נמצאים בהישג יד, ולכן לפעמים נוקטים בפעולות כאלו או אחרות הקשורות לילדים, ללא יידוע או דיווח להורים (עמ' 34 לפרו' ש' 28-30). 22.כעת נבחן את השתלשלות טיפולה של הנתבעת 1 הטיפול בתביעתה של התובעת בכל הקשור לפוליסת תאונות אישיות: א.התאונה ארעה כאמור ביום 8.10.1999. ב.סמוך לאחר התאונה מולאו טופס "הודעה על תאונה" + "טופס תביעה לתאונות אישיות תלמידים", אשר נשלחו, ככל הנראה, לרמות סוכנויות ביטוח בע"מ (להלן: "רמות"), שהיתה נציגת הנתבעת 2 לצורכי הטיפול בטפסי התביעה האמורים עפ"י פוליסת תאונות אישיות (טופס התביעה + ההודעה צורפו כנספחים לת/3). ג.את טופס התביעה + ההודעה האמורים, מילאו אחת משתיים: הגב' רחל כהן מזכירה אצל הנתבעת 1 (שלכאורה אף חתומה על טופס התביעה), או אחות המרפאה אצל הנתבעת 1 (עדותה של הגב' רודיק, עמ' 34 לפרו' ש' 17-24). ד.תשובתה של רמות נשלחה במכתב לנתבעת 1 ביום 18.11.99, בו צוין כדלקמן: "מאשרים קבלת 'טופס תביעה' ומצורפיו בקשר לארוע שבנדון. בהתאם לפרטים ולמסמכים שצורפו אין מקום לפיצוי בהתאם לתנאי הפוליסה. נשמח לעמוד לרשותכם במתן פרטים נוספים". בסוף המכתב אף מצוין שהעתק נשלח לנתבעת 2. (טופס התשובה של רמות צורף כנספח לת/3). מכתב תשובה זה נכנה להלן: "תשובת רמות" או "טופס התשובה". ה.על טופס תשות רמות, בקצה הימני, נרשם בעט: "אורגינל נתתי לתלמידה 23.1.03". היינו - מאן דהוא רשם כי הטופס המקורי של תשובת רמות נמסר לתובעת ביום 23.1.03, כנראה סמוך לסיום לימודיה אצל הנתבעת 1. 23.עיון ב"טופס התביעה" + ה"הודעה על תאונה", כפי שמולא ע"י מאן דהוא מטעם הנתבעת 1, מלמד כדלקמן: א.הטפסים לא מולאו באופן שלם. ב.אין חתימת מנהל בית הספר ו/או המוסד בו מתחנך התלמיד, על אף שיש בטופס התביעה מקום מיוחד לחתימתו. ג.ההורים איתם חתומים על טופס התביעה הגם שיש בטופס התביעה מקום מיוחד לחתימתם. ד.לא פורטו מסמכים שצורפו, אם בכלל, לטפסים אלה, הגם שיש בטופס התביעה ובטופס ההודעה על התאונה, התייחסות למסמכים מצורפים, ככל שצורפו. 24.הגב' רודיק, ששימשה כאמור כמנהלת כספים וכח אדם בנתבעת 1 בין השנים 2003-2008, ציינה אודות כך כדלקמן: א.היא לא ידעה כי יש צורך להחתים את ההורים על טופס התביעה (עמ' 36 לפרו' שורות 6-7), ולכן היא גם לא היתה דורשת שההורים יחתמו על הטופס (עמ' 37 לפרו' ש' 5-6). ב.היא הבינה שבכל הקשור לפוליסת תאונות אישיות, תפקידה של הנתבעת 1 היא להעביר דיווח אודות התאונה לחברה המבטחת (עמ' 36 לפרו' ש' 8-10). ברגע שחברת הביטוח היתה מאשרת שקיבלה את ההודעה, בכך תם תפקידה של הנתבעת 1 (עמ' 37 לפרו' ש' 5-6). ג.היא ראתה את מכתב התשובה של רמות בתיקה של התובעת (עמ' 36 לפרו' ש' 1). היא לא יודעת לומר מה הנתבעת 1 עשתה עם התשובה של רמות (עמ' 35 לפרו' שורה 29). ד.היא מניחה שהתובעת, התלמידה באותה עת, קיבלה הודעה על המכתב של רמות (עמ' 36 לפרו' ש' 12-13). היא לא יודעת אם יידעו את הורי התובעת גם כן על תשובת רמות, הגם שבעת קבלת התשובה התובעת היתה בכיתה ט' (עמ' 36 לפרו' ש' 16-18). היא גם לא ידעה להשיב האם לא היה צריך להיות רישום בתיק של התובעת אם אכן היו מוסרים העתק המכתב או הודעה על תוכנו למי מההורים סמוך לאחר קבלתו (עמ' 36 לפרו' ש' 20-21). ה.