ביטול אישור עבודה עובד פלסטיני

1. בפנינו אחת עשרה תביעות שהדיון בהן אוחד, המתייחסות לתשעה תובעים, ומעלות לדיון שתי מחלוקות משותפות - ראשית, שאלת הדין החל על העסקת התובעים באזור התעשייה ברקן; שנית, זכאות לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן נכפה סיום העבודה על המעסיק - לטענתו - בשל מניעות ביטחונית. חלק מהתביעות מעלות שאלות נוספות, כפי שיפורט להלן. 2. מטעם התובעים העידו הם עצמם. מטעם הנתבעת העידו מנהלה, מר רפי פרידמן, והקב"ט מר נתנאל בן יוסף. 3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו: • הנתבעת - ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ - הינה חברה פרטית, בבעלותו ובניהולו של מר רפי פרידמן, העוסקת בייצור והרכבה של מרכבים לטנדרים ואוטובוסים, ומוצרים נוספים העשויים מפיברגלס ומתכת. • התובעים, פלסטינים המתגוררים בשכם וסביבותיה, הועסקו במפעל הנתבעת באזור התעשייה ברקן (להלן גם - אזור התעשייה), בתקופות שונות שתפורטנה להלן לגבי כל אחד מהם. • התובעים הועסקו ככלל במשרה מלאה, שישה ימים בשבוע. • מהראיות עלה כי מרבית התובעים הועסקו בתקופה הרלוונטית ללא היתר עבודה כדין, וכי הטעם לכך היה מניעות ביטחונית שמנעה מהם את קבלת ההיתר. למרות עובדה זו, המשיכו תובעים אלה בעבודתם בנתבעת, ונכנסו לאזור התעשייה על סמך אישורים ידניים שהוציאו קב"ט אזור התעשייה ואף הנתבעת עצמה. • הנתבעת אישרה כי התובעים הועסקו - בכל התקופה שעד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ גבעת זאב (בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ. בית הדין הארצי לעבודה, מיום 10.10.07) - על פי הדין הירדני (ראו למשל סעיף 18 לתצהיר מר פרידמן בעניינו של מר עמאד חמדי וסעיף 44 לתצהירו בעניינו של מר אמג'ד אבו עישה). הנתבעת הדגישה בהקשר זה כי היא עצמה הייתה צד להליכים בבג"צ גבעת זאב, והסתמכה בפעולותיה על פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר קבע את תחולת הדין הירדני. • התובעים החתימו כרטיס נוכחות, וקיבלו שכר יומי ששולם להם בסוף כל חודש במזומן או באמצעות המחאה; בחלק מהתיקים חלוקים הצדדים על גובה השכר, כפי שיפורט להלן. לטענת התובעים, מעולם לא קיבלו לידיהם תלושי שכר בגין עבודתם. • במהלך שנת 2009 או בסמוך לכך החלה הקפדה על דרך כניסתם של פלסטינים לאזור התעשייה, והובהר למנהל הנתבעת (במועדים שיפורטו להלן) כי יש לחדול מהפרקטיקה של הכנסת עובדים על סמך אישורים ידניים. • במקביל לאמור לעיל, ביום 25.5.09, הגישו 27 מעובדי הנתבעת - וביניהם שמונה מהתובעים שבפנינו - תביעות כנגדה בבית דין זה, לקבלת הפרשי שכר מינימום וזכויות סוציאליות בהתאם לדין הישראלי. • ביום 18.6.09 הודיע מנהל הנתבעת לשמונת התובעים האמורים, כמו גם עובדים נוספים, כי עליהם לצאת מיידית מאזור התעשייה וממפעלה של הנתבעת נוכח העדרו של היתר עבודה כדין, ונוכח החשש מהטלת קנסות על הנתבעת כתוצאה מהעסקתם. לשמונת התובעים (וככל הנראה גם לעובדים נוספים) נמסר באותו יום המכתב כדלקמן (להלן: מכתב ההוצאה לחופשה): "מזה כמה חודשים אנו עושים מאמצים לעזור לך להנפיק אישור עבודה, אך לצערנו בלא הצלחה. כידוע לך העסקתך בלא אישור עבודה היא גם עבירה פלילית שיש עליה עונש מאסר וקנס גבוה, לנו כמעביד. אני מוציא אותך בזאת לחופשה ללא תשלום, לעת עתה ל - 3 חודשים, עד שתוציא אישור עבודה, ואז נקבל אותך בחזרה לעבודה, אפילו לפני תום 3 החודשים". אין חולק כי איש מהתובעים לא שב לעבודה בנתבעת לאחר מכן. • ביום 24.6.09 הגישו שמונת התובעים האמורים (ועמם עובד נוסף) תביעות נוספות כנגד הנתבעת, ובמסגרתן בקשות למתן צו מניעה זמני, לצורך ביטול הפיטורים והשבתם לעבודה (תיק מוביל עב' 7037/09). התובעים טענו במסגרת תביעות אלו כי פוטרו אך ורק בשל הגשת תביעותיהם ביום 25.5.09. • ביום 4.8.09 ניתנה החלטת מותב בראשות השופט ד"ר יצחק לובוצקי, לדחות את בקשת התובעים למתן צו זמני בדבר החזרתם לעבודה. בהחלטה צוין כי אין הצדקה למתן צו זמני באשר "הוברר שלתובעים אין היתרי כניסה כדין...". עוד צוין כי "העובדים לא פוטרו על ידי המעביד והלה אף הצהיר כי ככל שיעלה בידו, הרי שהוא מעוניין בהמשך העסקתם... על כן, יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נמשכים לעת הזאת על כל המשתמע מכך". במאמר מוסגר יצוין כי התביעות האמורות (תיק מוביל עב' 7037/09) נמחקו ביום 17.4.11 בשל אי התייצבות התובעים; התובעים הגישו בקשה לביטולו של פסק הדין שניתן בהעדרם, ובהסדר מיום 23.10.11 (שניתן לו תוקף של החלטה על ידי השופט ד"ר יצחק לובוצקי) הוסכם כי המחיקה תיוותר על כנה, כנגד תשלום הוצאות לתובעים שהתייצבו ושכ"ט עו"ד סמלי לבא כוחם. ב"כ התובעים הסביר כי לא היה טעם להותיר את התביעות על כנן כאשר הסעד היחידי שהתבקש בהן הוא החזרה לעבודה, וכאשר ממילא הוגשו כבר התביעות שבפנינו במסגרתן נתבעו פיצויי פיטורים. • ביום 2.11.10 נחתם הסכם פשרה ב - 16 מהתביעות שהוגשו ביום 25.5.09, ולפיו שולם ל - 16 התובעים סך כולל של 325,000 ₪ (סכום שכולל בחובו גם שכ"ט עו"ד). בהסכם הפשרה (שניתן לו תוקף של פסק דין על ידי מותב בראשות השופטת (כתוארה אז) אפרת לקסר) הובהר כי "הסכם פשרה זה מתייחס רק לרכיבי התביעה שצוינו בכתבי התביעה כאמור לעיל". הסכם הפשרה האמור מתייחס לששה מתוך התובעים שבפנינו; שתי תביעות נוספות - שהוגשו ביום 25.5.09 ונוגעות אף הן לתובעים שבפנינו - לא נכללו בהסכם הפשרה, אחת כיוון שנמחקה מחמת חוסר מעש ושנייה שכן ניתן בה פסק דין בהעדר הגנה (כפי שיפורט להלן). • שבע מתוך 11 התביעות שבפנינו מתייחסות לעובדים שקיבלו את מכתב ההוצאה לחופשה ביום 18.6.09, ודורשים כתוצאה מכך פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. עוד דורשים הם דמי הבראה בגין שנת 2009, שכן לטענתם הדרישה לכך לא נכללה במסגרת כתבי התביעה שהוגשו ביום 25.5.09 והסתיימו בהסכם הפשרה. תביעה שמינית מתייחסת לעובד שהגיש אף הוא תביעה ביום 25.5.09 (שהסתיימה בהסכם הפשרה), אך לא הייתה לו מניעות ביטחונית כלשהי ולכן המשיך בעבודתו; לטענתו, פוטר ביום 6.12.09 בשל הגשת התביעה על ידו, ולכן דורש אף הוא פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת (כמו גם זכויות נוספות, כפי שיפורט להלן). שתי תביעות נוספות מבין התביעות שבפנינו נוגעות לקבלת זכויות סוציאליות מכוח הדין הישראלי - אחת מהן הוגשה ביום 25.5.09 ולא הסתיימה במסגרת הסכם הפשרה מחמת טעם טכני; השנייה הוגשה על ידי תובע שהגיש אף הוא תביעה ביום 25.5.09, אך תביעתו הראשונה נמחקה מחמת חוסר מעש ולכן הוגשה על ידו תביעה חדשה. התביעה האחרונה שאוחדה מתייחסת אף היא לזכויות סוציאליות מכוח הדין הישראלי, אך בנסיבות עובדתיות שונות (כפי שיפורט להלן). על מנת להקל על הדיון נפתח בסוגיה המשותפת לכלל התיקים - סוגיית הדין החל, והאם יש תחולה רטרואקטיבית לפסיקתו של בית המשפט העליון בבג"צ גבעת זאב. משם נעבור לבחינת השאלה העובדתית/משפטית המשותפת לשבע מבין התביעות - ועניינה מכתב ההוצאה לחופשה מיום 18.6.09 והאם יש לראות בו כפיטורים המזכים את התובעים בפיצויי פיטורים. לאחר מכן נעבור לדון בתביעות הפרטניות, אחת לאחת. הדין החל על העסקת התובעים באזור התעשייה 4. הצדדים לא התייחסו להיבטים העובדתיים הכרוכים בשאלת הדין החל. עם זאת מכלל הראיות עלה כי מפעלה של הנתבעת ממוקם באזור התעשייה ברקן המצוי בתחומי המועצה האזורית שומרון; כי לא נחתמו הסכמי עבודה כלשהם; כי התובעים קיבלו שכרם בשקלים; כי כרטיסי הנוכחות (שהוגשו כראיות במצורף לחלק מהתצהירים) היו בעברית; וכי הוצאו לתובעים (לפחות משלב מסוים) תלושי שכר בעברית. עוד יש לקחת בחשבון כי ככל הידוע כל המפעלים באזור התעשייה הינם מפעלים ישראליים; וכי סדרי האבטחה במקום הינם ישראלים והכניסה לפלסטינים מחייבת אישור מיוחד המופק על ידי רשויות הביטחון הישראליות - בעוד שהכניסה לישראלים אינה מחייבת אישור כלשהו. הנתבעת התייחסה בסיכומיה לעובדות נוספות (סעיף 25), אך מדובר בעובדות שלא נטענו על ידה במסגרת הבאת הראיות (לרבות הטענה התמוהה כי לא הוצאו לתובעים תלושי שכר בעברית - על אף שהוגשו כאלה על ידה והינה מסתמכת עליהם) וממילא לא ניתן להעלותן לראשונה בסיכומים. עוד טענה הנתבעת כי הגם שהיישוב "ברקן" כלול בתחומה של המועצה האזורית שומרון - אין הדבר כך לגבי "אזור התעשייה ברקן", אך גם טענה זו לא הוכחה בכל דרך ועומדת בניגוד לפסיקה העוסקת באזור התעשייה (לרבות בג"צ גבעת זאב עצמו; ולהבדיל מאזור התעשייה ארז שנדון בע"ע 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ - עיצאם מוחמד אשכנתא, מיום 13.1.12; להלן: עניין עז-רום). 5. הדין החל בשטחי יהודה ושומרון, מבחינת המשפט הבינלאומי הפומבי, הינו המשפט שהיה קיים באזור עד שנת 1967, היינו המשפט הירדני, וצווים שהוציא מעת לעת המפקד הצבאי של האזור (מפקד פיקוד מרכז) מכוח סמכותו על פי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי וחובותיו מכוח המשפט המנהלי הישראלי (בג"צ 7957/04 מראעבה נ. ראש ממשלת ישראל, פ"ד ס(2) 477 (2005); בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ. כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481 (2005); בג"צ 393/82 איסכאן נ. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(4) 785 (1983)). בכל הנוגע לדיני עבודה, הדין החל הינו חוק העבודה הירדני מס' 2 משנת 1965 (להלן: חוק העבודה הירדני), אליו הצטרפו צווים שהוציא מפקד האזור מעת לעת (דוגמת הצו בדבר תיקון חוק העבודה (יהודה והשומרון) (מס' 439), התשל"א - 1971, צו בדבר ביטוח מפני פגיעות בעבודה (יהודה והשומרון) (מס' 622), התשל"ו - 1976, צו בדבר חוק העבודה (פגיעות בעבודה) (יהודה והשומרון) (מס' 663), התשל"ו - 1976 וצו בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (יהודה והשומרון) (מס' 967), התשמ"ב - 1982; להלן - הצו בדבר העסקת עובדים). 6. במקביל לצווים דלעיל הוציא מפקד האזור צווים החלים אך ורק על הישובים הישראלים בתחומי יהודה ושומרון - דוגמת הצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט - 1979 והצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981. מכוחם של צווים אלה נקבע תקנון אשר החיל על יישובים אלה חלק מהדין הישראלי, לרבות - בנספח 6 - חלק מדיני העבודה. אזור התעשייה ברקן נכלל בתחומי המועצה האזורית שומרון, ולפיכך צווי המועצות והתקנון חלים עליו. כן ראוי לציון סעיף 3(א) לצו בדבר העסקת עובדים, אשר קובע כי "אדם המועסק בישוב זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום וכן יהיה זכאי לתוספת יוקר, הכל כפי תוקפם בישראל מעת לעת" (סעיף 3(א); "ישוב" מוגדר כ"כל אחד מן הישובים המפורטים בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) (מס' 783), התשל"ט - 1979 ובתוספת לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א - 1981, כפי תוקפן מעת לעת"). תיקון מס' 3 לצו, מיום 7.11.07 בתוקף מיום 1.1.08, קבע כי "הוראות סעיף 2 וסעיף 3 יחולו על העסקת תושב באזור או אדם, לפי העניין, כאשר ההעסקה נעשית בידי מעסיק ישראלי באזור, אף מחוץ לישוב" (סעיף 3ב'). היינו, בהתאם לצו האלוף, החל מיום 1.1.08 מחויב כל מעסיק ישראלי בתחומי יהודה ושומרון, גם אם מקום מושבו אינו בתחומי המועצות הישראליות, לשלם לעובדיו לכל הפחות שכר מינימום כשיעורו בישראל וכן תוספות יוקר בהתאם לדין בישראל. 7. האמור לעיל מתייחס למשפט הבינלאומי הפומבי - אך אין בו כדי לקבוע מהו דין חוזי העסקתם של התובעים בנתבעת. בכל הנוגע להעסקתם של התובעים בנתבעת יש עדיין לבחון מהו דין החוזה, בהתאם לכללי ברירת הדין לפי המשפט הבינלאומי הפרטי. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון, בבג"צ גבעת זאב, את כללי ברירת הדין הבאים: 8. ככלל, ככל שהצדדים לחוזה העבודה הסכימו, במפורש או מכללא, על החלתו של דין מסוים - דין זה יהא דין החוזה. עם זאת יש לזכור את נקודת המוצא של דיני העבודה לפיה הסכמות הצדדים אינן חזות הכול, ולהביא בחשבון גם את התכליות הכלליות של דיני העבודה, לרבות הכפפת חוזי העבודה לכללים קוגנטיים (ראו בהקשר זה גם את ע"ע 418/06 חיים נחושתן - קלאסיקה אינטרנשיונל בע"מ, מיום 17.1.11). 