השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (כב' השופטת נ' אחיטוב) בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). רקע עובדתי 1. בין הצדדים התנהל הליך (ה"פ 1399/05 - להלן: התובענה) בגדרו ביקשו המשיבים כי בית המשפט יורה למערערים להעביר לידיהם חלקים מהון המניות המונפק והנפרע של שלוש חברות: Empire on-line Limited (להלן: אמפייר), Market Target Holdings ו- Tardal Ltd. עוד נתבקש בית המשפט להורות על מתן דין וחשבון והמצאת מסמכים הקשורים במניות האמורות. לאחר הליכי ביניים שונים, שאין לנו צורך לפרטם, ניתנה ביום 31.7.06 החלטת ביניים (בש"א 13090/06, כב' סגן הנשיא י' זפט - להלן: החלטת הביניים) בגדרה מונה כונס נכסים זמני, וניתן צו המופנה למערערים שלפנינו (המשיבים באותו הליך), שזו לשונו: "המשיבים ביחד ולחוד יגרמו העברתן לכונס הנכסים של 4,478,061 מניות מהון המניות המונפק והנפרע של Empire on-line Limited ו-2.1895% ממניות Market Target Holdings ו-Tardal Ltd המוחזקים בידי Glisson Inc וכן כל מסמך שיידרש לנקיטת פעולות במניות אלה ו/או בזכויות המגיעות מכוחן, זאת תוך 5 ימים מיום מתן החלטה זו". ביום 10.8.06 פנו המערערים לערכאה הדיונית וביקשו לעכב את ביצוע החלטת הביניים (בש"א 17289/06). בקשה זו נדחתה ביום 16.8.06 על ידי כב' סגן הנשיא י' גרוס (להלן: ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע). ביום 17.8.06 הוגשה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטת הביניים (רע"א 6719/06) ובגדרה הוגשה ביום 22.8.06 בקשה לעיכוב ביצוע. בקשת רשות הערעור (כמו גם הבקשה לעיכוב ביצוע) נדחו ביום 31.8.06 בכל הנוגע למערערים 1 ו-3 (השופט א' גרוניס). בפסק דין מיום 17.9.06, התקבלה בקשת רשות הערעור בהסכמה בנוגע למערער 2 (טראוב), ונקבע שהחלטת הביניים לגביו תבוטל. בין לבין, הגישו המשיבים ביום 8.8.06 בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (בש"א 17150/06 - להלן: הבקשה לביזיון בית משפט). בבקשה נטען, כי המערערים מפרים את החלטת הביניים משום שאינם מעבירים את המניות לידי כונס הנכסים הזמני. ביום 21.8.06 התקיים דיון בבקשה לפני כב' השופטת נ' אחיטוב, ובסופו ניתנה החלטה שקיבלה את הבקשה. נקבע כי "כל אחד מהמשיבים ישלם סך של 100,000 ש"ח בגין כל יום בו לא תקוים ההחלטה נשוא הדיון החל ממחר, דהיינו - יום 22.8.06" (להלן: ההחלטה בהליך הביזיון). על ההחלטה בהליך הביזיון הוגש הערעור שלפנינו. בד בבד עם הגשת הערעור התבקש עיכוב ביצוע ההחלטה. ביום 3.9.06 נדחתה הבקשה (השופט א' רובינשטיין). ביום 4.9.06 בוצעה החלטת הביניים והמניות הועברו לידי כונס הנכסים הזמני (המערערים טענו כי החלטת הביניים בוצעה כבר ביום 1.9.06, אך כעולה ממכתבו מיום 6.9.06 של כונס הנכסים הזמני, עו"ד שלמה נס, הועברו המניות ביום 4.9.06, לפי ערך של יום 1.9.06). בהמשך הדברים, הגיעו הצדדים להסכמה אשר הביאה לכלל סיום את הדיון בתובענה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 14.9.06. טענות הצדדים 2. הערעור שלפנינו הוגש מלכתחילה גם על ידי המערער 2 (טראוב). הצדדים הגיעו להסכמה כי ערעורו של טראוב יתקבל, ללא צו להוצאות, וכך