היא גם לא יודעת לומר מי רשם בקצה הימני של תשובת רמות כי העותק המקורי נמסר לתובעת ביום 23.1.03 (עמ' 36 לפרו' ש' 24-26). ו.לשאלה האם לא חשבו בנתבעת 1 לנקוט בפעולות נוספות נוכח תשובתה של רמות, במיוחד לאור העובדה כי מדובר בילדת עולים מאתיופיה, השיבה: "אנו סומכים עליהם (על התלמידים - ח.ש.) ועם זאת עוזרים להם בכל מה שהם מבקשים" (עמ' 37 לפרו' ש' 12-13). ז.לשאלה האם ידוע לה אם מאן דהוא מטעם הנתבעת 1 יידע את התובעת ו/או הוריה כי קיימת לזכותם פוליסת תאונות אישיות, והשיבה: "אני אישית לא יידעתי את התלמידים על הפוליסה" (עמ' 37 לפרו' ש' 14-15). 25.מנהלת מחלקת התביעות של רמות, הגב' אורנה כרמי, גם העידה בפני. מחקירתה הנגדית עולה כדלקמן: א.במקרה דנן לא הורי התובעת מילאו את טופס התביעה (עמ' 30 לפרו' ש' 16-17). ב.הם לא שלחו העתק מתשובתם במישרין לתובעת ו/או להוריה, אלא רק לנתבעת 1, ששלחה אליה את טופס התביעה (עמ' 30 לפרו' ש' 18-19). 26.התובעת, שהגישה תצהיר עדות ראשית (ת/3), ציינה בו כדלקמן: א.לאחר התאונה היא שהתה כחודש בביתה, ולאחר מכן שבה לפנימיה אצל הנתבעת 1. ב.עם שובה לפנימיה היא דיווחה על התאונה, פעם נוספת, לגורמים הרלבנטים בפנימיה, בנוכחות אביה. מדי תקופה היא ניסתה לברר באמצעות המדריכים האם היא זכאית לסעד כלשהו מהנתבעת 1, ו/או מחברת הביטוח במסגרתה בוטחה הנתבעת 1, ונמסר לה כי העניין בטיפול, וכי הנתבעת 1 תעשה הכל בשבילה. ג.מעולם לא נמסרו לה ע"י הנתבעת 1 טפסים לצורך הגשת תביעה לביטוח מכח פוליסת תאונות אישיות ו/או כל פוליסה אחרת. ד.מעולם לא הובא לידיעתה ע"י הנתבעת 1 הגישה בשמה תביעה לחברת הביטוח מכח פוליסות תאונות אישיות, וזאת הגם ששאלה מס' פעמים האם יש לה זכות לפיצוי כלשהו בגין התאונה. ה.את "טופס התביעה" וה"הודעה על תאונה" שלחה הנתבעת 1 לרמות ללא ידיעתה וללא הסכמתה ו/או הסכמת הוריה. ו.רק עם סיום לימודיה אצל הנתבעת 1, בשנת 2003, נמסרה לה תשובת רמות הנושאת תאריך 18.11.09. 27.מחקירתה הנגדית עולה כדלקמן: א.היא סיימה את לימודיה אצל הנתבעת 1 בשנת 2003, והתגייסה לצה"ל ב- 28.10.03, לאחר כחודשיים בהם היתה בשרות לאומי (עמ' 18 לפרו' ש' 25-26). ב.לאחר שחזרה מביתה לפנימיה, לאחר התאונה, דיווחה על התאונה. לאחר מכן, בכל אסיפת הורים אליה התייצבו הוריה, היא שאלה את המדריכות שלה מה קורה עם פיצויה בגין התאונה, בכדי שתהא לה תשובה להוריה (עמ' 19 לפרו' ש' 9-32). ג.לאחר שקיבלה את תשובתה של רמות עם סיום לימודיה בשנת 2003, היא שמה אותה בצד ולא ייחסה לה כל ערך. היא אפילו לא נתנה את טופס התשובה לאביה (עמ' 20 לפרו' ש' 14-18). ד.היא פנתה לעו"ד בשנת 2005, לאחר שנוכחה לדעת שיש לה פגיעה משמעותית בעין, בגינה אף ירד הפרופיל הצבאי שלה (עמ' 20 לפרו' ש' 19-25). תאריך שחרורה מצה"ל היה ביום 27.5.05 (עמ' 20 לפרו' ש' 29). ה.גם כשהיא פנתה בסופו של דבר לעו"ד, היא לא פנתה בכל הקשור לתשובתה של רמות, היינו תביעה עפ"י פוליסת תאונות אישיות, אלא כדי לתבוע בעילה נזיקית את הנתבעת 1 (עמ' 26 לפרו' ש' 11). ו.