1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה. גרסטל) בבר"ע 2563/03, אשר שינה מהחלטת בית משפט השלום, לפיה יש לפטור את המבקש מהפקדת ערובה להוצאות. 2.המבקש, אזרח סין, נכנס לישראל ביום 19.11.01. תוקף אשרת העבודה שבידו פג ביום 31.12.01, ובהיותו שוהה בלתי חוקי נתפס על ידי משטרת ההגירה ביום 21.10.02, לאחר שעבד במספר עבודות מזדמנות. במהלך שהותו במעצר, ביום 19.11.02, הגיש בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו תביעה כנגד מעסיקו, א. ספיר הנדסה וקבלנות בע"מ, לתשלום שכר עבודה בסך 8,500 ש"ח, בטענה כי מעסיקו זנח אותו ולא דאג להאריך את הויזה שניתנה לו (ד"מ 8693/02). לטענת המבקש, במקביל להגשת התביעה בבית הדין לעבודה, הוא יזם פנייה לבית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין על מנת שיתיר לו להשתחרר בתנאים מגבילים לצורך המשפט. בינתיים, בית הדין האזורי לעבודה נתן את הסכמתו לקביעת עדות מוקדמת בתיק (בש"א 6437/02) אולם טרם הדיון, אשר נקבע ליום 22.12.02, נשלח המבקש במטוס לסין ביום 21.11.02. רק לאחר יציאתו את הארץ ניתנה החלטתו של בית הדין למשמורת ביום 25.11.02. לפי החלטה זו, הותר שחרור המבקש לצורך ההתדיינות בבית המשפט, בכפוף להגבלות המחייבות הפקדת ערבות כספית והצגת כרטיס טיסה. מאחר שאבדו הסיכויים לדון בתביעה בבית הדין האזורי לעבודה, נמחקה התביעה שהוגשה בפניו. 3.לאור ההתפתחויות האמורות, הגיש ב"כ המבקש ביום 20.1.03 תביעה נזיקית כנגד המשיבה בבית משפט השלום ברחובות (ת"א 1185/03). בכתב התביעה נטען, כי גירוש המבקש טרם פתיחת ההליכים בבית הדין האזורי לעבודה נעשה באופן רשלני. כן נטען, כי בהתנהגותה, בצעה המשיבה עוולה חוקתית בכך שלא נתנה למבקש את יומו בבית הדין האזורי לעבודה. הסעד שנדרש הועמד על סך 100,000 ש"ח. בית המשפט (כב' השופטת א. שטמר) פטר את המבקש מתשלום אגרה, וכן דחה את בקשת המשיבה לחייב את התובע להעמיד ערובה להוצאות משפט (בש"א 1622/03). הגשת הבקשה, המבוססת על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), נסמכה על מקום מגוריו המרוחק של המבקש, ועל העדר כל נכסים בבעלותו בישראל מהם ניתן יהיה להיפרע. בהחלטתו איזן בית המשפט בין החשש מפני הגשת תביעות סרק, העומד בבסיס הדרישה להפקדת ערובה, לבין חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. כן ראה בית המשפט לאבחן ענין זה מהמקרים בהם התובעים הינם תושבי הרשות הפלסטינית. באותם מקרים נדרשה ערובה, כך נפסק, מאחר שנסיבותיהם לרוב אפשרו מתן ערבות של צד שלישי, ולחילופין, שיעור הערובה שנדרשה מהם הוקטן. במקרה זה, כך נפסק, התובע נעדר כל אמצעי תשלום, והדרישה למתן ערובה תחסום את דרכו בפני כל ערכאה שיפוטית, כך נקבע. בית המשפט הדגיש, כי מקום שהמדינה היא הנתבעת על בסיס הפעלת סמכותה השלטונית יש להעניק משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות. 4.