הוחלט. לפנינו מונח אפוא ערעורם של המערער 1 (להלן: קוגלר) ושל המערערת 3 (להלן: גליסון) בלבד. המערערים מבקשים את ביטול ההחלטה בהליך הביזיון. המערערים אינם חולקים על כך כי לא ביצעו את החלטת הביניים במועדה, אך טוענים כי היתה מניעה לעשות כן. בהתייחס לקוגלר נטען כי מניעה זו קמה נוכח ביטולם של יפוי כוח שניתן לו מאת גליסון ושל זכות החתימה שהיתה לו בחשבון הבנק של גליסון. בהתייחס לגליסון נטען, כי מניעה זו קמה בשל צו מניעה זמני שניתן בהליך שנוהל באיי הבתולה, ושמנע את ביצוע החלטת הביניים. את העובדה כי החלטת הביניים בוצעה לבסוף, מסבירים המערערים בפנייתו של קוגלר לגליסון כי תשקול עמדתה נוכח הסנקציה החמורה שהוטלה בהחלטה בהליך הביזיון. המערערים אף משיגים על הנמקתו של בית המשפט, אשר דחה את טענותיהם בדבר קיומה של מניעה כאמור, בהסתמכו על קביעות קודמות בהחלטת הביניים ובהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. לשיטת המערערים, קביעות אלו שניתנו בגדרי החלטות ביניים, לא יכולות היו לבסס ממצאים בהליך לפי הפקודה, שכן הן בבחינת קביעות לכאוריות בלבד. עוד טוענים המערערים, בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 67/53 א.צ. ברנוביץ בע"מ נ' צימרמן, פ"ד ז 700 (1953) (להלן: עניין ברנוביץ), כי אין לראות אותם כמי שמבזים את החלטת בית המשפט, כל עוד תלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביניים. כן טוענים המערערים כי היה על בית המשפט לדחות את הדיון בבקשה לביזיון בית משפט, על מנת לאפשר להם לפנות לבית משפט זה ולבקש את עיכוב ביצוע החלטת הביניים. לחלופין מבקשים המערערים להפחית את הקנס שהושת עליהם. 3. המשיבים טוענים כי לא היתה כל מניעה לביצוע החלטת הביניים, ולראייה - לאחר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע על ידי בית משפט זה, הועברו המניות "בתוך שעות". המשיבים טוענים עוד כי לקוגלר היתה שליטה מלאה בגליסון, וביטול יפוי הכוח (כמו גם ביטולה של זכות החתימה בחשבון הבנק) נועדו אך לצורך סיכול ביצוען של החלטות שיפוטיות. בהתייחס להליך המשפטי שנוהל באיי הבתולה, טוענים המשיבים כי גם הליך זה נועד אך ורק לצורך סיכול ביצועה של החלטת הביניים, וכי ממילא נוסח הצו שניתן לא מנע את העברת המניות לידי כונס הנכסים (אלא לידי המשיבה 2 בלבד). המשיבים דוחים את טענת המערערים המסתמכת על הלכת ברנוביץ וטוענים, כי גם לפי הלכה זו, עצם הגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע הינה רק אחד מהשיקולים שיעמדו לפני בית המשפט. המשיבים טוענים כי גובה הקנס סביר, ואין מקום להפחיתו. הם מדגישים בהקשר זה, כי עיכוב העברת המניות גרם להם נזק של שני מליון דולר, נוכח שינויים בערך מניית חברת אמפייר. בנוסף לאלה, עתרו המשיבים לסילוק הערעור על הסף, מן הטעם כי הקנס שהושת על המערערים, טרם שולם. 4. המדינה (אשר צורפה כמשיבה לערעור בהחלטה מיום 25.1.07) טוענת כי יש לדחות את הערעור בהתייחס לעצם החבות בתשלום הקנס. המדינה מציינת, כי העובדה שהחלטת הביניים בוצעה בסופו של יום, אין בה לשנות מן החיוב שהוטל. כן טוענת המדינה, כי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע אין כדי לשנות