במהלך השנים היא לא פנתה במכתב לנתבעים או למשרד החינוך או לרמות, כיוון שלא חשבה שהיא צריכה לכתוב למישהו בנדון (עמ' 21 לפרו' ש' 5-6). 28.גם אביה של התובעת מר מ' י', נתן תצהיר עדות ראשית בתיק זה (ת/2) במסגרתו ציין כדלקמן: א.לאחר התאונה, הוא ניסה לברר פרטים מהנתבעת 1 אודות התאונה והזכויות שמוקנות לתובעת בגינה, אולם נאמר לו שהתובעת אינה זכאית לדבר ובכל מקרה הנתבעת 1 מטפלת בכל הקשור לכך. הוא סמך על הנתבעת 1 בנדון, שכן לא ידע קרוא וכתוב והם, הוריה, היו אנשים קשי יום שלא יכלו לדאוג לילדיהם בצורה אופטימאלית. ב.את התשובה של רמות מסרה הנתבעת 1 לתובעת כשסיימה את הלימודים. 29.אביה של התובעת נחקר חקירה נגדית, ממנה עולה כדלקמן: א.אחרי התאונה הוא שאל את מנהל הפנימיה האם יש ביטוח לפנימיה, ונמסר לו שכן (עמ' 15 לפרו' ש' 7). כן נמסר לו כי הנתבעת 1 מטפלת בעניין זה (עמ' 15 לפרו' ש' 15). ב.עם השנים הוא לא עשה כלום, הוא רק שאל מה קורה עם הפיצוי אך נמסר לו ע"י המדריכות כי מטפלים בעניין (עמ' 15 לפרו ש' 18-23). ג.הוא איננו זוכר את שמות המדריכות ו/או את שם המנהל שאיתם הוא דיבר (עמ' 15 לפרו' ש' 15-16 וש' 21). ד.לשאלה האם בתו התובעת קיבלה את מכתב התשובה של רמות סמוך לאחר קבלתו בחודש נובמבר 1999 השיב בחיוב (עמ' 15 לפרו' ש' 25-26). לשאלה מתי בתו הראתה לו את המסמך הזה השיב: "לא יודע" (עמ' 15 לפרו' שורה 27). לשאלה איך הוא יודע שבתו קיבלה את המסמך הזה סמוך לאחר קבלתו, השיב: "לא יודע" (עמ' 15 לפרו' ש' 30). לשאלה האם הבת שלו קיבלה מכתב מחברת הביטוח בו נאמר שלא מגיע לה פיצוי, השיב: "היא לא קיבלה מכתב בו נאמר שלא תקבל פיצוי (עמ' 16 לפרו' ש' 1-2). בהמשך הוא שב וציין כי בתו קיבלה את המסמך, והוא הראה אותו לעו"ד, אבל הוא לא יודע מתי הוא הלך לעו"ד ובאיזו שנה (עמ' 16 לפרו' ש' 5-10). בהמשך הוא ציין כי פנה לעו"ד כשנתיים לאחר שהתובעת סיימה את לימודיה, היא היתה אז חיילת בצבא. קוראים לעוה"ד "אמיר" ויש לו משרד בחדרה, אבל הוא לא יודע באיזה רחוב. כשהוא הלך לעו"ד הוא הראה לו את התשובה של רמות. בהמשך עדותו הוא תיקן את עצמו ואמר שלא הוא הלך לעו"ד אלא התובעת הלכה לעורך הדין. היות והוא לא מבין טוב עברית הוא מתבלבל במושגים. לכן, הוא רוצה לומר שהוא אישית לא הלך לעו"ד כיוון שהוא ואשתו (אמה של התובעת) לא מבינים בדבר הזה (עמ' 17 לפרו' ש' 17-31). ה.הוא זוכר שהתאונה ארעה כשבתו היתה בכיתה ט' (עמ' 16 לפרו' ש' 18). יחד עם זאת, הוא איננו יודע אם בתו למדה במגמה עיונית וסיימה עם בגרות מלאה, הוא גם לא נפגש עם רכז הפנימיה, הוא גם לא שאל אף גורם מטעם הנתבעת 1 על איזו חברת ביטוח מדובר, והוא גם לא שאל איזה מסמכים הנתבעת 1 מסרה לחברת הביטוח. הוא לא עשה את כל זאת כיוון שהוא לא מבין בעניינים האלה (עמ' 16 לפרו' ש' 18-32; עמ' 17 לפרו' ש' 1-4). 30.ממכלול הראיות דלעיל התרשמותי ומסקנותיי הן כדלקמן: א.אף גורם מטעם הנתבעים לא פנה בצורה ברורה וחד משמעית לתובעת ו/או להוריה, מיום התאונה ועד ליום הגשת תובענה זו, ומסר להם כי לזכותה של התובעת עומדת פוליסת ביטוח תאונות אישיות תלמידים, מכחה היא זכאית לקבל פיצוי עקב פציעתה בתאונה. ב.