לפני תביעה שעניינה נזקי רכוש שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 3.1.03. כללי - 1. התובעת, ניו קופל בע"מ (להלן: "ניו קופל") היתה בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה הבעלים של רכב מסוג סיטרואן ברלינגו שמספרו 86-387-23 (להלן: "הרכב"). 2. הנתבע, מר חאלד בן תאופיק סעיד (להלן: "הנתבע") היה נהג הרכב מסוג פולקסווגן שמספרו 20-735-35. 3. אין חולק, כי ביום 3.1.2003 אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבה של ניו קופל ורכבו של הנתבע (להלן:"התאונה"). על פי הנטען בכתב התביעה, לרכבה של ניו קופל נגרמו נזקים כבדים והרכב הוכרז כ"אובדן כללי". 4. בתמיכה לטענה זו וכן לגובה הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה, צירפה ניו קופל לכתב התביעה חוות דעת שמאי, אשר לפיה עלות הנזק הינה 53,831 נכון ליום עריכת חוות דעת (6.3.03) בתוספת שכר טרחת שמאי. 5. לפי פרוטוקול הישיבה שהתקיימה בבית המשפט ביום 22.6.06 וכן בהתאם להחלטה מיום 4.7.06 עולה כי הנתבע מודה באחריותו להתרחשות התאונה. כמו כן, הנתבע אינו מכחיש את גובה הנזק שנגרם לרכבה של ניו קופל לפי חוות דעת השמאי. 6. לכן, דינה של התובענה כנגד הנתבע להתקבל. 7. עיקר המחלקות נסבה סביב מערכת היחסים בין הנתבע לבין הצדדים השלישיים - הראל, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), אשר בה היה מבוטח רכבו של הנתבע במועדים הרלבנטיים ומר עדאוי עטאף, סוכן הביטוח שערך לנתבע את פוליסת הביטוח נשוא התובענה (להלן: "סוכן הביטוח"). 8. בשלב ראשוני הוגשה ההודעה גם כלפי צד שלישי נוסף, בנק מזרחי בע"מ, אך ההודעה נמחקה בהסכמת הצדדים מיום 6/11/2006. טענות הנתבע כלפי הצדדים השלישיים - 9. הנתבע טוען כלפי הראל לקיומו של כיסוי ביטוחי, הואיל ופוליסת הביטוח (להלן: "הפוליסה") שהוא ערך אצל הראל, בוטלה על ידה שלא כדין . 10. כלפי סוכן הביטוח, טוען הנתבע, כי סוכן הביטוח זייף בהצעת הביטוח את גובה סכום הפרמיה (כאשר לטענתו, בהצעת הביטוח עליה חתם נרשם כי גובה הפרמיה הינו 10,500 ₪ ואולם, לאחר התאונה התברר לו כי גובה סכום הפרמיה בהצעת הביטוח שונה ל- 12,500 ₪). כמו כן, טוען הנתבע לרשלנות סוכן הביטוח הואיל ולא דאג להודיע לו שהראל עומדת לבטל את פוליסת הביטוח מחמת פיגור התשלום. טענות הצדדים השלישיים - 11. הראל וסוכן הביטוח טוענים כי הנתבע חדל מלשלם את פרמיית הביטוח למשך שלושה חודשים ומשכך בוטלה הפוליסה. 12. הראל הוסיפה וטענה כי פעלה בהתאם לדין ושלחה לנתבע שני מכתבים, והכל בהתאם לסעיף 15 לחוק חוזה ביטוח. 13. כך גם, מוכחשת טענת הזיוף שטען הנתבע כלפי סוכן הביטוח. 14. עוד טוענים הצדדים השלישיים כי הנתבע שילם פרמיה בגובה 6,424 ₪ בלבד, ולכן - אף אם נכונה טענתו לפיה הוא סיכם עם סוכן הביטוח על תשלום של 10,500 ₪ בלבד (ולא 12,500 ₪) - הרי שהוא לא שילם את סך פרמיית הביטוח שסוכמה, ולכן לא היה כיסוי ביטוחי במועד התאונה. מסכת הראיות - 15. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו (לגבי תצהירו - ת/1), וכן, העיד מטעמו מר רפעת עבדל כרים זיידאת. 