9. בהעדר הסכמה - ייבחר דין החוזה לפי מבחן "מירב הזיקות", מתוך מטרה לאתר את "מרכז הכובד", היינו "את אותה שיטת משפט, אשר בהסתמך עליה נכרת החוזה; זוהי השיטה אשר לעסקה הקשר הקרוב ביותר אליה". הזיקות הרלוונטיות הן, דרך כלל, מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המו"מ שקדם לכריתת החוזה, מקום ביצועו של החוזה, זהות הצדדים לחוזה לרבות מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית, שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם. כל זאת, כאשר "הוכחת הזיקה נעשית באופן איכותני... ולאו דווקא כמותני", וכאשר "הנטל להוכחת קיומה של זיקה פלונית מוטל על הצד הטוען לקיומה" (ליישום המבחן ראו למשל את ע"ע 723/07 עו"ד מחאג'נה מחמוד קאסם - עמותת המרכז לדמוקרטיה, מיום 6.7.09). 10. טיבן ומשקלן של הזיקות שתילקחנה בחשבון ישתנו "בהתאם לדינים הספציפיים שתחולתם נבחנת ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל חוזה נתון". בהתאם, יש לקחת בחשבון את המסד הקוגנטי של דיני העבודה בעת יישומו של מבחן "מירב הזיקות". במסגרת זו, ובין היתר, יש להתאים את משקלן של הזיקות העולות מחוזה העבודה, ככל שנקבעו על ידי המעביד, לפערי הכוחות בין המעסיק לעובד על פי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. עוד נקבע כי "על כל נושא או הוראה ספציפיים בחוזה (יחול) דין המדינה שלה מירב הזיקות לאותו נושא", ומכאן שאין הכרח לאתר "דין חוזה" אחד, וניתן לקבוע - ככל שהדבר מוצדק בנסיבות - כי על כל נושא בחוזה העבודה חל דין אחר. 11. בעת יישומו של מבחן "מירב הזיקות" יש לקחת בחשבון גם "שיקולי מדיניות רחבים יותר המשרתים אינטרסים נורמטיביים כלליים", לרבות "עקרונות היסוד של התחום החוזי לגביו מתבקשת ברירת הדין". במסגרת זו ניתן יהא להחיל עקרונות יסוד של דיני העבודה באמצעות עקרון תקנת הציבור, או "כעקרון בסיסי של משפט הפורום". כדוגמא, "יש לשאוף לכך שברירת הדין תביא לכך שבתחום יחסי העבודה יוחל דין זהה ושווה על כל העובדים שאין ביניהם שונות רלוונטית בהיותם מבצעים עבודה שווה או שוות ערך". בנוסף, בהעדרן של זיקות קונקרטיות, ניתן להיעזר בזיקות אובייקטיביות של החוזה, היינו "הדין המוחל על חוזים דומים, בין צדדים דומים, ובנסיבות דומות" (כל הציטוטים הינם מבג"צ גבעת זאב). 12. בבג"צ גבעת זאב נקבע, על יסוד כללי ברירת הדין דלעיל והתאמתם לנסיבות אותו מקרה, כי הדין החל על חוזי העסקתם של עובדים פלסטינים במועצה המקומית גבעת זאב, וכן אצל מעסיקים ישראלים שפעלו בתחומי המועצות המקומיות והאזוריות (וביניהם הנתבעת עצמה), הינו הדין הישראלי. בית המשפט העליון הדגיש כי הרשויות המקומיות הישראליות הן בגדר "מובלעות" ישראליות, ולכן אין הצדקה שלא להחיל על העובדים במסגרתן את הדין הישראלי. באותו אופן נקבע כי הדין החל על העסקת עובדים פלסטינים, בישוב ישראלי במסגרת המועצה האזורית גוש קטיף, הינו הדין הישראלי (ע"ע 256/08 מחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ, מיום 13.2.11; להלן: עניין קוקא). הנתבעת הפנתה לבג"צ דינמיקה, בו קבע בית המשפט העליון כי על העסקת עובדים פלסטינים, על ידי מעסיק פלסטיני מכוח מכרז ולאחריו היתר מאת המינהל האזרחי, במעבר ביתוניא (נקודת מעבר הנשלטת על ידי המינהל האזרחי) - יחול הדין הירדני (בג"צ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ. המינהל האזרחי ליהודה ושומרון, מיום 21.7.10). עוד הפנתה לעניין עז-רום, בו נקבע - ביחס להעסקת עובדים פלסטינים על ידי מעסיק ישראלי באזור התעשייה ארז - כי חל הדין המצרי. עם זאת, שני פסקי הדין האמורים דנים בנסיבות עובדתיות שונות, ולכן איננו סבורים כי הם משליכים על ענייננו. 13. במקרה שלפנינו, לא היה הסכם בכתב בין הצדדים, והצדדים אף לא העידו על הסכמה בעל פה בנוגע לדין החל; עלינו להפעיל לפיכך את מבחן "מירב הזיקות". בהתאם לעובדות שפורטו בסעיף 4 לעיל, כיוון שאזור התעשייה מהווה "מובלעת" ישראלית מובהקת שיש בה "הוויה" ישראלית, ובדומה לבג"צ גבעת זאב - שוכנענו כי חל הדין הישראלי. נראה כי הנתבעת אף לא כופרת בכך, ולא בכדי לא ציינה כפירה כזו בכתבי ההגנה מטעמה (לפחות לא באופן מפורש), אלא לראשונה בסיכומיה. 14. הנתבעת טענה עוד כי אין ליתן לבג"צ גבעת זאב תחולה רטרואקטיבית, וביקשה לקבוע כי החלת הדין הישראלי על התובעים רלוונטית רק מיום מתן פסק דינו של בית המשפט העליון (10.10.07). טענה זו נדחתה אך לאחרונה על ידי בית הדין הארצי (ע"ע 1342-01-11 יוסף בשאראת - ראובן באלי, מיום 26.11.13), אשר קבע כי אין הצדקה להחיל את ההלכה שנקבעה בבג"צ גבעת זאב באופן פרוספקטיבי בלבד, אלא יש להחילה באופן רטרוספקטיבי ופרוספקטיבי כמקובל. בית הדין הארצי (מפי השופטת ורדה וירט-ליבנה) הדגיש כי "לא ניתן לומר כי הסתמכות של מעסיק ישראלי ב"מובלעות" ב"אזור", בתקופה עובר למתן הלכת גבעת זאב, על כך שבכל מקרה יחול על יחסי העבודה הדין הירדני, היא הסתמכות הראויה להגנה בשאלת תחולתה של ההלכה האמורה". הדין הישראלי הוא לפיכך הדין החל על חוזי העסקתם של התובעים בנתבעת, וזאת למשך כל תקופת עבודתם. מכתב ההוצאה לחופשה מיום 18.6.09 והאם יש לראותו כפיטורים התשתית העובדתית 15. שבעת התובעים שקיבלו את מכתב ההוצאה לחופשה (מר אמג'ד מאג'ד אבו עישה, מר חוסאם תייסיר אבו יאסין, מר נאצר שפיק צנובר, מר סמיר חליל אבו ג'עצה, מר אימן חמדי מוחמד חמדי, מר עלאא עלי צאלח חבאץ, מר עמאד מוחמד חמדי) העידו כי הגישו את תביעתם לצורך קבלת זכויות סוציאליות ביום 25.5.09, וכי עוד טרם קבלתה הפורמאלית של התביעה במשרדי הנתבעת כבר "פשטה השמועה במפעלה שהעובדים הגישו תביעות" (ראו למשל סעיף 4 לתצהירו של מר אבו עישה). לגישתם, בתגובה להגשת התביעות החליט מר פרידמן להפסיק את עבודתם, כאשר העדר ההיתרים הפורמאליים היווה אמתלת שווא ואינו הסיבה האמיתית. 16. התובעים סבורים כי מדובר באמתלת שווא שכן הועסקו במפעל הנתבעת ללא היתרים פורמאליים, ועל סמך "אישורים ידניים", משך תקופות ארוכות, ולפיכך סבורים שניתן היה להמשיך את העסקתם בדרך זו גם לאחר מכן: • מר אמג'ד מאג'ד אבו עישה העיד כי עבד בנתבעת החל מיום 2.2.05; לדבריו, עבודתו הופסקה למרות שמר פרידמן ידע היטב כי החל מיום העבודה הראשון שלו בנתבעת לא היה לו היתר עבודה כדין נוכח מניעות, כך שמשך כל השנים "נכנסתי למקום עבודתי באמצעות אישור כניסה ידני מהנתבעת ללא כל קשר לרישיון העבודה של המינהל האזרחי" (סעיף 5; ת/13). לדבריו, מר פרידמן נתן לו ביום 18.6.09 את מכתב ההוצאה לחופשה "ואמר לנו שאנחנו מפוטרים 3 חודשים ובמשך התקופה הזו אנו נקבל אישורים. ללא אישור מרפי לא נוכל להוציא אישור עבודה" (עמ' 5). התובע הכחיש כי הוצא מהמפעל על ידי אנשי ביטחון, ועמד על כך ש"רפי הוא שהוציא אותי" (עמ' 6). כאשר נשאל אם פעל לצורך הסרת מניעותו, השיב כי התקשר למר פרידמן אך הלה "היה מקלל אותי וסוגר את הטלפון" (עמ' 8), וכי אינו יכול להסיר את מניעותו לבדו אלא "הוא הבוס הוא מביא את הניירות, הוא כותב מה שהוא רוצה וממליץ על העובדים שהוא רוצה ודואג להם" (שם). • מר חוסאם תייסיר אבו יאסין העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מיום 29.3.06; לדבריו, מר פרידמן "יודע כי החל מהיום הראשון לעבודתי לא היה לי רישיון עבודה כחוק" (סעיף 7 לתצהירו, כיוון שהיה "מנוע"), ולמרות זאת "הוא קיבל אותי לעבודה כאשר הוציא לי מדי חודש רישיון ידני באמצעותו נכנסתי למקום עבודתי" (שם; דוגמאות של האישורים צורפו לתצהירו כנספח ג'). מר אבו יאסין הכחיש כי הוצא ממפעלה של הנתבעת ביום 18.6.09 באמצעות אנשי ביטחון, אלא "רפי אמר לנו ללכת הביתה" (עמ' 13). כאשר נשאל מה עשה על מנת לחזור לעבודה, השיב - "היינו מתקשרים לרפי והוא אמר לנו להביא אישורים, אנחנו אמרנו לו שהוא זה שמביא לנו את האישורים" (עמ' 14). התובע הוסיף כי "כשהסיפור נמשך הרבה זמן הלכתי לעו"ד... העו"ד ביקש שרפי יעשה לנו אישור ורפי סירב" (שם). • מר נאצר שפיק צנובר העיד כי החל עבודתו בנתבעת בחודש מאי 1997, כאשר "היו לי רישיונות עבודה תקפים וחוקיים החל מתחילת עבודתי בחצרה של הנתבעת... ועד שנת 2002" (סעיף 5 לתצהירו; חלקם צורפו לתצהירו). למרות זאת, המשיכה הנתבעת להעסיקו גם לאחר מכן, באמצעות אישורים ידניים שניתנו לו על ידי מר פרידמן. מר צנובר ציין, לגבי יום 18.6.09 - "הוא גירש אותנו ופיטר אותנו... הגשנו בקשה לבית משפט לזכויות שלנו כמו הבראה והוא גירש אותנו" (עמ' 10), ואף הוסיף כי מר פרידמן "ניסה להחזיר אותי בתנאי שאחתום על ויתור על זכויותיי בבית הדין, הוא הציע לתת לי 10,000 ₪ כמו לשאר הפועלים שהוא החזיר אבל אני לא הסכמתי" (שם). • מר סמיר חליל אבו ג'עצה העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מיום 15.6.96 (אם כי לטענת מר פרידמן החל לעבוד במאי 1997); כי היו לו רישיונות עבודה כדין עד שנת 2008 (חלקם צורפו לתצהירו והאחרון שבהם היה בתוקף עד ליום 17.4.08); והחל משנת 2009 הפך "מנוע" (עמ' 11 לפרוטוקול) - ולמרות זאת המשיכה הנתבעת להעסיקו ללא היתר. התובע נשאל האם פעל לאחר הוצאתו לחופשה לצורך הסרת המניעות הביטחונית, והשיב כי "ניגשתי לעו"ד אבל העו"ד צריך הרבה כסף... לא המשכתי את התיק כי אין לי כסף... אתה לא יכול ללכת למוסדות האלה לדבר בלי עו"ד" (עמ' 12). עוד נשאל אם מר פרידמן ניסה להסיר את מניעותו, והשיב כי "רפי, אם הוא צריך את הפועל, אז הוא הולך איתו לבית-אל בעצמו ומביא לו את האישור. אם הוא לא רוצה, הוא אומר לו "אני שלחתי", אבל אתה לא יודע אם הוא שלח או לא שלח" (עמ' 13). עוד נשאל אם מר פרידמן הציע לו לחזור לעבודה ימים ספורים לאחר מכתב ההוצאה לחופשה, והשיב - "איך הוא יחזיר אותי בזמן שהם דוחים אותי ביטחונית? הוא פיטר אותי בגלל שאני דחוי ביטחונית... כשהגשנו תביעה שאנו רוצים את הזכויות שלנו - אז הביא לי נייר שאלך לעו"ד שלי ושהוא יעסיק אותי. אמר לי שיתן לי 12,000 ₪ ואוותר על התביעה שלי ואז הוא יחזיר אותי לעבודה... הוא פיטר אותי כי הגשתי את התביעה" (עמ' 12; ת/11). • מר אימן חמדי מוחמד חמדי העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מחודש יולי 1994; בתחילת עבודתו ועד ליום 14.3.04 היו לו רישיונות עבודה כדין (חלקם צורפו לתצהירו; ת/12), ולאחר מכן המשיך להיכנס לאזור התעשייה על סמך אישורים ידניים שנתן לו מר פרידמן (וצורפו אף הם לתצהירו; בחקירתו הנגדית הוסיף כי בשלב מסוים קיבל היתר לחודש ולאחר מכן חזר לעבוד ללא היתר: עמ' 14 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נשאל מר חמדי אם ידוע לו שהנתבעת הגישה בקשה להסרת מניעותו, והשיב בחיוב; בנוסף אישר כי הינו "מנוע" עד היום. לדבריו, מר פרידמן הציע לשלם לו סך של 11,000 ₪ ולהחזירו לעבודה "בתנאי שאוותר על התיק אפילו אם אין לי אישור", אך הוא סירב לכך (עמ' 15). כאשר נשאל איך יכול היה מר פרידמן להציע להכניסו לאזור התעשייה ללא היתר, השיב כי "עד היום יש לו עובדים ללא אישורים, כמו שהוא מכניס אותם הוא יכול להכניס אותי" (עמ' 15; התובע ציין בהקשר זה שלושה שמות - שיפורטו להלן). • מר עלאא עלי צאלח חבאץ העיד כי החל עבודתו בנתבעת בחודש מרץ 1991 (מר פרידמן הכחיש זאת וטען כי החל עבודתו בשנת 1994); לדבריו, לא היו לו היתר עבודה מהמינהל האזרחי החל מתחילת עבודתו ועד לשנת 1999, ולאחר מכן קיבל היתרים למשך שלוש שנים בלבד (לפי האישורים שצורפו לתצהירו - בחודשים יולי-אוקטובר 2000, יוני-דצמבר 2001). למרות זאת, המשיכה הנתבעת להעסיקו על סמך אישורים ידניים. מר חבאץ נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון כי ניתנו לו אישורים ידניים רק עד יום 2.12.08, והשיב כי "הוא היה נותן לנו ניירות ומכניס אותנו דרך השער... היינו נכנסים איתו אפילו שפג תוקפו עד ליום האחרון לעבודתנו" (עמ' 11). עוד נשאל מה עשה לצורך הסרת מניעותו, והשיב - "לא עשיתי שום דבר, ביקשתי מרפי שיתן לי נייר והוא לא הסכים, שייגש לעו"ד ויסיר לי את המניעה