הנתבעת 1 היתה מודעת לקיומה של פוליסה כזו, ואף פנתה בטופס תביעה והודעה על תאונה לרמות. אולם, לא הוכח לי כי הנתבעת 1 יידעה את ההורים אודות מילוי טופס התביעה ו/או ההודעה על התאונה עובר למילוי הטפסים ו/או לאחריו. ההיפך - מעדותה של הגב' רודיק (כמפורט בסעיף 24(א)+(ב) לעיל) עולה כי הסבירות היא שלא יידעו את הורי התובעת על מילוי הטפסים האמורים. לו היתה הנתבעת 1 מקפידה על כי ההורים יחתמו על טופס התביעה, כי אז היינו מניחים שההורים היו מודעים לקיומה של פוליסת תאונות אישיות, שכן בכותרת טופס התביעה רשום: "טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים)" (ההדגשה במקור - ח.ש.). זו גם הסיבה לטעמי, ועליה עמד בצדק גם ב"כ התובעת בסיכומיו, שנדרשת חתימת ההורים על טופס התביעה, בכדי להביא לידיעת ההורים את קיומה של פוליסת תאונות אישיות תלמידים. ג.גם תשובת רמות כשלעצמה מיום 18.11.99, לא מלמדת כי ניתנה במסגרת תביעה עפ"י פוליסת תאונות אישיות. קיומה של פוליסה זו לא מוזכר כלל בתוכן המכתב (להבדיל מטופס התביעה שם קיומה של הפוליסה מוזכר). היינו - אפילו נאמר, כגרסת הנתבעים, שהתובעת קיבלה העתק תשובת רמות סמוך לאחר קבלתה, עדיין יש אפשרות סבירה שתשובה זו לא תלמד את התובעת (קטינה בכיתה ט') ו/או הוריה (עולים מאתיופיה שאינם דוברים את השפה העברית בצורה טובה, לא קוראים עברית, חסרי השכלה ונעדרי ידע בסיסי בביטוח) כי קיימת פוליסת תאונות אישיות. ד.הנתבעת 1 גם לא ראתה כל צורך להמשיך ולעסוק בתביעת התובעת עפ"י פוליסת ביטוח תאונות אישיות לאחר קבלת תשובת רמות, והסתפקה בשליחת "טופס התביעה" בצירוף טופס "הודעה על תאונה" וקבלת תשובת רמות (ראה עדותה של רודיק, סעיף 24(ב) לעיל). הנתבעת 1 היתה מודעת, או לפחות היתה צריכה להיות מודעת, למצבה האישי המשפחתי והסוציו-אקונומי של התובעת, אך במקום להדריך את התובעת ו/או הוריה אודות המשך הטיפול הנדרש בתביעה עפ"י פוליסת תאונות אישיות בצורה ברורה ומפורשת, העדיפה לתייק את תשובת רמות בתיקה של התובעת המתנהל אצלה, ובכך לצאת ידי חובתה, ולראות את סיום תפקידה בנדון (שוב נפנה לדברי העדה רודיק סעיף 24(ב) לעיל). ה.מעבר לכל אלה נתתי אמון בדברי התובעת כי קיבלה לראשונה את תשובת רמות לידיה רק ביום שסיימה את לימודיה בשנת 2003. הנתבעים לא סתרו עדותה זו של התובעת. אמנם נרשם בצד ימין של טופס התשובה מרמות, כי האורגינל נמסר לתובעת ביום 23.1.03, אולם אין הכרח להסיק כי העתק ממכתב זה נמסר לתובעת קודם לכן. ההנחה הסבירה יותר היא שאם אכן היה נמסר העתק לתובעת סמוך לאחר קבלת המכתב, היתה מושארת תרשומת כלשהי בתיקה אצל הנתבעת 1 המציינת זאת, כפי שנעשה ביום 23.1.03 כשנמסר לתובעת העותק המקורי של תשובת רמות. אולם כאמור תרשומת כזו לא קיימת. משכך, סבירה ומהימנה יותר בעיני גרסת התובעת כי הפעם הראשונה והיחידה שקיבלה את תשובת רמות לידיה, היתה כשקיבלה את טופס התשובה המקורי ביום 23.1.03. ו.