16. מטעם הראל העיד מר אלפרד אלפנדרי (לגבי תצהירו - נ/4), סוכן הביטוח (לגבי תצהירו - נ/3) וכן מר עזמי עדאווי (לגבי תצהירו - נ/6). דיון והכרעה - 17. כפי שיבואר להלן, אין למעשה מחלוקת שהנתבע ידע שאינו עומד בתשלום פרמיית הביטוח. הנתבע הודה כי הוא בא בדברים עם סוכן הביטוח בכל הנוגע לפיגורים בתשלום, הוא הודה שהוא ידע שהוראת הקבע שנתן בבנק שלו לגבי התשלומים לא כובדה ולכן ברי כי הוא היה מודע לכך שקיים פיגור בתשלום פרמיית הביטוח. 18. מכאן כי הוכח כדבעי שלהראל קמה הזכות לבטל את פוליסת הביטוח, אך נותר לבחון האם הראל ביטלה את הפוליסה כדין. 19. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים עמדתי היא כי לא הוכח שביטול הפוליסה היה כדין ולכן - דין ההודעה כנגד הראל להתקבל ודין ההודעה כנגד סוכן הביטוח להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. המסגרת הנורמטיבית - 20. סעיף 15 (א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") קובע - "(א) לא שולמו דמי הביטוח או חלק מהם במועדם ולא שולמו גם תוך 15 ימים לאחר שהמבטח דרש מן המבוטח בכתב לשלמם, רשאי המבטח להודיע למבוטח בכתב כי החוזה יתבטל כעבור 21 ימים נוספים אם הסכום שבפיגור לא יסולק לפני כן." משמע, שעל מנת לבטל חוזה ביטוח בשל פיגור בתשלום או אי תשלום דמי ביטוח יש למלא בקפידה אחר הדרישות המפורטות בסעיף 15 לחוק. 21. מושכלות יסוד הן כי החוק הינו חוק צרכני ותכליתו להגן על האינטרסים טעוני הגנה של המבוטח. מגמתו הכללית היא להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח וניצול מעמדו לרעה. בענייננו, תכליתו של סעיף 15 לחוק היא לא להותיר את המבוטח ללא כיסוי ביטוחי ולאפשר לו להסדיר את חובו או לרכוש פוליסת ביטוח חדשה (וראו את ע"א (תל-אביב-יפו) 2612/01 אזולאי אלון נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(3), 3513). 22. בנוסף, ההלכה היא כי בנוגע לפרשנות סעיף 15 לחוק, ניתן להקיש מהפרשנות שהוענקה בפסיקה לסעיף 10 לחוק הקובע את דרך הביטול של חוזה ביטוח, מאחר ותכלית סעיף 10 לחוק דומה לתכליתו של סעיף 15 לחוק. 23. סעיף 15 (א) לחוק קובע חמישה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם מתבטל החוזה עקב אי תשלום דמי ביטוח, כדלקמן - 24. התנאי הראשון הוא שדמי הביטוח או חלקם לא שולמו במועד. 25. התנאי השני הוא שהמבטחת המציאה למבוטח דרישה בכתב לתשלום דמי הביטוח. 26. התנאי השלישי, שהמבוטח לא שילם את דמי הביטוח גם בחלוף 15 ימים מיום הדרישה הראשונה. הסעיף אינו קובע מהו המועד המדויק ממנו מונים את ימי הארכה. לכאורה, ניתן לטעון כי על פי לשון הסעיף יש למנות את מניין הימים החל מיום הדרישה, אלא שפירוש זה אינו מתיישב עם תכלית הסעיף. הארכה נועדה להזהיר את המבוטח שהוא עומד בפני ביטול פוליסת הביטוח והמטרה היא להעניק לו שהות מספקת לשלם את דמי הביטוח. לכן, יש להעדיף את הפרשנות לפיה יש להתחיל את מניין הימים מיום קבלת ההודעה בידי המבוטח. לעניין פרשנות זו ניתן ללמוד מסעיף 10 לחוק הקובע שבמקרה של ביטוח חובה על ידי אחד הצדדים - "מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת ביטול לצד השני". הואיל ותכליתו של סעיף 10 לחוק דומה לזו של סעיף 15 (א) לחוק הרי שניתן לגזור גזירה שווה לעניינו, ולהעדיף את הפרשנות המגשימה את התכלית הצרכנית של החוק (וראו את ראה: ש. ולר, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, כרך ראשון (2005), (להלן: "ולר"), עמ' 369, 419). 