מן החובה לבצע את ההחלטה. בהתייחס לגובה הקנס, מציינת המדינה כי עובדות המקרה אינן בידיעתה, ולפיכך אין היא נוקטת עמדה בהקשר זה. דיון והכרעה הבקשה לסילוק הערעור על הסף 5. המשיבים עותרים לסילוק הערעור על הסף, בשל כך שהמערערים טרם שילמו את הקנס שהוטל עליהם בהחלטה נושא הערעור. לטענת המשיבים, אין לקבל מצב בו מחד, מערער בעל דין על החלטה שניתנה בעניינו, ומאידך, מבזה הוא את אותה החלטה. המערערים מתנגדים לבקשה זו, וטוענים כי אין היא מגלה עילה, ויש בה לפגוע בזכות הערעור המוקנית להם. דין הבקשה להידחות. גם אם נניח, לטובת המשיבים, כי הם בעלי מעמד להעלות טענה זו (על אף העובדה שהקנס משולם לטובת אוצר המדינה, ולא לטובתם הם), אין בידנו לקבלה. אכן, בהעדר החלטה המעכבת את תשלום הקנס לאוצר המדינה, היה על המערערים לשלמו זה מכבר. בצד האמור יש לזכור כי הזכות לערער אינה מותנית בביצועה של ההחלטה נושא הערעור. ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה האם במקרה חריג, אי ביצועה של החלטה שיפוטית ייחשב כפעולה הנגועה בחוסר תום לב, אשר המענה הראוי לה יהיה בסילוקו של הערעור עליה על הסף (השוו: ע"א 11319/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שנפ (לא פורסם, 15.1.07, פסקות 7 - 8; להלן: עניין בנק דיסקונט)), שכן המקרה שלפנינו, בשים לב למכלול הנסיבות, אינו כזה. הנפקות של הגשת בקשה לעיכוב ביצוע על נקיטת הליכים לפי הפקודה 6. המערערים טוענים, כאמור, כי כל עוד היתה תלויה ועומדת בקשתם לעיכוב ביצוע החלטת הביניים, לא ניתן היה להטיל עליהם סנקציה מכוח הפקודה. עוד טוענים הם כי היה על בית המשפט לדחות את הדיון בבקשה לביזיון בית משפט, על מנת לאפשר להם לפנות לבית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע. מטענתם זו עולה כי לשיטתם, אין לנקוט הליכים לפי הפקודה כל עוד תלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע גם לפני ערכאת הערעור. את טענותיהם אלה סומכים המערערים על פסק דינו של בית משפט זה בעניין ברנוביץ, ועל החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"א 21658/03 זמיר נ' עובדיה (לא פורסם, 15.4.03), אשר הסתמכה על פסק דין זה. בפסק הדין בעניין ברנוביץ נאמרו הדברים הבאים (עמ' 701): "נכון הדבר כי הגשת ערעור איננה מעכבת הוצל"פ של פס"ד; נכון הדבר כי גם הגשת בקשה לעיכוב הוצל"פ אינה מעכבת הוצל"פ של פס"ד, הווה אומר שיושב ראש ההוצל"פ רשאי לגבות כסף, לעקל רכוש וכו'. אולם במקרה דנן הרי המערערים, על ידי הגשת בקשה לעיכוב הוצל"פ, בעצם ביקשו רשות של דחייה לציות לפסק-הדין. לפי החוק הם לפחות זכאים להגיש בקשה כזאת, ואם יש להם הזכות האמורה להגיש בקשה כזאת, הרי רשאים הם גם לקבל תשובה על בקשתם. מצד המערערים לא היה כאן כל איחור שהוא, ואם טרם ניתנה תשובה לבקשתם הרי לא בהם הוא האשם. מכיוון שכך, נראה לנו כי בית-המשפט של מטה טעה, בסרבו לקבל את הסיבה כסיבה המונעת את האפשרות לראות את המערערים כצד המתייחס בזלזול לצו בית-המשפט ה'מסרב' לציית לו". עיון בדברים אלה מלמד, כי במקרה שנדון בעניין ברנוביץ הוגשה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, אך טרם ניתנה בה החלטה. פסק הדין בעניין