והוא סירב, פניתי לעו"ד והוא רצה אישור מרפי שאני עובד אצלו... ביקשתי וסירב" (עמ' 12; לדבריו הדבר אירע במהלך שלושת החודשים הראשונים שלאחר הפסקת עבודתו). • מר עמאד מוחמד חמדי העיד כי החל עבודתו במפעל הנתבעת בחודש אוגוסט 1988; בתחילת עבודתו ועד לשנת 1996 עבד על סמך היתרי עבודה כדין (דוגמת ת/8), אך מאז לא קיבל היתרים ונכנס לאזור התעשייה "באמצעות אישורים ידניים שמנהל הנתבעת דאג למסור לידי" (סעיף 6, וכן בעמ' 4 לפרוטוקול). מר חמדי העיד כי ביום 18.6.09 "רפי הביא לי את אנשי הביטחון כדי שיוציאו אותי מהמפעל, לא רק אני גם שאר הפועלים" (עמ' 7), ולאחר שהגיעו אנשי הביטחון דרש ממנו לעזוב את המקום. לדבריו, אין זה נכון כי הוצא לחופשה בלבד, ובלשונו - "אם לא גירש אותי למה הביא לי את אנשי הביטחון?" (שם). כאשר נשאל למה לא פעל כדי לשוב לעבודה בנתבעת, השיב כי "רפי לא רוצה להחזיר אותי... הוא אמר לי שהוא לא יכול לראות אותי... דיברנו איתו בטלפון פעמיים שלוש. אני לא יכול לקבל היתר בלי שבעל המפעל מגיש בקשה לגביי" (עמ' 8). בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הינו מנוע ביטחונית מלקבל היתר עבודה כדין, הגם שהסיבה לכך לא ידועה לו. לדבריו, ניסה לבטל את מניעותו אך ללא הצלחה; כאשר נשאל אם מר פרידמן סייע לו השיב כי "הוא ניסה לעזור וגם הוא היה מפחד ולכן לא תמיד עשה את זה... ביקשתי ממנו שיתן לי אישור שאני עובד אצלו כי רציתי שייצג אותי עו"ד והוא לא הסכים... הרבה פעמים הוא לא רצה לעזור לי לאורך התקופה שעבדתי" (עמ' 5). כאשר נשאל אם פנה למינהל האזרחי לאחר מכתב ההוצאה לחופשה על מנת להסיר את מניעותו, השיב כי הינו מחויב לצורך כך לשכור שירותי עו"ד ולשלם 2,000 ₪, כאשר אין באפשרותו לממן זאת. 17. התובעים הגישו דוגמאות רבות של האישורים ה"ידניים" אותם קיבלו מהנתבעת במהלך השנים - חלקם כונו "הפתק האדום" והיו נייר אשר נחתם על ידי הנתבעת או קב"ט אזור התעשייה ונשא את הכותרת "אישור עבודה" (דוגמת ת/6); אחרים היו מכתבים שהפנתה הנתבעת ל"חיילים במחסום" או כונו על ידה "אישור", ובהם ביקשה הנתבעת את הכנסת העובד הרלוונטי לאזור התעשייה או כי יונפק לו היתר עבודה (דוגמת ת/1-ת/5). מר אבו עישה הוסיף בעדותו כי גם כאשר סורבה כניסתו במחסום בהעדר היתר, "היינו מתקשרים לרפי ורפי היה בא ומכניס אותנו ולפעמים בשער שמלמטה, יש שער נוסף והיה מכניס אותנו עם הרכב שלו" (עמ' 9). 18. התובעים העידו עוד כי "עובדים רבים שאין ברשותם רישיונות עבודה ממשיכים לעבוד בשירות הנתבעת" (ראו למשל סעיף 7 לתצהירו של מר אבו עישה וסעיף 9 לתצהירו של מר אבו יאסין) שכן לא הגישו תביעות, או הגישו תביעות והסכימו למחקן כדי להמשיך ולעבוד בנתבעת. התובעים ציינו בהקשר זה שלושה שמות - מר ענאן עלי חבאץ (אשר לטענתם נאמר לו על ידי מר פרידמן "לשבת בבית עד שייגמר המשפט ואחר כך יחזור" - עדות מר אבו עישה בעמ' 7), מר תאופיק אבו עזיז ומר ניהאד עבדאללה סולימאן. עוד העידו כי שני עובדים שהיו "מנועים" (מר נסאר צנובר ומר מוחמד הינדי) הוחזרו לעבודה לאחר שמר פרידמן "עשה להם אישורים" (עדות מר אבו עישה בעמ' 7; כוונתו הינה כי הוסרה מניעותם והצליחו לקבל היתר כדין). מר עמאד מוחמד חמדי אישר, עם זאת, כי קיימים גם עובדים שהגישו תביעות יחד עמו וממשיכים לעבוד, כיוון שיש להם היתרי עבודה כדין (עמ' 7 לפרוטוקול). 19. מר פרידמן אישר כי שבעת התובעים מושא הדיון הועסקו בתקופה שטרם סיום עבודתם ללא היתר עבודה כדין, אלא על סמך האישורים ה"ידניים" שאפשרו כניסה לאזור התעשייה. לגבי חלקם ציין כי בתחילת עבודתם הועסקו על סמך אישורי עבודה כדין מאת המינהל האזרחי, אך בשלב מסוים נמסר לו "כי המינהל האזרחי, על פי המלצת שירות הביטחון הכללי, מסרב להמשיך וליתן לתובע אישור כניסה" (ראו למשל בסעיף 22 לתצהירו בתיקו של מר אבו עישה). לדבריו, "ניתוב ניסתה מספר פעמים לחדש את אישור העבודה של התובע וסורבה" (שם, בסעיף 17), כאשר הודגש בפניו כי הטעם לכך "נעוץ במניעה ביטחונית אישית אצל התובע ולא בסגר כללי או בטעמים כלליים אחרים" (שם, בסעיף 26, ובאופן דומה בתצהירים אחרים). 20. מר פרידמן ציין כי ביום 18.6.09 הגיע קב"ט אזור התעשייה למפעל הנתבעת "על מנת להתריע על כי כוחות צה"ל והמשטרה עלולים להגיע בכל רגע, על מנת לתפוס עובדים פלסטינאים ללא היתרי עבודה..." (שם, בסעיף 29). במהלך ביקורו מצא "מספר עובדים, שהמשכתי להעסיקם על אף היותם מנועים" (סעיף 30), ולכן "שלח את אנשי סיור הביטחון שהורו לתובע ולכל העובדים שלא היה להם רישיון עבודה לעזוב מיידית את ניתוב והם אישית ליוו אותם אל מחוץ לאזור התעשייה" (שם). לדבריו, "בנסיבות אלה, הבטחתי לעובדים המנועים כי אמשיך לעשות ולהשתדל ככל יכולתי על מנת לקבל עבורם רישיון עבודה", ובשלב ראשון נתן להם את מכתב ההוצאה לחופשה "על מנת להמשיך את הקשר עימם" (שם, בסעיף 31). מר פרידמן ציין כי "התובע הוצא בלית ברירה לחופשה ללא תשלום לשלושה חודשים בלבד וזאת על מנת לאפשר לניתוב להמשיך לעשות כמיטב יכולתה על מנת להסיר המניעה, התובע מרצונו בחר לנתק מגע ומאז לא שב..." (שם, בסעיף 9, ובאופן דומה בהתייחס לשאר התובעים). 21. מר פרידמן הגיש מסמכים שונים המפרטים את הקשחת מדיניות הרשויות בכל הנוגע לכניסת עובדים פלסטינים לאזור התעשייה, כדלקמן: • ביום 17.7.08 הודיע קב"ט אזור התעשייה כי "בימים הקרובים החליט צה"ל לבצע ביקורת... למניעת העסקת פלסטינים ללא היתר... בכוונתם לפתוח תיק חקירה נגד כל מפעל אשר מעסיק עובד ללא אישור מהמינהל האזרחי ולפעיל סנקציות על המפעל כגון: סגירת מפעל לתקופה קצובה, מניעת העברת סחורה מחוץ לקו הירוק..." (נספח ב' לתצהירו בתיקו של מר אבו עישה). • ביום 6.1.09 הודיע קצין ההגנה המרחבית רס"ן מקי סיבוני כי "לאור המצב הביטחוני החדש ובקשת בעלי המפעלים לקבל זמן נוסף... מאפשרת החטיבה להמשיך להעסיק פועלים פלסטינים עם מניעה שאושרו ע"י החטיבה ועובדים מעל 3 שנים... להמשיך לעבוד וזאת עד לתאריך 31.1.09... לא תתאפשר הכנסת פועלים ללא היתר בתוקף לאזור התעשייה מתאריך 1.2.09" (נספח ג' לתצהירו הנ"ל). • ביום 25.6.09 נשלחה הודעת רס"ן חסן מהדי ממפקדת פיקוד מרכז, ולפיה "בעקבות פיגוע באזור תעשייה המסילה "ניצני עוז" (שהתרחש באפריל 2008 - ס.ד.מ)... החל מיום א' 28.6.09 חל איסור על הכנסת פועלים פלשתינים לעבודה בהתיישבות ובאזורי התעשייה ללא היתר עבודה בתוקף של המנהל האזרחי" (נספח ו' לתצהירו). • ביום 1.7.09 נערכה ביקורת של אנשי המינהל האזרחי והמשטרה באזור התעשייה ברקן, לרבות במפעל הנתבעת, וזאת "בעקבות ההנחיה של פיקוד המרכז לגבי הפסקת התעסוקה של פלסטינאים ללא היתר במפעלים" (הודעת משטרת ישראל על כך הוגשה כנספח ז' לתצהיר מר פרידמן). בהתאם למסמך, "נבדקו חמישה מפעלים ביניהם מפעל "ניתוב", לא אותרו פלסטינאים ללא אישורי עבודה". • ביום 6.9.09 נשלח מכתבו של רס"ן סיבוני לבעלי המפעלים באזור התעשייה, ולפיו "בתאריך 25.4 אירוע פיגוע באזור התעשייה ניצני שלום, שבו נהרגו שני אנשי הביטחון... לאור מסקנות וממצאים שעלו מהתחקיר החלה החטיבה בפרויקט מיפוי ובניית תוכנית הגנה ואבטחה לאזורי התעשייה, אחד הפערים שאותרו הינו רשימת פועלים פלסטיניים מנועים שהייתה מאושרת ע"י החטיבה מזה מספר שנים באזור התעשייה ברקן... הצליחה החטיבה להעלות לבדיקה את כלל המנועים ולבנות מנגנון בשיתוף המינהל האזרחי והשב"כ, לקבוע מי מהמנועים יוכל להמשיך ולעבוד במפעלים ולקבל היתר עבודה ומי מסורב... בעלי המפעלים מתבקשים להמשיך ולהעסיק אך ורק פועלים פלסטינים עם היתר עבודה... יחד עם עבודה זו הצליחה החטיבה והמשטרה להביא לדין בעלי מפעלים שהעסיקו פועלים פלסטיניים ללא היתרים" (נספח ח' לתצהירו). 22. בחקירתו הנגדית התבקש מר פרידמן להסביר מדוע דווקא ביום 18.6.09 נתן לתובעים את מכתב ההוצאה לחופשה, ומדוע מכתבו מנוסח באופן מעורפל, והשיב - "בא נתי ועשה סיור במפעל ואמר שהוא תכף שולח את אנשי הביטחון להוציא אותם. אמרתי לכל המנועים עכשיו זאת ההזדמנות האחרונה שלנו לקבל אישורים ונתתי להם את הניירות האלה - המכתבים של היציאה לחופשה - ואמרתי להם שבכל עת שיקבלו אישור אני מחזיר אותם חזרה. אני לא זורק אותם אלא אנוס על פי אנשי הביטחון. ושינסו לקבל רישיונות, שיקחו עו"ד ואמרתי להם שאני אעזור להם בכל עת שצריך. בכל עת שיבואו עם אישור נשמח לקבלם" (עמ' 34). בהמשך הוסיף כי "אני צריך את האנשים האלה במפעל... קבוצה כזו של אנשים זה אינטרס שלי ושל המפעל ולמרות שזה היה אסור העסקתי אותם. אם נתי (קצין הביטחון - ס.ד.מ) לא היה לוקח את העובדים הם היו ממשיכים לעבוד" (עמ' 37). עוד הדגיש כי "נכון שהמשיכו לעבוד לאחר ה - 17.7.08 וגם לאחר 6.1.09 למרות שזה היה אסור וידעתי שאני לא בסדר, אבל לא הייתה לי ברירה... ב - 18.6.09 שלקחו את העובדים זה באמת הייתה מכה גדולה" (עמ' 38). 23. מר פרידמן הדגיש כי עשה את כל הניתן לצורך הכנסת פועליו לאזור התעשייה - לרבות מתן אישורים ידניים, בקשות לקבלת היתרי עבודה ו"שתדלנות" של אשתו, עו"ד חנה פרידמן, במשרדי המינהל האזרחי (סעיף 10 לתצהירו בעניינו של מר אבו יאסין) - אך ללא הצלחה. מר פרידמן צירף לתצהיריו מסמכי "הזמנת תושב אוטונומיה לעבודה באיו"ש", שהגישה הנתבעת למינהל האזרחי ביום 5.7.08 (במסגרתו ביקשה את הזמנתם לעבודה של מר עלאא חבאץ, מר נאצר צנובר, מר אמג'ד אבו עישה, מר סמיר אבו ג'עצה, מר חוסאם אבו יאסין ומר עמאד חמדי); ביום 5.9.08 (במסגרתו ביקשה את הזמנתו לעבודה של מר אימן חמדי); וביום 2.12.08 (במסגרתו ביקשה את הזמנתם של מר אמג'ד אבו עישה, מר נאצר צנובר, מר עמאד חמדי, מר סמיר אבו ג'עצה, מר עלאא חבאץ, מר אימן חמדי ומר חוסאם אבו יאסין). בנוסף הגיש תשובות שקיבל מהמינהל האזרחי ביום 19.1.09 לגבי חלק מהתובעים (מר נאצר שפיק צנובר, מר סמיר חליל אבו ג'עצה, מר אימן חמדי, מר עמאד חמדי, מר חוסאם אבו יאסין), לפיהן בקשתו להסרת מניעותם הביטחונית נדחתה, ובקשה חוזרת ניתן להגיש בחלוף שנה (לא הוגשו מסמכים כנ"ל בהתייחס למר אמג'ד אבו עישה ומר עלאא חבאץ, אך הוזכרו בתצהיריו של מר פרידמן בעניינם מבלי שנשאל על כך ומבלי שהתובעים הלינו על כך בסיכומיהם, וייתכן לפיכך כי היו מסמכים כאמור גם לגביהם). 24. בחקירתו הנגדית אישר מר פרידמן כי ידע על התביעות שהוגשו ביום 25.5.09; לדבריו, "הגשת (כוונתו לב"כ התובעים - ס.ד.מ) גם לפני כן תביעות וידעתי מתחילת השנה שהם הולכים להגיש תביעות" (עמ' 33). כאשר התבקש להתייחס לעדות התובעים כי הציע להם כסף, השיב כדלקמן: "זה עשינו לאחר שישבנו איתך והצעת פשרה - את הנוסח של הפשרה הזו עשינו טבלה כמה מגיע לפי הפשרה הזו לכל עובד ועובד. היו שקיבלו והיו שלא קיבלו... אין קורלציה בין אלה שהורחקו מהעבודה ואלה שלא התפשרו. היו כאלה שלא התפשרו ונשארו בעבודה. היו כאלה שהתפשרו ועזבו את העבודה" (עמ' 34-35). 25. מר פרידמן הכחיש כי הנתבעת ממשיכה להעסיק עובדים ללא רישיון, למעט מר ניהאד סולימאן - מנהל החשבונות - שההתקשרות עמו הינה כקבלן עצמאי, ואשר מבצע את מרבית עבודתו בביתו. כאשר נשאל לגבי העסקתו של מר ענאן חבאץ, השיב כי "הוא עבד תקופה כשהיה חג של הערבים והתחיל ליילל ולבכות שאין לו כסף לחג ונתתי לו 3,000 ₪ מתנה והוא עבד אצלי שבועיים ויותר לא עובד. נכון שלא היה לו אישור אבל הסתכנתי כי הוא בכה שאין לו כסף לילדים" (עמ' 38). מר פרידמן ציין שמותיהם של שני עובדים - מר מוחמד הינדי ומר נסאר צנובר (אחיו של מר נאצר צנובר שהינו אחד התובעים בתיק זה) - שהוצאו לחופשה ביום 18.6.09 והוחזרו לעבודה לאחר שקיבלו היתרי עבודה. לדבריו, בנוסף אליהם קיבל אישור - מספר ימים לאחר יום 18.6.09 - להסיר גם את מניעותו של מר סמיר אבו ג'עצה, כאשר "טלפנתי לתובע בשמחה והודעתי לו על כי הינו רשאי להפסיק את חופשתו ולשוב לעבודה סדירה. לתדהמתי הודיע לי התובע שהינו עובד כנהג מונית ומשתכר 250 ₪ ליום ואינו מעוניין לשוב לעבודה" (סעיף 34 וכן בעמ' 38). 