ביום 25.1.04 הגיש המשיב בקשה לביטול פסק בורר המורכב משלוש החלטות. בבקשה שלפניי המבקשים עותרים לסלק על הסף את בקשתו מהטעם שהוגשה באיחור ולאחר שהמועד להגשתה חלף. הבורר, עו"ד יוסף תוסיה-כהן, הוציא מתחת ידו שלוש החלטות שניתנו במועדים שונים: ההחלטה הראשונה הנושאת כותרת "החלטה" ניתנה ביום 25.2.02, ההחלטה השנייה הנושאת כותרת "פסק דין חלקי" ניתנה ביום 24.3.03 וההחלטה השלישית שכותרתה "החלטה" ניתנה ביום 16.9.03. המבקשים טוענים שעל המשיב היה להגיש בקשת ביטול נפרדת לגבי כל אחת משתי ההחלטות הראשונות, משום שכל אחת מהן הייתה פסק בוררות, ולו חלקי, שסיים את המחלוקות שנדונו בו. הואיל והמשיב הגיש את בקשת הביטול רק לאחר מתן ההחלטה השלישית הרי שאיחר את המועד להגשת הבקשה. המבקשים מוסיפים וטוענים שהמשיב אחר להגיש את בקשת הביטול גם לגבי ההחלטה השלישית. המשיב טוען שיש לראות בכל שלוש ההחלטות פסק בוררות אחד וכי הגיש את בקשתו לביטול פסק הבורר בתוך הזמן הקבוע בחוק; לחלופין המשיב עותר להאריך את התקופה להגשת הבקשה לביטול. ועוד טוען המשיב שגם ההחלטה השלישית איננה פסק בוררות סופי ואופרטיבי שעל כן טרם הגיע המועד להגשת בקשה לביטולה. לפי סעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, "פסק בוררות" הוא "פסק דין שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים". לפיכך המועד להגשת בקשה לביטול פסק ביניים הוא המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות היינו 45 יום ממועד מתן הפסק (תק' 27(א) לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968). השאלה הראשונה שלפנינו היא מה טיבה של ההחלטה הראשונה ? האם מדובר בפסק ביניים שבקשה לביטולו צריכה להיות מוגשת בתוך 45 יום מנתינתו, או שמא מדובר בהחלטה שאינה עולה כדי פסק בוררות (ופסק חלקי בכלל זה) והמועד להגשת בקשה לביטולה אינו חל בטרם יינתן פסק הבוררות ? על ההבחנה בין החלטה אחרת של בורר לבין פסק הבורר עמד כב' השופט טירקל ברע"א 10021/02 ט.ז. בינוי ונכסים להשכרה בע"מ נ' קרמיטל אי. אל. בע"מ ואח' פ"ד נז (3) 181 בעמ' 183) כדלקמן: "השאלה הראשונה שעליה יש לתת את הדעת היא אם ההחלטה מיום 14.11.01 היא בגדר 'פסק ביניים'- שדינו כדין פסק בוררות, לפי סעיף 1 לחוק- או שהיא בגדר 'החלטה אחרת'? אם היא בגדר פסק ביניים יש מקום לבחון אם היה על בית המשפט המחוזי לבטלו מכוח אחת העילות לביטול פסק בורר, המנויות בסעיף 24 לחוק; אם היא בגדר 'החלטה אחרת' אין מקום לבחינה כזאת. על כך אמרתי במקום אחר כי: 'הלכה פסוקה היא, כי החלטה שניתנה בדיון לפני בית-משפט ואינה מסיימת אלא את השלב הראשון של הדיון היא 'החלטה אחרת', לעניין הערעור עליה, 'והוא הדין בהחלטה הקובעת את חבות הנתבע לפצות את התובע---על מנת ששיעור החבות ייקבע בשלב השני---' (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) בעמ' 773-772). החלטה מסוג זה אינה עומדת בפני עצמה אלא משמשת 'רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה' (שם, בעמ' 773; וכן ראו: ע"א 226/61 (המ' 224/61) דורון ואח' נ' צחובל ואח' ו-ערעור נגדי, פ"ד טז 1911; ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' רם בע"מ ואח', פ"ד לה(1) 352; ע"א 277/81, 308 (המ' 564/81) מ' גרינהאוז נ' צ' גרינהאוז; צ' גרינהאוז נ' מ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197). בהגדרה זאת, של 'החלטה אחרת' לעומת 'פסק דין חלקי', השתמשו בתי-המשפט גם לצורך ההבחנה בין 'החלטה אחרת' של בורר לבין 'פסק ביניים' של בורר, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968. גישה זאת אומצה גם בפסיקת בית-המשפט העליון, שקבע כי החלטה של בורר, שנטען לגביה שהיא פסק ביניים, '---תיחשב לכזו רק כאשר ברור כי הדיון במחלוקת נושא ההחלטה הושלם, התיק נסגר בכל האמור למחלוקת זו, ובידי הצדדים נמצאת החלטה ברורה ומפורשת המכריעה במחלוקת מוגדרת, שלמה ובעלת קיום עצמאי משלה' (דברי הנשיא שמגר ברע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4)497, בעמ' 510, ולאחרונה בדברי השופטת דורנר בע"א 6058/93 א' מנדלבליט