27. התנאי הרביעי, לביטול חוזה ביטוח עקב אי תשלום הוא שעם חלוף 15 ימי הארכה הראשונה תודיע המבטחת למבוטח בכתב על ביטול החוזה תוך 21 יום. גם כאן, סעיף 15 לחוק אינו קובע כיצד צריכה ההודעה להימסר למבוטח וכיצד על המבטחת להוכיח שההודעה אכן נשלחה ונתקבלה על ידי המבוטח. בפסיקה נקבע שעל המבטחת להוכיח שעשתה כל שדרוש כדי שהמבוטח יקבל את הודעת הביטול . לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בת.א. (נצרת) 2782/03 קאסם יוסף נ' אבו נאג'י נאסר ואח', תק-של 2006(4), 2855, עמ' 2863: "הפסיקה הדגישה רבות את הצורך בקיום דווקני של סעיף 15(א) לחוק חוזה ביטוח ואין להקל בהוראותיו. טוענת הנתבעת, טענה שאיני מקבלת, כי אדם סביר היה נוקט באמצעים על מנת לוודא את תוקפה של הפוליסה. סעיף 15(א) לחוק מעביר נטל זה על המבטחת ועליה לוודא, כי המבוטח מודע לכך כי הפוליסה שהוא סבור שמכסה את הסיכונים אותם ביטח, מבוטלת בגין פיגור בתשלום. סעיף זה מבטא את המדיניות הרצויה להטיל על המבטחת ולא על המבוטח, לנוכח הפער שבין יחסי הכוחות ומשמעות הביטול עבור מבוטח, את הנטל להסיר את הספק בכל הקשור לאי תקיפות הפוליסה ולנקוט לצורך כך באמצעים". דברים דומים נאמרו בת.א. (שלום) 13098/02 בני חן נ' הכשרת הישוב, ביום 27.8.03 שם נקבע כי על המבטחת לוודא שהמבוטח יודע על ביטול הפוליסה וזאת בכדי שלא ימצא בפני שוקת שבורה לאחר קרות האירוע הביטוחי. על אף שלא נאמר בסעיף 15 (א) לחוק כי מניין הימים יחל מהיום שהמבוטח קיבל את ההודעה הראשונה מסיק המלומד ולר (בעמ' 370) כי - "עליה (המבטחת ת.נ.פ) לוודא שההודעה נמסרה למבוטח. הדרישה זו אינה מטילה נטל בלתי נסבל על המבטחות, שכן קיימים אמצעים מגוונים להשגת תוצאה זו - כמו למשל, משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה". לשיטתי, אין מדובר בנטל בלתי סביר על המבטחת שהרי החוק מטיל באופן מפורש את חובת ההודעה על הביטול על כתפיה של המבטחת, והואיל ועסקינן בצעד אשר עשוי להיות לו השלכה מהותית על המבוטח, הנטל על המבטחת לנקוט בכל אמצעי סביר ולהקפיד מעבר למידה הרגילה שהמבוטח קיבל את ההתראה והודעת הביטול. 28. התנאי החמישי לביטול חוזה עקב אי תשלום דמי ביטוח הוא, שדמי הביטוח לא שולמו תוך תקופת הארכה השניה שמשכה הינו 21 יום. לכן, עם חלוף הארכה השניה מתבטל חוזה הביטוח. מן הכלל אל הפרט 29. בענייננו, הראל טוענת ששלחה לכתובת הנתבע על פי הצעת הביטוח שני מכתבים. המכתב הראשון, מכתב התראה קודם ביטול הפוליסה שנשלח ביום 19.11.02, בו ניתנה לנתבע אורכה לשלם את הפרמיה שבפיגור (להלן: "מכתב התראה"); ומכתב שני שנשלח ביום 4.12.02, המודיע על ביטול מותנה של הפוליסה (להלן: "הודעת הביטול"). הראל טענה ששני המכתבים נשלחו בדואר רשום ולכן עמדה בדרישות סעיף 15 לחוק. 30. הראל צירפה תדפיס מחשב הקרוי "דו"ח על משלוח דבר דואר רשומים" (נספח ה-1 למוצג נ/4). לפי התדפיס, רק להודעת הביטול קיים מספר סידורי המעיד, לכאורה, כי ההודעה נשלחה בדואר רשום. לעומת זאת, לא הוצג אישור לכך שמכתב ההתראה נשלח בדואר רשום כגון, ספח אותו ממלאים בעת המשלוח. 