ברנוביץ מתייחס, אפוא, לפרק הזמן שבין הגשת בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין, ועד למתן החלטה ראשונה בבקשה זו. אין לקרוא את פסק דין ברנוביץ, כשיטת המערערים, כמעניק "חסינות" מהליכים לפי הפקודה מקום בו תלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע, וניתנה בה החלטה המסרבת ליתן צו במעמד צד אחד. ודאי שאין לקרוא את פסק הדין כחל גם מקום בו נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע לאחר קבלת תגובת הצד שכנגד, ותלויה ועומדת בקשה לעיכוב ביצוע לפני ערכאת הערעור (בהתייחס להליכי ערעור - השוו ע"פ 8000/98 מינא, עו"ד נ' ז'ובינו, פ"ד נה (4) 481, 491 מול האות ב (2001) - להלן: עניין מינא). 7. ניתן לטעון כי הלכת ברנוביץ יוצרת קושי, שכן היא מביאה לכך שלצד החובה לבצע החלטה שיפוטית, לא קיימת סנקציה מתאימה אשר תאפשר את אכיפתה (ועל כך נמתחה ביקורת בספרות, עליה עמד השופט א' רובינשטיין בהחלטת ביניים בהליך זה מיום 3.9.06, תוך הפנייה לספרו של אליהו הרנון בזיון בית משפט על ידי אי-ציות 305 - 306 (1965) - להלן: הרנון). בכך נפגעת התכלית האכיפתית של ההליך לפי סעיף 6 לפקודה, עליה עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו ע"א 5177/03 מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן", פ"ד נח (4) 184, 187 - 188; 189, 191 - 192 (2004); עניין מינא, בעמ' 491; ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד (2) 625, 634 (2000) - להלן: עניין חברת נוף; ע"פ 517/06 מנור נ' KPMG Inc (לא פורסם, 24.7.07, פסקה 12 - להלן: עניין מנור). עוד יש לזכור כי הליכים לפי הפקודה יינקטו, ככלל, רק מקום בו לא ניתן להיזקק לדרך אחרת לצורך אכיפת ההחלטה השיפוטית (עניין חברת נוף, בעמ' 635). הלכת ברנוביץ מביאה אפוא לכך כי לפרק זמן מסוים, אין בידי בעל דין שקיבל החלטה שיפוטית לזכותו לנקוט בהליך משפטי לאכיפתה, למרות שעל בעל הדין שכנגד מוטלת החובה לבצעה. תיחומה של הלכת ברנוביץ, במסגרת עליה עמדנו לעיל, מצמצם את פרק הזמן בו לא ניתן יהיה לנקוט בהליכים לפי הפקודה, ומפחית מן הקושי עליו עמדנו. בעל דין אשר לחובתו ניתנה החלטה, רשאי לפנות ללא דיחוי (ועל מימד הזמן נעמוד בהמשך הדברים) לבית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה, מבלי שיהיה כפוף לסנקציות החמורות שניתן להטיל לפי הפקודה; זאת עד להחלטה ראשונה של בית המשפט בבקשה. 8. במקרה שלפנינו אין אנו נדרשים לבחינה האם יש מקום לסטות מהלכת ברנוביץ, שכן כפי המבואר להלן, גם בגדרה של אותה הלכה, דינו של הערעור להדחות. הגשת בקשה לעיכוב ביצוע - כשלעצמה - אינה מביאה להחלת הלכת ברנוביץ. על מנת שיוכל בעל דין לטעון לתחולת ההלכה, מחויב הוא להגיש את בקשתו לעיכוב ביצוע ללא דיחוי. כך עולה מפסק הדין בעניין ברנוביץ, אשר מדגיש כי "מצד המערערים לא היה כאן כל איחור שהוא, ואם טרם ניתנה תשובה לבקשתם לא בהם הוא האשם" (עמ' 701). תנאי זה מתחייב מהקושי שיוצרת הלכת ברנוביץ, עליו עמדנו לעיל. תנאי זה מתחייב גם מחובת תום הלב המוטלת על צד להליך (השוו: עניין בנק דיסקונט, פסקות 4 ו-5). בעל דין שאינו מבצע החלטה שיפוטית שניתנה לחובתו, בהסתמך