המדינה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בר"ע 2563/03). בית המשפט (כב' השופטת ה. גרסטל) קיבל את הבקשה ודן בה כבערעור. בית המשפט קבע, כי על אף שהערכאה הראשונה היתה ערה למכלול השיקולים הצריכים למקרה הנדון, היה מקום לקבל את עמדתה של המשיבה. באיזון השיקולים הללו יש לבכר את האינטרסים בדבר מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע, כך נקבע. בית המשפט ביסס את החלטתו על הטעמים הבאים: המבקש הינו תושב חוץ ללא נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע, והוא נמנע מלציין את מענו המדויק בארץ מושבו, באופן שאינו תואם לנדרש על פי תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי. יתר על כן, נפסק כי המבקש לא הוכיח את מצוקתו הכלכלית, מאחר שטענותיו לא נתמכו בתצהיר, ולפיכך נשמט הבסיס העובדתי לדבריו. אפילו היה מוכיח המבקש את היותו במצב כלכלי קשה, סיכויי תביעתו להתקבל נמוכים במידה כזו המצדיקה חיוב בהפקדת ערובה כלשהי. בית המשפט קבע אפוא, כי על המבקש להפקיד ערובה בסך 15,000 ₪. 5.על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שבפני. המבקש טוען, כי המשמעות המעשית של חיובו בהפקדת ערובה להוצאות משפט הינה חסימת דרכו לבית המשפט נוכח מצבו הכלכלי הקשה. כן נטען, כי אין זה המקרה להחלת ההלכה הקובעת כי בעת שהות התובע בחוץ לארץ בלא כל נכסים בארץ יש לדרוש ממנו הפקדת ערובה. שהרי במקרה כזה, המדינה היא האחראית להימצא המבקש מחוץ לישראל, בכך שהרחיקה אותו מגבולותיה בלי לתת לו הזדמנות למצות את יומו בערכאות. המבקש מוסיף וטוען, כי מקרה זה מעלה שאלות כלליות בדבר זכויותיו של ציבור העובדים הזרים בישראל. בהקשר זה, נטען, כי אין המדינה רשאית לגרש עובד זר בעיצומו של הליך משפטי אותו יזם, ולאחר מכן לבוא בדרישה להפקדת ערבון שמשמעותה המעשית היא מניעת יכולתו המעשית לפתוח בהליך המכוון לתקיפת הליך הגירוש עצמו. עוד טוען המבקש, כי עניינה של בקשה זו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית: האם יש במניעה מאדם מלממש את יומו בבית המשפט כדי להקים עוולה חוקתית? המבקש מדגיש את נסיבותיו האישיות. כיום הוא חי בדרום מזרח סין, ומשתכר כ-150 דולר לחודש. כדי לבוא ולעבוד בישראל הוא השקיע כ-10,000 דולר, בדרך של נטילת הלוואה, מתוך תקווה כי יוכל לפורעה ולפרנס את משפחתו מפירות עבודתו בארץ. את הערובה המתחייבת להוצאות המשפט יכול היה המבקש להשיג אילו נותר לשהות בישראל, מאחר שיכולתו הכלכלית הפוטנציאלית היתה מאפשרת לו זאת. אולם עתה, בהיותו שוהה בסין, אין הוא יכול להפקיד ערובה באמצעות הלוואה נוספת שאין לו מקורות לפורעה. לעניין העדרו של התצהיר המאמת את טענותיו בענין מצבו הכלכלי, מציין המבקש כי הוא צירף לבקשה את התצהיר הנדרש בשפה האנגלית. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המבקש לא מסר את כתובתו, מפנה בא כוחו לדיון שנערך בפני בית המשפט (כב' הרשמת מ. סנה) ביום 27.5.03, במסגרתו נמסרה הכתובת הרלוונטית. 6.המשיבה סבורה, כי הבקשה אינה מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינים הספציפי של הצדדים, ומשכך דינה להידחות. לגופו של עניין נטען, כי אפילו הוכיח המבקש קשיים כלכליים - עובדה שלא הוכחה כנדרש - הרי שהאיזון הנדרש בדין מחייב קביעת ערובה מתאימה להבטחת הוצאות הנתבעת, ולא ביטולה המוחלט מטעמי הגנה על הקופה הציבורית. אשר להרחקת המבקש מישראל קודם לקיום הדיון בתביעתו בבית הדין האזורי לעבודה, מצביעה המשיבה על חוסר