ואח' נ' נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354; כן עיינו ס' אוטולנגי בוררות- דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א), בעמ' 337-334).' (רע"א 1753/98 Bip Chemicals Ltd. נ' ג"ד כימיקלים בע"מ, פ"ד נב(3) 334, בעמ' 336).'" על ההשוואה שבין פסק ביניים בבוררות לבין פסק דין חלקי של בית משפט עמדה גם כב' השופטת (כתוארה אז) ר. אליעז: "ברע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פד"י מה(5), 497, 510, הושווה מעמדו של פסק ביניים בבוררות למעמדו של פסק דין חלקי (תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984). בבסיס ההבחנה עומדת סופיות ההחלטה, ההופכת אותה לברת אכיפה, (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, ד"ע נב 665)." (ה"פ (ת"א) 1226/01 כהן נ' גיורא מלר עבודות בניין בע"מ). עיינתי בהחלטות נושא הבקשות: את הראשונה והשלישית הכתיר הבורר "החלטה" והשנייה נושאת כותרת "פסק בוררות". כמובן אין הכותרת קובעת את מהות ההחלטה ורק תוכנה של ההחלטה הוא המלמד על מהותה, אך יש בכותרת כדי להצביע על הלך רוחו של הבורר ולעתים על דו משמעות באשר להגדרת ההחלטה, אם כפסק ואם כהחלטה (הבורר שהכתיר את ההחלטה הראשונה "החלטה" התייחס אליה בגופה כאל "פסק הדין"). ההחלטה הראשונה היא אכן החלטה ולא פסק ביניים, מפני שאין היא כוללת סעד אופרטיבי, וברור שלא היה בה כדי לסיים את הדיון בבוררות. הפלוגתות שבהן דן הבורר בגדר ההחלטה הראשונה היו פלוגתות שהבורר כינה "עקרוניות" ושההכרעה בהן הייתה משום הקדמה לטיעונים שבאו לאחריה ושעמדו לפני הבורר לעת מתן החלטתו השנייה. רק לאחר מכן פסק הבורר את פסקו (ההחלטה השנייה) שבו קבע סעדים אופרטיביים של תשלומים כספיים. המקרה דנן דומה למקרה שבו החליט בית המשפט בשלב ראשון שהנתבע חב בפיצוי התובע, והותיר לשלב השני את קביעת שיעור הפיצוי בפסק הדין (ר' דברי כב' השופט טירקל לעיל). לפיכך יש לראות בהחלטה הראשונה החלטת ביניים שמירוץ המועדים להגשת בקשה לביטולה מתחיל רק עם מתן פסק הבוררות דהיינו לא לפני מועד מתן ההחלטה השנייה. ההחלטה השנייה אכן הייתה פסק בורר ולכאורה יכולה הייתה לסיים את הדיון לפני הבורר; אילו הייתה ההחלטה האחרונה היה המשיב מאחר את המועד להגשת בקשת הביטול לגביה ולגבי ההחלטה הראשונה. אולם לאחר מתן ההחלטה השנייה ביקשו בעלי הדין לתקן בה תיקונים אחדים שבהם דן הבורר בהחלטה השלישית. הבורר נזקק לבקשות ההדדיות לתיקונים בהחלטה השנייה ודן והכריע בהן בהחלטה השלישית. את ההחלטה השלישית נתן הבורר מכוח סמכותו לפי ס' 22 לחוק הבוררות. לפי תק' 27(ב) לתקנות סדרי דין בענייני בוררות הבקשות שהגישו בעלי הדין לתיקון ההחלטה השנייה לפי ס' 22 לחוק הביאו לדחיית תחילתה של התקופה להגשת בקשת הביטול עד למועד מתן ההחלטה השלישית. לפיכך נדחה המועד להגשת בקשה לביטול ההחלטה השנייה עד לאחר הכרעה בבקשות הללו דהיינו עד 45 יום לאחר מתן ההחלטה השלישית. כזכור הבורר נתן את ההחלטה השלישית ביום 16.9.03. אין חולקין שהתקופה שמיום 19.10.03 ועד יום 5.1.04 אינה באה במניין הימים להגשת בקשת הביטול, שכן בתקופה זו הייתה שביתה ממושכת בבתי המשפט ומנהל בתי המשפט הכריז עליה כתקופת שביתה. קדמה לשביתה זו שביתה נוספת מיום 29.9.03 ועד יום 9.10.04, ותקופת הפגרה של חג הסוכות שהחלה ביום 10.10.03 והסתיימה ביום 19.10.03, וגם התקופות האלה אינן באות במניין הימים לצורך חישוב התקופה להגשת בקשת הביטול. המשיב הגיש את בקשת הביטול ביום 25.1.04, ולפיכך בחישוב הכולל של הימים שחלפו מאז נתן הבורר את ההחלטה השלישית בניכוי ימי השביתות ופגרת הסוכות לא חלפו 45 יום והבקשה הוגשה במועד. לא כל שכן שהמשיב הגיש את בקשתו לבית המשפט בתוך תקופת השביתה באמצעות הדואר וזו הוחזרה אליו להשלמת הפרשי אגרה רק לאחר שהסתיימה השביתה. אילו נזקק המשיב להארכת המועד הייתי אומר שדי בנסיבות הללו כדי להאריך את המועד. עולה מן המקובץ שהמשיב לא איחר את המועד ובקשת הביטול של כל שלושת ההחלטות הוגשה במועד. הבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 7,500 ש”ח. החלטה אחרת (ערעור)יישוב סכסוכיםבורר