על כוונתו להגיש בקשה לעיכוב ביצועה, מחויב להגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע ללא דיחוי. הקביעה מהו פרק הזמן המרבי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע, אשר תעמוד בסייג שנקבע בהלכת ברנוביץ, הינה פרי הכרעה קונקרטית. היא תיגזר - בין היתר - מנסיבות המקרה, ממידת הדחיפות בביצוע ההחלטה, ומן המועד שנקצב לביצועה. בענייננו, נמצא כי הבקשה לעיכוב ביצוע לא הוגשה במהירות הראויה: החלטת הביניים ניתנה ביום 31.7.06. על המערערים הוטל לבצע את החלטת הביניים עד ליום 5.8.06 (חמישה ימים מיום מתן ההחלטה). המערערים הגישו את הבקשה לעיכוב ביצוע רק חמישה ימים לאחר מועד זה, ביום 10.8.06. לא ניתן כל הסבר להשתהות זו, ויש ממש בטענת המשיבים כי הבקשה הוגשה רק כמענה לבקשה לביזיון בית המשפט, שהוגשה יומיים לפני כן. משהוגשה בקשת המערערים לעיכוב ביצוע באיחור, אין היא יכולה להיכנס בגדרה של הלכת ברנוביץ. גם אם נתעלם מן האיחור בהגשת הבקשה, נמצא כי ביום 14.8.06 ניתנה החלטה אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע במעמד צד אחד. בהמשך, ביום 16.8.06, נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע (לאחר קבלת תגובת המשיבים). כל אלה אירעו לפני המועד בו ניתנה ההחלטה בהליך הביזיון (21.8.06). יוצא, כי אין בהלכת ברנוביץ לסייע למערערים, נוכח תיחומה לפרק הזמן שעד למתן החלטה ראשונה בבקשה לעיכוב ביצוע. זאת ועוד. גם אם נניח כי לפי הלכת ברנוביץ הצד המפר אינו חשוף להליכים לפי הפקודה עד למתן החלטה סופית על ידי הערכאה הדיונית בבקשה לעיכוב ביצוע, לא יהא בכך לסייע למערערים, נוכח ההשתלשלות שפורטה (למעלה מן הצורך נזכיר כי גם ערכאת הערעור לא נעתרה לבקשה לעיכוב ביצוע החלטת הביניים). העדר אפשרות לביצוע החלטת הביניים 9. המערערים טוענים כי לא היה באפשרותם לבצע את החלטת הביניים, ולכן מוגנים הם מפני נקיטת הליכים לפי הפקודה. העדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט (הרנון, בעמ' 307; משה קשת ביזיון בית-משפט 153 - 154 (2002) - להלן: קשת; ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, מב(2) 722, 724 (1988); עניין מנור, פסקות 13 - 16). בצד האמור, כאשר מועלית טענה בדבר העדר אפשרות לביצוע החלטה שיפוטית, תיבחן גם השאלה האם באפשרות החייב לנקוט מהלכים אשר ישנו את פני הדברים ויאפשרו את ביצוע ההחלטה. ראו בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד (3) 449, 450 (1989) (כן השוו קשת, בעמ' 155; המ' 261/70 חברת מנדיס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד (1) 559, 560 (1970), המוזכר שם; ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ז 459, 460 - 461, 465, 470 (1950)). בענייננו, המערערים אינם חולקים על כך שלא קיימו את ההחלטה השיפוטית במועדה. טענתם בדבר העדר אפשרות לביצועה של ההחלטה, היא בבחינת טענת "הודאה והדחה". משכך, עליהם הנטל להוכיחה. בנטל זה, כפי שנראה להלן, לא עמדו המערערים. יצוין כבר עתה, כי בשים לב למכלול הנתונים שהיו לפני בית המשפט, ולכך שקוגלר נחקר בגדר הליכים קודמים במסגרת התובענה, עצם העובדה כי האחרון לא נחקר על תצהירו בהליך הביזיון אין בה כדי להביא למסקנה, לה טוענים המערערים, כי עמדו בנטל המוטל עליהם, ושכנעו כי אכן לא ניתן היה לבצע את החלטת הביניים (השוו: ע"א 277/64 לוי נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד יט (1) 218, 220 (1965); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג (2) 864, 869 (1989); ע"פ 2603/90 אלפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (3) 799, 806 - 807 (1991)). 