האמנתי גם לתובעת כי קיבלה את טופס התשובה מידי הנתבעת 1 ללא כל הסבר מהו ומה משמעותו. לכן, כפי שגם פירטנו בסעיף 27(ג) לעיל, היא גם לא עשתה דבר עם מכתב זה, כיוון שלא ידעה מה לעשות ו/או האם צריך לעשות משהו בכלל בנדון. נחזור ונדגיש, מדובר על תובעת שקיבלה כאמור לראשונה את טופס התשובה כ- 4 שנים לאחר שליחתה, ובהיותה כבת 18 שנים. ליתר דיוק - אם ציינו שתאריך הלידה החוקי של התובעת הוא 23.3.1985, כי אז קיבלה התובעת את טופס התשובה ביד (כאמור בתאריך 23.1.03) כשהיא היתה בת 17 ו- 10 חודשים. אמנם היא קיבלה את טופס התשובה בהיותה כמעט בגירה, אולם ללא כל ידע אודות קיומה של פוליסת תאונות אישיות ו/או זכויותיה בגין כך. ז.גם עדותו של אביה של התובעת לא סותרת את מהימנות גרסת התובעת כי קיבלה את המכתב לידיה רק בשנת 2003. עדותו של אביה, לא היתה ברורה בנקודה זו, כפי שעולה מסעיף 29(ד) לעיל. אני לא מייחס זאת לחוסר מהימנות של האב אלא יותר לחוסר הבנתו את הנושא הנדון ואת השפה העברית. לטעמי, מה שהאב התכוון לומר הוא שאכן בסמוך לסיום לימודיה קיבלה התובעת את מכתב התשובה, אולם הוא לא עשה איתו דבר כי הוא לא מבין בדברים האלו, וסמך על בתו התובעת כי תעשה כן. התובעת אכן טיפלה בענייניה, אולם רק בשנת 2005 כשהלכה להתייעץ עם עו"ד, כמפורט לעיל. ח.גם כשהתובעת החליטה לפעול בנדון, היא פנתה לעו"ד לא בכדי לתבוע עפ"י פוליסות תאונות אישיות, אלא כדי להגיש תביעה נזיקית רגילה מכח פקודת הנזיקין בגין פציעתה בתאונה. העידה על כך התובעת כמפורט לעיל, והדבר מלמד כי אכן לא היתה מודעת עד למועד פנייתה לעו"ד בשנת 2005, כי היתה קיימת לזכותה פוליסת תאונות אישיות, וכי היתה זכאית לפיצוי מכח פוליסה זו, בגין פציעתה בתאונה. ט.גם הנתבעת 2 ו/או רמות לא טרחו לשלוח את טופס התשובה במישרין לתובעת ו/או להוריה הקשור לטופס התביעה שנשלח להם מכח פוליסת תאונות אישיות, והסתפקו כאמור בתשובה לנתבעת 1 בלבד (ראה סעיף 25(ב) לעיל). כפי שציינו לעיל, תשובה זו נותרה בידיעתה הבלעדית של הנתבעת 1 עד תאריך 23.1.03, סמוך לסיום לימודי התובעת בנתבעת 1. וכאמור - גם לאחר שמסרה הנתבעת 1 את מכתב התשובה לתובעת, היא מסרה לה אותו ללא כל הסבר של ממש ו/או מבלי שיידעה אותה או את הוריה אודות פוליסת תאונות אישיות הקיימת לזכותה. 31.בנסיבות אלה ולאור האמור לעיל אני קובע כי התובעת הוכיחה לי את שלושת היסודות המצטברים הנדרשים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות (ראה סעיף 17 לעיל). 32.היסוד הראשון: אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה: התובעת או הוריה לא ידעו, ולטעמי עד שנת 2005 מועד בו ניגשה להתייעץ עם עו"ד אודות פציעתה הנדונה, על קיומה של פוליסת תאונות אישיות המקנה לה עילת תביעה. ציינה התובעת כי השתחררה מהצבא בתאריך 27.5.05, ורק לאחר מכן ניגשה לעו"ד. על כן, אפילו נניח כי ביום שחרורה מהצבא ניגשה מיד לעו"ד, כי אז ידיעתה את העובדות המהוות את עילת התובענה (קיומה של פוליסת תאונות אישיות), היתה קיימת לכל המוקדם מיום 27.5.05 ואילך. 33.