31. זאת ועוד: הראל לא צירפה תעודת עובד של עובד רשות הדואר אשר יכולה היתה להבהיר האם מכתב ההתראה והודעת הביטול נשלחו בדואר רשום וכן היה בה כדי לשפוך אור בעניין מסירת המכתבים לנתבע או לאו. 32. הראל טוענת שלא היה ביכולתה לקבל אישור מהדואר שדבר הדואר התקבל או לאו שכן נתון זה אינו נשמר לאחר שנה וחצי ברשות הדואר והואיל והתובענה הוגשה כעבור כשלוש שנים הרי אין בידיה להשיג נתון זה. 33. סבורני, כי אין בטענה זו כדי לפטור את הראל מאחריותה. כחלק מחובתה של הראל לפעול בצורה דווקנית ולדאוג שמכתב ההתראה והודעת הביטול יתקבלו על ידי המובטח, היה על הראל לפעול לשמור את אישורי המסירה וכן לנהל מעקב מסודר לשם הוכחת טענתה במידה ויהא צורך בכך. במקרה זה, תדפיס מחשב אינו מוכיח שמכתב ההתראה והודעת הביטול אכן נשלחו ואין בו כדי להרים את הנטל להוכיח שהודעת הביטול התקבלה אצל הנתבע. אביא את הדברים שנקבעו בת.א. (שלום) 102284/99 מריאמי נ' כלל, ביום 27.3.02בנוגע לתכלית הטלת הנטל על המבטחת: "חברת הביטוח הינה גוף כלכלי ענק אשר מוחזק כמי שיודע היטב את החובות החוקיות המוטלות עליה לפרטי פרטים. להבדיל מהמבוטח הממוצע מתמצאת ובקיאה חברת הביטוח בדקויות הכתובות בפוליסת הביטוח כמו גם אלה המופיעות בחוק. לפיכך אם סברה וחפצה הנתבעת לבטל את הפוליסות אין ספק שהיתה נוקטת בפרוצדורה ברורה, שאינה משתמעת לשתי פנים, כך שהודעות הביטול - שתיים במספר - תגענה ליעדן ותתקבלנה אצל המנוח." וראו גם את ת.א. (שלום) 4032/01 דיאב נ' דיאב, ביום 2.9.03. 34. לכך יש להוסיף, את סמיכות הזמנים בין משלוח מכתב ההתראה והודעת הביטול. על פי הרשום, מכתב ההתראה נשלח בתאריך 19.11.2002 נניח לרגע שהנתבע קיבל לידיו את המכתב כעבור שלושה ימים, היינו בתאריך 22.11.2002. ממועד זה יש למנות 15 יום שעמדו לנתבע לתשלום דמי הביטוח. 35. מניין הימים מגלה כי התאריך האחרון להסדרת פיגור בתשלום היה, לכל הפחות, 7.12.2002. ברם, לטענת הראל כבר ביום 4.12.2002 נשלחה הודעת הביטול. בכך הפר הראל חובתה שכן המבטח אינו רשאי לשלוח הודעת ביטול לפני חלוף 15 יום מיום שבו נמסר למבוטח מכתב התראה. 36. זאת ועוד: נניח בשנית כי הראל שלחה את הודעת הביטול ביום 4.12.2002 וכן נניח שהנתבע קיבל לידיו את המכתב בתאריך 7.12.2002 לכל הפחות, לנתבע עמדו 21 ימים לפעול כדי למנוע את ביטול הפוליסה כלומר, עד יום 29.12.2002. התאונה אירעה ביום 3.1.2003, וסמיכות הזמנים עומדת לרועץ להראל, הואיל ועולה חשש ממשי לכך שהנתבע לא קיבל את הודעת הביטול לפני קרות מקרה הביטוח. 37. הואיל והראל לא הציגה כל אסמכתא שיש בה כדי להעיד על קבלת מכתב ההתראה והודעת הביטול על ידי הנתבע והמועד בו קיבל לידיו את שני המכתבים,לא ניתן לקבל את טענת הראל כי הפוליסה בוטלה כדין. 38. הראל בסיכומיה העלתה טענה נוספת לפיה סוכן הביטוח שוחח עם הנתבע והודיע לו על החזר הוראת הקבע וכי אי תשלום דמי הביטוח עשוי לגרור את ביטול הפוליסה. מעדותו של מר עזמי עדאוי (להלן:"עזמי", נ/6)- עולה כי לאחר שנשלח מכתב ההתראה, שוחח עם הנתבע טלפונית וסיכם עימו על סכום בסך 3,000 ₪ שעל הנתבע לשלם במזומן על חשבון חובו בגין דמי ביטוח. 