10. לגופה של הטענה - גליסון טוענת כי בזמנים הרלוונטיים היה תלוי ועומד צו מניעה שניתן בבית המשפט באיי הבתולה הבריטיים, אשר לא אפשר את ביצוע ההחלטה. צו זה הוצא לראשונה ביום 11.7.06 במעמד צד אחד, לבקשת גליסון ושניים מבעלי מניותיה. בהמשך, לאחר שנערך דיון בבקשה ביום 25.7.06, הושאר הצו על כנו. גליסון לא טוענת כי חל שינוי בהחלטה זו בתקופה שעד ליום 4.9.06, אשר היה בו כדי לאפשר את העברת המניות. העברת המניות במועד אחרון זה, מבלי שהיה צורך בשינויו של הצו, מלמדת כי בטענה לא היה ממש עוד מראשיתה. גם בנפרד מכך, קביעת בית המשפט לפיה אין בצו המניעה שניתן באיי הבתולה כדי למנוע את ביצוע החלטת הביניים, בדין יסודה. בתחילת הדברים יצוין כי החלטת בית המשפט באיי הבתולה, כעולה ממנה, התייחסה למניות בחברת אמפייר בלבד. לפיכך, אין החלטה זו יכולה להוות טעם לאי העברתן של המניות בשתי החברות האחרות. לעיצומם של דברים נציין כי החלטת בית המשפט באיי הבתולה מכוונת למשיבה 2, ומתייחסת למניות אמפייר המוחזקות על ידי גליסון, המבקשת 2 באותו הליך, כדלקמן: “Ghore Venture Capital Limited be restrained from dealing, transferring or however disposing of the ordinary shares held by the Second Applicant in Empire Online Limited”. לא ברור כיצד החלטה זו מונעת מגליסון עצמה להעביר את המניות לכונס הנכסים, כפי שנצטוותה בהחלטת הביניים. זאת ועוד. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, מלכתחילה כללה הבקשה לצו מניעה שהוגשה לבית המשפט באיי הבתולה גם בקשה לסעד מפורש שימנע את העברת המניות לידי כונס נכסים, אך סעד כזה לא נכלל בצו המניעה שניתן. מעבר לכל אלה נזכור, כי הצו שניתן באיי הבתולה ניתן לבקשתה של גליסון. אמנם, בהליך היו גם שני מבקשים נוספים, אך לא ניתן כל הסבר מדוע לא יכולה היתה גליסון לוותר על אותו צו אשר ניתן, בין היתר, לטובתה. קוגלר מוסיף וטוען כי לא היה בידו לבצע את החלטת הביניים, שכן ביום 10.5.06 בוטל יפוי הכוח שניתן לו מאת חברת גליסון, ומשום שזכות החתימה שלו בחשבון הבנק של גליסון בוטלה עוד בשנת 2005. גם לטענות אלה לא מצאנו יסוד. בהתייחס לביטול זכות החתימה בחשבון הבנק - לא ניתן הסבר של ממש מדוע יש בביטול זכות זו כדי למנוע את ביצוע החלטת הביניים. לפיכך, יש לדחות נימוק זה. עוד נזכור, כי ביום 4.1.06, לאחר המועד בו - לפי הנטען - בוטלה זכות החתימה (בשנת 2005), העיד קוגלר בבית המשפט (במסגרת אחד מהליכי הביניים בתובענה) כי "בידי הסמכות לעשות כל פעולה שמועצת המנהלים יכולה לעשות, יפוי כח הוא כללי ורחב" (עמ' 2 לפרוטוקול). גם בכך יש לשמוט את הבסיס לטענה כי ביטול זכות החתימה בחשבון הבנק מנע את ביצוע החלטת הביניים. גם הטענה