היסוד השני: נסיבות שלא היו תלויות בתובעת. כאמור, במקרה דנן, הוכח לי כי הנתבעים או מי מהם לא טרחו ליידע את התובעת, מיום התאונה ולמעשה עד יום הגשת התביעה אודות קיומה של פוליסת תאונות אישיות תלמידים, מכוחה התובעת היתה יכולה לקבל פיצוי בגין פציעתה בתאונה. בל נשכח כי מדובר בתובעת שנפצעה בתאונה בהיותה קטינה, והיותה בת להורים עולי אתיופיה, שרמת ידיעתם בכל הקשור לפוליסת תאונות אישיות ו/או קיומה, קטנה מאד אם בכלל. כך התרשמתי מההורים של התובעת, כך התרשמתי מעדותם, וכך כנראה היא גם המציאות. התובעת, חיה בפנימיה, וככזו קיבלה כל מה שנאמר לה ע"י מנהלי ו/או מורי ו/או מדריכי הנתבעת 1 ללא כל הסתייגות ו/או מחשבה שניה, הכל כמפורט בהרחבה לעיל עת עסקנו בגרסת התובעת ואביה. בנסיבות אלה, יש לומר כי הסיבות של אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה, לא היו תלויות בתובעת, אלא בעיקר תלויות במחדלי הנתבעים עצמם. לו היו טורחים הם לקיים את המוטל עליהם ביידוע התובעת ו/או הוריה אודות קיומה של פוליסת תאונות אישיות וזכות תביעתה מכחה, סביר להניח כי התובעת ו/או הוריה היו מודעים מבעוד מועד לפוליסת תאונות אישיות ו/או תקופת התיישנותה, והיו מגישים את תביעתם תוך תקופת ההתיישנות המקורית ולא לאחריה. לשם כך נועד, בין היתר, סעיף 8 לחוק ההתיישנות - על מנת לתקן מחדלים הקשורים בנתבעים עצמם, שגרמו לאי ידיעת התובעת את העובדות המהוות את עילת התובענה, במסגרת נסיבות שלא היו תלויות בתובעת. 34.היסוד השלישי: גם בזהירות סבירה לא יכול היה למנען. לנוכח מצבם האישי, המשפחתי והסוציו-אקונומי של התובעת והוריה, כמתואר בהרחבה לעיל, סבורני שמתקיים גם היסוד הזה. היות והתובעת לא היתה מודעת מלכתחילה לקיומה של פוליסת תאונות אישיות, תוך שהיא סומכת על מנהלי ו/או מדריכי הנתבעת 1 כי עשו כל שניתן למענה לקבלת פיצוי, אך ללא הצלחה יתרה (כמפורט לעיל עת עסקנו בגרסתה של התובעת לנדון), ניתן לומר שלא היה לתובעת ו/או להוריה כל יסוד להניח שקיימת פוליסה כזו. בנסיבות אלה סבורני כי מתקיים היסוד השלישי. 35.חיזוק למסקנתי כי מתקיים בנדון סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אני מוצא בפרשת קוממי, כהגדרתה לעיל. שם נספה משה קוממי ז"ל (להלן: "המנוח"), תלמיד כיתה י"ב בעת פטירתו, בתאונת צלילה ביום 5.4.1999. ביום 2.1.07, כ- 8 שנים לאחר פטירת המנוח, הוגשה תביעה לביהמ"ש לתגמולי ביטוח הנובעים מפטירתו, מכח פוליסת תאונות אישיות. בביהמ"ש קמא העידה אמו של המנוח. לדבריה רק ביום 10.10.05 נפגשה לראשונה עם בא-כוחה, ורק אז נודע לה לראשונה על קיומו של ביטוח תאונות אישיות לתלמידים המכסה את הארוע. ביהמ"ש קמא קבע כי יש להחיל על המקרה דנן את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מהטעמים הבאים: א.פוליסת ביטוח תאונות אישיות לא נעשית ע"י ההורים. לפיכך, היה על חברת הביטוח או הרשות המקומית להביא לידיעת ההורים את דבר קיומה של הפוליסה, שכן לא ניתן להניח כמובן מאליו שההורים מודעים לה. ב. אמנם נכון כי ההורים של המנוח שילמו במשך שנים אגרת חינוך, בה מצוין גם כי היא משולמת בעבור ביטוח תאונות אישיות, אולם אין בתשלום אגרה זו כדי להוות הודעה מספקת על קיומה של הפוליסה. הטעם לכך הוא, כי הכיתוב באגרת החינוך איננו מודגש. ג.סעיף 8 ל9 אינו מטיל חובה על ההורים להיוועץ עם עו"ד כדי לברר אם יש להם עילת תביעה. הטלת חובה כזו על ההורים משמעותה הטלת חובה לתקן את המחדלים של המבטחת והרשות המקומית, אשר היו צריכים להודיע להורים על קיום הפוליסה. 