39. עזמי הוסיף, כי הבהיר לנתבע שבמידה ולא ישלם את חובו הפוליסה עשויה להתבטל (עמ' 27 שורות 4-6). לחיזוק טענתו, הפנה עזמי לנספח ז' לתצהירו (נ/6) על גביו רשם סיכום שיחה עם הנתבע - "3,000 ₪ במזומן, ... להפקיד בשנית לבנק... סוכם שיבוא למחר וינסה להביא כסף" (עמ' 27 12-14). 40. התרשמתי כי עדותו היתה עקבית וסדורה. כמו כן, מהלך האירועים אשר תואר על ידו הינו הגיוני וסביר. עם זאת, לא הוכח שהנתבע הבין וידע כי אי תשלום דמי הביטוח יגרור את ביטול הפוליסה. ברי, כי זו מהותו ועיקר תכליתו של סעיף 15 לחוק, דהיינו להביא לידיעת המבוטח באופן שאינו משתמע לשני פנים כי אי תשלום דמי הביטוח יגרור את ביטול פוליסת הביטוח. 41. הואיל ולא הוכח כי סוכן הביטוח או עזמי הבהירו זאת לנתבע, לא ניתן לקבוע שהנתבע אכן ידע באופן חד משמעי שבכוונת הראל לבטל את הפוליסה. נהפוך הוא. ניתן לומר שבשל שנוהל עמו מעין משא ומתן על אורכה להסדרת הפיגורים, הוא הבין שניתנת לו "הזדמנות נוספת" לתקן את מחדליו וכי הוסרה "לרגע" החרב המתהפכת מעל ראשו. סיכום - 42. במקרה זה ניצבו זה מול זה שני גורמים מנוגדים. 43. מצד אחד - ברי כי הנתבע ידע על הפיגור בתשלום דמי הביטוח (וראו לדג' את הודאתו בעמ' 11 שורות 17-18). מרגע שנודע לנתבע על החזרת הוראת הקבע היה עליו לנהל מעקב ולבדוק שהוראת הקבע של חודש נובמבר מכובדת על ידי הבנק. אני סבורה, שעל הנתבע היה לעשות מאמץ סביר ולהקפיד שדמי הביטוח משולמים וזאת ביתר שאת לאחר שהובא לידיעתו אי כיבוד הוראת הקבע. 44. מצד שני - מנגד, ניצב הרציונל הצרכני של חוק חוזה הביטוח, שעיקר מטרתו להגן על המבוטח ותכליתו של סעיף 15 לחוק בפרט שעיקרה מניעת מצב בו המבוטח יוותר ללא כיסוי ביטוחי. החוק קבע במפורש לוח זמנים מוקפד ודרך ביטול אשר יש ליישמה בצורה שלא תשתמע לשני פנים. 45. בהליך האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים בכאמור לעיל, מצאתי כי במקרה זה יש להעדיף את עמדת הנתבע המבוטח, למרות ההסתייגויות שיש לי מדרך התנהלותו. התוצאה - 46. אשר על כן, התביעה של התובעת (ניו קופל) כלפי הנתבע מתקבלת. 47. על הנתבע לפצות את התובעת בסך 53,831 ₪ כפי שפורט בחו"ד השמאי ובסך של 2,279 ₪ בתוספת מע"מ בגין שכרו של שמאי התובעת. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בשיעור 8,000 ₪ בתוספת מע"מ ואת החזר אגרת בהמ"ש. על הנתבע לשלם סכומים אלו לניו קופל בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאחרת לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 48. בנוסף, ההודעה כלפי הצד השלישי מס' 2 (הראל) מתקבלת, ועליה לשפות את הנתבע בגין כל סכום אשר עליו לשלם לתובעת. בשל הערותי לגבי התנהגותו של הנתבע לא אעשה צו להוצאות לטובתו בכל הנוגע לקבלת ההודעה ששלח. 49. לנוכח קביעותיי לעיל, אינני מוצאת שיש מקום לדון בטענות הנתבע בדבר רשלנות סוכן הביטוח וכן בטענת זיוף סכום הפרמיה, ולכן - ההודעה כלפי הצד השלישי מס' 3 (סוכן הביטוח) נדחית, ללא צו להוצאות. פוליסהפרמיית ביטוח