26. מר נתנאל בן יוסף, המשמש כקב"ט אזור התעשייה מטעם משרד הביטחון החל משנת 2005 לערך, העיד מטעם הנתבעת. מר בן יוסף אישר כי היו שנים במהלכן ניתן היה להיכנס לאזור התעשייה ללא היתר עבודה כדין מטעם המינהל האזרחי. לדבריו - "כשאני נכנסתי בתור אחראי הכל היה פרוץ, נכנסו ללא אישורים, ולקח לי שנתיים בערך לעשות סדר... היו מנועים שעבדו שם, קרוב ל - 60% מהעובדים באזור התעשייה היו מנועים, פעלנו בשיטה לאט לאט למקד את הבעיה הזו. בשלב ראשון הבאנו אישור למפעלים שיעסיקו את העובדים הקיימים בתנאי שיתנו לנו רשימה... בשלב השני צמצמנו את זה למצב שלכל אחד יהיה לפחות כרטיס מגנטי, מעין תעודת זהות. הכרטיס המגנטי לא מהווה אישור אלא רק תנאי להוצאת אישור, למרות זאת באותו שלב התרנו כניסה למי שהיה כרטיס מגנטי. לאחר השלב הזה הוצאנו אישור קטן שנקרא "האישור האדום" (דוגמת ת/13) והבאנו אותו למנועים שלא היה להם כרטיס מגנטי... בשלב מסוים האישור האדום הזה ניתן לאלה שעוד לא הצליחו להוציא אישור כי הם היו מנועים ע"י כוחות הביטחון... חלקם מנועים ע"י המשטרה, אם למשל לא שילמו רפורט או משהו כזה, זו הסיבה שבאנו לעזור להם ועשינו את זה בשלבים ולא הוצאנו את כולם החוצה כי זה היה מזעזע את המפעלים... במקביל עבדו המשטרה, השב"כ להוריד להם את המניעה ואחרי כל הפעולות האלה נשארו לנו בסביבות 100 אישורים אדומים והרשימה הזו ניתנת לשב"כ ומי שהצליחו להוציא לו אישור הוצאנו לו אישור. מי שהיה בלתי אפשר - לא קיבלו אישור ויצאו החוצה" (עמ' 22-24 לפרוטוקול). מר בן יוסף הדגיש כי כל פעולותיו נעשו בהתאם להנחיות שקיבל מצה"ל. 27. מר בן יוסף הוסיף כי בפסח 2008 התרחש פיגוע באזור תעשייה אחר (ניצני עוז), ונרצחו שני אנשי ביטחון; לדבריו, "מאז הצבא החליט להחמיר בנקודה הזו ולהגביר את הביטחון ואז הוא לא הסכים יותר להכניס את האנשים עם האישורים האדומים" (עמ' 24). כאשר התבקש להתייחס למועד המדויק בו חל השינוי - הסביר כי היה זה תהליך, שבא לידי ביטוי בתכתובות שצורפו על ידי מר פרידמן, ואשר "שורתו התחתונה" הייתה ביום 6.9.09. לדבריו, גם טרם לכן הפסיקו להכניס עובדים בהסתמך על אישורים ידניים בלבד, אך יום 6.9.09 היווה נקודת ה"אל חזור" בקשר לכך (עמ' 24); כאשר התבקש להתייחס למכתב מיום 25.6.09 (סעיף 17(ג) לעיל), השיב - "אלה דיונים של המינהל האזרחי... זה תכתובת פנימית שעדיין לא הייתה השורה התחתונה" (שם). מאידך בהמשך עדותו הדגיש מר בן יוסף כי מתחילת שנת 2009 לא יצאו עוד "אישורים אדומים"; כי מאז ניתן היה להיכנס לאזור התעשייה "באישורים של המינהל האזרחי בלבד" (עמ' 25); וכי "הצבא עשה פשיטות מדי פעם במפעלים ותפסו אותם מדי פעם ונתנו התראות על סגירת מפעל" (שם). כאשר הופנה למכתב מיום 6.1.09 (סעיף 17(ב) לעיל), במסגרתו נדרשו בעלי המפעלים שלא להעסיק עוד עובדים ללא היתר, השיב - "המכתב מוכיח שהכל היה בשלבים ורצינו שלא יהיה זעזוע באזור התעשייה... אני אישית לא רציתי להכביד על המפעלים עד שהצבא לחץ אותי ולא הייתה לי ברירה" (עמ' 31). 28. מר בן יוסף הוסיף כי ביום 18.6.09 בשעות הבוקר "עברתי בין מספר מפעלים באזור התעשייה בברקן אשר ידוע לי כי הינם מעסיקים עובדים פלסטינאים, על מנת להתריע בפניהם על פשיטת כוחות הביטחון והמשטרה..." (סעיף 3 לתצהירו המשלים). לדבריו, במפעל הנתבעת הופתע למצוא מספר רב של עובדים "מנועים", שהוגשו בגינם בקשות לקבלת היתרי עבודה ונדחו; לכן "עם הגיעי למשרד שלחתי מיידית את אנשי סיור הביטחון שלי על מנת שיוציאו מיידית את המנועים שהיו במפעל" (סעיף 6, וכן בעמ' 25 לפרוטוקול). מר בן יוסף נשאל אם יש מסמך כלשהו המלמד על הביקורת שערך ביום 18.6.09, והשיב בשלילה; לדבריו, "אני לא הפקיד הרשמי כדי להוציא דברים כאלה... השתדלתי להימנע מחיכוכים עם העובדים ובעלי הבית" (עמ' 26). עוד נשאל מדוע שלח אנשי ביטחון להוציא את העובדים מהמפעל ביום 18.6.09 כאשר לדבריו רק ביום 6.9.09 ניתנו הנחיות סופיות שלא להכניסם, והשיב - "האישורים האדומים נגמרו כבר לפני כן... הצבא עוד לא ישב לי על הצוואר כדי לוודא שאין שום פועלים ללא היתר. אני עשיתי את העבודה שלי - מדי פעם ביקורות והייתי חייב להתריע בפני מפעלים ולהגיד להם שאסור לשים שום עובד ללא היתר. כאשר אני נשאל מדוע דווקא בתאריך הזה אני משיב שזו הייתה תקופת תפר ולא ממש מהרגע להרגע מנענו מהמפעל להכניס את העובדים" (עמ' 30). עוד נשאל אם העובדים ידעו על השינויים בהסדרי הכניסה לאזור התעשייה, והשיב כי ידעו "הרבה זמן מראש" ושוחחו עימו אישית על כך; לדבריו, "הסברתי להם שאין מה לעשות וזה עוד מעט נגמר, הצעתי להם ללכת לטפל דרך עו"ד" (שם). 29. מר בן יוסף הוסיף כי מר פרידמן "פנה אלי במספר רב של מקרים ופעמים על מנת לדאוג לקבלת אישורי כניסה לתובעים... רפי פנה אלי גם לאחר שהודעתי לו כי התובעים הוגדרו, לאחר בחינת מערכת הביטחון, כ"מנועים"... וביקש כי אנסה שוב לאשר את התובעים..." (סעיפים 3-4 לתצהירו הראשון). לדבריו, למרות ניסיונותיו, לא עלה בידו לשנות את מעמד התובעים ולדאוג להם להיתרי עבודה - ועם זאת לא התייחס בתצהירו למועדים בהם התבקשו ממנו מאמצים אלה. בחקירתו הוסיף כי "מפעלים בכלל, ובפרט המפעל הזה, עשו מאמץ כולם להשאיר את העובדים ולהשתדל להוציא אישורים. היו מציקים לי עד כדי כך. בכל זאת זה זעזוע למפעל להוציא המון אנשים - זה לא היה פשוט" (עמ' 27). עוד הדגיש כי לא הייתה כל אפשרות למפעל כלשהו להכניס עובד לאזור התעשייה על דעת עצמו. כאשר נשאל אם היו מקרים בהם התבקש על ידי מעסיק שלא ליתן אישור לעובד מסוים, השיב - "לא היה צורך בכך, אם לא היו רוצים בעובד פשוט לא היו פונים אלי... בכל מקרה העובד לא יכול ליזום בקשה אלא רק המעסיק" (עמ' 30). הכרעה 30. בהלכה הפסוקה נדונו מצבים שונים בהם סיום יחסי העבודה נכפה על הצדדים בשל נסיבה חיצונית (עניין קוקא; עניין עז-רום; ע"ע 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניין בע"מ, מיום 22.8.10). ככלל נקבע, כי "לא כל נסיבה חיצונית שנכפית על הצדדים מצדיקה הכרה ב"סיכול", והדבר תלוי בכלל נסיבותיו של המקרה... כך, ולמשל, יש לבחון אם מי מהצדדים השפיע על קרות המאורע ה"מסכל", ואם שניהם עשו את כל הניתן לצורך מניעתו או לצורך המשך יחסי העבודה על אף התרחשותו. עוד יש לבחון אם הצדדים צפו מראש - או צריכים היו לצפות - את התרחשות הנסיבות החיצוניות, וככל שכן - מי מהם לקח על עצמו, במפורש או במשתמע, את הסיכון של קרות הנסיבות המסכלות... יש לקחת בחשבון בהקשר זה לא רק את הנסיבות העובדתיות ותום ליבם של הצדדים, אלא גם את עקרונות היסוד של דיני העבודה ושיקולי מדיניות" (עניין עז-רום). 31. בנוגע לסיום עבודה שנכפה על הצדדים כתוצאה מסירוב שירותי הביטחון להמשיך את היתרי העבודה שניתנו לעובדים פלסטינים, או כתוצאה מסגר ממושך, אמת המידה שנקבעה בפסיקה הינה "האם המעסיק תרם בהתנהגותו, במעשה או במחדל, לסיום יחסי העבודה, והאם הייתה למעסיק אפשרות לחדש או להמשיך את קשר העבודה עם עובדיו" (חוות דעתו של הנשיא (בדימוס) אדלר בעניין קוקא; ע"ע 30366/97 מוסטפא נזאל - סטרפלאסט תעשיות (1976) בע"מ, פד"ע לה 502 (1999); ע"ע 1344/00 מועצה מקומית ערערה - טאהר אמין אבו הזיים, פד"ע מ' 682 (2005); ע"ע 450/08 סולל בונה פיתוח וכבישים בע"מ - נצרי אלחאג', מיום 10.1.11). היינו, יש לבחון אם למעסיק הייתה תרומה כלשהי, גם אם עקיפה, לסיום יחסי העבודה, ואם הייתה לו אפשרות להמשיך או לחדש את יחסי העבודה בינו לבין העובד. ככל שהתשובה לכך שלילית - עולה מהפסיקה כי הסכם העבודה "פקע", או לחלופין "סוכל", ובכל מקרה אין לראות בכך משום פיטורים המזכים את העובד בפיצויי פיטורים (לגישות המשפטיות השונות לסוגיה זו ראו בעניין קוקא ובעניין עז-רום). 32. במקרה שלפנינו, עלה כי שבעת התובעים מושא הדיון הוגדרו על ידי רשויות הביטחון - בין מתחילת עבודתם ובין משלב מסוים במהלך עבודתם - כ"מנועים" מבחינה ביטחונית, וכתוצאה מכך לא ניתן היה להוציא להם היתרי עבודה כדין מהמינהל האזרחי לצורך עבודה בנתבעת. עוד עלה כי על אף האמור לעיל, ומשך מספר לא מבוטל של שנים, התאפשרה בפועל הכנסתם של התובעים לאזור התעשייה על סמך אישורים "ידניים" (בין של הנתבעת עצמה ובין של קב"ט אזור התעשייה), אך לקראת סוף שנת 2008 הודיע המינהל האזרחי על הקשחת עמדתו, באופן שלא תתאפשר עוד כניסת עובדים פלסטינים לאזור התעשייה ללא היתרי עבודה כדין. 33. שוכנענו בהתבסס על המסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת, ועדותו של קב"ט אזור התעשייה מר נתנאל בן יוסף, כי חל שינוי משמעותי בתקופה הרלוונטית במדיניותן של רשויות הביטחון בכל הנוגע לאפשרות הכניסה לאזור התעשייה; כך, בעוד שבעבר הרחוק ניתן היה להיכנס על סמך אישורים ידניים של הנתבעת, בהמשך נדרשו אישורים מאת קב"ט אזור התעשייה (שכונו על ידי הצדדים "אישורים אדומים"), ולבסוף הופסקה כליל הכנסת עובדים שאין להם היתר עבודה כדין מאת המינהל האזרחי. קשה להצביע על סמך המסמכים על מועד מדויק אשר ממנו ואילך נאסרה כניסת עובדים ללא היתר כדין (שכן מוזכרים במסמכים שלושה מועדים שונים - 17.7.08, 1.2.09, 28.6.09, וייתכן שהיה גם שוני הלכה למעשה במדיניות הרשויות השונות שטיפלו בנושא), אך לכאורה החלה הקשחת העמדות בקשר לכך לקראת סוף שנת 2008 בעקבות פיגוע שהתרחש באפריל 2008, והחלה "תקופת מעבר" בלתי פורמאלית, שנועדה לאפשר למפעלים (שהתבססו במידה רבה, כפי שעלה מהמסמכים, על עבודת פלסטינים ללא היתר) להסתגל לשינוי. 34. מהראיות עלה כי במהלך תקופת המעבר, וככל הנראה מתחילת שנת 2009, לא הופקו עוד אישורים ידניים על ידי קב"ט אזור התעשייה ("האישורים האדומים"), ועם זאת התאפשרה בפועל הכנסתם של התובעים לעבודתם - בין באמצעות הכנסתם הפיזית על ידי מר פרידמן (כפי שעלה למשל מעדותו של מר חבאץ) ובין באמצעות "הגנבתם" פנימה משער אחר (כפי שעלה למשל מעדותו של מר אבו עישה). מעדותו של מר בן יוסף עלה כי "יישור הקו" הסופי התרחש ביום 6.9.09, אך גם טרם לכן ומתחילת שנת 2009 נערכו ביקורות, ובוצעה אכיפה של הוראות החוק האוסרות על העסקת עובדים ללא היתר, כאשר יש לזכור כי בתקופה זו כבר לא הונפקו לתובעים "האישורים האדומים" כך שהנתבעת הסתכנה בביצוע עבירות פליליות של העסקה ללא היתר כדין. העובדה כי בוצעו ביקורות בתקופה הרלוונטית עולה גם מהמסמכים שהוגשו, לרבות המסמך מיום 6.9.09 בו נרשם במפורש כי גם טרם למועד זה "הצליחו החטיבה והמשטרה להביא לדין בעלי מפעלים שהעסיקו פועלים פלסטיניים ללא היתרים". 35. הצדדים לא התייחסו במפורש בעדויותיהם לשאלה אם התובעים היו מעודכנים בהתרחשויות דלעיל כדי לאפשר גם להם - ולא רק לבעלי המפעלים - זמן לצורך הסתגלות לשינוי; מעדותו של מר בן יוסף, שלא נסתרה, עלה כי התובעים היו מודעים לשינויי המדיניות ולהשלכותיהם בכל הנוגע לאפשרות העסקתם. עוד עלה מהמסמכים כי הנתבעת הגישה - במחצית השנייה של שנת 2008 ולאחר ההודעה הראשונית על שינוי המדיניות - בקשות לקבלת היתרים לגבי שבעת התובעים, אשר כולן נדחו מחמת "מניעות", ובתחילת ינואר 2009 הגישה בקשות לגביהם להסרת המניעות (ראו סעיף 19 לעיל) - אשר נדחו אף הן, תוך הבהרה כי בקשה נוספת ניתן להגיש רק לאחר שנה. הצדדים ידעו לפיכך, החל מסוף חודש ינואר 2009 לערך, כי העסקתם של התובעים במפעלה של הנתבעת לא תוכל להימשך, כאשר ניסו "למשוך זמן" בתקווה שיחול שינוי כלשהו. 36. אנו ממשיכים וקובעים, על סמך עדותו של מר בן יוסף שלא נסתרה כמו גם עדותו של מר פרידמן, כי ביום 18.6.09 הגיע הקב"ט לביקורת במפעלה של הנתבעת, והבהיר למר פרידמן כי אינו יכול להמשיך את העסקתם של התובעים ומסתכן בכך בביצוע עבירות פליליות ובהטלת קנסות משמעותיים. לאור זאת, ובנוכחות אנשי הביטחון שנשלחו על ידי הקב"ט על מנת לוודא את הוצאת התובעים מאזור התעשייה (כפי שעלה גם מעדותו של מר עמאד חמדי) - הודיע מר פרידמן לתובעים כי עליהם לעזוב בלית ברירה את המפעל, והוציאם - הן בעל פה (כפי שעלה למשל מעדותו של מר אבו עישה) והן בכתב (מכתב ההוצאה לחופשה שצוטט לעיל) - לחופשה ללא תשלום בת שלושה חודשים, תוך הדגשה כי יוכלו לשוב לעבודתם גם טרם לכן ככל שיתקבל היתר עבודה להעסקתם. 