36.על פסק דינו של ביהמ"ש קמא בפרשת קוממי הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור תוך שהוא מציין כדלקמן: א.ההורים של המנוח לא ידעו על קיומה של הפוליסה. ב.תשלום אגרת החינוך אינו עולה כדי ידיעה שיש בה חשד וציפיה לפעול לבירור זכויותיהם. ג.ההורים אמנם ידעו על הארוע ותוצאותיו הטרגיות, אולם העובדות המהותיות, קרי קיום ביטוח המכסה את המנוח 24 שעות, התגלה להם רק בביקור אצל עוה"ד. ד.קשה לצפות מאדם סביר המשלם אגרת חינוך לעיריה, כי יבין היטב וידע שבתוך אגרת החינוך מקופל גם ביטוח של 24 שעות, שהרי מה בין תשלום אגרת חינוך הקשורה לבית-ספר, לבין פעילות מחוץ לבית-הספר?! ה.כאשר מדובר בביטוח שלא נעשה ע"י ההורים והם מותבים בלבד, היה על המבוטח, קרי הרשות המקומית, להביא לידיעת ההורים דבר קיום הפוליסה. משלא נעשה הדבר, יש תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 37.אם נשליך מפרשת קוממי למקרה דנן, ניתן לומר כאמור כדלקמן: א.הוכח לי ע"י התובעת כי הנתבעים לא יידעו את התובעת והוריה על קיומה של פוליסת ביטוח תאונות אישיות הקיימת לזכותה של התובעת. ב.הוכח לי ע"י התובעת, גם לנוכח מצבם האישי, המשפחתי והסוציו-אקונומי של התובעת ו/או הוריה (כמפורט בהרחבה לעיל), כי היא והוריה לא ידעו על קיומה של הפוליסה. ג.הוכח לי ע"י התובעת, לנוכח המפורט בהרחבה לעיל והקשור למחדלים הקשורים בנתבעים, באי-יידוע התובעת ו/או הוריה על קיומה של פוליסת תאונות אישיות, כי לתובעת ו/או להוריה לא היתה ידיעה העולה כדי חשד וציפיה לפעול לבירור זכויותיהם עפ"י פוליסה שכלל לא ידעו על קיומה. ד.אמנם התובעת והוריה חוו על בשרם (פיזית וסימבולית) את התאונה ותוצאותיה, אולם העובדות המהותיות, קרי קיומה של פוליסת תאונות אישיות, לא היתה ידועה להם, והתגלתה להם לראשונה רק לאחר שחרורה של התובעת מהצבא ופנייתה לעו"ד. היינו לא לפני חודש מאי 2005. 38.אין ספק כי במקרה הנדון היה על הנתבעים או מי מהם להביא לידיעת התובעת או הוריה את דבר קיומה של פוליסת תאונות אישיות בצורה ברורה וחד משמעית, סמוך לאחר התאונה, ואף לערב את ההורים במילוי טופס התביעה וההודעה על התאונה. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על עצמם, על כי קיבלתי את טענת התובעת לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנדון. 39.לנוכח תחולתו של סעיף 8 אני קובע כי תקופת ההתיישנות לתביעתה של התובעת עפ"י פוליסת תאונות אישיות, מתחילה (לכל המוקדם) ביום 27.5.05, ועל כן מסתיימת (לכל המוקדם) רק ביום 27.5.08. משהוגשה התביעה הנדונה ביום 2.11.06, הוגשה תוך תקופת ההתיישנות ולא לאחריה. על כן, טענת ההתיישנות שטוענים הנתבעים, דינה להידחות, וכך אני מורה. 40.משנדחתה טענת ההתיישנות קיימת תחולה לפוליסת התאונות האישיות הנדונה, שעל משמעויותיה הכספיות נעמוד להלן, ולתובעת זכות לקבל פיצוי מכח הפוליסה ועפ"י הוראותיה וסכומיה. 41.פוליסת תאונות אישיות הרלבנטית למועד התאונה הוגשה וסומנה נ/3 (ראה עמ' 32 לפרו' ש' 6). 42.פוליסה זו מקנה פיצוי מקסימאלי בגין נכות מלאה וקבועה, בשיעור של 80,000 דולר. 43.