תום ליבו, מהטעם שהתובענה הוגשה לבית הדין יומיים בלבד לפני מועד הטיסה, וזאת לאחר שנרכש עבורו כרטיס טיסה על ידי המדינה, ומבלי שנתבקש עיכוב ביצוע יציאתו מן הארץ. הלכה היא, כך נטען, כי אין בקיומם של הליכים משפטיים כדי לעכב הרחקתו מהמדינה של שוהה בלתי חוקי. זאת ועוד, מחיקת התביעה שהגיש המבקש בבית הדין האזורי לעבודה, חרף הסכמת המדינה לאפשר לו להכנס לתחומיה כדי לסיים את ניהול ההליך, מטילה ספק במשקל טענתו כי נחסמה גישתו אל בית המשפט בישראל. 7.החלטתי לתת רשות ערעור, ולקבל את הערעור באופן חלקי, על דרך הפחתת סכום הערבון שנקבע בערכאה קמא. החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לענין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל. בענייננו, הערכאות השונות הביאו בחשבון לצורך ענין הערובה את מכלול השיקולים הרלבנטיים לענין. הם הגיעו לתוצאות שונות בשל משקל שונה שייחסו לשיקולים השונים, שהוליד נקודות איזון שונות. נראה לי, כי האיזון שנעשה בידי בית המשפט המחוזי הוא המשקף את שיווי המשקל הראוי בין השיקולים הנוגדים, תוך מתן משמעות וערך לכל אחד מהם, בלא ביטולו המוחלט של האחד לטובת האחר. עם זאת, בנסיבות הענין אציע להפחית את סכום הערבון הנדרש מהמבקש, במסגרת האיזון הראוי. 8.זכותו של אדם למצות את יומו בערכאות המשפט הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין ואח', פ"ד מח(2) 862; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577). מימוש זכות הגישה לערכאות הוא פעמים רבות תנאי ליכולת אכיפתן של זכויות יסוד אחרות (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איבראהים ואח', פ"ד נח(5) 865). זכות הגישה לערכאות עומדת, כמובן, לכל אדם, בלא קשר ליכולתו הכלכלית, ונתונה גם למעוטי היכולת, אשר אין ברשותם אמצעים כלכליים למימון הוצאות ההתדיינות המשפטית (רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב ואח', פ"ד נד(2) 845; עניין אויקל, לעיל). בהפעלת שיקול הדעת בענין הפקדת ערובה להוצאות משפט יש לתת משקל ממשי לזכות החוקתית של פנייה לערכאות (ש. לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (תשנ"ט) 35). מצד שני, פועל אינטרס ציבורי כבד משקל, המבקש להבטיח לבעל דין הגנה בפני מצב בו יתקשה לגבות הוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל. הערבון נועד להגן על בעל הדין שכנגד מפני חסרון כיס, הטרדה, וניצול המשאב האנושי בגרירתו למשפט שנסתיים בפסק לזכותו, על דרך הבטחת יכולתו לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (מיום 17.10.07); ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846); ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ, תק-על 2004(3) 353; רע"א 8010/01 יעקב מימון נ' גונר אלדן, תק-על 2002(2) 1128). מנגנון האיזון בין השיקולים הנוגדים לצורך החלטה בענין הערבות מצריך התייחסות ליכולתו הכספית של מבקש הפטור וסיכויי ההצלחה של ההליך. הפן של היכולת הכספית משקף את אינטרס זכות הפנייה לערכאות. היבט סיכוייו של ההליך משקף את עניינו של הנתבע בהבטחת הוצאותיו למקרה שההליך יידחה. בגדר שיקולים מרכזיים אלה, ניתן משקל למאפיינים מיוחדים של המקרה הנדון, כאשר המגמה היא לאזן בדרך ראויה בין הערכים השונים הפועלים ברקע הענין. במסגרת האיזון בין השיקולים השונים, כאשר תובע מתגורר בחוץ לארץ, ואין בידיו נכסים בארץ מהם ניתן להיפרע, או שאין הוא ממציא את מענו העדכני כנדרש על פי תקנות סדר הדין, הנטייה בדרך כלל היא לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 900; עניין אויקל, שם). 