37. אנו נותנים אמון בעדותו של מר פרידמן כי ההנחיה לתובעים לעזוב את מפעלו ביום 18.6.09 נעשתה על ידו בלית ברירה, נוכח הוראות הקב"ט, וללא קשר לתביעות שהגישו נגדו התובעים ביום 25.5.09. אנו אף נותנים אמון בעדותו כי נתן לתובעים את מכתב ההוצאה לחופשה כדי שיישמר קשר בין הצדדים, באופן שעשוי לסייע בהסרת המניעות או במתן היתרים, ומתוך תקווה שמא יחול שינוי כלשהו - בין במדיניות רשויות הביטחון ובין במעמדם של התובעים כ"מנועים" - אשר יאפשר את המשך העסקתם. לא הוכח כי מר פרידמן כבר ידע - ביום 18.6.09 - כי התובעים הגישו נגדו תביעות ביום 25.5.09; גם לגרסת התובעים בתצהיריהם - ידע על כך בשלב זה רק מ"שמועות". התובעים אף לא עמדו בנטל להוכיח כי הביקורת שנערכה על ידי מר בן יוסף ביום 18.6.09 "הוזמנה" על ידי מר פרידמן, או נועדה ליצור אמתלת שווא לפיטוריהם בשל התביעה שהגישו; המסמכים שהוגשו כמו גם עדותו של מר בן יוסף תומכים בגרסת הנתבעת, לפיה הביקורת ביום 18.6.09 הייתה ביקורת אותנטית, כחלק מ"תקופת המעבר" ומשינויי המדיניות שפורטו בהרחבה לעיל, וכאשר הוצאת התובעים מהמפעל באותו יום נכפתה על הנתבעת כשם שנכפתה על התובעים. 38. התובעים אף לא הוכיחו את טענתם לפיה קיימים עובדים אחרים שהנתבעת ממשיכה להעסיקם ללא היתרי עבודה כדין, ולא הובאו על ידם עדים כלשהם בתמיכה לכך. מר פרידמן העיד ולא נסתר כי מנהל החשבונות מועסק במתכונת של קבלן עצמאי, ומבצע את רוב עבודתו בביתו; בנוסף הודה בהעסקת עובד אחד למשך שבועיים ללא היתר, מבלי שיש במקרה ספציפי זה כדי לבסס את טענת התובעים. לא שוכנענו לפיכך כי הנתבעת יכולה הייתה להמשיך ולהעסיק את התובעים ללא היתר כדין - וככל שהייתה עושה כן הייתה פועלת בניגוד להנחיות הביטחון ומבצעת עבירה פלילית. התובעים אף לא הוכיחו את טענתם כי הוצע להם סכום כסף בתמורה לויתור על התביעה וכנגד כך יוחזרו לעבודה; אמנם הוצעה לתובעים פשרה כספית בהתייחס לזכויותיהם הסוציאליות - בהמשך להסכם הפשרה שנערך ביום 2.11.10 לגבי 16 תובעים - אך לא הוכח כי ככל שהתובעים היו מסכימים לפשרה זו ניתן היה להמשיך ולהעסיקם. 39. לאור כל האמור לעיל, ובנסיבות העניין המיוחדות, אנו קובעים כי אין לראות במכתב ההוצאה לחופשה ובהוצאתם הפיזית של התובעים מהמפעל משום פיטורים, אלא עבודתם באה לידי סיום נוכח שינוי המדיניות מטעם רשויות הביטחון, אשר לא איפשר את המשך העסקתם. שוכנענו, על בסיס המסמכים שהוצגו בפנינו ועדותו של מר בן יוסף, כי לא הייתה לנתבעת אפשרות אמיתית להמשיך בהעסקתם של התובעים (אלא אם הייתה לוקחת על עצמה במודע ביצוע עבירות פליליות), על אף שעשתה מבחינתה את כל הניתן באותו שלב לצורך הוצאת היתר עבורם. לאור זאת, וכאשר אנו כפופים לצורך כך לאמות המידה שנקבעו בפסיקה כמפורט לעיל, שוכנענו כי אין לראות בסיום עבודתם של התובעים משום "פיטורים" כמשמעותם בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, ואין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים או חלף הודעה מוקדמת (והשוו להצעה לשינוי הפסיקה במסגרת פסק דינה של השופטת נטע רות בעב' (ת"א) 9543/09 נדאל דראגמה - נתן דה לוי בע"מ, מיום 14.8.13, בו קבעה כי בנסיבות בהן הפסקת יחסי העבודה נכפתה על שני הצדדים בשל מניעות ביטחונית של העובד יש לזכותו ב - 25% מפיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת לפי חוק, גם אם המעסיק עשה את כל הניתן לצורך הסרת המניעות, על בסיס עקרון ההוגנות הנובע מהחוזה הפסיכולוגי שבין הצדדים; כן ראו את פסק דינו של השופט אורן שגב ב-ס"ע (ת"א) 38491-08-10 דיאא דאוד - סופרגום תעשיות בע"מ, מיום 2.9.13, אשר אימץ גישה זו). 40. במאמר מוסגר נציין כי משמעותה המשפטית של ההלכה הפסוקה לטעמנו אינה כי חוזה העבודה מגיע לכדי סיום בנסיבות אלו מחמת "סיכול" (כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970), שכן לא ניתן לטעמנו לקבוע כי לא הייתה אפשרות לצפות את הנסיבות המסכלות; לטעמנו הדרך המשפטית בה ניתן להתייחס לכך הינה כתנאי מכללא במסגרת הסכם העבודה, ולפיו ככל שלא תהא אפשרות לתובעים להתייצב במקום העבודה, בנסיבות של מניעות ביטחונית התלויה בהם עצמם ואינה ניתנת להסרה במאמץ הדדי כן וסביר - יבוא הסכם העבודה לידי סיום מוסכם, שלא ייחשב כ"פיטורים" או "התפטרות". היינו, למעשה המשמעות המשפטית הינה כי הסכמי העבודה הגיעו לכדי פקיעה מוסכמת, בדומה ל"סיכול", אך שלא מתוך העדר צפיות אלא מתוך הסכמה מכללא של הצדדים לכך (השוו לע"ע 141/10 ג'קי רבח - דן חברה ציבורית לתחבורה בע"מ, מיום 6.12.12), בלית ברירה נוכח הנסיבות המסכלות שנוצרו ושינוי המדיניות שנכפה עליהם. 41. על אף קביעתנו לעיל, דעתנו אינה נוחה מהתנהלות הנתבעת לאחר יום 18.6.09. מהראיות עלה כי לאחר מועד זה לא השקיעה הנתבעת מאמץ כלשהו בהחזרת התובעים לעבודתם, בהוצאת היתר עבורם או בהסרת מניעותם; הנתבעת לא הציגה כל מסמך המלמד על מאמץ כלשהו מתקופת הזמן שלאחר יום 18.6.09, על אף שהיא עצמה בחרה להוציא את התובעים לשלושה חודשי "חופשה ללא תשלום" ובמהלכם להמשיך במאמצים להעסקתם. הנתבעת אף לא עשתה דבר בתום שלושת חודשי ה"חופשה" (דוגמת הוצאת מכתב נוסף המסביר כיצד היא רואה את מעמד התובעים), והותירה את התובעים במידה רבה בערפל, חלקם לאחר שנות עבודה מרובות. הנתבעת אף לא חזרה וביקשה את הסרת מניעותם של התובעים בחודש ינואר 2010 (לאחר חלוף שנה ממועד הבקשה הקודמת), על אף שהתובעים - לפחות חלקם כפי שעלה מעדויותיהם - חזרו ופנו אליה בבקשה להחזירם לעבודה. התחושה שנותרה הינה כי בשלב זה, לאחר שהסתיימה בפועל העסקת התובעים; כאשר מר פרידמן כבר היה מודע לתביעות הכספיות שהוגשו נגדו (ובשלב זה הוגשו גם התביעות הנוספות שנדונו בפני השופט לובוצקי, ובתחילת אוגוסט 2009 נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני להחזרת התובעים לעבודה); וכאשר עובדים חדשים כבר החליפו את התובעים בתפקידיהם והצורך בהם פחת - חל שינוי בגישתו של מר פרידמן כלפי התובעים, והוא לא עשה עוד מאמצים כלשהם לצורך החזרתם למפעלו. זאת, כאשר שוכנענו מעדויות התובעים כי אפשרותם להסיר את מניעותם לבדם ובכוחות עצמם, ללא מעסיק ישראלי אשר מעוניין בעבודתם ומטפל בכך מול רשויות הביטחון - קשה מאוד ליישום, אם בכלל. 42. לכאורה לפי ההלכה הפסוקה, עצם כך שהנתבעת לא עשתה את מלוא המאמצים הדרושים לאחר יום 18.6.09 על מנת לדאוג לתובעים להיתר עבודה כדין - עשוי להיחשב בפני עצמו כ"פיטורים". אלא, שבמקרה זה התובעים בהגינותם כלל לא טענו לכך; התובעים עצמם ציינו בסיכומיהם כי הינם "מנועים מזה שנים רבות, ועל כן רישיון העבודה הוא משימה בלתי אפשרית..." (סעיף 47), ולכן מיקדו את טענתם לא בחוסר מאמציה של הנתבעת להשיג עבורם היתר עבודה כדין, אלא בטענתם כי הנתבעת יכולה הייתה להמשיך ולהעסיקם גם לאחר יום 18.6.09 ללא היתר כדין - כפי שעשתה משך שנים קודם לכן. עולה מכך, כי גם אם הנתבעת הייתה משקיעה מאמצים החל מיום 18.6.09 - לא הייתה לה אפשרות ריאלית להסיר את מניעותם של התובעים (שאכן לא הוסרה עד היום) ולדאוג להם להיתרי עבודה כדין, ולכן לא מצאנו לנכון לראות בכך משום "פיטורים". באשר לטענת התובעים כי ניתן היה להמשיך ולהעסיקם ללא היתר - טענה זו נדחתה על ידינו כמפורט לעיל, לאחר ששוכנענו כי חל שינוי מדיניות שמנע זאת. 43. נוכח כל האמור לעיל, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי "פוטרו", ובהתאם נדחות דרישותיהם לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. עם זאת, אנו סבורים כי התנהלות הנתבעת בתקופה שלאחר יום 18.6.09 כמפורט בסעיף 37 לעיל, והפקרת התובעים לנפשם לאחר שנות עבודה מרובות - ייתכן גם בשל התביעות הלגיטימיות שהוגשו על ידם - מהווה התנהגות בחוסר תום לב המצדיקה פיצוי כספי. לא נשמט מעינינו כי התובעים לא דרשו זאת, ועם זאת אנו סבורים כי בנסיבות מיוחדות אלו קיימת אפשרות לפסיקה כאמור במסגרת הסעד הכספי שנדרש על ידי התובעים כתוצאה מסיום העבודה, כאשר כל העובדות הדרושות לצורך כך התבררו בפנינו, וכאשר הדבר מתחייב מן הצורך להגיע לתוצאה צודקת (לאפשרות לפסוק סעד שלא התבקש ראו למשל את ע"א 9118/06 שנרום בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ, מיום 5.3.09, בסעיף 39 לפסק דינו של השופט דנציגר; כן ראו את ע"ע 168/10 אילנה משה - הוועדה לתכנון ובנייה גליל מזרחי, מיום 25.10.10). לתובעים ייפסק לפיכך פיצוי כספי, בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים שהיו מגיעים לכל אחד מהם, כפי שיפורט להלן בעת הדיון בתביעות הפרטניות. תביעתו של מר אמג'ד מאג'ד אבו עישה (דמ' 2082/10) 44. מר אמג'ד מאג'ד אבו עישה (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי עבד בנתבעת החל מיום 2.2.05, במשרה מלאה, וביום 25.5.09 הגיש את תביעתו הראשונה כנגד הנתבעת (עב' 5896/09; להלן: התביעה הקודמת) לקבלת שכר וזכויות סוציאליות מכוח הדין הישראלי (תביעה שהסתיימה במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10). התובע קיבל ביום 18.6.09 את מכתב ההוצאה לחופשה, ומאז לא חזר לעבוד בנתבעת; בגין כך עתר לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת. התובע הבהיר עוד כי במסגרת התביעה הקודמת דרש את זכויותיו הסוציאליות עד סוף שנת 2008 בלבד, ולכן זכאי להפרש דמי הבראה בגין ששת חודשי עבודתו האחרונים בשנת 2009, בסך של 1,185 ₪. עם זאת, מפירוט שצירף התובע לתצהירו (נספח ד' לתצהירו - שהוגש ללא הסבר אך ככל הנראה הינו הצעתה הכספית של הנתבעת לפשרה, בדומה ל-ת/11) ניתן להבין כי נלקחו בחשבון במסגרת הסכם הפשרה גם ימי הבראה בגין שנת 2009. 45. מר פרידמן העיד, לעניין זכויותיו הסוציאליות של התובע, כי דרישותיו מוצו במסגרת התביעה הקודמת. 46. כמפורט לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים. בהתאם, הפיצוי שייפסק לזכותו (לפי החישוב שנערך על ידו לגבי פיצויי הפיטורים ולא נסתר) עומד על סך של 4,372 ₪. בנוגע לדמי הבראה - הסכם הפשרה שנערך ביום 2.11.10 התייחס "לרכיבי התביעה שצוינו בכתבי התביעה כמפורט לעיל". התובעים לא צירפו את כתבי התביעה מטעמם בתביעות מיום 25.5.09 ולא הוכיחו כי לא נכללה בהן דרישה לדמי הבראה בגין שנת 2009. עיון בכתב תביעה לדוגמא שמצוי בפנינו (עב' 5889/09 - שהוגש אף הוא ביום 25.5.09) מעלה כי הדרישה לדמי הבראה הינה בגין שבע השנים האחרונות שטרם הגשת התביעה (25.5.09), ומכאן שמתייחסת למרבית תקופת העבודה (נותרה רק התקופה שבין 25.5.09 ל - 18.6.09). לכך יש להוסיף כי לפי מתווה הפשרה שהציעה הנתבעת (וצורף על ידי חלק מהתובעים, דוגמת ת/11) - שנת 2009 נלקחה אף היא במסגרת חישובי הפשרה. בהתחשב בכל זאת, התובע לא הוכיח כי קיימת לו זכות נוספת לדמי הבראה, אשר לא מוצתה במסגרת התביעה הקודמת. מר חוסאם תייסיר אבו יאסין (דמ' 2079/10) 47. מר חוסאם תייסיר אבו יאסין (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מיום 29.3.06, וביום 25.5.09 היה בין העובדים שהגישו תביעות כנגד הנתבעת (עב' 5898/09) לקבלת הפרשי שכר וזכויות סוציאליות מכוח הדין הישראלי (תביעה שהסתיימה בהסכם הפשרה מיום 2.11.10). התובע קיבל אף הוא את מכתב ההוצאה לחופשה ביום 18.6.09, ומאז לא שב לעבוד בנתבעת. התובע דרש בתביעתו, מעבר לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, גם דמי הבראה לשנת 2009 בסך של 993 ₪. 48. מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים, בסך (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר) של 3,217 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה - מהטעמים המפורטים בסעיף 42 לעיל, שוכנענו כי מוצתה במסגרת התביעה הקודמת. מר נאצר שפיק צנובר (עב' 3846/10) 49. מר נאצר שפיק צנובר (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי החל עבודתו בנתבעת בחודש מאי 1997, וקיבל גם הוא את מכתב ההוצאה לחופשה ביום 18.6.09 - "וזאת לאחר הגשת תביעתי בבית הדין בגין זכויות עבודה להן אני זכאי" (סעיף 3 לתצהירו; התובע הפנה לתביעתו בתיק עב' 5832/09 שהוגשה ביום 25.5.09 והסתיימה במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10). התובע דורש לפיכך בתביעתו פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, וכן דמי הבראה לשנת 2009 אשר לטענתו לא נכללו בתביעתו הקודמת. 50. מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים, בסך (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר) של 11,711 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה - מהטעמים המפורטים בסעיף 42 לעיל, שוכנענו כי מוצתה במסגרת התביעה הקודמת. מר סמיר חליל אבו ג'עצה (עב' 3847/10) 51. מר סמיר חליל אבו ג'עצה (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מיום 15.6.96, והיה בין מגישי התביעות ביום 25.5.09 (עב' 5962/09, אשר הסתיימה במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10). התובע העיד אף הוא, בדומה לתובעים הקודמים, כי פוטר על ידי מר פרידמן ביום 18.6.09 (באמצעות מכתב ההוצאה לחופשה) ועתר לקבלת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, וכן דמי הבראה בגין שנת 2009 (אם כי גם לתצהירו צורף נספח, שלכאורה מפרט את הצעת הפשרה שהציעה לו הנתבעת טרם הסכם הפשרה, ולפיו נלקחו בחשבון ימי הבראה בגין שנת 2009). 52. מר פרידמן העיד כי התובע החל עבודתו בחודש מאי 1997, אך לא צירף אסמכתא כלשהי המעידה על כך (על אף שמצופה היה כי תהא בידיו אסמכתא שכזו). משכך, וכאשר לא נסתרה עדות התובע לגבי מועד תחילת עבודתו המדויק - אנו קובעים כי החל עבודתו בחודש יוני 1996, כפי שנטען על ידו. עוד העיד מר פרידמן כמפורט לעיל כי לגבי תובע זה הצליח לקבל אישור להסרת מניעותו ולמרות זאת סירב התובע לשוב לעבודה; עם זאת, לא הוצגה כל אסמכתא בתמיכה לטענה זו, ולכן אין באפשרותנו לקבלה. 53. מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים, בסך (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר) של 13,260 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה - מהטעמים המפורטים בסעיף 42 לעיל, שוכנענו כי מוצתה במסגרת התביעה הקודמת. מר אימן חמדי מוחמד חמדי (עב' 3853/10) 54. מר אימן חמדי מוחמד חמדי (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מחודש יולי 1994 ועד לפיטוריו ביום 18.6.09 באמצעות מכתב ההוצאה לחופשה, לאחר שגם הוא הגיש ביום 25.5.09 תביעה כנגד הנתבעת לקבלת זכויותיו הסוציאליות (עב' 7035/09, שהסתיימה בהסכם הפשרה מיום 2.11.10). התובע עותר לקבלת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, ודמי הבראה בגין שנת 2009 בסך של 1,324 ₪. 55. מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים, בסך (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר) של 11,880 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה - מהטעמים המפורטים בסעיף 42 לעיל, שוכנענו כי מוצתה במסגרת התביעה הקודמת. מר עלאא עלי צאלח חבאץ (עב' 3735/10, עב' 3844/10) 56. מר עלאא עלי צאלח חבאץ (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי החל עבודתו בנתבעת בחודש מרץ 1991 (סעיף 3 לתצהיר שהוגש על ידו בתיק עב' 3755/10), אך בתצהיר נוסף (שהוגש בתמיכה לתביעתו בתיק עב' 3844/10) ציין שהחל לעבוד בחודש יולי 2002 (אם כי ברור שמדובר בטעות קולמוס שכן צירף מסמכים שמתייחסים לתקופות מוקדמות יותר). לדבריו, החל מחודש 7/02 ועד לחודש 11/03 קיבל שכר בסך של 115 ₪ בלבד ליום עבודה; החל מחודש 12/03 ועד לחודש 11/05 עלה השכר לסך של 125 ₪ ליום; והחל מחודש 12/05 ואילך עמד שכרו על סך של 150 ₪ ליום. התובע הוסיף כי מעולם לא קיבל תלושי שכר, ודורש הפרשי שכר מינימום, לפי שכר המינימום הקבוע בחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן: חוק שכר מינימום). 57. התובע העיד עוד כי עבד בממוצע 24 ימים בחודש; כי החתים מדי יום כרטיס נוכחות בכניסתו ובצאתו (כרטיסי נוכחות לדוגמא צורפו לתצהירו); כי לא קיבל כלל דמי חגים החל משנת 2007 (אך קיבלם עד שנת 2006); כי מעולם לא קיבל דמי הבראה; וכי קיבל חופשה באופן חלקי בלבד (20 ימים במהלך שנת 2006, ו"יום וחצי" מאז חודש דצמבר 2007). בחקירתו הנגדית אישר התובע כי בסוף כל חודש קיבל את שכרו באמצעות מנהל החשבונות של הנתבעת, מר ניהאד סולימאן, אך לדבריו לא קיבל פירוט כלשהו בצירוף לכך; התובע ציין כי "אני עשיתי את החשבון שלי מה שמגיע לי, מבחינת המשכורת קיבלתי את מה שמגיע לי אבל לא שום דבר מעבר לזה" (עמ' 12). 58. התובע הוסיף והעיד כי עבד בנתבעת ברציפות עד ליום 18.6.09 - בו הופסקה העסקתו באמצעות מכתב ההוצאה לחופשה. התובע סבור כי עבודתו באה לידי סיום בשל התביעה הכספית הקודמת שהגיש כנגד הנתבעת (עב' 5874/09), במסגרתה תבע הפרשי שכר מינימום ואת זכויותיו הסוציאליות מכוח הדין הישראלי (תביעה זו הוגשה על ידי התובע יחד עם שאר התביעות ביום 25.5.09, אך נמחקה מחוסר מעש ביום 21.2.10; מטעם זה לא נכללה בהסכם הפשרה מיום 2.11.10, והוגשה התביעה שבפנינו במסגרתה מתבררות זכויותיו הסוציאליות של התובע). 59. מר פרידמן העיד כי התובע הועסק בנתבעת החל מחודש יולי 1994 (סעיף 14 לתצהירו), ו"קיבל את כל שהגיע לו במועד התשלום" (סעיף 13). עוד ציין כי התובע "מתפלל כל יום כ - 45 דקות על חשבון המעסיקה" (סעיף 18; אך לא ביקש קיזוז כלשהו כתוצאה מכך). לתיק בית הדין הוגשו תלושי שכרו של התובע, לחודשים ינואר 2007 - יוני 2009, ולפיהם שכרו בתחילת התקופה עמד על 140 ₪ ליום ובנוסף לכך דמי נסיעות, והחל מחודש אוקטובר 2007 - על סך של 165 ₪ ליום ובנוסף דמי נסיעות. לא הוגשו תלושי שכר לתקופה מוקדמת יותר, וגם לא הוברר האם התעריף ליום המצוין בתלושים הינו ברוטו או "נטו" (שכן בשורת השכר התווסף גם "גילום"). בחקירתו הנגדית נשאל מר פרידמן אם יש לו אסמכתא כלשהי לגובה שכרו של התובע בשנת 2003, והשיב בשלילה (עמ' 39). עוד צורף לתיק, במצורף לתצהיר גילוי המסמכים שהגישה הנתבעת (אך לא במצורף לתצהיר העדות מטעמה), "דו"ח שעות ותשלומים" המפרט לכאורה את מספר ימי עבודתו של התובע בכל חודש החל מיולי 2002; לפי הדו"ח (התואם את התלושים החלקיים שהוגשו), שכרו בחודש יולי 2002 עמד על סך של 125 ₪ ליום (לא כולל נסיעות); החל מחודש אוקטובר 2005 עלה השכר לסך של 140 ₪ ליום (לא כולל נסיעות); ובחודש אוקטובר 2007 עלה השכר לסך של 165 ₪ ליום (לא כולל נסיעות) - וכך נותר עד לסיום העבודה. בדו"ח אין אינדיקציה לתשלומים נוספים ששולמו לתובע, מלבד שכר יומי ודמי נסיעות. 60. לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כדלקמן: • כיוון שהתובע לא נקב במועד תחילת עבודה עקבי בתצהיריו - אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לגבי מועד תחילת עבודתו (יולי 1994). • התובע לא צירף אסמכתא כלשהי לעדותו בנוגע לגובה שכרו וכיצד השתנה במהלך השנים, ואף לא כפר בתלושי השכר שהוצגו בעניינו. משכך, אנו מקבלים את תלושי השכר כראיה בכל הנוגע לגובה שכרו של התובע החל מחודש ינואר 2007. ביחס לתקופה שקדמה לכך - בהעדר ראיה אחרת החלטנו כי ניתן להסתמך על "דו"ח השעות והתשלומים" שהוגש במצורף לתצהיר גילוי המסמכים, על אף שלא הוגש באופן מסודר יחד עם תצהירו של מר פרידמן. • שכר המינימום היומי בחודש יולי 2002 (לעובדים ששה ימים בשבוע) עמד על 130.66 ₪; בחודש ינואר 2003 עלה לסך של 133.41 ₪; בחודש אפריל 2006 עלה לסך של 138.26 ₪; בחודש יוני 2006 עלה לסך של 143.41 ₪; בחודש אפריל 2007 עלה לסך של 148.41 ₪; ובחודש יולי 2008 עלה לסך של 154.01 ₪. • בהתחשב בנתונים האמורים, וכיוון שהנתבעת לא הוכיחה כי השכר הנקוב הינו שכר "נטו" וכי סכום ה"ברוטו" היה שונה - התובע זכאי להפרשי שכר מינימום ביחס לחודשים יולי - דצמבר 2002 (פער של 5.66 ₪ ליום; הנתבעת לא טענה להתיישנות); ביחס לחודשים ינואר 2003 - ספטמבר 2005 (פער של 8.41 ₪ ליום); ביחס לחודשים יוני 2006 - מרץ 2007 (פער של 3.41 ₪ ליום); וביחס לחודשים אפריל - ספטמבר 2007 (פער של 8.41 ₪ ליום). סך הכול הפרשי שכר המינימום המגיעים לו (לפי פירוט ימי העבודה בדו"ח שהוגש על ידי הנתבעת) עומדים על סך של 8,241 ₪, כאשר לסכום זה יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.05 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל דמי הבראה, ועם זאת התביעה הוגשה ביום 23.2.10 היינו לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים. לפיכך זכאי התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, לפי החישוב שערך ולא נסתר, בסך של 4,634 ₪. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל חופשה בתשלום, ולא צירפה פנקס חופשות, כאשר הנטל מוטל על המעסיק בקשר לכך. עם זאת, ניתן לצבור ימי חופשה משלוש שנות העבודה האחרונות בלבד (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06), ולכן אין לקבל את חישוב התובע המתבסס על כל תקופת עבודתו החל משנת 2002. לאור זאת, התובע זכאי - בהתאם לוותק עבודתו כפי שנקבע על ידינו; בהתייחס לשלוש השנים האחרונות לעבודתו; ותוך לקיחה בחשבון של החופשה שנוצלה על ידו בהתאם לעדותו (שיש ליחסה לחופשה שנצברה על ידו טרם שנת 2006) - לפדיון חופשה בסך של 11,715 ₪. • באשר לדמי חגים - הנתבעת אמנם טענה באופן לקוני כי שולמו לתובע, אך לא צורפה כל אסמכתא לכך והתשלום אף לא עולה מתלושי השכר או מדו"ח התשלומים שהוגש על ידי הנתבעת. לפיכך, וכאשר הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אינו עומד בתנאי צו ההרחבה לצורך קבלת דמי החגים (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07) - הינו זכאי לדמי חגים כפי שחישב ולא נסתר, בגין תקופת העבודה החל משנת 2007 (כפי שביקש), בסך של 4,455 ₪. • בכל הנוגע לתביעה בתיק עב' 3844/10 - מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר, אך תוך התאמה לתקופת העבודה שנקבעה על ידינו) בסך של 14,398 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה נוספים - זו מוצתה במסגרת התביעה בתיק עב' 3735/10 וכמפורט לעיל. 61. במאמר מוסגר נציין כי לפי טענת הנתבעת בסיכומיה, "הניחה" כי גם זכויותיו הסוציאליות של מר חבאץ נכללו במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10 - ולכן דרישתן פעם נוספת מהווה חוסר תום לב מצד התובע ובא כוחו. עם זאת, טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ולא הוכח בכל דרך כי במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10 אכן נלקחו בחשבון זכויותיו של מר חבאץ (הדבר אף לא עולה ולו ברמז מדרך ניסוחו של הסכם הפשרה). עוד נציין להסרת ספק כי אין באפשרותנו להתייחס לרצף הטבלאות שצירפה הנתבעת לסיכומיה, ומהוות ראיות חדשות שלא הוגשו על ידה במצורף לתצהירים או במהלך החקירות (אם כי ביחס למר חבאץ הסכמנו להתייחס לטבלה שהוגשה במצורף לתצהיר גילוי המסמכים, כמפורט לעיל). מר עמאד מוחמד חמדי (עב' 5889/09, עב' 4240/10) 62. מר עמאד מוחמד חמדי (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי החל עבודתו במפעל הנתבעת בחודש אוגוסט 1988. לדבריו, הועסק במשרה מלאה אך מעולם לא קיבל הודעה על תנאי עבודתו, ואף לא קיבל תלושי שכר או דו"חות נוכחות (על אף שהחתים כרטיס נוכחות מדי יום בצאתו ובלכתו; יצוין, עם זאת, כי צירף כרטיסי נוכחות לתצהירו - ככל הנראה לאחר שקיבלם במסגרת גילוי המסמכים). בחקירתו הנגדית אישר כי בסיום כל חודש הציג בפניו מנהל החשבונות את טבלת השכר המפרטת את מספר שעות עבודתו והשכר המשולם לו בגין כך, ובהתאם קיבל את שכרו במזומן או בהמחאה (דוגמת ת/9; התובע צירף לתצהירו דפי חשבון שנערכו עימו כביכול במהלך עבודתו, אך מדובר במסמכים שאינם קריאים ולא ניתן להבין מהם דבר). התובע הוסיף כי קיבל שכר יומי של 165 ₪ בתוספת פרמיה, אך לא קיבל דמי הבראה או דמי חגים. באשר לחופשה ציין, כי בשנת 2006 קיבל 30 ימי חופשה בתשלום, והחל מחודש דצמבר 2007 החל לקבל תשלום בגין יום וחצי חופשה בכל חודש, הגם שלא יצא לחופשה בפועל כנגד כך (סעיף 16 לתצהירו). 63. התובע הוסיף כי עבד בנתבעת ברציפות עד ליום 18.6.09 - וביום זה פוטר על ידי מר פרידמן באמצעות מכתב ההוצאה לחופשה, שנמסר לו אך ורק בתגובה להגשת תביעתו בתיק עב' 5889/09. יצוין בהקשר זה כי תביעתו האמורה של התובע בהתייחס לזכויותיו הסוציאליות הוגשה ביום 25.5.09 יחד עם התביעות הנוספות שהוגשו באותו יום, אך ביחס אליה ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 6.11.10 (שבוטל בהסכמת הצדדים ביום 4.10.11) ולכן לא נכללה במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10. 