בדבר ביטול יפוי הכוח של קוגלר אינה יכולה לעמוד. המערערים נמנעו מלצרף לתגובה לבקשה לביזיון בית המשפט החלטה פורמלית של גליסון המורה על ביטול יפוי הכוח, למרות שבמסגרת החלטת הביניים נזקף מחדל זה לחובתם. בהליך שלפנינו אמנם צורף מסמך אשר לטענת המערערים הוא ההחלטה בדבר ביטול יפוי הכוח. דא עקא שגם מסמך זה אינו מהווה החלטת ביטול כאמור. עיון במסמך מגלה כי זהו מכתב שנכתב רק כחודש לאחר המועד בו, לפי הנטען, בוטל יפוי הכוח, וממילא ערכו הראייתי מוגבל. בנפרד מכך נציין, כי גם אם נניח כי אכן בוטל יפוי הכוח, וכי ביטול זכות החתימה בחשבון הבנק אכן מנע את ביצוע החלטת הביניים, אין בכך די, ויש לבחון האם היה בכוחו של קוגלר, על אף צעדים אלה, לבצע מהלכים אשר יאפשרו לבצע את החלטת הביניים. על שאלה זו יש להשיב בחיוב, ולו משום הדרך בה התנהלו הדברים בסופו של יום. ההסבר שנותנים המערערים, כי רק לאחר ההחלטה בהליך הביזיון עלה בידי קוגלר לשכנע את גליסון לבצע את החלטת הביניים, אינו משכנע, ואינו גורע ממסקנתנו זו. המסקנה מתחזקת לאחר בחינת מכלול הראיות, המלמד על מערכת יחסים הדוקה בין גליסון לבין קוגלר. עוד נזכיר, כי כפי שציין בית המשפט בהחלטה בהליך הביזיון, לאחר מינוי כונס הנכסים נמסר לו מטעם המערערים כי בכוונתם לפעול על פי החלטת הביניים, ורק לאחר מכן חזרו בהם המערערים מהודעה זו. גם בכך יש לחזק המסקנה כי המניעה לה טען קוגלר - לאו מניעה היא. המערערים טוענים עוד כי בהחלטה בהליך הביזיון אימץ בית המשפט, בסוגיה הנדונה, קביעות קודמות בהחלטת הביניים ובהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר מטבען הן קביעות לכאוריות בלבד ולא היה מקום לאמצן מבלי לבחון אותן לגופן. בהקשר זה נציין כי לאחר בחינת התשתית הראייתית שהוצגה בבית המשפט המחוזי מצאנו, כאמור לעיל, כי דחיית הטענה בדבר קיומה של מניעה לביצוע החלטת הביניים, מבוססת לגופה, ואין יסוד לשנות ממנה. 11. על יסוד דברינו עד כה, החלטנו לדחות את הטענה כי פסק הדין בעניין ברנוביץ מעניק למערערים "חסינות" מהליכים לפי הפקודה. כן נדחית הטענה כי היתה מניעה לבצע את החלטת הביניים. התוצאה הינה כי דין הערעור על עצם החיוב בקנס לפי סעיף 6 לפקודה להידחות. גובה הקנס 12. בדיון שנערך לפנינו הסכימו הצדדים, כי אם הערעור על עצם החיוב בקנס יידחה, יפסוק בית-המשפט את גובה הקנס על-פי שיקול דעתו, ללא הנמקה, במתכונת של הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. נוכח הסכמה זו, ולאחר שבחנו את טענות הצדדים ביחס לגובה הקנס, הגענו לכלל מסקנה כי יש להעמידו, ביחס לכל אחד מן המערערים 1 ו-3, על סך של 50 אלף ש"ח ליום. סכום זה ישולם בגין התקופה שמתחילה מיום 22.8.06 ועד ליום 3.9.06 (כולל). הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום תשלומו בפועל. סיכום 13. הערעור על עצם החיוב בקנס לפי סעיף 6 לפקודה נדחה. הערעור על גובה הקנס שהוטל מתקבל בחלקו, כך שהקנס יועמד על סכום של 50,000 ש"ח ליום, לכל אחד מן המערערים 1 ו-3, כאמור בפסקה 12 לעיל. נוכח התוצאה אליה הגענו, אין אנו עושים צו להוצאות בערעור. המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. עיכוב ביצועצוויםצו מניעה