פוליסה זו מחריגה דרגת נכות בגין צלקות אסתטיות. 44.פוליסה זו גם מקנה פיצוי יומי בגין נכות זמנית ו/או אישפוז. 45.במקרה דנן התובעת תבעה פיצוי אך ורק בגין נכות צמיתה (ראה סעיף 29 לסיכומי התובעת). 46.בפרשת קוממי המוזכרת לעיל גם נקבע כיצד יש לחשב את הפיצוי השקלי בפוליסת הביטוח הנקובה בסכומים דולריים. ציין ביהמ"ש שם כי את סכום הפיצוי הדולרי יש לתרגם לשקלים לפי שער יציג ביום הגשת התביעה, ומיום זה ואילך תחול ריבית והצמדה כחוק (ס' 8 לפסה"ד). 47.במקרה דנן קבעתי לעיל כי שיעור הנכות הצמיתה של התובעת עומד על שיעור של 9.75%, בהתאם לקביעתו של פרופ' יצחק אבני מומחה ביהמ"ש בתחום רפואת העיניים. ד"ר אבני נתן לתובעת אחוזי נכות כדלקמן: 5% - בהתאם לסעיף 52(1)(3)(ב) לתקנות המל"ל. 5% - בהתאם לסעיף 61(א) עקב צלקת הקרנית המרכזית. סה"כ 9.75% נכות צמיתה משוקללת. 48.טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי הנכות בגין הצלקת בקרנית היא נכות אסתטית שאיננה מקנה אחוזי נכות בהתאם לסייגי הפוליסה. אינני מקבל טענה זו שכן סעיף 61(א) לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, עוסק בכתמי קרנית בנוסף לליקוי בחדות הראיה. משכך, אין מדובר בנכות אסתטית כמשמעותה הפשוטה, ולכן אינה מוחרגת עפ"י הפוליסה. 49.משכך, סכום הפיצוי הדולרי המגיע לתובעת עפ"י נ/3, בגין נכותה הצמיתה עקב התאונה (9.75%), הינו בשיעור של 7,800 דולר (9.75%X80,000 דולר). יום הגשת התביעה הוא כאמור 2.11.06. השער היציג של הדולר בתאריך זה הוא 4.283. משכך, סכום הפיצוי השקלי הנומינאלי, לו זכאית התובעת נכון ליום הגשת התביעה, הינו סך של 33,407 ₪ (7,800 דולרX4.283). 50.על-כן אני קובע כי התובעת זכאית לסכום פיצוי בגין התאונה, מכח פוליסת תאונות אישיות הרלבנטית למועד התאונה (נ/3), בשיעור של 33,407 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 2.11.06 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 51.הנתבעת 2, המבטחת מכח הפוליסה האמורה, תשלם לתובעת את הסכום המשוערך בהתאם לסעיף 50 לעיל, תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד. במידה וכך יהיה, מועד השערוך יהיה עד ליום מתן פסה"ד. מעבר לכך - עד ליום התשלום המלא בפועל. 52.אינני עושה צו להוצאות משפט (להבדיל משכ"ט עו"ד אליו אתייחס להלן), שכן כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת, נלקחו בחשבון במסגרת הסכם הפשרה בתביעת הנזיקין שגם נדונה במסגרת תיק זה. יצוין כי התובעת, בסיכומיה, גם לא מבקשת הוצאות משפט, ואני מניח שכך הוא הדבר מהטעם דלעיל. 53.יחד עם זאת, התובעת זכאית לשכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה הקשור לפוליסת תאונת אישיות. אני מחייב הנתבעת 2 לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בגין ההליך הנדון, בשיעור של 20% מהסכום המשוערך המתקבל בסעיף 50 לעיל בתוספת מע"מ כדין. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסה"ד, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסה"ד עד ליום התשלום המלא בפועל. 54.דיני חינוךהתיישנות תביעות ביטוחביטוח תאונות אישיותביטוח תלמידיםהתיישנות