9.למבקש עומדת זכות הפנייה לערכאות בישראל, ויש לפעול כדי לאפשר לו את מימושה. בנסיבות ענין זה, קשה להטיל ספק בכך שמצבו הכלכלי הוא דחוק, גם אם לא ניתן פירוט מספיק בתצהיר לצורך כך. אולם זכותו של המבקש לפנות לערכאות ומצבו הכלכלי הדחוק אינם השיקולים היחידים שיש לשקול בענין הערבון. במסגרת האיזון הנדרש, יש לתת משקל גם לאינטרס הלגיטימי של הנתבע, ובמקרה זה המדינה, בהליך תובענה שיזם עובד זר, ולתת בידיה הגנה כלשהי למקרה שיתברר כי ההליך ידחה, ולא ניתן יהיה לממש את גביית ההוצאות שייפסקו לטובתה. בקביעת גובה הערובה יש להתחשב, איפוא, מחד, במצוקתו הכלכלית של התובע, במשולב עם האינטרס הציבורי הכללי לאפשר לעובדים זרים לממש את זכותם לפנות לערכאות כלפי מעסיקיהם, ואף כלפי המדינה בעילות שונות, תוך מודעות לקשיים המיוחדים המלווים את חייהם בארץ זרה. בכך יהא כדי להבטיח, בבחינת אינטרס חברתי כללי, את קיום היחס הראוי והנאות של החברה בישראל לזרים המתגוררים בתחומה. מנגד, אין לבטל לחלוטין את עניינו של בעל הדין שכנגד. יש לבחון את סיכוייו של ההליך, ובמקום בו הסיכויים אינם טובים, יש לתת ביטוי מידתי להגנה על זכותו של הנתבע להבטחת הוצאותיו. יש לייחס משקל כלשהו גם לעובדת אי הימצאותו בארץ של התובע, והיותו חסר נכסים בישראל, כדי שלא יופקר לחלוטין עניינו של בעל הדין שכנגד. ראוי במסגרת זו להציב גדר כלשהי בפני ניהול הליכי סרק בראיית האינטרס הציבורי הכולל, ולהימנע מלאפשרם בלא מתן בטחון כלשהוא לכיסוי הוצאות הנתבע, באם תיגרמנה. 10.סיכוייה של התביעה בענייננו אינם ברורים כל עיקר. עובדת היות המדינה הנתבעת בהליך אינו משנה מן הצורך באיזון כלשהו בין שתי התכליות הנוגדות הפועלות בענין הערבון. ביטול מוחלט של חובת הפקדת ערבון פירושו הטלת מלוא המעמסה של עלויות ההליך על המדינה והציבור במקרה זה, שהרי באם תתברר התובענה כהליך סרק, קרוב לודאי שלא יהא ממי לגבות את ההוצאות ושכר הטרחה שיושקעו בניהול ההגנה בה. תוצאה כזו אינה משקפת איזון בין שיקולים נוגדים, אלא העדפה מוחלטת של שיקול אחד על פני השיקול האחר בלא איזון כלל. 11.בנסיבות ענין זה, נראה לי, אפוא, כי צדק בית המשפט המחוזי בהטילו על המבקש ערבון להוצאות. עם זאת, בשל עוצמת עקרון זכות הגישה לערכאות, ונוכח דלות אמצעיו של המבקש, ולאור קיומו של אינטרס חברתי כללי לאפשר לעובדים זרים לממש את זכותם לפנות לערכאות, ומנגד - כדי להקנות בטחון כלשהו, ולו חלקי ביותר - ליכולת המדינה לגבות את הוצאותיה באם תדחה התובענה נגדה וייפסקו לזכותה הוצאות, אני מחליטה להעמיד את שיעור הערבון שיידרש מהמבקש על סך 7,000 ₪ במקום הסך 15,000 ₪, כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. הערעור מתקבל, איפוא במובן האמור. אין צו להוצאות. ערובה להבטחת הוצאותערובההוצאות משפט