64. מר פרידמן העיד כי התובע החל עבודתו בחודש יוני 1990 (אך לא תמך טענה זו באסמכתא או רישום כלשהו - עמ' 31), ולדבריו "קיבל כל שהגיע לו על פי חוק" (סעיף 6 לתצהירו) - אך לא הגיש כראיה לכך תלושי שכר או כל מסמך אחר. לדבריו, בשנת 2006 "עשינו "סולחה"" (עמ' 33), שמשמעותה הסדר כולל עם עובדיו לגבי זכותם לחופשה; בהתאם, קיבל מר חמדי 30 ימי חופשה בשנת 2006, והחל מאותה שנה קיבל ימי חופשה בצורה מסודרת. כאשר התבקש להציג לצורך כך פנקס חופשות, השיב כי אינו בידיו וכי הוא "יכול להביא" (עמ' 33) - אך לא הגיש דבר (מלבד הטבלאות שצורפו לראשונה לסיכומיו כ"ריכוז חודשי", אשר לא ברור מי הכינן ועל סמך מה, ואינן מהוות ראיות בתיק). מר פרידמן העיד עוד כי התובע קיבל "חגים על פי היותו מוסלמי 7 ימים בשנה כדין" (סעיף 15); כאשר התבקש להציג אסמכתא לכך ששילם לתובע בגין ימי חג, השיב כי "אבקש שהות מביה"ד להמציא את המסמכים לגביו...לא ידעתי שיש כאלה שלא הכנסת אותם לפשרה" (עמ' 34). ראוי לציין כי במצורף לתצהיר התובע הוגש אישור של מר פרידמן נושא תאריך 10.3.09, במסגרתו פירט את גובה שכרו של התובע בחודשים אפריל - יוני 2008; הפירוט אינו כולל כל אזכור של זכויות סוציאליות (אלא רק שכר, פרמיות ונסיעות). 65. לאחר שקילת העדויות והראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כדלקמן: • מר פרידמן העיד כי התובע החל עבודתו בחודש יוני 1990 (ולא בחודש אוגוסט 1988 כפי שטען התובע), אך לא צירף אסמכתא כלשהי המעידה על כך (על אף שמצופה היה כי תהא בידיו אסמכתא שכזו). משכך, וכאשר לא נסתרה עדות התובע לגבי מועד תחילת עבודתו - אנו קובעים כי החל עבודתו בחודש אוגוסט 1988, כפי שנטען על ידו. • בכתב התביעה דרש התובע דמי הבראה עבור שבע השנים שטרם הגשת התביעה, בהתחשב בכך שתביעתו הוגשה ביום 25.5.09 היינו תוך כדי שיחסי העבודה בין הצדדים עדיין קיימים. התובע צודק בדרישתו זו, מבלי שהנתבעת הוכיחה כי שילמה לו דמי הבראה כלשהם. משכך, התובע זכאי לדמי הבראה בסך של 21,515 ₪, כפי שחישב ולא נסתר. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל חופשה בתשלום, ולא צירפה פנקס חופשות, כאשר הנטל מוטל על המעסיק בקשר לכך. עם זאת, ניתן לצבור ימי חופשה משלוש שנות העבודה האחרונות בלבד (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06), ולכן אין לקבל את חישוב התובע המתבסס על כל תקופת עבודתו החל משנת 2002. לאור זאת, התובע זכאי - בהתאם לוותק עבודתו כפי שנקבע על ידינו; בהתייחס לשלוש השנים האחרונות לעבודתו; ותוך לקיחה בחשבון של החופשה שנוצלה על ידו בהתאם לעדותו (שיש ליחסה לחופשה שנצברה על ידו טרם שנת 2006) - לפדיון חופשה בסך של 11,880 ₪. • באשר לדמי חגים - הנתבעת אמנם טענה באופן לקוני כי שולמו לתובע, אך לא צורפה כל אסמכתא לכך. לפיכך, וכאשר הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אינו עומד בתנאי צו ההרחבה לצורך קבלת דמי החגים (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07) - הינו זכאי לדמי חגים כפי שחישב ולא נסתר, בגין תקופת העבודה החל משנת 2006 (כפי שביקש), בסך של 4,455 ₪. • בכל הנוגע לתביעה בתיק עב' 4240/10 - מהטעמים המפורטים לעיל, החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, אך לזכותו בפיצוי כספי בשיעור 25% מפיצויי הפיטורים (לפי חישוב פיצויי הפיטורים שנערך על ידו ולא נסתר) של 23,845 ₪. באשר לדרישתו לדמי הבראה נוספים - זו מוצתה במסגרת התביעה בתיק עב' 5889/09 וכמפורט לעיל. 66. הנתבעת טענה בסיכומיה לגבי תובע זה את הטענות שפורטו בסעיף 57 לעיל, אשר נדחות על ידינו מאותם טעמים שפורטו לעיל. מר פאדי מוסטפא צרצור (עב' 3845/10) 67. מר פאדי מוסטפא צרצור (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי עבד במפעל הנתבעת החל מחודש נובמבר 2005, וביום 25.5.09 הגיש את תביעתו הקודמת לבית דין זה (עב' 5866/09) לצורך קבלת זכויותיו הסוציאליות (תביעה שהסתיימה במסגרת הסכם הפשרה מיום 2.11.10; להלן: התביעה הראשונה). לדבריו, עם קבלת התביעה הראשונה מר פרידמן "פיטר אותי וגירש אותי מהמפעל עם קללות, איומים והעלבות בוטות כלפי וכלפי העובדים האחרים כדי שנבטל את התביעה" (סעיף 5 לתצהירו); יצוין כבר כעת כי התובע אינו "מנוע", וככלל עבד עם היתר עבודה כדין (לדבריו היה לו במועד הרלוונטי היתר עבודה בתוקף עד ליום 17.6.10, הגם שלא צורף על ידו), ולכן עניינו שונה מהתובעים שפורטו לעיל. 68. התובע הוסיף כי ביום 22.6.09 הגיש תלונה במשטרה כנגד מר פרידמן בגין איומים ותקיפה; כי לאחר חודש וחצי או חודשיים הוחזר לעבודה (לדבריו בעקבות הבקשה שהוגשה למתן צו מניעה זמני, והגם שלא ניתן צו); וכי לבסוף פוטר פעם נוספת ביום 6.12.09, "עקב סירובי לבטל את התביעה" (סעיף 7). לדבריו, ביום 6.12.09 הציע לו מר פרידמן לקבל סך של 6,000 ₪ ולוותר על התביעה שהגיש, "או שהוא יפטר אותי מעבודה עכשיו... ואז הוא נתן לי את מכתב הפיטורים" (עמ' 18). לתיק בית הדין אכן הוגש מכתב פיטורים שנמסר לתובע ונושא את התאריך 6.12.09 (נספח ד' לתצהיר מר פרידמן), בכתב ידו של מר פרידמן, ולפיו "הריני מודיע לך על פיטוריך, הפיטורים בתוקף החל מיום רביעי". 69. התובע התבקש להסביר את היתר העבודה שהוצא עבורו לטובת מעסיק אחר ביום 3.9.09 (כפי שיפורט להלן), והשיב כי כלל אינו מכיר את שם המעסיק המצוין בהיתר ואין זה הגיוני כי הוציא עבורו היתר עבודה; לדבריו, "כל הזמן עבדתי במפעל אצל רפי עד שהוא נתן לי את מכתב הפיטורים... לא עבדתי אצל שאומברגר אלא כל הזמן אצל רפי. יש ימים שעבדתי במפעל ויש ימים שלא הייתי במפעל אבל לא עבדתי בשערי תקווה כמו שהוא אומר" (עמ' 16). התובע אישר כי עבד במפעל הנתבעת 4 ימים בלבד בחודש יולי 2009 ו - 3 ימים בלבד בחודש אוגוסט 2009; לדבריו, "בחודש יולי הייתי חולה או שהיה משהו שלא אפשר לי לעבוד, בחודש אוגוסט הלכתי לעבוד ורפי אמר לי שבגלל שישבתי בחודש יולי בבית עכשיו שאמשיך לשבת בבית עד שהוא יתקשר אלי ויזמין אותי לעבודה" (עמ' 17) - ולכן לא עבד במהלך חודש אוגוסט עד שמר פרידמן התקשר להזמינו. בהמשך עדותו נזכר התובע כי הייתה תקופה בת מספר שבועות בה הודיע לו מר פרידמן כי אינו מצליח להוציא עבורו היתר, ואזי "ביקשתי מחבר מהכפר שהוא קבלן בעץ אפרים או שערי תקווה... אמרתי שהבוס שלי אמר שאני מנוע והחבר שלי כן הצליח להוציא לי אישור ואז חזרתי לעבוד אצל רפי עם האישור של החבר... בגלל שרפי אמר לי שאני מנוע הגעתי למצב הזה" (עמ' 18). 70. התובע הדגיש כי היתר העבודה שלו נותר לאחר פיטוריו ברשות הנתבעת על אף בקשותיו לקבלו לידיו, ולכן לא עלה בידו למצוא עבודה חלופית. בחקירתו פירט כי "הלכתי למפעל שלוש ארבע פעמים ואמרתי לרפי שאני צריך את האישור שלי כדי שאוכל לעבוד במקום אחר אבל הוא אמר לי שהוא יוציא לי כל שלושה חודשים אישור חדש כדי שאשב בבית כל הזמן. ישבתי בבית 6 חודשים ולא יכולתי לעבוד במקום אחר כי הוא השאיר את האישורים אצלו..." (עמ' 17). התובע עותר לפיכך לקבלת פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, דמי הבראה בגין שנת 2009 (אשר לגישתו לא היו כלולים בתביעה הקודמת), פדיון חופשה בגין שנת 2009 (שכן לדבריו לא הוצא לחופשה בשנה זו ולא קיבל פדיון כלשהו בגין כך) ובנוסף "הפרשי שכר" בגין התקופה שעד יום 17.6.10 - שכן לא עלה בידו למצוא עבודה חלופית בכל התקופה האמורה נוכח סירוב הנתבעת לבטל את היתר העבודה שלו ולאפשר לו הוצאת היתר אצל מעסיק אחר. 71. מר פרידמן הכחיש את טענות התובע בדבר תקיפתו או גירושו מהמפעל. לדבריו, בחודש יולי 2009 התובע "חדל מלהופיע באופן סדיר" לעבודתו והופיע לארבעה ימי עבודה בלבד במחצית השנייה של חודש יולי 2009, ולשלושה ימי עבודה בלבד בסוף חודש אוגוסט (כרטיסי הנוכחות צורפו כנספחים א' ו - ב' לתצהירו). מר פרידמן הוסיף כי ניסה בתקופה זו מספר פעמים לחדש את היתר העבודה של התובע וסורב; בחודש נובמבר 2009 הסתבר לו כי הטעם לכך הינו כי "לתובע הוצא לבקשתו ולבקשת מעבידו החדש אישור עבודה עבור ואצל מעסיק אחר ביישוב שערי תקווה" (סעיף 8 לתצהירו), כאשר אין אפשרות "לקבל עבור אותו עובד רישיון לעבודה אצל שני מעבידים" (סעיף 21). מר פרידמן צירף לתצהירו את היתר העבודה שקיבל התובע, ביחס למעסיק מר אהוד אליעזר שאומברגר משערי תקווה, לתקופה שהחל מיום 3.9.09 ועד 3.12.09 (נספח ג' לתצהירו וכן נ/1, אך מדובר במסמך שאינו קריא). 72. מר פרידמן הוסיף כי כאשר חזר התובע לעבודה סדירה (ככל הנראה ביום 26.8.09) טען בפניו התובע כי נעדר מחמת מחלה, ולכן הסכים לקבלו חזרה; עם זאת, סמוך לאחר מכן הסתבר לו כי הוטעה על ידי התובע - אשר למעשה עזב מרצון את עבודתו בנתבעת לטובת עבודה אצל מעסיק אחר עוד ביום 19.7.09 (יום עבודתו האחרון בחודש יולי) - ולכן "הודעתי לו לאלתר על סיום העבודה בניתוב זאת אחרי שקיבלתי אותו מחדש לעבודה בעודו מרמה אותי על סיבת היעדרותו מהעבודה בניתוב" (סעיף 13 לתצהירו). 73. לאחר שקילת העדויות והראיות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כדלקמן: • הנתבעת נתנה בידי התובע מכתב פיטורים, ובכך עובר הנטל לכתפיה להוכיח כי התובע לא פוטר אלא התפטר, או כי פוטר בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים. לא שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל האמור. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע נטש את מקום העבודה, וממילא לא נתנה לו את מכתב הפיטורים בתקופה בה נטש לטענתה (19.7-26.8.09) אלא ביום 6.12.09, מספר חודשים לאחר שחזר לעבודתו. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע עבד בפועל במקום עבודה אחר תוך כדי תקופת עבודתו עבורה; הנתבעת הסתפקה בהקשר זה בהצגת היתר עבודה בלתי קריא על שמו של מעסיק אחר, אך לא הובררו נסיבות הוצאת אותו היתר. אף לא נסתרה עדותו של התובע, כי קיבל את ההיתר באמצעות מכר נוכח טענת מר פרידמן כי אינו מצליח להוציא בגינו היתר (טענה שקיבלה חיזוק בעדותו של מר פרידמן), ובשל שרצה להמשיך בעבודתו בנתבעת. • הנתבעת הוכיחה כי התובע נעדר מעבודתו בין התאריכים 19.7-26.8.09, אך לא הובררו נסיבות ההיעדרות והאם הייתה מוצדקת. יש לזכור בהקשר זה כי לטענת התובע סולק מהמפעל על ידי מר פרידמן לאחר שקיבל לידיו את התביעה הראשונה והוחזר לעבודתו רק לאחר חודש וחצי או חודשיים; התובע אמנם לא הוכיח טענה זו (שכן הסתפק באמירה בעלמא מבלי שתמך אותה בעדים או מועדים מדויקים), אך עיון בהחלטת השופט לובוצקי מיום 4.8.09 מעלה כי התובע היה חלק מקבוצת העובדים שהגישה ביום 24.6.09 בקשה למתן צו זמני להחזרה לעבודה - עובדה שתומכת לכאורה בגרסתו. בין כך ובין כך, סוגיית היעדרותו של התובע נותרה מעורפלת ואינה מלמדת על נטישה. • הנתבעת אף לא הוכיחה כי התובע הציג בפני מר פרידמן מצג שווא כטענתו; לא הוכיחה כי התובע עבר עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים (ואף לא טענה לכך בצורה מפורשת); ולטענותיה אין ראיה כלשהי בכתב או אף אזכור במכתב הפיטורים. • נוכח כל האמור לעיל, ועל בסיס מכתב הפיטורים שניתן לתובע - התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו (לא נטען לנתק כלשהו ברציפות), כפי שחישב ולא נסתר, בסך של 15,510 ₪, וחלף הודעה מוקדמת בסך של 3,960 ₪. • באשר לדרישת התובע לשכר עבודה בגין עיכוב היתר העבודה שלו אצל הנתבעת באופן שמנע ממנו לעבוד בעבודה אחרת עד ליום 17.6.10 - אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את דרישתו. התובע לא צירף את היתר העבודה שהיה לטענתו בתוקף עד ליום 17.6.10 והוחזק לפי הנטען על ידי מר פרידמן; גם אם ההיתר לא היה בידיו - יכול היה לפנות למינהל האזרחי ולבקש העתק ממנו (או תעודת עובד ציבור המלמדת על קיומו), אך דבר לא הוגש. התובע אף לא הגיש ראיה כלשהי המלמדת מתי החל לעבוד במקום עבודה אחר, ומתי הוצא עבורו היתר העבודה המאפשר זאת. התובע לא הוכיח לפיכך כי הינו זכאי לשכר עבודה בגין ששה חודשים במהלכם לא עבד בפועל אצל הנתבעת, ואף לא לפיצוי שווה ערך לשכר זה. • באשר לדרישת התובע לדמי הבראה ופדיון חופשה - כיוון שהתביעה הקודמת התייחסה לתקופת העבודה שעד יום 25.5.09, נותרה יתרה מסוימת של דמי הבראה ופדיון חופשה בגין תקופת העבודה שעד יום 6.12.09 (מבלי שנמסרו מועדים מדויקים של היעדרות בתקופה זו ומאילו סיבות), בסך של 1,158 ₪ (הבראה) ו - 990 ₪ (חופשה). מר סאמח אחמד עמירה (ס"ע 16820-08-10) 74. מר סאמח אחמד עמירה (להלן בפרק זה - התובע) העיד כי החל עבודתו בנתבעת ביום 1.8.04, עבד במשרה מלאה, ומדי יום החתים כרטיס נוכחות בכניסתו לעבודה וביציאה ממנה. שכרו עמד לטענתו על סך של 100 ₪ ליום, מבלי שקיבל בנוסף לכך דמי הבראה, חופשה או דמי חגים. התובע הדגיש כי לא קיבל תלושי שכר או דו"חות נוכחות. בחקירתו אישר התובע כי עבד כ"מתלמד" (עמ' 15), אך הכחיש את דו"ח ימי העבודה שהוגש בעניינו על ידי הנתבעת. לדבריו, עבד ברציפות - למעט ימים בהם התבקש על ידי מר פרידמן שלא להגיע, ולמעט תקופת המעצר שתפורט להלן - והדו"ח אינו מדויק שכן "יש חודשים שעבדתי ורשום כאן אפס" (עמ' 17). לדבריו, עבד לכל הפחות 20 ימי עבודה בחודש. 75. התובע העיד כי בשנים הראשונות לעבודתו ניתן לו היתר עבודה כדין ובאמצעותו נכנס לאזור התעשייה (נספחי א' לתצהירו; ההיתר האחרון הסתיים ביום 18.4.06); ביום 16.11.06, בעת שניסה לעבור במחסום, עוכב על ידי כוחות הביטחון, ובשל סירובו לשתף פעולה "נעצרתי במעצר מינהלי לתקופה של כשלושה חודשים" (סעיף 6 לתצהירו). בתום תקופת המעצר חזר לעבודתו בנתבעת, אך מאותו מועד ואילך לא קיבל עוד היתרי עבודה, ונכנס לאזור התעשייה על סמך "אישור ידני" שניתן לו על ידי מר פרידמן (נספח ב' לתצהירו). 76. התובע ציין כי ממועד שובו מהמעצר המנהלי מר פרידמן "דאג מדי יום להגיע לשער כדי לאסוף אותי בשער הכניסה לאזור תעשייה ברקן" (סעיף 7), בהסתמך על ה"אישור הידני", אך בסוף חודש דצמבר 2007 - "עת עמדתי בשער וחיכיתי" - לא הגיע מר פרידמן כפי שנהג לעשות, "ולאחר שהתקשרתי אליו וביקשתי ממנו להגיע כדי לקחת אותי מהשער הוא סירב ואף ביקש מאנשי הביטחון לא לאפשר כניסתי" (סעיף 11 לתצהירו). בחקירתו פירט התובע כי "כל פעם הוא היה בא לקחת אותי מהשער, ביום שלא בא התקשרתי אליו, דיברתי עם אנשי ביטחון (איש הביטחון שישב בשער) שאני רוצה להיכנס לעבודה. אמרו לי שרפי צריך להגיע לכאן, אם לא אני לא נכנס. כך זה הסתיים" (עמ' 16; מבלי שפירט שיחה כלשהי שנערכה הלכה למעשה עם מר פרידמן באותו יום - בין שלו ובין של אנשי הביטחון). בהמשך ציין כי "פעם אחרונה נכנסתי מאחורי המחסום, הוא התקשר לשער ובאו השוטרים והוציאו אותי, הוא אמר לי "תתבע אותי, תיקח את הזכויות שלך דרך בימ"ש"" (עמ' 18), אך כפי שניתן היה להבין - התייחס בכך לתקופה אחרת, במהלכה כבר לא עבד בנתבעת, וביקש לחזור לעבודתו. 77. התובע הכחיש כי עבד עד שנת 2009 כטענת הנתבעת, ועמד על כך שעבודתו הסתיימה בסוף חודש דצמבר 2007. בנוסף הכחיש כי התפטר על מנת לטפל באמו, וטען כי אחיו - שעבד אף הוא בנתבעת - הוא ש"הלך לטפל באמא" (עמ' 17). התובע לא טען - בחקירתו או בסיכומיו - כי התלושים שצורפו לתצהירו של מר פרידמן הינם פיקטיביים; עם זאת טען כי לא נמסרו לו בזמן אמת (סעיף 146 לסיכומים), וכי גם מהתלושים עולה כי שכרו היה נמוך משכר המינימום (סעיף 147). התובע לא התייחס לשאלה כיצד יצאו לו תלושי שכר לתקופה במהלכה כלל לא עבד לטענתו. 78. מר פרידמן העיד כי התובע הועסק בנתבעת - החל מחודש אוגוסט 2004 - "כמתלמד" (סעיף 5 לתצהירו), ולכן "היה עליו לקבל את שכרו בתקופת העסקתו כחניך בסך של 60-70% משכר המינימום" (שם), ולמרות זאת קיבל שכר לפי "שכר המינימום למבוגר וזאת לפנים משורת הדין" (שם). מר פרידמן צירף לתצהירו את תלושי השכר של התובע (נספח א'), לפיהם עבד בחודשים אוגוסט 2004 - אפריל 2006 (למעט חודש 11/05) ולאחר מכן בחודש נובמבר 2006 ושוב בחודשים נובמבר 2007 - מרץ 2009 (למעט החודשים 2/08, 6-9/08). שכרו של התובע לפי התלושים עמד על 125 ₪ ליום עד לחודש 11/06, החל מחודש 11/07 - על 135 ₪ ליום, החל מחודש 3/08 - ירד השכר לסך של 120 ₪ ליום, והחל מחודש 10/08 - עלה לסך של 150 ₪ ליום. בתלושים אין אינדיקציה לכל זכות סוציאלית, מלבד דמי נסיעות שהתווספו לשכר בכל אחד מחודשי העבודה. 79. מר פרידמן העיד עוד כי התובע קיבל דמי חגים לפי החגים המוסלמים, ואף שולם לו עבור זמן התפילה, הגם שהתפלל מדי יום "במשך כשעה ויותר" (סעיף 9). מר פרידמן הוסיף כי התובע לא עבד באופן סדיר אלא נעדר רבות מעבודתו, וסך הכול עבד בממוצע 86 ימי עבודה בלבד לשנה (סעיף 10 לתצהירו; דו"ח ימי עבודה שהוכן על ידי הנתבעת ומפרט את ימי העבודה בכל חודש צורף כנספח א' לכתב ההגנה). לדבריו, התובע אינו זכאי לחופשה שכן "עליו לעבוד מעל 250 שעות" על מנת שיהא זכאי לכך (סעיף 14). בסיכומיה הוסיפה הנתבעת טענה נוספת, לפיה התובע קיבל את כל זכויותיו הסוציאליות שעד שנת 2006 במסגרת הסכם שנערך באותה שנה עם כלל העובדים, אך מדובר בטענה שעלתה - בעניינו של תובע זה - לראשונה בסיכומים, וממילא אין באפשרותנו להתייחס אליה. 80. לסיום ציין מר פרידמן כי התובע סיים עבודתו בחודש מרץ 2009, ולא בסוף שנת 2007 כנטען על ידו; לדבריו, "ללא כל התראה מוקדמת חדל להופיע לעבודה ושלח את אביו, אשר גם הוא עובד אצל הנתבעת, והודיע כי אמו חולה והוא מטפל בה" (סעיף 4 לתצהירו). מר פרידמן הדגיש כי כלל לא ידע כי התובע מנוע מבחינה ביטחונית, ולדבריו "לא פעלתי על מנת למנוע מהתובע מלהיכנס לאזור התעשייה ולהיפך - פעלתי על מנת לסייע לו להגיע למפעל והוא זה שחדל להגיע..." (סעיף 6). 81. לאחר שקילת הראיות והעדויות שהוצגו בפנינו, אנו קובעים כדלקמן: • הצדדים חלוקים, כמפורט לעיל, על תקופת עבודתו של התובע, כאשר באופן יוצא דופן הנתבעת טוענת לתקופת עבודה ארוכה יותר מזו לה טוען התובע. משהתובע טוען כי עבודתו הסתיימה בחודש דצמבר 2007 - זו תקופת העבודה אליה נתייחס. • התובע טען כי פוטר על ידי מר פרידמן, מעצם כך שלא הגיע לקחתו ממחסום הכניסה לאזור התעשייה כפי שנהג לעשות. עם זאת, מעדותו של התובע עלה כי כלל לא שוחח עם מר פרידמן, ואף לא שמע את מר פרידמן משוחח לגביו עם אנשי הביטחון, אלא הסיק כי פוטר מעצם כך שמר פרידמן לא הגיע אותו יום לאספו. התובע אף לא העיד כי שוחח עם מר פרידמן על מנת לבדוק עימו מדוע לא הגיע; לא ציין אם ניסה להיכנס למפעל בדרך אחרת; ולא ניסה לטעון כי הגיע גם למחרת למחסום על מנת לנסות ולחזור לעבודתו. בהתחשב בכך, איננו סבורים כי התובע עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי פוטר. כתוצאה מכך, נדחות דרישותיו לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. • הנתבעת לא הוכיחה כי התובע קיבל חופשה בתשלום, ולא צירפה פנקס חופשות, כאשר הנטל מוטל על המעסיק בקשר לכך. לאור זאת, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודתו האחרונות; עם זאת, לא ניתן להתעלם מהיקף עבודתו, כפי העולה מתלושי השכר, ולא בא לידי ביטוי בחישובים שנערכו על ידו. בהפחתת דרישתו של התובע באופן יחסי להיקף המשרה, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 1,933 ₪. • באשר לדמי חגים - הנתבעת אמנם טענה באופן לקוני כי שולמו לתובע, אך לא צירפה כל אסמכתא לכך, ואף אין לכך אינדיקציה כלשהי בתלושי השכר. לפיכך, וכאשר הנתבעת לא הוכיחה כי התובע אינו עומד בתנאי צו ההרחבה לצורך קבלת דמי החגים (ע"ע 778/06 איוון מטיאשצ'וק - שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07) - הינו זכאי לדמי חגים, כפי שחישב ותוך התאמה להיקף המשרה העולה מתלושי השכר, בסך של 1,885 ₪. • התובע טען כי לא קיבל כלל דמי הבראה; עדותו לא נסתרה, ולא הוצגה כל ראיה לתשלומם. משכך, התובע זכאי לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, כפי שחישב ותוך התאמה להיקף המשרה העולה מתלושי השכר, בסך של 1,469 ₪. • התובע לא צירף אסמכתא כלשהי לעדותו בנוגע לגובה שכרו (לרבות עדים מטעמו, על אף שטען כי אביו ואחיו הועסקו במקביל אליו), ואף לא כפר בתלושי השכר שהוצגו בעניינו. משכך, אנו מקבלים את תלושי השכר כראיה בכל הנוגע לגובה שכרו של התובע החל מחודש אוגוסט 2004 (מועד תחילת עבודתו). • שכר המינימום היומי בחודש אוגוסט 2004 עמד על סך של 133.41 ₪; בחודש אפריל 2006 עלה לסך של 138.26 ₪; בחודש יוני 2006 עלה לסך של 143.41 ₪; ובחודש אפריל 2007 עלה לסך של 148.41 ₪. • בהתחשב בנתונים האמורים, וכיוון שהנתבעת לא הוכיחה כי השכר הנקוב הינו שכר "נטו" וכי סכום ה"ברוטו" היה שונה - התובע זכאי להפרשי שכר מינימום ביחס לחודשים אוגוסט 2004 - מרץ 2006 (פער של 8.41 ₪ ליום); אפריל - מאי 2006 (פער של 13.26 ₪ ליום); יוני - נובמבר 2006 (פער של 18.41 ₪ ליום); ונובמבר-דצמבר 2007 (פער של 13.41 ₪ ליום). סך כול הפרשי שכר המינימום המגיעים לו (לפי פירוט ימי העבודה בדו"ח שהוגש על ידי הנתבעת, המבוסס על תלושי השכר שלא נסתרו) עומד על סך של 3,461 ₪, כאשר לסכום זה יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.4.06 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל. להסרת ספק, התובע אינו זכאי להפרשי שכר מינימום לגבי החודשים ינואר 2008 ואילך, שכן לגרסתו כלל לא עבד בתקופה זו. סיכום 82. סוף דבר - התביעות מתקבלות בחלקן. הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: • למר אמג'ד מאג'ד אבו עישה - פיצוי בסך של 4,372 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 450 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר חוסאם תייסיר אבו יאסין - פיצוי בסך של 3,217 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 350 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר נאצר שפיק צנובר - פיצוי בסך של 11,711 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 1,100 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר סמיר חליל אבו ג'עצה - פיצוי בסך של 13,260 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 1,300 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר אימן חמדי מוחמד חמדי - פיצוי בסך של 11,880 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 1,100 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר עלאא עלי צאלח חבאץ - פיצוי בסך של 14,398 ₪, דמי הבראה בסך של 4,634 ₪, פדיון חופשה בסך של 11,715 ₪ ודמי חגים בסך של 4,455 ₪, כאשר לכל הסכומים הללו יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; הפרשי שכר מינימום בסך של 8,241 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.05 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר עמאד מוחמד חמדי - פיצוי בסך של 23,845 ₪, דמי הבראה בסך של 21,515 ₪, פדיון חופשה בסך של 11,880 ₪ ודמי חגים בסך של 4,455 ₪, כאשר לכל הסכומים יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר פאדי מוסטפא צרצור - פיצויי פיטורים בסך של 15,510 ₪, חלף הודעה מוקדמת בסך של 3,960 ₪, דמי הבראה בסך של 1,158 ₪ ופדיון חופשה בסך של 990 ₪, כאשר לכל הסכומים יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 6.12.09 ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • למר סאמח אחמד עמירה - פדיון חופשה בסך 1,933 ₪, דמי חגים בסך של 1,885 ₪ ודמי הבראה בסך של 1,469 ₪, כאשר לסכומים אלו יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 31.12.07 ועד התשלום בפועל; הפרשי שכר מינימום בסך של 3,461 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.4.06 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; בנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 850 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. • להסרת ספק, בהתחשב במחלוקות שהתגלעו בתיק זה, לא מצאנו לנכון לפסוק פיצויי הלנה. פלסטיניםאישור עבודהעובדי שטחים / פלסטינים